נתיבות המשפט/ביאורים/סב
שלי הם עש"ך סק"א שפסק דאפילו במטלטלין ויש לה מיגו דלהד"מ או החזרתי לא מהימנ' דחזקה כל מה שבידה משל בעל הוא בא לה והוי מיגו במקום חזקה וכשטוענה שהבעל נתן לה במתנה נאמנת במיגו ובבית שמואל באה"ע סי' פ"ה סקכ"ט וסק"ל הקשה ע"ז דהא מיגו במקום חזקה איבעי' דלא איפשט' הוא ואין מוציאין מידה כשיש לה מיגו וא"ל דהש"ך ס"ל אפי' מה שביד' הוי כמו ביד בעלה והוא בא להוצי' זה לית' וכך ודאי כשהיא תופסת היא הנתבע וכו' ע"ש וכן מסיק התומים וכיון שהב"ש באה"ע והתומים בתראי נינהו להן שומעין ואם יש בידה שטרות על שם בעלה וטוענות טענות משכון ושאר טענות ויש לה מיגו יבואר אי"ה בסי' ס"ד ואם אשה הנו"נ טוענת שבעלה נתן לה במתנה האמת כדברי הש"ך דאינה נאמנת בלא מיגו דעדיף מדברים העשויין להשאיל דא"נ אלא במיגו:
עליה להביא ראיה עש"ך סק"ב דצריכה להחזיר גוף השטרות והבי' ראי' מבעה"ת שהבי' בסי' ס"ו ולא ידעתי למה לו לראי' כיון שפסק שאפי' במטלטלין לא מהימנ' מה"ת יהי' עדיף נייר של השטר לצור משאר מטלטלין ובסי' ס"ו לא מיירי רק בשטר שטוען שמכר ואין לו כתיבה דא"נ על מכירת השיעבוד אכל במטלטלין כה"ג היה נאמן ואפ"ה א"נ בהנייר של השטר אף שהוא כמו במטלטלין משום דהנייר אפסר' דהשיעבוד ודבר זה כ' הבעה"ת אבל הכא דא"נ במטלטלין ודאי דאינו נאמן גם בנייר לצור:
שהיה לה ממון נראה דצריכה להבי' ראיה דוקא שהיה לה ממון מיוחד אחר הנשואין מה שאין לבעלה רשות בהן אבל אם מביא' ראיה שהיה לה ממון רב קודם הנשואין וטוענת שלא הכניסה לבעלה הן שטוענת שלא הכניס' לו אותן הנכסים הן שטוענת שלא הכניס' לו הנכסים רק בתורת נכסי מלוג אינה נאמנת דאלת"ה בטלה דין אשה הנו"נ דרוב נשים מכניסין ממון בשעת נישואין והרי איכ' סהדי שהיה לה ממון ואפ"ה לא מהימנ' ועכצ"ל דמן הסתם דכל מה שיש להאשה מכנסת בתורת נדוני' דלמה לה להניח נכסים בתורת נכסי מלוג שיהיה האחריות עליה וכ"כ הרמ"א ובאה"ע סי' ס"ו סעיף י"א בהג"ה דמן הסתם אחריות הנדוני' עליו והן נכסי צ"ב ועכצ"ל דמיירי שנמצא נבסים שהי' שלה קודם הנישואין ואין ידוע אם הכניס' בתורת צ"ב או בתורת נכסי מלוג אמרי' דמן הסתם הן צ"ב דאי בנכסים שאינם ידועים אם היה שלה קודם הנישואין קשה ממ"נ אם הם ברשות הבעל ודאי דהבעל נאמן שהם שלו לגמרי ואי הן ברשות' הא היא נאמנת לו' שהם נ"מ אם היא אינה נו"נ ואם היא נו"נ אינה נאמנת כמבואר בסי' זה וגם אין לו' דמיירי במונח ברשותו וידועים שהיו שלה ובדברים שיש להם חזקה לטעון לקוח הוא בידי חדא דבעל בנכסי אשתו אין להם חזקה ועוד דא"כ יכול לו' שהם שלה לגמרי ועל כרחך צריך לומר דמיירי בנכסים ידועים שהם שלה קודם הנישואין ובדברים שאין להם חזקה כגון גודרות וקרקעות דא"נ לטעון לקוח לגמרי רק הספק אם הוא הכניסן נ"מ או צ"ב אמרינן דמסתמא הן צ"ב מטעם שכתבתי ועוד דאלת"ה כל אשה כשמבררת שהיה לה נכסים אלו בשעת נשואין תטול אותן יותר על כתובת' בתורת נ"מ אלא נראה כמו כמ"ש:
ממון מיוחד עש"ך דאפילו הבעל טוען ברי ונרא' דאף תקף מידה או לוה ממנה ואפי' היה המעות טמונים אף שמבואר בסי' פ"ו סעיף ב' דאין צריך להחזיר מ"מ כשמבררת שהי' לה ממון מיוחד דמיא לאיש אחר לגמרי:
מטלטלין עש"ך סק"ה שתמה למה כ' הטור בשם הרמ"ה והלא בתוס' והרא"ש מבואר בהדיא כך ואפשר ליישב דבתוספות והרא"ש וכן באה"ע סי' ס"ו לא איירי רק כשאמרה על מטלטלין שהפקידה ביד הנפקד דכיון דהנפקד הי' יכול להחזיר לבעל ג"כ כמבואר בסי' פ"ו באה"ע הוי הנפקד ג"כ כתופס בשביל הבעל וכשהבעל לוה ממנה או תקף מידה אפי' בעדים פטור מש"ה כשהוא ביד הנפקד דהוא ג"כ קצת כאילו הבעל תפס שאני משא"כ הכא שהיא בידה לגמרי לא כבואר בתוס' והרא"ש לזה הביאו בשם הרמ"ה:
ואפי' אלמנה עש"ך סק"ו שהביא בשם הרמב"ם באשה שאינה נו"נ ונמצא אצלה מטלטלין שיש ג' חילוקים דבטועת נ"מ הן והגוף שלה והבעל טוען דממ"י הן והכל שלו דנאמנות והן נ"מ. הב' אם טוענת שניתן לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות דמוציאה מחזקת פירות אינה נאמנת. הג' אם טוענת שבעלה נתן לה במתנה נאמנת בש"ה ואף שמוציאה מחזקת פירות: והנה בחלוק' הראשונ' כשהבעל טוען ממ"י הן נראה דאפילו בנו"נ נאמנת כיון דהבעל מודה דלאו ממונו היא ולא מפירות ממונו כגון שידוע לו הסחור' שמסר בידה ובכמה מכרה רק שטוען שמא ממ"י הן דינה שוה לאינה נו"נ ונסתלק בזה קושית מהרלנ"ח שהביא הש"ך מפ"ט דהל' נחלות ובחלוק' הב' שאם טוענת שניתן לה ע"מ שאין לבעל' רשות שאינה נאמנת כתב הש"ך הטעם דמסתמא מי שנתן מתנה נותן בסתם ואינו מוציאו מרשות הבעל וא"נ אפי' יש לה מיגו דהוי כמיגו במקום חזקה משא"כ כשטוענת שהבעל נתן לה במתנ' דאפי' בסתם אין לו פירות נאמנ' ודוקא שיש לה מיגו דהיינו בלא ראה ומאוד תמוהין דבריו כמו שתמה בתומים ועוד יש לתמו' חדא דמנין לו להרמב"ם כן מהש"ס וידוע דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב שום דין מסברא שלו מה שאין מבואר בש"ס. ועוד דלטעם הש"ך אם טווענת להוצי' מחזקת פירות שלא ע"י מתנה מאחר כגון שטוענת שמכר' כתובת בט"ה או מכפל מגניבות נ"מ דלא שייך הטעם של הש"ך תהי' נאמנ'. ויותר תמוה מ"ש דאפי' אלמנ' שטוענת שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות א"נ והפירות הן של יורשי בעלה וקשה נהי דמיירי בפירות שנתהוו בחיי בעלה דהפירות שלאחר מיתת בעלה הן שלה כמבואר באה"ע בסי' צ"ה סעיף ד' מ"מ קשה נהי דחזקה שניתן לה סתם מתנה מ"מ תוכל לו' שלא ידע בהן הבעל דלא זכה בהן הבעל בפירות והן שלה כמבואר באה"ע סי' צ' סעיף י"ב. ויש ראיה לדבריה שלא ידע בהם הבעל דאילו הוי ידע מהן ומפירותיהן הבעל הי' נטל ממנה דהא לאו נו"נ חיא ופירות אלו בידה מה בעי וחזק' שהיא שלה גם מ"ש דאפי' לא ראה דאית לה מיגו א"נ להרמב"ם תמו' לא מיבעי' אם הבעל אינה תובע' ולא ידע מזה רק היא בעצמה מודיע' ואומרת כן ודאי דאף הש"ך מודה דנאמנת דהא בידה הי' שלא לגלות כלל לבעלה ואז אף אם ניתן לה סתם אינן בדין נ"מ כמבואר בסי' צ' סעיף י"ב ובדבר שבידה ודאי דנאמנת דכל שבידו לעשות שיהי' באמת כמו שאומר עדיף ממיגו דמיגו אינה אלא אי בעי היה משקר כמ"ש הרשב"א בקידושין פ' האומר דבידו אפי' מחזקת אשת איש מוציא ובקדושין ס"ג אמרי' דבידו כי עדים דמי ועוד דהפה שאסר הוא ומהני אפי' במקום חזקה ועבמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ב ד"ה אין לך בו אלא אפי' אם הבעל ראה הנכסים ותובע' רק דליכ' עדים ג"כ לית' לדברי הש"ך דודאי נאמנת במיגו דבהדי' כ' הרשב"א בתשוב' הביאו הב"י בטור אה"ע סי' פ"ה ודל ועוד תדע שאם הודית' שיש בידה ממון וטוענת שניתן לה ע"מ שאין לבעל' רשות אלא מה שהיא אוכלת נאמנת בכל מה שתאמר שנתנ' לה המעות אפי' בלא שבועה במיגו דאי בעי אמי' שאין בידי כלום אלמא אף דס"ל כהרמב"ם דבלא מיגו א"נ במיגו מיהת מהימג' ואיל דהצריך מיגו לפוטר' משבוע' דז"א דממ"נ אם הבעל טוען ספק בלא"ה פטור משבוע' כמ"ש הרשב"א שם ואי בטוען ברי אפי' במיגו צריך שבועה ואלא ודאי דלענין גוף הנאמנות הצריכ' מיגו ובמיגו מיהת מהימני וכיון דהא כ' הרמב"ם דא"נ בטוענת אחר נתן לי ע"מ היכא דל"ל מיגו א"כ חא שכ' דבטוענת אתה נתת לי דנאמנת ג"כ מיירי ע"כ אפילו בדל"ל מיגו כמ"ש המ"מ והבעה"ת דלא כהש"ך וכן הב"ש והתומים הסכימו דהרמב"ם מיירי במקום דלית לה מיגו גם מה שכתב בש"ך דלדעת התוס' באומרת של פ' הוא אינה נאמנת רק כשיש לה מיגו אבל כשטוענת שלי אפילו לית לה מיגו נאמנת הוא תמוה מאוד דבהדיא מבואר באה"ע סי' פ"ו דבמעות שאינן טמונים נאמנת לומר בין שלי בין של פלוני הוא אפילו לית לה מיגו ובמעות טמונים א"נ לומר לא שלי ולא של פלוני וכן מוכח מדברי התוספות דעיקר החילוק הוא בין טמונים לאינם טמונים עיין שם בתוס'. אכן הטעמים שכתבו הם ז"ל בדברי הרמב"ם דחוקים מאד. ולפע"ד נראה ליתן טעם וראי' לכל דברי הרמב"ם דהנה מה שכתב בדין א' וב' דהיינו שהיא נאמנת לומר במתנה ניתן לי אבל א"נ לומר שניתן לה ע"מ נראה דלכאורה קשה כיון שאין הבעל נאמן לטעון ממ"י הוא כיון שהיא מוחזקת מנ"ל להרמב"ם שא"נ להוציא מחזקת פירות כיון שטוענת ברי והיא מוחזקת: ונראה ליתן טעם לזה דהנה אם היו נכסים אלו ידועים שהיה לה בשעת נישואין והיא היתה טוענת מחלת לי מהן אכילת פירות בכתיבת דו"ד וכיוצא בזה ודאי דא"נ אפילו להתוס' משום דהוי כטוען אחר מעשה ביד כמו בטוען מחלת כתובתיך וזה פשוט רק כשטוענת אחר נתן לי אחר הנשואין בזה סברו התוס' דנאמנת כיון שטוענת מעולם לא היה לך מעשה ב"ד על הנכסים הללו וכיון דמהנכסים שיש לה בשעת נישואין אין לה מקום שתפטר מפירות ואין לספק רק בנכסים שבאו לידה אחר הנישואין דומה ממש להא דלקמן סי' ר"נ בנותן נכסיו מעכשיו ולאח"ז והוא טוען שאח"כ לקח הנכסים דא"נ מטעם כ"נ וב"ה ומוציאין מן היורשין מכח חזקה זו ע"ש אם כן ה"נ כשנישא' הוי כנותנת כל נכסיה לבעלה לפירות וכשטוענת שאחר כך בא לידה נכסים הללו אמרי' כ"ג כ"ה ובשעת נישואין היה בידה נכסים הללו ונשתעבדו לו לפירות ואף שלא ידע בהן הבעל מ"מ תיכף כשיתיודע לו הוויין נ"מ כמבואר באה"ע סי' צ' ואין לומר שמא קודם נישואין נתן לה אחר מתנה ע"מ שלא תכניס לבעל דז"א דנגד מה שהיה בידה קודם הנישואין איכא חזקה דכל מה שת"י הוא שלה לחלוטין לעשות בהן כל מה שתרצה ונגד חזקה דכל מה שת"י הוא שלה לא מהני מיגו כמבואר בסימן צ"ט ועוד דחזקה דכ"נ כ"ה היא לו' משל אבותי' ואבות אבותיה הוא וזה דוקא כשטוענת מאחר בא לה אמרי' מכח חזקה דכ"נ כ"ה שבשעת נישואין היה ג"כ הנכסים באותו רשות דהיינו ברשות הבעל וע"כ נשתעבדו לו לפירות משא"כ כשטוענת שהבעל נתן לה במתנ' ומיירי שהבעל טוען שהן שלו ולא נתן לה במתנ' מש"ה נאמנת אפי' כשאין לה מגו כמו אחר כיון שאינה נו"נ בממון דמאין בא לה וחזקה שהוא שלה ולפ"ז באלמנה שהוא טוענת שבעלה לא ידע מנכסים אלו ואינן משועבדים לפירו' נאמנת ואפי' במקום דל"ל מיגו ובזה נרא' דאפי' הש"ך מודה דהא לא שייך ביה טעם הש"ך ג"כ דניהו דחזק' שניתן לה המתנ' בסתם מ"מ לא הויין נ"מ כיון שלא ידע בהם הבעל. וראי' לדברי הרמב"ם שאין הבעל נאמן לטעון ממ"י הם והן שלי מב"ב דף נ"א דאם התם המוכר שדה לאשתו קנת' ולא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי ופריך דל זוזי מהכא ותקנה בשטר וכו' ואי אמרינן דהבעל נאמן לטעון דשלו לגמרי מאי מקשה לימא כמו שאומר בכמה דוכתי סיפא קמ"ל דלא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי דאי הוי אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי נהי שקנתה השדה בשטר מ"מ הא צריכ' ליתן דמים אחרים דהמעות שקיבל יכול לומר ממ"י הן דאפילו על מעות שתח"י נאמן לטעון כן ואי ל"ל זוזים אחרים יגבה השדה בעד המעות משא"כ אי' לא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי כיון שקיבל הטעו' בעד מכירת השדה בפני העדים נחשב כהודאה בהמעות שלה רק שמשועבדים לפירות ומהשדה שמכר ג"כ אוכל פירו'. ועל התוס' שפסקו דכשתקף הבעל נאמן ל"ק דהא הוי כתקיפה וממילא אי אמרי' לגלויי זוזי צריכ' ליתן דמים אחרים וקמ"ל דלא אמרי' דז"א דכיון שקנת' השדה בשטר והבעל תובע המעות ממנה לא הוי כתקף ולפי שנויא דהש"ס דלא קנתה בשטר באמת הוי כתקיפה דהוי כספק אי קנתה הקרקע ומוקמינן השדה בחזקת מרא קמא והוכח' לדין השני שכ' הרמב"ם שא"נ להוציא מחזקת פירו' דהתוס' הקשו בב"ב שם בהא דמחלק התם בין קנת' במעות טמונים למעו' שאינם טמונים הא אפי' במעות שאינם טמונים יכול לומר להוציא מידה נתכוונתי שלא הי' יכול להוציא מידה בע"א ולהרמב"ם ניח' דלפירו' אפילו מידה יכול להוציא ולענין שיהיה הגוף שלו אפילו תקף א"נ להרמב"ם כמבואר באה"ע סי' פ"ה. וטעם לחילוק שמחלק הרמב"ם בין תקיפה דמכר בין תקיפה דלוה ממנה אין כאן מקומו ויבואר בחידושי לאה"ע אי"ה ודין הג' שכתב הרמב"ם א"צ לראי' מטעם שכתבתי דלא גרע מאחר כיון שאינה נו"נ וכמש"ל ואפי' אלמנה נאמנת וכמ"ש הש"ך ומ"ש הש"ך דלהתוספו' כשטוענת שלי נאמנת אפי' ל"ל מיגו. האמת אתו דא"ל דנאמנת מטעם מיגו דהבעל נתן לה דהא בש"ס שם מיירי שהיא ביד הנפקד ולדעת התוספו' כשהבעל נתן לה א"י למכור וליתן והן שלו לפירי פירו' כמבואר באה"ע סי' פ"ה ע"ש וגם הנפקד היה צריך להודיע להבעל משום דברים אלו ושוב אין לה שום מיגו א"ו דנאמנ' לטעון שלי להתו' בלא מיגו זו. ומ"ש הש"ך דא"נ בדברים הידועים לבעל בדברי מהרלנ"ח כוונתו בדברים שדרך הבעל ליתן לאשה שאינה נו"נ כגון מטלטלין להתקשט וללבוש כמ"ש מהרלנ"ח דהוי כדברים העשויין להשאיל וכן מ"ש הש"ך וז"ל דאף על גב דאחר היה נאמן דברים שא"י היינו דוקא משום מיגו כוונתו נם כן בדברים העשוין להשאיל ובלאו הכי אפי' בדברים ידועים נאמן בלא מיגו כמבואר בסי' קל"ג ובמעות ומטלטלין שאין דרך ליתן לאשה שאינה נו"נ לא הויין כדברים העשויין להשאיל נאמנת כאחר וכן כתב מהרלנ"ח שהביא הש"ך וז"ל והאשה שולט' בהן וכו':
לא היתה נו"נ. עש"ך סעיף קטן ז' דאם כתב הבעל בעצמו השטרות על שמה דלדעת הרא"ש הוא שלה ולדעת הרשב"א הן שלו דיכול לומר לגלויי זוזי הוא דבעי ולפענד"נ דאין כאן מחלוקת דהרא"ש מיירי שהשטרו' תח"י האשה דאז לא שייך סברא דלגלויי זוזי דבב"ב נ"א מקשה אהא דאמר התם המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרי' לגלויי זוזי הוא דבעי דל זוזי מהכא ותיקנ' בשטר' דגבי שטר לא שייך סברא לגלויי זוזי ע"ש ברשב"ם ובר"ן. והנה הרשב"א והרא"ש מדמין הא דהבעל כ' השטרות על שמה לכותב שטר בשם ר"ג המבואר לעיל בסי' ס' וס"ט ושם כתב הטור וז"ל אם שמעון מערער ואמר אע"פ שלא היה הממון שלי אני זכיתי בו מאחר שעשית קנין על שמי וצוית להעדים לכתוב שטר על שמי אין ממש בדבריו הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון משמע מדברי הטור דאם ציוה שיתן גם השטר ליד שמעון זכה שמעון והכא כיון דהשטרו' ביד האשה ע"כ ציוה למסור ליד' השטר מטעם שאבאר לקמן וממילא לא שייך שוב דלגלויי זוזי מטעם דאמר בש"ס דל זוזי מהכא ותיקנ' בשטר כיון שציו' ליתן השטר ליד' קנת' והרשב"א ע"כ מיירי כשאין השטר תח"י האש' דהא מדמ' ליה לכותב שטר בשם ר"ג דלא זכה ר"ג ע"ש ושם הא מיירי בלא ציו' למסור השטר לר"ג כמ"ש הטור שם ואם השטר ת"י האש' והבעל טוען שבשעת כתיבה ציו' ליתן השטר לידו רק אח"כ מסר הוא השטר לידה בפקדון כיון שהיא נו"נ נראה דלא מהימן מטעם דאמרינן ביבמות קט"ז אי לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גביה וא"כ ה"נ כיון דהשטר נכתב ע"ש ל"ח לפיקדון דלא מפקיד גבה שטר כזה ודוקא באשה הנו"נ שי"ל שהאש' בעצמה כתבה שטרות ע"ש בלא ידיעת הבעל אבל לומר שהבעל הפקיד גבה לא חיישינן ומ"ש הש"ך דאפי' השטרות ביד הבעל נאמנת אינו נרא' לפענ"ד כיון דנאמן לטעון על המעות שהיא שלו ולגלויי זוזי כ' השטר על שמה כמבואר באה"ע סי' פ"ה ופ"ו ועכצ"ל דדל זוזי מהכא ותיקני בשטר ובזה צריך דוקא שיהיה השטרו' ביד האשה וכמש"ל:
אשה שכתבה לאחרים. עש"ך סק"ט דמיירי בנו"נ דאל"כ אפי' א"י נאמנת וכו'. זהו לפי שיטתו שכ' בסק"י דמיירי ביש לה מיגו אבל לדעת הסמ"ע סק"ז דמיירי שמת' ואין לה מיגו אפי' באינה נו"נ א"נ אם לא שידוע שיש לה ממון מיוחד:
אם ידוע. עש"ך סק"י שתי' על קושית הסמ"ע מהא דסי' נ"ו דשם מיירי באשה שהשליט' הבעל על כל נכסיו שיש לה דין שליש והכא מיירי בסתם אשה הנו"נ. ויפה השיג התומים דמי שם גבול לזה הא כל גדר אשה הנו"נ כך היא ששולטת בנכסי בעלה. ועוד דאפילו בפקדון שייך הימני'. ולזה הסכים דלא כש"ך אלא כשיש לה מיגו נאמנת ככל אשה הנו"נ ע"ש וע"ק דלא שייך כאן ענין שליש באשה הנו"נ אפי' בגוונא שכ' הט"ז והתומים דהיינו שאומרת שהבעל נתן לה למסור ביד זה לפי מה דפי' הש"ך בסי' נ"ו דכשמכחיש השלישות וטוען נפקד אתה דא"נ א"כ ה"נ הבעל מכחישה ואמר שלא עשאה שליש רק שאמר שהנכסים ביד' לישא וליתן והרי טוען ממש טענות נפקד אתה ממני ומכ"ש כשמודית שהיא רק נפקדת מבעל רק שיודעת שמגיע להאחר דאז ודאי דא"נ אפי' במיגו לדעת הרא"ש בסי' ק"ח כמו שהוכחתי בסי' נ"ו ס"ו ע"ש ויותר תימה מ"ש הש"ך בסי' נ"ו דאפי' מסרה כבר לב"ד אין לה מיגו עכשיו דנאמנ' והוא תמוה דכבר כתבתי בסי' נ"ו דבמקום שא"נ לומר לקוח כגון בדברים העשוין להשאיל ואיכא עידי ראי' א"נ ג"כ לומר שליש אני וכ"כ התו' בגיטין ס"ה ע"ש ואשה הנו"נ ג"כ א"נ לומר לקוח או מתנה מבעלה בלא מיגו כמו בדברים העשויין להשאיל ה"נ א"נ לטעון שליש אני דמה"ת יהיה עדיף טענת שליש אני מטענת לקוח. ולפענד"נ בפשיטות דלק"מ דהנה יש להקשות עוד אהא דס"ס נ"ו דאש' הנו"נ נאמנת במיגו לומר של אחרים הוא הא בסימן נ"ט סעיף א' סתמו הרב והמחבר להלכה דא"נ אפי' כשיש לה מיגו לומר של אחרים הן דחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו ולא אמרי' מגו במקום חזקה ודיע' האחרת כתבו שם בשם וי"ח להורות דהלכה כדיעה קמיית' כידוע והש"ך כתב שם דהעיקר כדיעה הראשונ' וכ"ע מודים בזה ומה"ת תהיה נאמנ' כאן לומר של אחרים הן במיגו הא מיגו במקום חזק' היא ואחר העיון לק"מ ונרא' לתרץ בפשיטו' דשם בסי' נ"ו דמיירי במת הבעל ואפי' הן נכסי מלוג הן שלה שאין להיורשין לא פירות ולא ירוש' כמבואר באה"ע ולא באה בטענותה שטוענ' של אחרים הוא נגד יורשי בעלה להוציא מחזק' שלה דהא אין נפקותא ליורשי בעל' אם הן שלה או של אחרים רק שבא להוציא מחזקה זו דהאש' הנושאת והנותנת הכל משל בעל ונגד חזקה זו מהני מיגו כמבואר סי' ע"ה באה"ע אבל בסי' ס"ב דהבעל חי ואם הן שלה יש להבעל זכות פירות וירוש' ובאה להוציא בטענת של אחרים מחזק' שהן שלה ונגד חזקה דכל מה שתח"י האדם הוא שלו דהוא חזקה אלימת' בזו לא מהני מיגו כמבואר סי' צ"ט וממילא לא קשה קושית הסמ"ע אמנם תירוץ זה לא אתי שפיר רק לפמ"ש הש"ך בסק"ו דאינו נאמן לומר של פ' הוא לדעת התוס' רק כשיש לה מיגו כיון דחזקה כל מה שתח"י אדם הוא שלו מש"ה למאן דס"ל דלא אמרי' מיגו במקום חזקה אפי' מיגו לא מהני משא"כ לפמש"ל דלדעת התו' במעות שאינם טמונים נאמנ' לומר של פ' הוא אפי' לית לה מיגו כשאינה נו"נ א"כ באשה הנו"נ דא"נ הוא רק מטעם חזקה דמשל בעלה בא לה ונגד חזקה זו אין חילוק בין הבעל חי או מת לא א"ש תירוץ זה ועוד נרא' לתרץ דהנה דיעה דסי' צ"ט הנ"ל הוא דעת המגיד פ"א דמלוה ע"ש וז"ל המגיד שם א"נ לומר על מה שבידו שהוא של אחרים חזקה שכל מה שבידו שלו ומיגו במקום חזקה לא אמרי' לפי שאדם עשוי לעשות קנוני' להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששין לה עכ"ל וסיום דברי המגיד שכ' לפי שאדם וכו' לכאורה דברי מותר הן דכבר כתב טעם טוב דמיגו במקום חזקה לא אמרי' והנרא' בכוונתו דהי' קשה לו מהא דפ' ז"ב והוא לקמן סימן רנ"ה באומר ראיתי אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הם אם בידו ליטלם נאמן סתמא קאמר אפילו הוא ברשות היורש וכ"ה בתשוב' הרא"ש כלל ס"ח בהדי' אלמא דנאמן במיגו זו אפילו נגד חזקה כל שתח"י האדם הוא שלו והאיך אפשר דהמטמין גופי' אילו או' כן א"נ במיגו במקום חזקה זו והשומע מהמטמין יהי' נאמן ובאמת לק"מ דדוק' במקום שחשדי' אותו למשקר בשביל הנאתו ולצורכו רק דאמרי' אלו הי' רוצה להערים ולשקר הי' משקר באופן אחר ואפשר דלפי דעתו כך היה יפה לו כמו שאר עכשיו זהו הנקרא מגו ויש מקומות דלא אמרי' מיגו זו כגון במקום חזקה ושאר מקומו' הרב' דלא אמרי' מיגו כמבואר בכללי מיגו בש"ך סי' פ"ב וה"נ הוי ממש הך דסי' צ"ט דאו' של אחרים הוא דחשדינן אותו דלהפקיע חובו ממי שחייב לו אומ' כן ועוש' קנוני' עם האחר כמו שסיים המגיד וא"ל דלמה לו לעשו' קנוני' יטמינם בביתו דז"א דאפשר שעוש' כן כדי שיהי' יכול להראותם ואף דאמרי' מיגו כה"ג ולא מגרע מכח סברא זו המיגו מ"מ לענין חשש קנוני' חיישי' שעוש' בשביל זה רק שיש לו מיגו דאי בעי הי' יהיב להאחר וי"ל ג"כ בדעתו היה יפה לו לו' זה קודם בב"ד שיהי' נאמן בב"ד שיהי' נשאר תמיד בידו דהא אי"צ לו' מי הוא האחר וכמ"ש התוס' בב"ב נ"א ד"ה קיבל או אפש' שיש לו טעם אחר שמשקר בטענ' כזו וזהו הנקרא מיגו וכנ"ל ולמיגו כזה בעינן כללי מיגו ובמקום חזקה לא אמרי' מיגו משא"כ בהא דסי' רנ"ה בראיתי אביכם שהטמין מעיו ואמר של פ' דאין כאן שום חשד וחשש קנוני' דהא אם היה רוצה לגזול לצורך עצמו למה לו לעשות קנוני' עם האחר הא הי' בידו ליטלם ולו' שלי היא וכיון דאין כאן שום חשש קנוני' ושום חשש משקר לצורכו ומעיד שהוא של פלוני מעיד נקרא וכשהוא בידו לעשות כמו שאר אפי' אחד נאמן דאפי' להוציא מחזקת א"א עד אחד נאמן בדבר שבידו דהא בעל שאמר גרשתי נאמן מהאי טעמא אף דדבר שבערו' דבר דבר מממון ילפי' וכיון דבדבר ערוה ע"א נאמן בדבר שבידו ה"ה דנאמן להוציא ממון בדבר שבידו משא"כ שאר לצרכו לאו מעיד נקרא אלא טוען ואף שיש לו מיגו א"נ נגד חזקה ואתא שפי' סיום דברי המגיד ויהי' איך שיהי' מפורש בדברי המגיד דבעי' צירוף לזה דמיגו במקום חזקה לא אמרי' הא דאדם עשוי לעשות קנוני' כמ"ש המגיד ע"ש. ולפ"ז לא ק' קושית הסמ"ע בסי' נ"ו דבסי' נ"ו מיירי שמת הבעל ולא ראו המטלטלין בידו ואלו היתה מראה לפני ב"ד והיתה אומרת שלי הוא והי' לה מיגו היתה נאמנת כמו שהוכחתי לעיל סקכ"א וכמו שפסק הב"ש באה"ע סי' פ"ה ע"ש א"כ כשאומרת של אחר הוא אין כאן שום חשש קנוני' דלמה לה לעשות קנוני' עם אחר תאמר שלי ותטלי הכל לעצמ' ותהא שוב נאמנת לעולם אף אחר שתרא' בב"ד כמו בכל מיגו ומעיד נקרא וכיון שביד' נאמנת ודמי ממש להא דסי' רנ"ח בראיתי אביכם שהטמין מעות וכ"ש הא שהוא טעון ביד' ממש וביד' ליתנם לפלוני נאמנת וכן מבואר בתשו' הרא"ש שממנו מקורה דהאי דינא דסי' נ"ו הנ"ל שמביא ראיה מהא דסי' רנ"ה משא"כ הכא באשה שכ' לאחרים והבעל חי דאילו הית' אומרת שלי הן נהי שנאמנת במיגו דלהד"ם לו' שניתן לה ע"מ שאין לבעל' רשות בה וכיון דנאמנת במיגו לפני ב"ד נאמנת לעולם מ"מ כיון דבמתנה זו הבעל יורש' כמ"ש הש"ך בסק"ו אדם עשוי לעשות קנוניא עם אחר כדי להפקיע מירושתו וגם אפי' יהיה לה מיגו מהני כשתקף הבעל או לוה ממנה כמבואר באה"ע סי' פ"ה וכמ"ש שם ועושה קנוני' לו' של אחרים ואם כן דמי ממש להא דסי' צ"ט דאינו נאמן לומר של אחרים הוא במיגו משום דהוי מיגו במקום חזקה ואדם עשוי לעשות קנוני' כמ"ש המגיד ולפ"ז ליתא לדינא של הש"ך שכ' בסימן נ"ו דאפילו מיגו למפרע אמרי' בה והעיקר כהתומים שכ' דבעי' דוקא שבשעה שהוציאה המטלטלין והי' לה מיגו אמרי' של פלוני הוא וכן עיקר ולפמ"ש גם בהא דסי' צ"ט דוקא הבעל חוב בעצמו אינו נאמן לו' של אחרים הוא אבל בבורח ובא א' ואמר ידענ' שהבורח הטמין מעות במקום פלוני וידענ' שהוא של פלוני אף שהוא מונח ברשות הבורח כיון שבידו ליטלם נאמן כמו בסי' רנ"ח כיון דלא שייך גבי' הטעם שכ' המגיד דאדם עשוי לעשות קנוני' כנ"ל ברור:
אם מתה טוענין ליורשיה. עיין ש"ך סעיף קטן י"א דכשמתה בחייו אין טוענין ליורשין דניתן לה במתנ' ע"מ שאין לבעלה רשות בירושה ובתומים תמה להרשב"א והתוס' דס"ל דכשהאשה טוענת כך נאמנת א"כ לטעון ליורשים ולק"מ דמילתא דלא שכיח הוא שיהי' נותן לה במתנה באופן זה ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי:
עליו להביא ראיה. עש"ך סקט"ו דכשטוען שהאחים נתנו לו במתנה דנאמן כשיש לו מיגו דלהד"ם וכו'. ולכאורה משמע דאף בשטרות הדין כן דהא המחבר מיירי משטרות ועל זה ציין עצמו הש"ך אבל אי אפשר לומר כך לא מיבעיא כשטוען שנתנו לו השטר במתנה וגוף המעות הי' בשעת כתיבת השטר של השותפין א"י ליתן השטר רק בכתיב' ומסיר' כמבואר בסי' ס"ו סעיף ה' ובש"ך שם סקי"ח ע"ש אלא אפילו טוען שנתנו לו המעות במתנה ולוה מעותיו וכתב השטר על שמו ג"כ אינו נאמן כמבואר בבעה"ת שער מ"ד חלק ט"ז ז"ל אבל אי ליכא סהדי מיגו דאי בעי אמר להד"מ או אהדרתיני' ניהלי' מהימן ואע"ג דגרסי' בפ' חזקת א' מן האחין שהיו אונות ושטרות יוצאות על שמו דקיי"ל כרב ועליו להביא ראיה הנ"מ שטרות דוקא שאין תפיסתן מחוורת כנגד הממון אבל אם יש מטלטלין בידו וטוען שלי הם שנתנם לי נאמן כיון דליכא סהדי וכו' ע"ש הרי מבואר בהדיא דלא מהימן בשטרות אפילו יש לו מיגו. וראיה מסי' ס"ד בש"ך סק"ד דלא שייך בשטרות מגו וה"נ שייך כל הטעמים שלו שכ' שם ואפילו להסמ"ע שם דמהני מיגו חיינו כשטוען למשכון תפסתי אבל כשטוען לגמרי שהן שלו א"נ במיגו וכמו שאבאר שם. ול"מ כשהלוים ידועים ודאי דלית ליה מיגו דכשיטען להד"מ או החזרתי יתבעו הלוין בב"ד ויכתבו שובר בב"ד אלא אפי' הלוים אינן ידועים מ"מ אין לו מיגו מ"מ ירא אולי הלוים בעצמ' יודיעו כשיודעין מהשותפות וידעו ממה שטען להד"מ לכן טען יותר להד"מ וגם למכור א"י כמ"ש הש"ך שם בסק"ד וה"נ כשהן שותפין הוי כנכתב ע"ש כולן וכ"ז שלא טען לקוח הרי הוא כאילו נכתב בשם כולן והרוקח ג"כ לא יהי' יכול לגבות בו כמו שהוא א"י לגבות בו ויותר עדיף לו טענת מתנה מטענת להד"מ לכן אין מיגו כנ"ל ברור:
והניח יתומים. עש"ך ס"ק ט"ו וה"ה אם נתן מתנה בחייו ומת וכו'. הנה מדכ' ומת משמע כשהוא חי אין טוענין להמקבל מתנה שמא יש לו ראי' ואין רוצה להביא ואינו נאמן לחוב לאחרים. ובספר קצה"ח כ' דהטעם כיון דהוא שט"ח ויכול למחול ולהפסיד החוב מש"ה נאמן להפסידו כמו בסי' ס"ו סט"ו באינו רוצ' לישבע וה"נ כיון שאינו מביא ראי' הרי הוא מודה שאינו שלו כמו מוכר שאינו רוצה לישבע. ולפ"ז בשטר קניית קרקע דלא שייך מיגו דאי בעי מחל אפי' לא מת טענינן ללוקח ומקבל מתנה והא דאינו מבי' ראי' לא גרע מאילו הודה שאינו שלו דאינו נאמן לחוב להלוקח עכ"ל. ודברים אלו לא ניתנו להאמר דבשלמא בסי ס"ו שם כשאינו רוצה לישבע שלא נפרע הוי כמוד' ללוה שנפרע והודאתו או שהיא גופי' מחיל' היא או שנאמן במיגו דמחיל וכאן לא שייך שני הטעמים דמה שאינו מביא ראי' לא הוי כמוד' ללוה רק כמוד' להאחין שהוא שלהן ואין הודא' זו כמוחל ללוה וגם מיגו לא הוה דאין אומרין מיגו מאדם לאדם כמ"ש התומים בכמה דוכתי בשם כל הפוסקים דלא אמרי' מיגו מאדם לאדם דשמא אין רוצה למחול שירויח הלוה ורוצה הוא להרויח להאחין ועוד דכשימחול יצטרך לשלם וכשיחזיר לאחין לא יצטרך להחזיר רק דמים שקיבל גם דין כזה הי' להם לבאר ולחלק בין שט"ח לשטר קנין ומדלא חילקו משמע דאפי' בשטר קנין הדין כך. לכן נראה דכ"ז שהוא לפנינו ואינו מברר איתרע שטרא וכמ"ש הט"ז כיוצא בזה בסי' קל"ג סעיף ד' דכשאינו לפנינו אמרי' שמא הי' מברר וכשהמוכר לפנינו מוציאין מיד המוחזק מטעם דנראין הדברים וכו' ולא אמרי' הא המוכר אינו נאמן לחוב וע"כ מטעם כיון דנראין הדברים לא חיישי' לקנוניא וה"נ דכוותיה וכן מוכח ממרדכי שהביאו הש"ך והט"ז בד"ה צריכים האחין דשם מיירי במטלטלין ע"ש בט"ז וכ' הטעם בפי' כיון שמתה לאה משמע אם לא מתה אף שהבעל לוקח הרי לא טענינן ליה וע' עוד באה"ע סי' צ"ו:
בדבר ידוע. לפ"ד הסמ"ע ס"ק ח' והש"ך בס"ק י"ז א"א לפרש דמיירי במטלטלין הידועין וצריך לפרש דהיינו שידוע שהשטר נעשה מדבר ידוע של אחין:
דאימר מעיסתו קימץ. עיין מה שכ' בסמוך דגם במטלטלין אמרי' סברא דאימר מעיסתו קימץ אף שאינו עולה שיעור הקמוץ להסך מטלטלין שת"י דלא כהתומים וכן מוכח מתשובת הגאונים שהביא הש"ך בסוף הסימן:
אבל בן בית. עש"ך ס"ק כ"א הטעם דלעולם אמרי' אימר מציאה מצא או מתנה ניתן לו דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ודוקא גבי אשה ואחין דטרחו אמרי' דמורי התירא משא"כ בן בית דמשלמין לו שכירות א"נ שאני אחין דיש להם שייכות בהממון חשדינן ליה משא"כ בבן הבית ותמוהין דבריו מאוד דא"כ דאין הטעם רק משום דלא חשדינן ליה א"כ במת ולא אמר כלום אמאי מחזקי' הנמצא ברשותו בשלו יותר מבאשה ואחין ודוחק לו' דאי איתא דלאו דיליה הוי פקיד כיון דלא חשדינן ליה דא"כ במת פתאום או במפולת מאי איכא למימר ועוד תימה דברשב"א הובא בב"י באה"ע סי' פ"ו גבי מי שנתן לבתו או לאחותו ושם הי' המעש' שאשה הי' נו"נ בנכסי אביה או אחיה ומתה דאשה דמיא ממש לאריס או בן בית דהא אין לה שייכות בממון ולית לן למיחשדה דמ"ל נו"נ בנכסי אחר או בנכסי אחין ויש לן לו' מציא' מצאה או מתנה ניתן לה וממילא הוי הבעל יורש שלה ואמאי לא החזיק הרשב"א הנכסים בחזקת הבעל שהוא יורש שלה. ועוד ק' דמ"ש מהא דסי' קי"ב בנותן נכסיו מעכשיו ולאחר מותו דאיכא דס"ל דמוקמינן להו בחזקת מקבל מתנה אמאי ליהוי האי נותן כמאן דקיבל נכסים של אחר לידו להיות נו"נ דאם מת מחזיקי' בחזקת יורשים מטעם שכתב הש"ך דאימר מציאה מצא או מתנה ניתן לו נהי דמהא דס"ס ר"ן בנותן מטלטלין מעכשיו ולאחר מיתה לא ק' דשם הוא מטעם חזקה דכאן נמצא דלא שייך רק במטלטלין ולא שייך בשאר נכסים כמש"ל בסימן ס' ע"ש אבל הא דסימן קי"ב ודאי ק'. ועוד דבירושלמי הובא ברי"ף והוא בפ' הכונס ובנימוקי שם הובא בש"ך ס"ק כ"ב גבי אריסא דבר זיזא דמשם הוא מקור דהאי דינא כ' הטעם משום דיש מתרושש והון רב. לכן נראה דעיקר הטעם באשה כיון דבשעת נישואין ודאי כל מה שהי' לה הכניס' הכל לבעל' ולית לה מגרמה כלום בשעה שהתחיל לישא וליתן והוחזקו כל הנכסים לבעל וכן באחין שנעשו שותפין בכל מה שיש להם והוחזקו כל הנכסים בחזקת שותפות ואין להם לטעון רק שמצאו מציאה אח"כ או שניתן להם אח"כ במתנה כל הטוען דבר מחודש עליו הראיה כמ"ש הרשב"א הובא בב"י באה"ע סי' פ"ו וכ"כ המהרי"ט בהדיא בתשו' ח"א סימן ל"ט שכל שהוחזקו כל הנכסים פעם אחת שהן של זה מחזקינן לעולם כן ע"ש משא"כ באריס ובן בית שיש לו' שגם בשעה שנעשה אריס או בן בית הי' לו גם כן נכסים דיש מתרושש והון רב ולא הוחזק בשום פעם לו' שכל הנכסים הם בחזקת בעל הבית דהא יש לספק גם כן ולו' שהאריס ובן בית יש לו ג"כ נכסים רק שהאומדנ' של העולם הי' על האריס ובן בית שאין להם כלל ובזה פליגי ר"י ור' חייא אי אזלי' בתר האומדנ' וכ"כ הריב"ש בסי' נ' הובא בתומים בטעם החילוק שבין האשה ואריס וכיון דפליגו אי אזלי' בתר האומדנ' של בני אדם ומדמה שפיר בירושלמי אם הניזק יכול לו' ולטעון דבר שאינו אמוד בו לפלוגת' דר"י ור"ח גבי אריס' דבר זוזי ואתי ג"כ שפיר הא דהרשב"א שהביא הב"י באה"ע סי' פ"ו דאשה הנו"נ בנכסי אחר מחזקינן הנכסים בשל מי שנו"נ בנכסיו דהא אשה מוחזקת דלית לה כלום וא"ש ג"כ הא דסי' קי"ב הנ"ל דשם פליגו בהא דהנה מחלוקת הפוסקים הוא בתומים בס"ק י"ב אי אמרי' במטלטלין ג"כ מעיסתו קימץ והרב' פוסקים ס"ל דדוקא בשטרות דאיכא ראיה במה שנכתבו על שמו אמרי' סברא דמעיסתו קימץ אבל במטלטלין בעינן ראיה על ממון מיוחד שיהי' עולה כשיעור המטלטלין ומש"ה בסי' קי"ב בנתן כל נכסיו ודאי דדמי לאש' ואחין כיון דהוחזקו כל הנכסים בחזק' המקבל מתנה ואין לנותן רק מה שנושא לתוך פיו וכ"כ מהרי"ט בהדיא בח"א סי' ל"ט ע"ש רק כיון דבנותן מעכשיו ולאחר מיתה הפירות של הנותן כמבואר בב"ב פ' י"נ ולקמן סי' רנ"ז וי"ל מפירותיו קימץ דמי ממש להא דמעיסתו קימץ ופליגי אי אמרי' כן במטלטלין וכנ"ל וא"כ לפי מה דמסיק שם רמ"א להלכה דעל המקבל להביא ראיה אלמא דהעיקר דאף במטלטלין אמרי' דמעיסתו קימץ דלא כהתומים שהניח זה בצ"ע דהא הא דסי' קי"ב דמי ממש לאשה ואחין ועדיף מיניה כמ"ש מהרי"ט שם סי' ל"ט בהדיא ע"ש. ולפמ"ש לא פליגי כלל באדם עשוי שלא להשביע דכאן הפלונתא אי אזלינן בתר אומדנא וכן מוכח מהנ"י בפ' הכונס דמייתי עלה הא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד: עוד כ' הש"ך דכשתפס יכול לומר קים לי כר"י בר"י וכ"כ בתשובת מהר"א ששון. וכ' עוד המהר"א ששון דמטעם זה לא הוציא ר' חייא מהיתומים הגדולים מה שקיבלו משים דהיו יכולין לטעון קים לי כר"י בר"י. וע"ז תמה התומים דאטו אם שותף אחד תופס וטוען קים לי' א"צ ליתן להשותף חלקו ולפענ"ד אין תמיהתו כלום דשם מיירי שר"י בר"י חלק לגדולים מן הקטנים ע"פ ב"ד ונתן להגדולים חלקם וחלק הקטנים הניח ביד זה ואם הי' נאנס חלק הקטנים ודאי דלא הי' צריכין הגדולים להחזיר כיון שכבר נתחלק ע"פ ב"ד וכיון דהגדולים טוענין קים לי כר"י בר"י ומה בכך שר' חייא אינו מצוה ליתן לכם כאונס בעלמא יחשב ובאופן זה נרא' כן הדין בפשיטות: עוד כ' הש"ך בשם הב"י בשם תשובת הגאונים בבן שהי' נו"נ בנכסי אביו שצריך להביא ראיה שהיה לו ממון מיוחד: וכ' הש"ך טעם דחוק דמנ"ל להגאונים דין זה ולפמ"ש נרא' הדבר פשוט דמיירי בבן שהתחיל לישא וליתן בנכסי אביו בעוד שהיה סמוך על שולחנו דידוע דלית ליה מגרמיה כלום וכמו באחין שהתחילו לישא וליתן מתפיסת הבית דמיירי ג"כ מאופן זה דנחשבין כידוע דלית להו מגרמיה כלום וה"נ דכוותיה. ולפמ"ש יש תקנה לבורח שאחד מן השוק רוצה לישא וליתן עמו וירא שהבע"ח יאמרו אח"כ שכל הנמצא בידם הוא שלו ויגבו ממנו יש לו תקנה שילך לב"ד קודם שיתחיל לישא וליתן ומודה בפני ב"ד שכל אשר יש לו הוא זה הנו"נ עמו רק מה שהוא נו"נ לתוך פיו הוא שלו ואז כיון שהוחזקו כל הנכסים בחזקת מי שנו"נ ואין לו רק מה שנו"נ לתוך פיו שוב א"נ שום אדם לומר שהן שלו וכמ"ש בתשובת מהרי"ט סי' ל"ט בחלק א'. ודוקא בסי' קי"ב במעכשיו ולאחר מיתה שהפירות של הנותן וי"ל מהן קימץ פליגי אבל בכה"ג ודאי מודה למהרי"ט. וליתר שאת יכולין לשעבד עצמו כפועל ולחייב עצמו ולהקנות ידים שאפי' כל מה שימצא ויתנו לו מתנה שיהי' של מי שנו"נ בנכסיו ואז כל מה שימצא ברשותו הוא בחזקת מי שנו"נ בנכסיו: