נתיבות המשפט/ביאורים/צה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאינם צריכין לקרקע. עיין ש"ך ס"ק ט' שהביא דברי הרמב"ם בפי' המשניות שדעתו כשיטת הר"י הלוי בטור שמחלק דדוקא לענין שבועת שומרים וחיוב שומרים הוי כקרקע אפי' אין צריכין לקרקע אבל לענין שבועת מודה במקצת ושאר דברים הוי כמטלטלין ע"ש. וטעם לזה נראה דדוקא לענין חיוב שומרים שהחיוב בא מכח תחלת קבלת השמירה ובשעת קבלה השמירה לא למיתלשינהו מסרינהו ניהליה לא שייך לו' כשעומד לתלוש כתלוש דמי הוי כקרקע מש"ה פטור משבועת שומרים וחיוב שומרים משא"כ לענין שבועת מ"מ חייב אף בשומרים כיון דהחיוב בא אכפיר' והודא' של עכשיו ובשעת כפירה והודאה למיתלשינהו קיימי ובתומים תמה ע"ז דהא במתניתין קתני בטוען עשר גפנים והלה אומר אינו אלא חמש ופטרי רבנן וע"כ מיירי בשבועת מ"מ דאלו בשבועת שומרים למה נקט הודא' במקצת הא לשבועת שומרים א"צ הודא' במקצת ע"ב דגם שבועת מודה מקצת פטרי רבנן וא"כ אמאי פסק הרמב"ם והמחבר דחייב בשבועת מ"מ ובספר משנת חכמים על משניות שנדפס מחדש רצה לתרץ קושיא זו וטע' כפשיטות כמבואר לכל מעיין בדבריו ומ"ש לי בזה דודאי סברא נכונה היא לחלק בין שבועת שומרים ושבועת מ"מ כמש"ל וטעמא דרבנן פטרי כשבועת מ"מ כדרב' דאמר דלכל מ"מ יש לפוטרו משום מגו דאי בעי כפר הכל רק משום חזקה דאין אדם מעיז והוי מגו דהעזה מש"ה הכא דפטור משבועת שומרים בטוען נאנסו ממילא פטור ג"כ משבועת מ"מ במגו דאי בעי טען נאנסו אהאי דהודא' ולא שייך דאין אדם מעיז כיון דאין חבירו מכיר בשקרו ונהי דעל הכפיר' לא הי' יכול לטעון נאנסו דמיירי דהכפיר' קמן על מה שהוד' דמיירי שכבר אכלן כמ"ש הרמ"א בשם הר"ן והי' יכול לטעון נאנסו נאמן במגו שהי' טוען נאנסו אהך דהודאה והיה מודה במה שכפר דהי' פטור משבוע' להרמב"ם דפטור מחיוב שומרים וכמו שהקשו התוס' בב"ק דף ס"ז בד"ה עירוב פרשיות לרמי בר חמא דיהי' נאמן במגו דהי' מודה במה שכפר והאיך דמודה יכפור וכו' ותירצו דהכפיר' קאי אי הי' מודה בה ה"ל הילך והוי כופר הכל ואין מעיז וכו' ע"ש וכאן ל"ש תי' זה דהא אם יטעון נאנסו אהך דמודה יהי' פטור משבועה דלענין שמירה הוי כקרקע ולא הי' מעיז דבטענת נאנסו אינו מעיז אמנם א"ל מגו בפשיטות דאי בעי הי' טוען נאנסו גם אהך דהודאה ויהי' כופר הכל דז"א דהא מ"מ יהיה מעיז אמה שכפר כיון שאינו מודה בכלום אמנם מגו שכתבתי הוא נכון וחכמים ס"ל מגו לאפטורי משבועה במקום דלא הוי מגו דהעזה אמרי' כמ"ש המהרש"ל בכתובות פ"ב דף י"ח דבהא פליגי ראב"י וחכמים גבי פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו ע"ש אבל הרמב"ם והר"י הלוי דפסקו דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה וכראב"י כמבואר לעיל סי' צ"ג ס"ב וכ"כ הה"מ פ"ב מהל' טוען דהרמב"ם פסק כראב"י ועיין בלח"מ פ"א מה' טוען ואפי' לדעת מי שסובר שפוסק הרמב"ם כחכמים מ"מ ע"כ יש להרמב"ם הוכחה אחרת מהש"ס דמגו לאפטורי משבוע' לא אמרי' כמו שפסק בכמה דוכתי ובהא דראב"י דפסק כחכמים הטעם דמשיב אבידה עדיף ממגו וכמ"ש בתומים ומש"ה פסק שפיר דחייב שבועה במ"מ אפילו בשומרים בפירות שא"צ לקרקע. ועוד נראה לתרץ דהרמב"ם ס"ל כשיטת הר"ן שמיירי שכבר בצרן ואכלן כמ"ש הרמ"א וא"כ נהי דרבנן ס"ל דאף שכבר נתלשו דינן כקרקע מ"מ סמך בהא אהך דב"ק שהביא הש"ך שפסק שם להלכה כר"ש דאכל' פירות גמורים משלם פירות גמורים ופי' הש"ך הטעם משום שכבר נתלשו מש"ה ה"נ דמיירי ג"כ שכבר נתלשו פסק כר' שמעון דהוי כמטלטלין ולא כרבנן וא"ש ג"כ מה שהקשה הסמ"ע בסי' קצ"ג על הרמ"א שהגי' שם דיש חולקין דדינם כקרקע אמאי לא הגי' בסי' צ"ח ולפמ"ש א"ש דבסי' צ"ה מיירי שכבר נתלשו מודה הרמ"א דהוי כמטלטלין וע"ש בש"ך שמסיק וכתב דהעיקר דבכ"מ הוי כקרקע רק לענין בע"ח הוי כמטלטלין מטעם דלא סמכי' דעתי' ואהך דסי' רנ"ז כ' לתרץ בסי' קצ"ג ס"ק י"א דהוא מטעם דלא הי' דעת הנותן בכך. ונראה לפרש דבריו דדוקא במקום שיש חילוק בין מקרקע למטלטלין אז כשהן מחוברין לא נקר' מטלטלין כיון דאינו יכול לטלטלו משא"כ בסי' רנ"ז דמיירי ששיירי פירות לעצמו אזלינן כתר לשון בני אדם דהפירות שנגמרו כל צרכן נקראו פירות משא"כ כשלא נגמרו כל צרכן לא נקראו פירות בל' בני אדם, ובספר קצה"ח כ' דבשומרים הוי ענבי' שאין צריכין לקרקע כקרקע משום דהרמב"ם ס"ל דתיקנו משיכ' בשומרים וכיון דלענין קנין דינייהו כמטלטלין לא מהני חזקה רק משיכה או אגב קרקע ומשיכ' אי אפשר בהו כיון שהן מחוברין ואגב ג"כ לא מהני כיון דבקרקע גופא לא מחוייב בשמיר' וכמבואר בב"ק דף קי"ז לענין גזילה אגב קרקע וכו' ע"ש וטע' בתרתי חדא דמי לא משכחת שהקרקע והגפנים הן של השומר עצמן רק שהפירו' הן של המפקיד כגון שראובן מסר לשמעון פירות אילנותיו ואח"כ מסר שמעון לראובן פירותיו לשמור שאז נתחייב ראובן בשמיר' מטעם שהן בחצירו וחצירו קונה לו כמו במשיכ' כמבואר בהלכות פקדון סי' רצ"א אי נמי משכחת לה בקנין אג"ק כגון שהקנ' לו הקרקע בשאל' או בשכירות דמהני לענין אגב כמבואר בסי' ר"כ ועוד דהא להרמב"ם חייב בפשיע' בקרקעות וקנה הקרקע בחזקה לשמיר' לענין פשיע' ולא דמי להא דב"ק הנ"ל דלענין גזיל' לא קנה הקרקע כלל דקרקע אינה נגזלת מש"ה לא מהני אג"ק להמטלטלין משא"כ הכא:
טענו ב' חדשים וכו'. עש"ך ס"ק י"ב עד היינו אם לא הגיע זמן הפרעון הוי כקרקע כו' עכ"ל עיין תומים שכתב וז"ל ואף דקיי"ל ישנה לשכירות מתחיל' ועד סוף וכל יום שעבר כבר שכירות אותו יום נעשה מלוה רק שלא הגיע זמן הפירעון עד בסופו צ"ל הטעם משום דאם תוך זמן השכירות הוציאו אנס מן הבית חייב להעמיד לו בית אחר כדלקמן סי' שי"ב ס"ב וא"כ אם אין מספיק שכירות שנותן יכול להוסיף משכירות עכ"ל ונכון הוא וזהו נ"כ הטעם בדברי התי' בב"ק צ"ט שכתבו דלא הוי מלוה קודם שהגיע הזמן לענין קידושין אף לד"מ דס"ל המקדש במלוה מקודשת מ"מ בשכירות קודם שהגיע הזמן אינה מקודשת והביאה בספר קצה"ח היא גם כן מטעם שכתב התומים כנ"ל:
הואיל ואינם חלוקין. עש"ך ס"ק י"ט עד וא"א שהמוכר יעמידנו לידו כיון שניטלו העבדים והשדות מחמת המוכר כגון שטרף אותן ב"ח דהמוכר או שהמוכר עצמו נתנם לאחרים או שרפם או הזיקם וכו' ולכאור' קשה כיון ששרפם והזיקם דומה למ"ש המחבר בסעיף ו' דזה אומר חפרת שתים וזה אומר לא חסרתי אלא אחת דפטור מש"ד כיון שהתביע' היא מכח הקרקע וה"נ דכוותי' שתובע לו הקילקול עשרה אמות קרקע וזה משיב שלא הי' רק חמשה אמות ולא קילקלו רק חמשה אמות לכן נראה דהנה ודאי דאם ראובן מכר חפץ לשמעון במנה ומשכו שמעון חפץ לרשותו ונהנה ממנו ואחר כך גזלו ראובן ממנו או הזיקו ואינו שוה אלא חמשים דאינו משלם לו רק חמשים דכל הגזלנים אין משלמין רק כשע' הגזיל' אבל נרא' דאם מכר החפץ בק"ס במנ' ונתן לו הדמים באופן שיתן לו החפץ ואח"כ א"ר ליתן לו החפץ אף דאין שוה אלא חמשים אין לו דין גזלן רק מחוייב להחזיר כל המנה שקיבל כיון שלקח ממנו החפץ ואינו רוצה ליתן לו החפץ ונתנם לאחרים או מזיקו בידים יכול לבטל המקח ודומה לזה כתבו הח"מ והב"ש בה' גיטין סי' ק"ך ח"מ ס"ק ה' וב"ש ס"ק ג' ע"ש דאם לקח ממנו שיתן לו דמים מיר דאם אינו נותן לו הדמים שאין לו דין בע"ח על זה רק דיכול לבטל המקח וה"נ נרא' דהדין כך כשאינו נותן לו החפץ וכן מוכח מסימן שי"ב סעיף ב' ע"ש וגם דומה קצת להא דסי' רכ"ו סעיף ה' ולפ"ז שפיר כתב הש"ך דנשבע שבוע' דאורייתא כיון דיכול לבטל המקח והוי כתבעו מטלטלין ממש והא דנקט זה אומר גדול וזה אומר קטן ולא נקט בעבד אחד גדול זה אומר כך וכך נתתי דמי' בעדו וזה אומר פחות דזה אינו כיון דהבריר' ביד הלוקח לקיים המקח כמו בסי' רכ"ו סעיף ה' דשם גם כן ודאי דהבריר' ביד הלוקח ע"ש ולתבוע ממנו דמי הזיקו כפי מה ששוה עכשיו כיון שקנה ממנו בקנין המועיל. ולפ"ז אם העבד שוה כפי סך הדמים שתבעו אף אם נתן לו פחות מזה שחייב לשלם כל דמי שויו אין כאן הודא' במקצת כיון דאף לפי דברי הנתבע מחייב לשלם כל דמי שויה מש"ה איצטריך למינקט בזה אומר גדול וזה אומר קטן:
שטר מסרתי לך. עסמ"ע וש"ך שתמהו ע"ז דהא הרמב"ם מחייב שבועה בטוען להד"מ והאריכו לתרץ בדחוקים גדולים. ולפענ"ד נרא' ליישב בפשיטות דהא ודאי אם מראה השטר בב"ד וטוען להד"מ שלא חפקדת אצלי השטר רק הלוה הפקידו או מצאתיו או שטוען איני זוכר אם הפקדת אצלי השטר ודאי דהי' פטור משבוע' נגד המפקיד תדע דאם הי' חייב שבוע' נגד המפקיד בטענת ברי הי' חייב ג"כ לישבע אם הי' טוען א"י אם הפקדת אצלי השטר כמו בא"י אם נתחייבתי לך דחייב לישבע דא"י ובהדיא מבואר בסי' ס"ח והיא משנה מפורשת דשטר הנמצא אצל שליש וא"י מה טיבו דהיינו אם המלו' הפקידו או הלוה הפקידו יהי' מונח עשי"א ואין השליש חייב לישבע ע"ז והטעם לזה נרא' כיון שהשטר נכתב ע"ש המפקיד ואין הנפקד יכול לגבות בו מהלו' בלא כומ"ס וליכא למיחשדי' שמחזיקו לעצמו ולא הוי רק כמעיד בין המלו' ובין הלוה ואיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו מש"ה אין צריך לישבע כמו בכל שליש דאינו נשבע מה"ט מש"ה כשאינו מראה השטר בב"ד וטוען לא הפקדת אצלי ג"כ אין צריך לישיבע דכמה איכא למיחשדי' כשאינו מרא' השטר יותר מאילו הי' מראה השטר וטוען כך, ועוד דהא אינו מחויב שבוע' רק בדבר שאם יודה יתחייב ממון. וא"כ הכא כיון שכבר טען בב"ד שהמפקיד לא מסר לידו השטר אמאי איכא להשביעו הא אפי' אם יודה בשעת שבוע' שהמפקיד מסר לידו השטר ויחזור השטר בב"ד לא יהי' המפקיד יכול לגבות בו מהלו' כיון שהשטר נמצא ביד אחר דהא כל נפקד דנאמן לומר שבא השטר לידו מהמפקיד כמבואר בס"ס מ"א הוא מטעם מגו דהי' מחזירו לו כמ"ש הסמ"ע שם והכא כיון שכבר טען בב"ד שלא בא לידו מהמלו' אף אם יחזיר בו אח"כ ויאמר בב"ד שבא לידו מהמלו' לא יהיה נאמן שוב במגו דהוי מגו למפרע ושפיר פסק המחבר דא"צ לישבע והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל לעיל בסי' ס"ו סי"א דנאמן הוא לענין קנייתו ויכול לגבות בו מחלו' כשאין הלוה טוען לאו בע"ד דידי את וחשדינן אותו כשטוען להד"מ שרוצ' להחזיקו לעצמו ולגבות בו דמה הפרש יש להלו' אם ישלם לו או להמלוה וכיון דנאמן הוא לענין קנייתו בודאי ישלם לו הלו' מש"ה צריך שבוע' משא"כ לדידן דקיי"ל דא"נ לענין קנייתו ואסור להלו' שישלם לו וליכא למיחשדי' שמחזיקו לעצמו דהא אינו שוה ממון לעצמו ולא דמי לטוען להד"מ על החפץ ששוה ממון להנפקד משא"כ כשטוען בשטר להד"מ דיינינן אותו רק כמעיד בין המלו' ולוה וא"צ לישבע אך עדיין י"ל דמ"מ יכול לו' לו כיון שאמת הוא שהפקדתיו בידך ואתה מחמת שאמרת שלא הפקדתיו בידך הרי אתה מקלקל השטר באמירתך והוי כשותף כמבואר בסי' ס"ו גבי מוכר שט"ח לחבירו ואומר פרוע דחייב לשלם כל דמי השטר מטעם דהוי כמזיק דזה אינו דשם בלאו אמירת המוכר השטר בחזק' כשר כיון שמכרו בחזקת כשר מש"ח כשאומר שהוא פרוע או שאינו רוצ' לישבע הוי כידעינן שמקלקל שטר כשר באמירתו ועוד דהוא מטעם אחריות כמבואר בהריטב"א בכתובות פרק הכותב דודאי אדעתא דהכי זבין שישבע המוכר משא"כ בנפקד דכשהשטר ביד אחר א"י המלו' לגבות בועד שיאמר ויעיד הנפקד שבא לידו מהמלו' וכשאינו רוצה להעיר שבא לידו מהמלו' לא הוי רק ככובש עדותו ולא עדיף מפשיע' בשטרות דפטור ואפי' להרמב"ם דמחייב בפשיע' הכא דאינו שטר ברור דשמא באמת הנפקד שכח וא"י אם המלו' הפקידו דבפשיע' כזו ודאי פטור דהא משנה מפורשת נמצא שטר וא"י מה טיבו דמונח ולא קתני דחייב לשלם. ועוד נראה הטעם דמהימן לו' דאינו בידו השטר במגו דאי בעי הי' מראה להשטר והי' שתיק מלהעיד להמלו' שהפקידו אצלו שהדין שיהי' מונח בידו כמבואר במשנ' הנ"ל וכעין שכתב התומים בסי' פ"ב סעיף ב' במגו דמזוייף דהמגו היא דאי בעי אמר א"י ע"ש וג"כ לא הי' צריך להחזירו להמלו' והי' פטור מלשלם על פשיע' כזו כנ"ל מש"ה כי אמר נמי להד"מ שאין השטר בידו כלל ג"כ נאמן וכ"כ נראה לי הדין ברור עד שנ"ל דאף הסמ"ע והש"ך אין מחייבין שבוע' רק בשטר שנכתב בו לכל המוציאו דאיכא למיחשדי' שמחזיקו לעצמו לגבות בו אבל בשטר שנכתב בו שם המלו' לכ"ע אין צריך לישבע:
טענו כלים וקרקעות. עיין בקצה"ח במה שנסתפק לענין ע"א ויבואר בעז"ה לקמן בה' קרקעות:
דוקא שתבעו למלאות עש"ך ס"ק י"ח עד דמוכח מהך דחבלת בי שתים כהראב"ד וכו' והעיקר בזה כתי' התומים דדוקא בחפירות קרקעות שהרשות ביד המזיק למלאות החפירות ולא לשלם דמים מש"ה הוי כתביעות קרקע משא"כ בחבל' דהוא מעוות לא יוכל לתקן רק בדמים מש"ה הוי כתביעת ממון ועוד נראה דדוקא עבדי' שהקשו לקרקעות אבל בני חורין לא הקשו לקרקעות ונכון הוא: