נתיבות המשפט/חידושים/מג
מאיזה לקוחות: ה"ה בב"ח יש נ"מ כי המוקדם קודם לגבות מב"ח מאוחר אפילו מבנ"ח ולכך צריך זמן סמ"ע:
אחר שראו העדים הטעם דע"ח מפקי לקלא רק שלא ידעי' זמן אבל מאותו זמן שראו העדים שבודאי כבר נכתב גובה והש"ך הכריע שהעיקר כדיע' זו:
לבריאת עולם ול"ח שמנה לאיזה מנין אחר דודאי לא שינה המנהג שנהגו למנות מב"ע:
ודלג המאות והש"ך הכשיר בדיעבד:
אם כ' אלפים דאין לומר ב' אלפים דאם כן בתרי יודין הוה ליה לכתוב אלפיים:
ידלג בשבת כשר דחסרונו מוכח מתוכו סמ"ע ועיין ביאורים דין מחודש בזה:
הי' ביום עשרים וארבע הטעם דכיון דשטר מאוחר הוא דהא כ"ב הוא ש"ע ותלינן דשטר מאוחר י"ל שכתבוהו מקודם ואז אפשר לטעות אפי' בשני עיבורים ואחר רובו של חודש כיון שלא טמעו הקביעות עדיין:
כ' ידו הטעם דלא מהני הכת"י אפי' נגד מלוה ע"פ שהוא מאוחר דחיישי' לקנוניא שהקדים הזמן בכוונה וע"ב) (דאם החזיק הכת"י בב"ד קודם שנודע מהשטרי חוב המאחרים שהיו בידו ליתן המטלטלין שלו ליד מי שהכת"י בידו ל"ח לקנוניא:
אלא מבני חורין: וקורעין השטר או כותבין ע"ג השטר שלא ניתן לגבות רק מבנ"ח ואי תבעו ויש לו פס"ד גובה אפילו ממשעבדי מזמן הפס"ד אבל אין מניחין השטר בידו שלא יגבה בו ממשעבדי ש"ך:
גזיר': שקנסוהו הואיל שבא פסולו לפני ב"ד שלא יגבה אפי' מזמן ב' ואם כ' המלוה ע"ג השטר קודם שנראה הפסול בב"ד שטר זה לא ניתן לגבות רק מזמן ב' כשר (וע"ב דוקא שיש עדים) שראו ביום שנכתב עליו דחיישי' דלבסוף הקדים הזמן וכבר נמחל שיעבודו או"ת) (וגם התיקון שיכתוב עליו הן בב"ד שכ' המחבר וכן שיכתוב המלוה שכתב הש"ך ז"ל מיירי באופן זה שיעביר קולמס על הזמן הכ' בשטר ויכתוב הזמן למטה דאז שוב ליבא חשש שיחתכנו:
דפסול לגמרי: ונאמן לומר פרעתי אבל א"נ לו' להד"מ סמ"ע וכן עיקר דלא כהש"ך ששובר דהוי מפ"כ ונאמן לומר להד"מ ועיין ביאורים ואם הלוה מודה חייב לשלם לכ"ע ש"ך:
כשלא הקדימו העדים: כגון שכתבו ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דאע"ג דאסור לענות כן בשטר דלאו הקנא' מ"מ מאן דעביד הכי לא מיפסל וכ"מ שנוכל לתלות טעות בדבר המצוי לטעות לא כסלינן לעדות:
העדים נאמנים: ומ"מ בדבר דל"ש לטעות א"נ לומר טעינו ולפסול השטר:
ויש חולקין הש"ך מסיק דבדבר דשכיח לטעות כ"ע מודים דנאמנים:
אין כ"ז מציל: דאין זה מוכיח מתוכו דמי יודע אם הי' זה חתנו וגם אפשר שהי' אריסו בזמן ההוא ונקרא ג"כ חתנו רשב"א בתשו':
מלפסול השטר: ואף למאן דס"ל דמוקדם כשר לבנ"ח מ"מ בשטר מתנה פסול לגמרי או"ת:
יכולין לחתום שטר אחר: עי' הפי' בבאורים:
דכתיב ביה מקמי חתימת: והיינו שכ' בו קודם שיטה אחרונה וע"ב:
המאוחרים כשרים: ואינו טורף רק מזמן המאוחר דהוי כאילו מחל לו השיעבוד עד אותו יום:
אפי' המאוחרים פסולים: הטעם שמא המוכר לא ידע שאיחרוהו ואולי יחזור ויקח ממנו ואח"כ יוציא זה שטרו המאוחר ויאמר חזרתי ולקחתי ממך ולפ"ז אם הודיעו למוכר שאחרוהו כשר ש"ך:
דאי אמר אשתבע לי: אבל אי לא טען לא טעני' ליה להאי אפי' בטוען לא לויתי ש"ך:
עד שיביא ראיה מיירי בשטר דליכא למיחש לפרעון אבל כשהמלוה בעצמו מצאו א"צ להביא ראיה ש"ך:
ונחתם בלילה פסול: אבל במעש' ב"ד כשר דמשעת גמ"ד נשתעבד סמ"ט:
בקנין: והיינו דהקנין נעשה בלילה וביום שלפניו ציוה לעשות קנין נשתעבד סמ"ע:
מיהו אם כתבו סתמא: אין כאן מקומו ושייר לסעיף שאח"ז בסעיף כ' דשם נאמר שלא נאמר שלא יכתבו זמן הכתיבה ומקום הקנין:
אז יכתבו המקום: ודעת הרבה פוסקים דכותבים שניהם נמסר לנו במקום פ' וכתבנו במקום פ' סמ"ע:
אלא שם המקום: ואפי' שני המקומות אחד בתוך תחום של חבירו:
כיון שסכום: לאו דוקא אפי' שטרו אלף זוז והוא יש לו שובר שפרע מנה לא יוכל לומר שהוא על שטר אחר רק נפרע בשטר מנה ולאפוקי אם נכתב בשובר על שטר שסכומו כך וכך ובשטר זה שהוציא המלוה נכתב סכום אחר דהוי ידים מושיחו' דאין השובר על שטר זה סמ"ע:
עד אותו יום: כ' בתשו' הרא"ש עובדא הי' בראובן הוציא שטר וכתב בה' בניסן ששמעון חייב לו מנה ושמעון הוציא שובר נכתב בה' הנ"ל וכתוב ביה שראובן מחל כל תביעת ממון שהיה לו עליו עד יום הזה ופסק אע"ג דלא שכיח דאדם פורע ביומו מ"מ זמנין דפרע והרי שובר מעיד ה"ל כראינו שפרע ע"ש ברא"ש וסמ"ע:
דבלשון העולם ולכאור' תשו' זו סותר לדין שלפני זה דשם ג"כ כתוב בשובר שנמחל כל תביעות עד אותו יום וכ' בש"ך לחלק בין אומר עד היום הזה ובין או' עד ה' בניסן דלא הוי בכלל ועד היום הזה הוי בכלל:
ואם בשניהם נכתב אדר סתם: וה"ה בזה דכ' באחד באדר סתם ואחד אדר ראשון הוי לי' כאילו נכתב בשניהם ראשון:
עד שיעברו רוב ימים וכן בחג עד שעברו ג"ח והש"ך כ' שיש לחוש לדעת ר"ח דהיינו ט"ו ימים אחר החג ובשבוע' יש להחמיר ולחוש לשיטת ר"ח וכ' הסמ"ע כשעובר המחצה תיכף חל והש"ך כ' דוקא רוב אם לא בנשבע לפרוע דאז חייב תיכף בעובר רק חצי זמן: