נתיבות המשפט/ביאורים/רצז
המפקיד נותן בו סי': עש"ך שהאריך בזה וכלל דבריו שאם יש עדים וראה בסי' מובהק גמור אף שאין להם ט"ע מוציאין מהנפקד וא"ל שלך החזרתי וזה אחר הוא ולא לקוח ואפי' ליכא עדים והוא מודה א"נ לטעון החזרתי וזה אחר במגו דהוי מגו במקום עדים ובסי' מובהק שאינו גמור נאמן לטעון החזרתי וזה אחר כשיש לו מגו דלקוח ובסי' גרוע יכול לטעון החזרתי וזה אחר אפילו בלא מגו אבל לקוח א"נ במגו שירא לומר כן כיון שראו כיוצא בו כמו בסי' קל"ד והנה מה שחילק בין סי' מובהק גמור לאינו גמור מצינו כיוצא בזה במיתת הבעל דסי' מובהק מהני דהוא מדאורייתא אפילו למ"ד סימנין דרבנן וסי' אמצעים היינו סי' שמחזירין עליו אבידה הוא רק מדרבנן והא שכתב הש"ך בד"ה ונרא' דלענין דינא לא פליגי שהתו' פ' א"נ משמע להו דביבמות לא אתי למעוטי רק סי' מובהק גמור ע"ש ולא קשה דהא אמרינן סבר ר"ח לומר דהיינו שני ת"ח א"ל רבא מי דמי התם קאמר סימנין הכא מאי סימנא אית להו וכו' משמע דסימנין כי האי דשני ת"ח מהני די"ל דס"ל כמ"ש התו' שם בד"ה וקאמרי סימנין דמיירי בסימנים מובהקים שהן דאורייתא וס"ל דמנין הוי סי' אמצעי דמחזירין בו אבידה והא דאמר התם אימר חושבנא איתרמי משום דס"ל אמצעי לא מהני רק באבידה ולא להוציא בו ממון כמ"ש הריטב"א בכתובות והתו' ביבמות וכתובות ס"ל דהך דשומשמי לא הוי סי' כלל וממעט אפי' סי' אמצעי אמנם באמת דבריו תמוהין דהא בהדיא כתבו דתו בחולין צ"ו בד"ה פלניא דאם אמרו חפץ דהאי סימנא דפלניא דאין מוציאין והא אפי' בסי' מובהק כמו בפלניא דהאי סימנא קטיל גברא ע"ש וכן הקשה בקצה"ח וכ"כ הריטב"א והא שמביא בקצה"ח בסי' רנ"ט ראיה מהא דאמר בב"ב גבי סומא אפשר דמכוין מדת משקלותיו אין ראיה דהא דסימנין לא מהני הוא רק במקום שיש לחוש שמא איתרמי כיוצא בו ולהוציא מיד המוחזק חיישינן לאיתרמי ומשכח' לה בסומא כגון שמוחלקין איזו קרקע מכר לו והסומא מעיד שמכר לו קרקע זו שמחזיק מאה אמה או נסכא שמשקלו כך וכיוצא בזה הרבה במקום דלא שייך לו' שמא איתרמי כיוצא בו לפי טענת הבע"ד א"נ שמעיד במקום שאין א' מוחזק כגון בהאי אומר דידי והאי אומר דידי והא שכתבו התוס' בא"נ דאפילו ליכא עדים א"נ במובהק דהוי מיגו במקום עדים שלא יסתרו דברי התוס' ביבמות אפשר לומר דלענין חשש איתרמי יש להחמיר בממון מאיסורין דבאיסור אף שימצא כיוצא בו אחד בסוף העולם לא חיישי' למיעוט באיסורין אבל בממון דחיישי' למיעוט חיישינן לאיתרמי וזהו כשהסי' ידוע לכל רק החשש הוא דאיתרמי בזה יש לחוש בממון יותר אבל כשהמוכר מגיד הסי' דיש ראיה שהוא שלו מדידע הסי' דמהני באיסור בסי' מובהק כגון בגט שהאשה אומרת סי' מובהק אלמא דבסי' מובהק לא חיישינן גם למיחזא חזא או כסומא בארובה שכתב הר"ן בחולין ע"ט ע"ש גם בממון לא חיישי' א"כ אפשר דלתרוייהו לא חיישינן לומר דאיתרמי כיוצא בו והתובע שאינו רגיל נתוודע לו הסי' לא חיישינן אבל במ"ש הש"ך דבעדים וראה בסימנין מוציאין אף שאין התובע מגיד הסי' היא סותר דברי התו' בחולין גם במ"ש דבסי' אמצעי כשאין לו מגו מוציאין הוא תמוה הא ק"ל דסימנים אמצעים דרבנן ואפילו באבידה מתמה ?המ"ס בב"מ אמאי מחזירין והטעמים שאמרו שם באבידה לא שייך להוצאת ממון מהמוחזק ועוד תמוה דהא כתבו התו' והרא"ש דכשיש עדים וראה בסימנין דהב"ד כופין להראות להעדים שיכירו ולדבריו אפילו אם העדים לא יכירוהו בט"ע כיון דאיכא עידי פקדון בסימנין והב"ד רואין אותן בסימנין אלו מחזירין לו לכן נראה עיקר דסימנין לא מהני רק לענין זה לכוף אותן להראות לעדים שיכירוהו בטביעת עין וזהו מן הסברא כמ"ש התוס' בב"מ ך"ז בד"ה מה שמלה וז"ל דאפי' סימנים דרבנן מ"מ מחוייב להראות לפני העדים שיכירוהו בט"ע דע"י סימנין דומה שהוא שלו ע"ש ולזה ה"נ ביתומים הטוענין שמא אפי' החזרתי אין טוענין להם לענין שלא יהיו צריכין להראותן כשיש עדי פקדון בסימנין משא"כ בדידיה כיון שטוען ברי החזרתי ויש לו חזקה דאין אדם מעיז אפילו להראות א"צ כשטוען החזרתי ואלו אחרים הן והיות כי כל דינים אלו בנויין על דברי התו' ב"מ בר"ח אתי מריה שהן תמוהין טובא בהתחלת דבריהם שהקשו דהיאך שקיל ע"י סימנין הא מצי למיטען לקוח ואי חיישינן דילמא מודה וכו' דמאי מהני מה שמודה הא ידוע בחב לאחרים לא מהני הודאה וגם מ"ש דבדבר מסוים ניחוש שמא הגיד לו קשה דלמ' להם זה הא נגד לקוח מאי מהני סי' הא ודאי דהמוכר יודע הסי' גם מה שסיימו ואפילו לא היה אמוד כל דבריהם אך למותר ואין צריך להקושיא ונראה לפ' דהתחלת דבריהם סובבים על המסקנא דבשני הטעמים דהיינו לא אמוד ויהיב סימנא מהני ויש להבין מה ענין טעם דיהיב סי' לטענת לקוח הא המוכר מחוייב לידע הסי' וגם מה ענין להצרפות' לכן נראה דהטעם דלא אמוד לא מהני רק נגד טענת לקוח דודאי שיש מתרושש והון רב מ"מ כיון דלא אמוד אין לחוש ללקוח דאם היה לוקח דברים חשובים כאלה ודאי דהיה משתמש בהן דאין אדם לוקח כלים אלא להשתמש בהן ואם היה משתמש בהן נתפרסם וגם ע"י שקונה נתפרסם והיה מחויב להיות אמוד וכיון דלא אמוד לא חיישינן ללקוח וכן כתבו התו' בהדיא וז"ל וכיון דלא אמוד אין לנו למיטען לקוח וכו' אך עדיין יש לחוש דילמא ירש מאבותיו או מציאה מצא ולא רצה להשתמש כדי שלא להשביע עצמו כמ"ש הרא"ש ובזה מועיל מה דיהיב סי' וע"כ היא שלו ואין לחוש רק ללקוח וזה מבטל מה דלא אמוד והשתא מקשה התוס' שפיר דזה היה פשוט להם דאפילו שני הטעמים אינן מועילים רק שלא יטענו הבית דין ליתומים טענת אלו אבל בדידיה אי טעין מהימן כמו שהוכיחו שם ולזה מקשה שפיר דמה מועיל סי' האמצעי למיטען לקוח ואפי' יהיו שני הטעמים דהיינו לא אמוד (דאף שיש לו דבר מסוים ואפשר שיהיה לא אמוד כמ"ש הש"ך) ויהיב סימנא יכול לטעון כן ואי חיישינן לדילמ' מודה דאז לא ניטעון אנן לקוח מחמת שני הטעמים כמו דלא טענינן ליתמי וע"ז הקשו דא"כ דהבא פריכא ג"כ ניחוש לדילמא מודה וע"כ צ"ל דלא מהימנינן ליה דחיישינן לקנוני' א"כ בדבר מסויים ממילא לא מהני אפילו שני הטעמים כיון די"ל דשמא הגיד לו הסי' בשביל קנוניא וא"כ חיישינן דשלו הוא ובזה לא שייך הטעם דלא אמוד כמש"ל וכתבו עוד התוס' שלא תאמר אולי כשיש שני הטעמים אף הוא בעצמו א"י לטעון לקוח וממילא לא קשה קושית התוס' די"ל דלא חיישינן שיודה לו או שיגיד לו הסי' לקנוניא ובודאי גם לכשיבא המערער יטעון לקוח ושלו הוא ולזה דהבא פריכ' לא יהיה המערער נאמן משא"כ בדבר שיש בו סי' יועילו שני הטעמים להוציא אף שיטעון לקוח לזה כתבו דהוא בעצמו מצי טעין לקוח דהא דשומשמי שאני וע"ז תירצו דחיישינן שמא לאחר מיתת הממשכן יבא המערער ואז ודאי מהני השני טעמים כמבואר בהכותב ואח"כ ביארו דבריהם דמה"ת לא ניטעון לקוח ותירצו כיון דלא השתמש אבוהון וכו':