נתיבות המשפט/ביאורים/שכא
אין חילוק במה שעבר עסמ"ע ס"ק ו' במה שהשיג על הרמ"א ולפעד"נ דהעיקר כהרמ"א דלדברי מהרמ"פ שכתב דדוקא היכא דההיזק הוא לעבר כגון באכלה חגב או ביבש המעיין שאם יחזור בו יש להחוכר היזק במה שזרע ולכך הוא בדין ניכוי אבל כשההיזק הוא רק על להבא דמי לשוכר חמור והבריקה דבדין חזרה קאי קשה דהא במתני' סתמא קתני החוכר בית השלחין ויבש השלחין ויבש המעיין דאם מכת מדינה הוא מנכה וכו' משמע דאפילו חכרה לכמה שנים ויבש המעין קודם שזרע בשנה שנית או שיבש המעיין תיכף אחר הקנין קודם שזרע ג"כ מנכה לו אף ההיזק הוא רק על להבא הרי מוכח דכל שההיזק בא מכח מכת מדינה הוא על שניהם וישאר המקח קיים רק שמנכה לו רק בשוכר חמור והבריקה שהוא מכח פרטית בדין חזרה קאי והא דבאכלה חגב אינו מנכה לו כלל וכאן בשוכר חמור ההפסד על המשכיר אף במכה פרטית הטעם פשוט דבשלמא בשוכר חמור נעשה האונס בגוף הפרה של המשכיר ודמי באמת לנמצא מום במקח כמ"ש מהרמ"פ ועוד דא"י לומר להשוכר מזלך גרם כיון שגופה של פרה שייך להמשכיר איתרע ובמזלו של משכיר נעשה משא"כ באכלה חגב דנעשה האונס רק בפירות שכבר גדלו וכבר נקנו להשוכר ולא בגוף השייך להמשכיר כלל לא שייך לומר דמקח טעות הוא וגם לא שייך לומר מזלא דהמשכיר גרם וע"כ מזלו דהשוכר גם דבדידיה נעשה האונס ובמקבל שדה והיה בו מעיין ויבש ג"כ נעשה האונס בשדה ועוד דלא החכיר לו מעיין כלל כיון שלא אמר לו בית השלחין רק שדה סתם ובשדה זו והיה מכת מדינה דליכא למימר מזלא דהשוכר והמשכיר גרם המקח קיים וההפסד על שניהם ובדין ניכוי קאי ומהמרדכי ראיה ברורה הוא אפי' לפי פי' הסמ"ע דעכ"פ מוכח דמכת מדינה שייך גם על להבא ועוד קשה על הסמ"ע דאי בדין חזרה קאי היה לו להיות כל ההפסד על המלמד דלא גרע מאילו נעשה האונס רק בהנער לבד כגון במת הנער בסימן של"ד ומכ"ש כאן שנעשה האונס גם על המלמד וגם אפשר הוא רק בהמלמד שעיקר הגזרה ודאי היה על המלמד שלא ילמד ודאי דראוי להיות רק על המלמד ומה שדימה אותו הסמ"ע לספינה ויין כבר כתבו התוספות דשם שאני כיון שזה הפסיד הספינה ע"ש וגם מהנ"מ בשוכר בית מוכח כדברי הרמ"א דיהיה הפי' איך שיהיה בשוכר בית מ"מ מוכח דגם בדבר שהוא להבא שייך לחלק בין מכת מדינה וטעם דבבית משלם הכל וכן טעמו של המרדכי במלמד ודעתו של רמ"א יבואר אי"ה בס"ד בסי' של"ד:
בית השלחין (זה) אני משכיר לך לפעד"נ דא"א לומר שלא אמר לו רק בית השלחין ובית האילן סתם דבזה כתב הש"מ דבזה ל"א דשמא מכר ועיקר קושית הש"ס הוא משום שאמר זה ע"ש והביאו הב"י בסי' רי"ח ופסק כן בש"ע לעיל דדוקא כשאמר כרם שבמקום פל' אבל כשאמר סתם ל"א שמא מכר והובאו ג"כ בקצה"ח דליכא נ"מ כלל בי' הרא"ש להחולקין כיון דבין באמר סתם ובין באמר זה הוי קפידא ולא הביא הרא"ש דעת הי"א רק משום הנפקותא דבלוקח ומוכר דבמוכר בית כור כשאמר לו לוקח למוכר מכור לי בית כור זה הוי קפידא לדעת הי"מ ובאמר לו מוכר ללוקח זה (לא) הוי קפידא ואף דבמחכיר כשאמר זה הוי קפידא וכל דבריו תמוהין לי דמ"ש במוכר באם אמר לוקח למוכר בית כור זה הוי קפידא הוא תמוה מאוד דבשלמא בחוכר שבשעה שאמר זה היה המעין בתוכו ושייך לומר דהוי קפידא דהיינו כמו שהיא עכשיו כמבואר בסעיף ב' אבל במוכר דבשעה שאמר זה לא היה בהכרם גפנים רק שמו היה כן וא"כ מה הקפדה מצינו בלשון זה ואי מטעם דהוי ייתור לשון דכיון שאמר זה ל"ל למימר כרם והוי קפידא חדא דאין זה סברא כלל ועוד דא"כ באמר מוכר כרם זה נימא ג"כ דהוי קפידא דהא במוכר הוי קפידא וכה"ג אפי' אמר מחכיר ומנ"ל לחלק בין השוין ולומר דבאמר זה במחכיר הוא לעולם קפידא ובמוכר אינו קפידא כי אם באמר לוקח ועוד היאך שייך לומר בכרם שאין בו גפנים ואמר זה שיהיה קפידא הא רואה שאין בו גפנים ואמר זה לכן נראה דודאי באומר סתם לא אמרינן שמכר שמא כמבואר בש"ס ובב"י בסימן רי"ח וכן בבית השלחין סתם וחייב אפי' להעמיד לו בית השלחין עם מעיין ולכך לא הביאו בש"ע כאן משום דאין מוזכר דין זה בגמרא וסמך עצמו אסי' שי"ב דבאמר סתם דחייב להעמיד לו בית ועל מה שכתב בסי' רי"ח דכשאומר סתם לא אמרינן שמא ועיקר החילוק הוא בין עומד בתוכו ובין אין עומד בתוכו רק שמסיים לו המקום ואמר מקום פ' דכשעומד בתוכו ורואה מעיין בתוכו ואומר בית השלחין זה או אפילו עומד חוצה לו ומראהו באצבע ואומר בית השלחין זה כמ"ש הסמ"ע ס"ק ז' אז ודאי יש ייתור ל' דהל"ל מכור לי זה ולמה אומר בית השלחין ע"כ ל' קפידא הוא וכוונתו בית השלחין זה להקפיד שאם לא היה אומר לו רק בית השלחין והיה מראה לו היה אפשר לומר שיהיה רק שמו בית השלחין וכן אם לא היה אומר רק זה ה"א שאינו מקפיד שיהיה בו מעיין תמיד ולכך אומר לו בית השלחין זה להקפיד שיהיה כמו שהוא עכשיו אבל כשאינו עומד בתוכו וגם אינו מראהו רק שאמר בית השלחין שיש לי במקום פ' אף שמסיים לו המקום ליכא יתור לשון דכשאינו עומד בתוכו ואינו רואהו צריך לקרותו בשמו בית השלחין או בית האילן או כרם למען דעת מה שם השדה שהוא חוכר ממנו אם כרם או שדה אילן או בית השלחין ומה ייתור לשון יש כאן וכי מה היה לו לומר בלשון אחר דאין לומר שהיה לומר שדה סתם שבמקום פ' ולא להשכיר בית השלחין דא"כ בבית האילן דהיינו שדה אילן ובכרם אין לו לשון אחר לומר ועוד דהל' בש"ס קשה שאמר כיון דאמר זה מכלל דעומד בתוכו וכו' דלא הל"ל רק סתם כיון שאמר שדה בית השלחין למה לו לומר א"ו כמש"ל דהכא במשנה מיירי שמייחד לו המקום שבו השדה שחוכר ממנו רק כשעומד בתוכו או מראהו הוי לשון זה קפידא ובמכירה כשאומר כרם אע"פ שאין בו גפנים הגיעו אף שהריטב"א כתב דזה גרסינן כוונתו רק שמסיים לו המקום שאומר כרם שיש לי במקום פ' כמבואר בסי' רי"ח דאילו בעומד בתוכו קשה דל"ל לומר הטעם שלא מכר אלא שמא הא כיון שרואה שאין בו גפנים וכן בבית כור כשרואה שאין בו אלא לתך דבפלגא לא טעי אינשי אפי' בלאו האי טעמא הגיעו כמבואר בסי' רי"ח סעיף ט"ז דכשמכיר השדה אפי' אמר בפי' יש במדתה ר' אמות ואין בו רק ק"ן הגיעו מטעם שכוונתו שהוא טוב כמו אחרת וכו' אף דשם לא שייך טעם שלא מכר לו אלא שמא ע"כ דמיירי שאינו עומד בתוכו ואינו מראהו ואף דאמר זה ולפי גי' הריטב"א ליכא למיטעי שכוונתו שעומד בתוכו רק שמסיים לו המקום וזה דתני כוונתו על סיום המקום משא"כ הכא כיון דתני זה אמרי' מסתמא דמיירי שעומד בתוכו היוצא מזה דבאמר בית השלחין סתם בין עומד בתוכו בין אינו עומד בתוכו ויבש המעיין חייב להעמיד לו בית השלחין עם מעיין ובאמר לו בית השלחין זה ועומד בתוכו או מראהו ויבש המעיין מנכה לו מחיכורו ואם אינו עומד בתוכו ואמר לו בית השלחין שבמקום פ' אם אמר מחכיר לחוכר אינו מנכה לו מחיכורו ואם אמר חוכר למחכיר מחלוקת הפוס' אי קפידא או לא וגם דברי הרא"ש א"ש ובקיצור פסקי הרא"ש יש ט"ס ובמקום שכתב זו צ"ל סתם ובמקום שכתב סתם צ"ל זו: