נתיבות המשפט/ביאורים/רעג
והקטנים כל הקודם והחזיק בהן זכה דין זה נלמד מהא דקידושין דף כ"ג בגר שמת וק"ל דבשלמא בגר שמת שנעשה הפקר ממילא והקטן אין לו יד לזכות מההפקר דממילא ולכך כל הקודם והחזיק בהן זכה אבל המפקיר עבדו נראה דלפי שיטת רש"י שפסק הש"ך כוותי' בסי' רס"ח דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה ע"ש ובדעת אחרת מקנה יש יד לקטן לזכות כמבואר לעיל סימן רמ"ג ס"ק ט"ו בהגה אם כן מהיכא תיתי לא יהיה הקטן יכול לזכות נפשיה מהפקר הן אמת דבגיטין דף ל"ט בהא דאמר התם אף עבד איסורא ולא ממונא ועפירש"י שם מוכח דאף הפקר מדעת אינו מועיל בעבד קטן אך שם גופיה קשה כיון דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה אמאי אינו מועיל בקטן וצ"ל דאף רש"י מודה דלענין שאר דברים לא חשיב הפקר דעת אחרת מקנה רק לענין חצר שאינה משתמרת במשומר לדעת המפקיר סגי וכן מבואר במרדכי שם בפ"ק דמציעא לענין מתנות כהונה ע"ש:
כל שלשה ימים עסמ"ע ס"ק י"ג וי"ל דכל שלא יכול לחזור בו בדיבורו וכל הרמאין ייראו לנפשם שאחרים יקדמו וכו' ע"ש ולכאורה תמוה מאוד דבשלמא לרבי יוסי דסבירא ליה דבעינן בהפקר דאתי ליד זוכה שפיר הועילו בתקנתן דבלא תקנתן היו הרמאין יכולין לחזור בדיבורו ולא היו יראין משא"כ אחר התקנה דבעינן זכיה גמורה יראין לנפשן אבל לרבנן דקי"ל כותייהו דאף קודם התקנה בעינן זכיה גמורה א"כ אם נאמר דמחמת שצריך זכיה גמורה יראין לנפשם ולא מפקרי א"כ למה היו צריכין לתקוני כלל מפני הרמאין הא ודאי דלא מפקרי מפני היראה ואי חשו חז"ל דמ"מ יפקירו ולא ייראו כדי לפטור נפשם מהמעשר א"כ גם אחר התקנה יפקירו דכיון שזכי' מהני אחר התקנה כמו קודם התקנה מה הפרש יש בין קודם התקנה לאחר התקנה לכן נראה דלא מהני זכיה כשזכה בכל השדה בתוך ג' דדמי לחזרה דניכר ברמאות שמפקיר וחוזר וזוכה ולא מהני לפטור המעשר רק כשהשדה עדיין מופקר הוא ואינו חוזר מגוף השדה שהפקיר רק שלוקט פירות מהשדה בתורת זוכה מהפקר כיון שהשדה עדיין מופקר הוא ואז שפיר יש לו דין אחר הלוקט משדה זו המופקרת כיון דהוא ג"כ דמי עכשיו לאחר לשדה זו ולזה שפיר כתב הרא"ש בנדרים בלשונו שירא שהוא ילקוט מצד זו והאחר ילקוט מצר אחר כיון שא"א ללקוט ולאכול בלא מעשר בתוך שלשה רק כשהשדה עדיין מופקרת ואז גם האחר יכול ללקוט ושפיר ירא מלהפקיר:
הלוקח דגים בקצה"ת כתב דבפורס מצודה כיון שהדגים מגביהין עצמן ליקח הדג מת המונח במצודה הוי גזל גמור דהגבהה מכחו הוי קנין גמור אפילו ברה"ר ואפילו ברשות מוכר ע"ש ולפעד"נ דלא שייך בזה גזל גמור דדווקא בפיל שמגביה עצמו לאכול החבילי זמורות בשע' שמחזיק החבילי זמורות דאז הוי כמוגבה מכחו משא"כ כשתלה חבילי זמורות על כלונס והלך משם ואח"כ בא פיל של הפקר והגביה עצמו ואכל או שהניח דבר מאכל ובא בהמה מההפקר ואכל שיהיה זה נקרא משיכה והאי דלא קנהו דבעינן דוקא שיהיה קורא לה והיא באה שעשה מעשה בשעת משיכה והגבהה אבל זה לא נקרא רק גורם לבד כיון שלא עשה מעשה בשעת קנין גם מ"ש בס"ק ה' דכלים אינן מבטלין הרשות כשאין לו רשות להניח שם וקנה בעל החצר לא ידעתי מנא ליה הא דהא מ"מ אין הדבר מונח אלא באוויר שאין סופו לנוח על גבי קרקע כיון שהכלי מפסיק ולא קנה ולפענ"ד מוכח בהדיא בב"מ דף ק"ב דאם העמיד כלי ברשות חבירו לקבל דבר הפקר דאין אוויר חצירו קונה משום דמפסיק כלי ע"ש ומ"מ על הרמב"ם וה"ה אין לתמוה משום דהם מפרשים שם דמיירי שהיה החצר שכורה לו ויש לו רשות להניח כליו שם ושפיר הוי מפסיק כלי ולפי זה נראה דדין זה דפורס מצודה שיש לו תוך וניצוד הוא כולו בתוך הכלי הוא מחלוקת הפוסקים דלרש"י ותוס' שם בעל הכלי קונה ולהרמב"ם בעל החצר קונה ואפשר שגם רש"י ותוס' שם מודים כאן דשם אין בעל החצר כאן משא"כ כאן דמיירי שבעל דשדה כאן ועומד בצדו ויכול לסלק הכלי לא חשיב הפסק כלי ועמ"ש בחידושי לגיטין דף ע"ט: