נתיבות המשפט/חידושים/יז
קצר אפילו לא אמר להשני דבר כל צורכך: סמ"ע. וה"ה לומר לאחד דבר וכו' ולהשני לא יאמר כלל אסור. אבל מותר לומר לשניהם קצרו דבריכם כנה"ג:
והשני מלובש: ואין בידינו להעמיד הדת על תלה בזה בזמן הזה רש"ל:
א' למעלה אבל בב' עומדי' א' למעלה וא' למטה אין קפידא:
לעולם בעמידה: ואי הבע"ד צריכין לעמוד בשעת קבלת עדות יש מחלוקת הפוסקי':
על ידי סמיכה: וה"ה דמיקרי ישיבה לגבי דיינים ומ"מ בשעה שהדייני' עומדים בסמיכה אסור להעדי' לעמוד על ידי סמיכה דהוי תרתי דסתרי סמ"ע ועיקר דלא כש"ך או"ת:
ואם לא ישב: ואם ישב והעמידוהו שליח ב"ד אין על הדייני' לחזור ולומר לו שב:
ולא חיישינן זהו דוקא בת"ח דכ"ע יודעין שצריך לעמוד מפניו אבל באשת חברו חיישינן: ודוקא אשת חבר שמת אבל כשהוא בחיים יש לה דין ת"ח. וכן ע"ה זקן יש לו דין ת"ח או"ת:
וגם הנתבע: משום שלא ירמזו לו בקריצותיו לשקר ולפי זה אין תלוי בדעת הבע"ד כלל רק הב"ד צריכין לעשות בעצמם כך וגרסינן בש"ע הילכך סמ"ע. והב"ח פוסק דאין תלוי רק בדעת הבע"ד וכן עיקר או"ת:
מותר להיות דיין: והיינו כשמודים. להב"ד שכבר שמע ונתרצה ואפילו בזבל"א ואם כבר כתב דעתו להבע"ד שהדין כך אפילו נתרצה לא מהני בלא קנין או"ת:
לא יקדים: וכ"ש אחר שאינו תלמיד:
מפי מתורגמן: ומה שאנו נוהגים לשמוע טענות מפי הלועזים על ידי מתורגמן דהוי כקיבלו עליהו. ויש ט"ס בהמחבר וכצ"ל ואם היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם רק שא"י בלשונם כ"כ שיודע להשיב וכו':
מותר: וה"ה אם הדיין מבין לשונם ולאחר שטענו רוצים להעמיד אחד להמליץ ולהמתיק דבריהם מותר סמ"ע:
ולשנות אותם: בפני הבע"ד קודם שישאו ויתנו כדי שלא יהיה לב הבע"ד נוקפין לומר אולי לא הבינו הדיינים בטוב טענותיהם סמ"ע:
מליץ: שלא יליץ בעד בע"ד בעודו מדבר לפני ב"ד רק ישתוק:
אין מחייבין ממון: הטור והרא"ש חולקין סמ"ע:
נשתבש מפני הסכלות: ואם הוא שוטה גמור טענינן ליה כמו ליתמי ופשוט או"ת:
לא יכבדנו: יותר ממה שמחויב בדין אבל לעמוד בפניו שמחויב בדין מותר סמ"ע:
כרשעים: היינו כשיש הכחשה ביניהם סמ"ע לכך אין להסתכל בפניהם דאסור להסתכל ברשע ש"ך:
לכף זכות דשמא מלוה ישינה יש לו עליו:
יותר ממה שתובעו: הש"ך כתב דוקא בסתם דלא ידעינן אם אינו תובעו יותר הוא משום שמחל לו או משום שטועה בדין אז תנינן במחילה אבל כשירעינן שהוא טועה בדין הוי מחילה בטעות ומחויב לפסוק יותר דלא כהסמ"ע ועיין ביאורים ס"ק א') (דהעיקר דוקא בהא דמקיף את חבירו שאם יתבענו בחצי הוצאות של הגדר יהיה חצי הגדר של חבירו כשישלם לו חבירו ואם אינו תובע רק באגר נטירא לא יהיה לחבירו חלק בהגדר נמצא כשאינו תובעו רק באגר נטירא אין שום גזל ביד הנתבע ואף אם התובע טועה בדין כיון שלא נתכוין להקנות לחבירו חצי גדר ואין עכשיו לפי תביעתו שום חיוב עליו כלל רק שהדיין רואה שאם יתבע יותר יתחייב לו יותר דהיינו שאם יתבע לו חצי הוצאות הגדר אז יתחייב לו להחזיר לו החצי ויהיה חצי הגדר שלו אבל עכשיו כשלא תבעו עדיין אין עליו שום חיוב ואין גזל בידו אסור לדיין לפסוק יותר אבל במקום שהדיין רואה שלפי הדין אף עכשיו הוא גזל ביד חבירו כשלא יחזיר לו רק שחבירו טועה בדין מחוייב הדיין להודיע לחבירו שמחויב אתה להחזיר לו כי הוא גזל בידך כי תלינן בטעות ולא במחילה כמו באשתכח יותר בפרעון והוא בכדי שהדעת טועה דמחויב להחזיר אם לא כשהטעות הוא בזביני כגון במוכר דשלב"ל ישמיט ואכיל בסי' ר"ט דשם מחילה בטעות הוי מחילה:
הוי טעות בדין: וכ' הש"ך דדוקא אם עדיין לא הוציא המעות אבל אם כבר הוציא אינו חוזר) (ועיין ביאורים ס"ק ב' דאם כבר הוציא אפי' לא טען הלה שמחמת טעות לא תבעו יותר אין הדין חוזר ואם חוזר וטוען שמחמת טעות לא תבעו יותר נאמן ואפי' לא הוציא המעות עדיין פוסקין יותר וזה לדעת הש"ך. ולפמש"ל ס"ק הקודם אין נ"מ בזה: