נתיבות המשפט/חידושים/מב
אפי' לגבות בו לאלתר: ואפי' עידי מסירה לפנינו ויודעים מה היה כתוב בו פסול מגזה"כ דבעינן למען יעמדו ימים רבים והש"ך פסק דיכול לומר קים לי כר"ח דמכשיר לאלתר ע"י עדי מסירה:
שטר אקנייתא: פירוש שכ' על החרס שדי מכורה לך ומסרו בפני ע"מ כשר כשמע"מ בפנינו אבל בלא"ה יכול הלה לטעון דבר אחר היה כתוב בו וזייפת וכתבת עליו שטר דלא כהש"ך. ועי' ביאורים אם מסרו בינו לבינו דחתם בו עידי חתימה מהכי לקנות בו ש"ך וסמ"ע:
וי"ח הש"ך כ' דכ"ע מודים בשטר מקושר דפסול כיון שהעדים אינם חתומים אלא מבחוץ:
לא טענינן ליה: פי' דאם ד"מ מרגיש הדיין שהי' כתוב בשטר שלש וזייף ועשה שלשים או אם הבעל דין לא טען כך רק טען אמנה וכדומה לא טענינן ליה הזיוף הנ"ל אבל אם הבע"ד טוען לא נתחייבתי רק ג' אף שאין הבע"ד מרגיש בזיוף אנן טענינן ליה הזיוף:
משלש ועד עשר לאו דוקא דשמנה יכול לכתוב אם לא בלשון תרגום דהיינו תמני דיכול לכתוב תמנין אבל אחד עשר יכול לכתוב דאם ירצה לזייף ולעשות אחד ועשרים צריך להוסיף וי"ו ויהיה ניכר הזיוף סמ"ע:
שלשים ואם כתוב בסוף שיטה אין לחוש דילמא היה כתוב שלש והוא עשה שלשים דחזקה על העדים שעשו כהוגן ולא כתבו בסוף שטה שלש:
ואם נזדמן: פי' הסמ"ע דהא דצריך להחזיר ואין כותב שלשה משום דהיא נגד דקדוק הלשון לכתוב שלשה לשון זכר אמספר אמות שהוא לשון נקיבה:
מחזיר הדבר: אבל אם כתב למעלה שלש מ"מ אין לכתוב אח"כ בסוף שיטה שלש ג"כ דאולי יכתוב אח"כ שלשים ונלך בתר התחתון ב"ח דלא כש"ך:
גימטריאות: ואם כתוב י"ב אין לחוש דילמא היה כתוב ב' והוא הוסיף י' ונעשה י"ב דלא חיישינן שהניח ריוח ש"ך:
ואפשר לקיים שניהם: כ' הסמ"ע דאפי' בדוחק מיישבין. והש"ך חולק רק דאם ב' הלשונות מרוחקין זה כתוב בראש השטה וזה בסופו מיישבין ול"א דהוי חזרה:
אחר התחתון: דודאי חזרה הוא מהעליון:
בשיטה אחרונה: ע' בסימן מ"ד מזה באריכות:
דיד בעה"ש על התחתונה: ואם יש בו איסור שבועה) (אז אם טוען ברי נאמן ואם יש בו ספק בלשון ספיקו להקל. ועיין ביאורים ועט"ז בשטר דכתוב בו וקנו מיניה ול"כ בו במנא דכשר למקניה ביה אז אם הוא דבר שנקנה בק"ס כשר דמסתמא נעשה בדרך רוב קנייני' ואם הוא דבר שאינו נקנה בק"ס כגון מטבע כ"א שהיה בקנין המועיל כגון משיכה וכיוצא אלא תלינן שהיה בק"ס ופסול וכן עיקר דלא כסמ"ע:
ילמד תחתון מעליון: כי אות אחד דרך הסופרים להשמיט או להמתק) (וע"ב דדין זה ל"ש רק בשם המלוה או הלוה אבל חסרון או מחק בסך המעות אפי' אות אחת אין למדין. ועיין מה שכתבתי) (דבשם המלוה נותנין לחנני אפי' השטר ביד חנן אבל בחסרון או מחק בשני תיבות בעליון התחתון עיקר ואם יש מחק בשני תיבות בתחתון כל השטר פסול מספק דאימור מחקו כדי לפסלו ואפי' השטר ביד העליון או התחתון א"י להוציא ממון רק השטר א"י להוציא מידו כיון שהוא מוחזק בו או"ת:
שתים: ואם למעלה כתוב חנן ולמטה כתוב חנני לא אמרינן דילמדו זה מזה ולמעלה חסר ביו"ד ולמטה חסר החי"ת וכאלו כתוב חנני הוא איבעיא דלא איפשטא והממע"ה ולא ינתן לא לנני ולא לחנני ואם כתבו הרשאה זה לזה גובין) (אבל חנן אפילו בהרשא' אינו גובה:
ספל נוטריקון ספ"ל הוא סאה ופלגא: קפ"ל הוא קב ופלגא:
אי תפס: כיון דטוען ברי מהני תפיסה בעדים אפילו שלא ברשות ועיין בכללי תפיסה ודוקא מטלטלין אבל בקרקע אפילו בפירות קרקע ל"מ תפיסה שנולד ספק בגוף הקרקע או הפירות אבל כשנולד ספק בדבר אחר ותפס פירות של קרקע מהני תפיסה ועיין ביאורים:
דלא כי"א: עיין כללי התפיסה חילוקי דינים בשובר:
לפרעו בפסח: והרבה פוסקים סברי דאפילו בלאו הך טעמא צריך לפרוע בפסח הבא ראשון הואיל ולא פירש זמן פירושו פסח ראשון ש"ך:
וי"א היינו: הש"ך כתב דכ"ע מודי בזה:
לשון דלא מהני כגון בש"מ שאמר לשון הנחה דאיכא פלוגתא אי מהני אם כן יש לומר דטע' וחשב דמהני ואם אמר לשון דלא מהני לכ"ע כגון אתן דעת הסמ"ע דג"כ נתבטל השטר והש"ך כתב כיון דליכא למ"ד דמהני אין תולין בטעות וצ"ע מהך דלעיל סי' ל"ט סעיף י"ב דג"כ ליכא למ"ד דמהני וצ"ע או"ת:
כולל יותר: מי שהשכין בית וכתוב שהשכין מתחתית הבית עד סוף עליונה ואח"כ טען ראובן שלא השכין לו רק עליה אחת שעל גבי הבית והסופר אמר שכוונתו היה על כל העליות הדין עם המלוה סמ"ע:
אין לו אלא שנים: אם המלוה טוען יותר והלוה אומר רק שנים נשבע) (היסת ועי"ב דאם הלוה אומר שלש חייב שבועה דאורייתא:
ונשבע לו היסת: דלא הוי מודה במקצת דה"ל הילך וגם ש"ק:
ואי תפיס: היינו בעדים דבלא"ה נאמן במגו דלהד"מ או החזרתי:
מפקי' מיניה: וה"ה בכתב דאינון ונמחק לא מהני תפיסה דלעולם דנין המחק לגרע דאימר מחקו בעצמו:
הקטן שיצא שם: ואם לא ניכר המקום אזלי' בתר מקום שתובעו:
דינר כסף: הכלל הוא סתם דינרי הוא דינרי זהב ודינרין הוא דינרי כסף ואם מפורש דינרי כסף הרי מפורש ואם נכתב כסף בדינרי אמרי' כסף ששוה דינרי זהב:
ולא אתפרש: פי' דנאמר בו מטבע כגון סלעים או דינרין ולא איתפריש בו אי סלעים של א"י שהן כבדין או של בבל שהן קלין ולכך גובה ממקום שנזכר בהשטר דמסתמא באותו מקום מטבע הלוהו ואי לא נזכר מקום השטר אמרי' באותו מקום שתובעו מאותו מטבע הלוהו:
ישבע המלוה ויטול והיינו שטען השבע לי דגרע מטענת פרעתי וכן כשהמלוה טוען ללוה מטבע כבידה הלויתיך ממה שאתה פורע לי כפי מקום התביע' נשבע הלוה היסת משא"כ כשנזכר בשטר מקום ההלואה הוי כודאי שהלוה מאותו מטבע ואין הלוה יכול להשביע להמלוה כמו בטענת אמנה וכן אם אפילו באו עדים ואמרו דהי' ממטבע קלה הוי כתרי ותרי:
אם הביא הלוה ראיה: ואם הביא ע"א ה"ל כע"א מעיד פרוע ונשבע ואם כתב הזמן בניסן וכ' בשטר שם המטבע שהלוה וניכר בשטר שהקפיד לכתוב שם המטבע לשלם לו דוקא במטבע זו כגון שכתוב בשטר לשלם לו ברענדליך או ברובליס וקודם זמן הפירעון נשתנה המטבע הולכין אחר זמן הלואה בין הוקרו בין הוזלו ול"ש ריבית במטבע דהוי כיצא השער בשעת הלואה דמטבע יש לו שער ידוע אבל אם לא נזכר בשטר רק שהלוה לו מאה זהובים שבדרך העולם לסוכם הכל בשם זהובים ואין בו קפידא כלל באיזה מטבע ישלם אף שבשעת הלואה הלוה לו במטבע רענדליך ועכשיו הוקרו כיון שלא הקפיד הוי כקצץ המבואר בב"מ דף ע"ה ברש"י וקוצץ לו וכיון שקצץ על זהובים הוי כהלוה לו זהובים ופורע לו במטבע גרוע הנקרא זהובים ועיין ביאורים בסימן ע"ד:
כההוא שטרא דכתיב בי' שית מאה: ודוקא שכתוב בו וזוזא שאינו פירוש על השית מאה רק הוא שם בפני עצמו אבל אם כתוב בו מאה וחמשים זהובים או אדומים כיון שהזהובים או האדומים נכתב לפרש הסך שלמעלה אף המאה הן זהובים או אדומים כמו החמשים וע"ב:
שאין עושין סכום חשבון: אלא מצטרפין אותן לאיסתרי או לזוזי:
לשון שרגילים: עמ"ש בסי' ס"א מזה:
הואיל וגדלוהו: ואפילו יש לו בנים אמנם אם שם הבן כשם היתום שגידלו ונכתב על היתום בני פ' פסול דהוי שטר שיכול לזייף או"ת וכתב הסמ"ע ה"ה אם כ' על חמותו אמו כשר: