נתיבות המשפט/ביאורים/סא
אין הכוונה רק על השטר עש"ך סק"א עד אין הכוונה רק על השטר כולו (ט"ס כולו וצ"ל וכו') צריך להבין מה טוען ראובן אם הוד' בחתימתו מה קמ"ל ואפי' בשטר בעדים כה"ג כשמוד' ודאי מהני דאפי' ליכ' שטר' כלל מועיל הודא' שלו ואם מכחיש חתימתו ודאי דצריך קיום וכשמקיימו לא מצי מכחיש ומאי קמ"ל ואי טוען פרעתי או אמנה ושאר טענות בלא"ה נאמן נגד כת"י כמבואר בסי' ס"ט ולזה נראה דקמ"ל דלא יכול לו' להשטות כוונת' כיון שידעתי שאין שטר זה מועיל והוי כהודא' בע"פ בלא עדים קמ"ל דשטר זה טוב הוא ובשטר בעדים כה"ג אף שמודה יכול לו' להשטות כוונתי דהוי כמוד' לפני עדים פסולים ואמר להם כתבו דלאו כלום הוא:
מפי כתבם בספר קצה"ח תמה על תשובת מהר"י אדרב"י שכתב דשטר שכתב בו פלוני קידש פלונית וחתומים עדים דהוי מפי כתבם והביא ראי' מדברי חרי"ף והנ"י דשטר קידושין שאינו ראוי למסרו לבעלים משום דלמ' מחקי' ליה לא חשיב שטר ותמה בספר הנ"ל וז"ל כיון דלפי האמת לא תיקנו זמן בקידושין א"כ שטר קידושין חזי למיתבי' לבע"ד ולא דיבר נכונה דכמו שלא תיקנו זמן בקידושין לראיה משום הטעם דאמר התם בפ' ד' אחין משום האי טעמא גופי' לא תיקנו שטר ראיה בקידושין כלל דלמאן ניתבי' דבזה ג"כ איכא חשש מחיק' והטמנה וגבי עדים אתי לידי תקלה דילמ' חזי בכתב' ואילו תיקנו שטר ראיה בקידושין משום גוף הקידושין שלא תוכל להכחיש גוף הקידושין היו מתקנין ג"כ זמן דלראיית גוף הקידושין ג"כ צריך זמן כגון במקדש אחר גירושין שלא תוציא גיטה ותאמר אחר כך נתגרשתי או שתנש' לאחר ותאמר קידושין שלך לא תפסו אלא ודאי דלא תיקנו שום ראיה על ידי שטר ודוק' גוף השטר קידושין היינו השטר שכ' בו הרי את מקודשת לי שמקדש' באותו שטר הוי ראיה ג"כ אף שאין עיקרו לראי' מ"מ הוא ראוי על גוף הקידושין ג"כ כיון דהאי שטר' דאוריית' ועידי השטר קידושין אינן מעידים על גוף הקידושין כלל שהרי הן מוסרין אות' לבעל והוא מקדש אותה שלא בפניהם רק אנן ע"מ אנן כמ"ש הר"ן וממיל' עידי קידושין אנן אבל השטר ראי' לא אשכחן בקידושין דקידושין וגירושין לאו מדברים שבין אדם לחבירו לבד הן רק עדות נגד כל העולם הוא לחייב מיתה הבא עליה ושלא יתפוס קידושין בקרובים ולאו עדות מעלי' בעינן ולא מפי כתבם ודוק' בשטר שכתב פ' מת מהני לכמה פוסקים משום עיגונ' כמו שהקילו בכל פסולי עדות וכ"ה בהגהת מרדכי בקידושין דגוף השטר קידושין הוא שטר אבל שטר שכ' בו פלוני קידש פ' הוי מפי כתבם כנ"ל ברור:
שיוכל כל המוציאו הוא מתשו' הרא"ש כלל כ"ח סי' ח' ובתשו' מהרי"ט חח"מ סי' כ"ג השיג עליו ותוכן דבריו דבמקום שהחיוב חל מעכשיו וכיון דלא הוברר לא מהני כמו בשוחט הפסח על מי שיעלה ראשון לירושלים או מחלל על סלע שתעל' בידי ע"ש שהאריך ולפעד"נ ליישב דודאי כשמקנה דבר מבורר רק שתול' תנאו בדבר שאינו מבורר קנין גמור הוא דלא גרע מתולה תנאו בדשלב"ל דמהני כמבואר במרדכי מהא דלכשתגנוב ותשלימני דר"פ המפקיד וכל תול' תנאו בדבר שלבל"ע הוא ג"כ תולה תנאו בדבר שאינו מבורר ועוד דא"כ בתולה תנאו באם ירדו גשמים ג"כ תולה תנאו בדבר שאינו מבורר דהא תולה תנאו במי שהמפתח של גשמים בידו כמו שפרש"י שם בגיטין כ"ה דתנאי דמית' כיון שתלה במי שחיים ומות בידו דאין ברירה ע"ש ורוב תנאים יעקרו לפי' זה וגם לא אשתמיט תנא דליפלוג אמהיום אם מתי דלא ליהוי גיט' מטעם ברירה ור"י ס"ל זמן של שטר מוכיח עליו ולית ליה בריר' והש"ס לא מקש' מינה בגיטין כ"ה ובשאר דוכתי אלא ודאי דבתנאי בדבר שאינו מבורר כיון דגוף הקנין מבורר מהני דתנאי מילתא אחריתי הוא כמו תול' עצמו בתנאי בדשלב"ל דמהני כשגוף הדבר בעולם וה"נ דכוותי' והא דמקשה בגיטין אמאן דס"ל בריר' מהא דמה היא באותן הימים אף על גב דהתם הוא רק תנאי בעלמ' ליתא דמה היא באותן הימים לא מיירי כמהיום רק באומר מעת שאני בעולם דהיינו שמגרשה שעה אחת סמוך למיתתו דגוף הדבר אינו מבורר וכמ"ש התוס' בעצמם שם וכ"ה בחדושי הרמב"ן לגיטין ע"ש רק דעיקר הוכחת התו' הוא שם דבתנאי ג"כ שייך ברירה מהא דמקשה מהריני בועליך ע"מ שירצה אבא ולפענד"נ ליישב דשם הסוגי' אזלא אליב' דרב יהודה דפשיט ליה לרב הושעיא דאין ברירה אפילו בתולה בדעת אחרים ע"ש ור"י ס"ל בגיטין ע"ד ובקידושין גבי ע"מ שיתן מאתים זוז דלכשתתן דע"מ לאו כאומר מעכשיו דפי ולכאורה קשה על רב יהודה מהא מתני' דהריני בועליך ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודש' דאי ע"מ לאו כמעכשיו דמי הרי לא נגמרו הקידושין עד שירצה האב והרי אז כבר כלה ביאתו והוי כמו קידשה בשטר לאחר ל' ונקרע השטר דמבואר בקידושין שם ובגיטין שם דאינה מקודש' ולכאורה הוא תימא גדולה ועכצ"ל דשם הקידושין מטעם ברירה מאחר דתלה ברצון האב וכיון דרצה אח"כ אמרי' דהוברר הדבר שרצה גם בשעת קידושין ונגמר הקדושין בשעת מעשה וע"ש ברמב"ן דבדבר התלוי ברצון שייך ברירה גמורה משא"כ בתנאי דר' זוז ע"ש ולפ"ז שפיר מוכיח מכאן מהך מתני' אליבא דר"י דע"כ יש ברירה אבל למאי דקימ"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי והקדושין נגמרין מעכשיו רק דרצון האב הוא תנאי בעלמ' ובתנאי לא שייך ברירה כמש"ל מש"ה פסקי' הלכתא כהך מתני' דע"מ שירצה אף דקיי"ל דאין ברירה אבל למאן דס"ל דע"מ לאו כאומר מעכשיו ודאי דלא הוי קידושין אי אין ברירה כיון דבשעה שהוברר הדבר כלה ביאתו והוא פשוט ומזה נ"ל דלא שייך סברא דאין ברירה רק בדבר דבשעה שהוברר הדבר א"א שיותפס בו הקנין ואנו צריכין לו' הוברר הדבר למפרע בשעת קנין אז אמרי' דא"כ כמו בע"מ שירצה אבל דא"א לתפיסת קידושין בשעה שירצה האב כמש"ל ואז אנו צריכין לו' ברירה דהיינו דהוי כאילו הוברר הדבר בשעת קנין בזה אמרי' דא"כ בדאוריי' וכן גבי מה היא באותן הימים דהבירור לא הוי רק אחר שימות דאז אינו בר גרושין ואנו צריכין לו' הוברר הדבר למפרע וכן שוחט הפסח ע"מ שיעלה ראשון דבשעת בירור כבר נשחט וא"א להימנות עליו וכן על סלע שתעלה בידי מהכיס מיירי שרוצה לאכול תיכף הפירות דבשעת בירור כבר נאכלו הפירות וא"א בחילול וכשהפירות בעין בשעה שעולה הסלע נראה דנתחלל וכ"כ לאיזה שארצה אגרש בו או לאיזה שתצא בפתח בשעה שהוברר כבר נכתב הגט ואין זה לשמה ואנו צריכין לברירה שהכתיבה יהיה בשעתו לשמה וכן כל שילקטו עניים יהיה הפקר דלאחר שילקטו אין בידו להפקיר כדאמר התם וכן כל הנך מתני' ומתנית' דמייתי בכל הסוגיות דברירה מיירי בכה"ג אבל אם בשעה שהוברר הדבר ראוי לחול הקנין אפי' אם אומר מעכשיו מהני הקנין כיון שיכול להקנות שיהי' הקנין חל לכשיבורר כמ"ש מהרי"ט גופי' יכול להקנות ג"כ שיהיה הקנין חל מעכשיו כמו בדשלב"ל לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל יכול להקנות ג"כ במעכשיו כמ"ש התוס' ביבמות צ"ג ולזה שפיר פסק הרא"ש דיכול לשעבד עצמו לכל מי שמוציאו אף מעכשיו כיון דיכול לשעבד עצמו לכשיבורר אף מעכשיו מהני וכמ"ש והנה הר"ן בפ"ק דגיטין גבי משתעבדנ' לך ולכל מאן דאתי' מחמתך כתב לחלק בדרך אחר וז"ל דכי אמרי' אין ברירה הנ"מ במילת' דאי דהאי לאו דהאי אבל הכא אפשר שיהיה משועבד בזא"ז ע"ש והמהרי"ט כ' מכח זה לסתור דברי הרא"ש הנ"ל וז"ל לפי טעם שכתב הר"ן וכו' היינו דוקא משום דכולהו מכח קמא קאתי אכל כשבא מתחלה לשעבד עצמו למי שאינו מבורר דאי להאי לאו להאי א"ב. (") ולכאורה אין לי הבנה דהא אף בכה"ג שייך סברת הר"ן דהא יכול לשעבד עצמו לכל העולם בזא"ז אפי' לא יבואו מכח קמא וגם רצון המלוה כך היה שהלוה יתחייב למי שיראה השטר אף שלא יבוא מחמתו וגם מ"ש אח"כ המהרי"ט וז"ל וכ"ת שעבוד ממון בעלמא משתעבד ולא שיעבוד הגוף קשה דמה בכך אי א"כ אף שעבוד ממון לא מצי משתעבד נפשי'. ונראה בכוונתו דיש להקשות בדברי הר"ן שכתב דיכול לשעבד עצמו לכל העולם בזא"ז הא ע"כ הא שכתב לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך היינו מעכשיו דהא גובה מזמן השטר וכיון דמעכשיו הוא א"כ (") אי דהאי לאו דהאי אמנם בבא מכח קמא ניח' דשעבוד נכסי המלוה ראשון יכול להקנות וא"צ לזה מה שנשתעבד עצמו הלוה לכל דאתי' מחמתי' רק דצריך זה השעבוד שמשעבד עצמו הלוה לכל דאתי מחמתי' משום שעבוד הגוף ולא יהיה יכול לומר לאו בע"ד דידי את שאין המלוה יכול להקנות וצריך שעבוד הלוה וכיון דהלוה משעבד גופו לכל העולם בזא"ז שלא יהיה יכול לומר לאו בע"ד דידי את כשיבוא השני מכח הראשון ממילא יכול לתובעו להלו' כיון דשעבוד גופו נשתעבד לו בזא"ז ולשעבוד נכסים א"צ שעבוד הלוה אבל לשעבד גופו ונכסיו לכל מי שיוציא השטר אף שלא מכר קמא מעכשיו ע"כ אי דהאי לאו דהאי זהו הנראה בכוונת מהרי"ט אמנם סברת הרא"ש הוא כמ"ש וכן עיקר. והנה הרא"ש הביא ראי' לזה משאול שאמר והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ובא דוד והכהו ונתחייב שאול לדוד באותו ממון ובפ' ב' דסנהדרין אמרי' שקידש דוד בת שאול באותו ממון והמהרי"ט תמה בזה הא ע"כ בעינן שיאמר המקדש הרי את מקודש' ואם לא היה ניכר בשעת מעש' מי אמר ועכצ"ל בשבא דוד לפני שאול והלבישו מדיו אמרו לו התנאי ההוא וחזר ואמר דוד דתהא מקודשת לו בזה ובאותו שעה ניכר וידוע היה. ובס' קצה"ח השיג עליו דאם היה זה בשעה שהלבישו מדיו קודם שהרג לגלית לא הוי מקדש במלו' ובסנהדרין משמע דהוי מלו' אלא ודאי דאחר שהרג לגלית ונתחייב לדוד בעושר גדול אמר תהא מקודשת לי בזה וכו' וזה א"א דהא אחר שהרי לגלית מה בכך שדוד אמר הרי בתך מקודשת לי הא שאול תיכף חזר בו כדמשמע בסנהדרין דאמר התם דאזיל קטלה אמר מלוה וכו' משמע דלא היה קדושין ביני וביני ולמה היה לו לומר המקדש במלו' אינה מקודשת אלא ודאי דקודם שהרגו לגלית אמר זה בריצוי שאול ומה שהקש' הא דמי לאומר בשכר שאעשה עמך לק"מ דודאי דוד לא הלך להרוג את גלית בשכר קידושין רק לשם ה' להציל את ישראל רק ששאול התחייב עצמו ממיל' להעשיר לפי שיכהו ונתחייב בזה ואח"כ קידשה באותו התחייבות שהתחייב כנגדו מעכשיו וכן פירש"י בסנהדרין מלוה עושר גדול ע"ש. גם כתב בספר הנ"ל לתרץ הא דהקשה מהרי"ט מהא דכל מי שיניע לולבי לידו הרי הוא לו במתנ' הא אין בריר' ומתרץ בס' הנ"ל מכח דברי הרשב"א שכת' בשלוחין דלא שייך ברירה אפי' עשתה כמה כיון דיכול' לעשות כולם שלוחין רק שאם אומרת מי שירצ' בעלי שיהיו שלוחים יהיו הוי בריר' ובזה מיושב הא דלולב הנ"ל וז"ל דהוא נתן לכל העולם אלא דמחוסר זכי' וכל מי שיגיע לולבי בידו הרי הוא זוכ' במשיכ' משא"כ לאיזה שתצא בפתח דהוא ענין אחר המחוסר בשעת מעש' לגוף הגירושין דלא הוברר מי תצא תחל' ע"ש והוא סברא דקה כקורי עכביש ויש הרב' לדבר בענין בריר' ואין כאן מקומו רק י"ל כהרא"ש בהא דכל מי שמוציאו:
בלא הרשא' ואפי' לדעת הש"ך בסי' ס"ו סק"י דא"נ לומר שקנה בלא כומ"ס מ"מ כשבא לתבוע מהלו' אין הב"ד חוששין לנפילה ופקדון מהלוה כיון דהלוה נתרצ' בזה וכתב בשטר שיתן לכל מי שמוציאו בלא הרשא':
וגובה בו ובס' קצה"ח כתב דכל מי שמוציאו זוכה בשטר מטעם שהמלו' הראשון נעשה שלוחו של המוציאו וזכ' לו דאל"כ כיון דלא מטי שטרא לידי' יכול לחזור בו. ולפ"ז אם הוא כותי דאין שליחות לכותי יכול לחזור בו קודם שנתן לכותי עכ"ד בשינוי לשון ולא דבר נכונ' דודאי בשעת הלואה יכול לשעבד עצמו אפי' בע"פ דהא דין זה למד הרשב"א מהא דמשתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך בגיטין ספ"ק (") ושם אפי' בע"פ מיירי ומכ"ש כשאמר כתבו שטר דודאי יכול לחייב עצמו אפי' לפני עדים כשיעבוד הגוף ואפי' במקום שיכול לחזור בשטר אין יכול לחזור מגוף החיוב דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה כמבואר בסי' רמ"ג והכא אף בשטר א"י לחזור כיון דליכא אפושי קולות ושטרות דהא כבר מטא שטר' ליד קמא דמהאי טעמא יכולים לכתוב שטר אחר בנמחק אפי' שלא מרצון הלוה כמ"ש התו' ועוד דגוף השטר ושיעבוד נכסים יכול המלו' בעצמו ליתן לאחר אפי' שלא מרצון הלוה וא"צ תנאי הלוה רק משום שיעבוד גופו ומזה אינו יכול לחזור כיון שנשתעבד בשעת ההלוא' ואף דבתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' ז' כ' וז"ל זכות דבר פשוט שא"י לגבות בו אם הוציא בשטר שאין העדים יכולין לזכות לו דאין זכיה לכותי מ"מ הא אמרי' דמטא לידיה לא מהני דלא כמ"ש בקצה"ח דזה ודאי אין סברא לומר שהמלו' זוכה דמי אמר לו הלוה זכה לכל המוציא ואפי' באמר לו זכה דבכה"ג ודאי א"ב כמו באומר הריני שוחט הפסח על פי שיעלה ראשון ולכך כתב הרא"ש הטעם דעבחז"ל והיינו כאביי אך דברי הרא"ש ג"כ קשיין דא"כ להרי"ף ושאר פוסקים דלא ס"ל כאביי דעבחז"ל לא מהני כתיבה לכל מי שמוציאו ועוד כיון דלא נכתב בשטר רק שלא יגבה המוציאו בלא הרשאה משמע דצריך שיבוא מחמת המלו' רק שא"צ הרשא' ואין זה רק כתנאי עם המלוה ולתנאי זה א"צ עבחז"ל ואפי' להקנות לאחר להרבה פוסקים סבירא ליה דנקנה במסיר' בלא כתיב' והוא מטעם דבשעת נתינת המלוה המעות הרי הוא כאומר הילך מנה והקנ' או שעבד שדך לפ' דקנה ועפש"ל בסי' קפ"ד וסי' ק"ג ע"ש לכן נראה דכוונת הרא"ש היה רק שיתן קצת טעם להמנהג דהא באמת קיי"ל דמהני כמבואר כאן בטור ובמחבר וכמ"ש הב"י ולזה כ' דכותי א"י לגבות בו כיון דכותבין שטר ללוה בלא מלוה א"כ יש לחוש שמא בא ליד הכותי קודם שבא ליד מלוה ובאופן זה ודאי דאין הכותי יכול לגבות כיון דלא שייך עבחז"ל לכותי ולכך אין לכתוב לכתחיל' לכותי אבל ודאי דאין זה רק טעם קצת למנהג ובדיעבד אפי' ביד כותי גובה בו דא"צ לחוש לזה ולכך סתם המחבר וכתב סתם דגובה בו ומשמע אפי' לכותי:
בין כותי עסמ"ע סק"ט עד איסור יש בדבר וכו' ובתומים תמה מה איסור יש. ולפענ"ד נרא' לאיסור דלא גרע מזבין ארעא אמיצרא דישראל דמשמתינין ליה (") דאמר אריה ארביעת לי מכ"ש למכור שטר של ישראל לעכו"ם דמצי לומר לי' אולי אבא ע"י העכו"ם לעלילות ואפשר אפי' ברצון הלוה אסור משום פסידא דלקוחות ע"י העכו"ם שלא כדין:
נולד לאחר מכן בתומים הקשה דהא התוספות בגיטין י"ג כתבו דלר"נ עדיף טפי מקנה לדבר שלא בא לעולם ממקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דקיי"ל דאף דאין אדם מקנ' דשל"ב לעולם מ"מ יכול לשעבד א"כ מכ"ש דיכול לשעבד לדשלב"ל ואין זה קושי' דהא דאדם יכול לשעבד דאקנ' דהוא דשלב"ל כתב הנ"י דהוא מטעם נעילת דלת ובזה לא שייך נעילת דלת ואי משום דיכול לחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם התם טעמא אחרינא הוא משום שמשעבד גופו וגופו אית' בעולם עוד הביא קושי' בשם גאון לדעת התוס' בסנהדרין ר"פ בן סורר דקטן לית ליה זכיה כלל א"כ מאי מקשה הש"ס בב"ב יכיר ל"ל הא אי בעי למיתב לי' במתנה וכו' הא בעינן קרא היכא דאמר על בן קטן שהוא בכור. ולפענ"ד נראה ליישב דהא מ"מ יכול להקנות לאחר ע"מ להקנות לקטן לכשיגדיל דקני ע"מ להקנות מהני אפי' למי שלא בא לעולם כמבואר בנדרים דף מ"ח ע"ש ברש"י ור"ן עוד הקש' למאן דס"ל קני את וחמור לא קנה אם כן כיון דלכל מי שמוציאו משמע אף נולדים הוי קני את וחמור וכו'. ולפענ"ד לק"מ דדוקא את וחמור לא קני אבל את או חמור מי שיעש' דבר זה כיון דלא נגמר הקנין רק להתברר קנין קנה ועוד הוכחתי בסי' ר"ג דקני את וחמור לא שייך רק בק"ס ע"ש:
כגון נאמנות עש"ך ס"ק ט' וכי נראה דכאן מיירי שבא לפנינו שטר ולא נזכר בו נאמנות אמרי' דודאי נתפרש שלא יהיה בו נאמנות דהא מנהג הסופרים לכתוב דוקא נאמנות ולא לסמוך אתנאי בע"פ ולא אמרינן טעות סופר רק באחריות ולא בשאר דברים אבל כשידעינן שקיבל קנין סתם לכתוב שטר ודאי דעתו אף על נאמנות וכ"כ התומים ע"ש וזה ברור:
אינו רשאי לעבור עסמ"ע סקי"ז עד ודוקא במקום שיש איסור לדייני ישיאל לדון בדיני עכו"ם תמוהין לי דבריו דאם הוא מותר לגבות ממון זה ע"י עכו"ם עכע"ל דהוי כהתנ' על מנת שלא תשמטנו בשביעית א"כ אף הדיינים יכולין לדון כן דהיך אפשר שיהא הוא מותר והדיינים יהיו אסורין לדון כן ועיין ש"ך ס"ק י"א עד דפשיטא גם למהרו"ך אפילו לא היה מנהג וכו' קשה לי דמה יועיל מנהג לעבור על ד"ת ומדברי הסמ"ע מוכח דהעיקר תלוי בקיבל על עצמו דכיון שהלוה קיבל על עצמו אין בו איסור תורה רק כשאין מנהג אנו מפרשין דכוונתו הוא כשלא יהיה דיין וכשיש מנהג מפרשין דבריו סתם אפילו כשיהיה דיין עיין שם בסמ"ע:
דאז יצא הקול בתומים הקשה דהא אין לו קצבה למטה הוי ג"כ דבר שאינו קצוב דאינו גובה ממשעבדי ולק"מ דדוקא דבר שאין ביד המלוה והלוה לעשות דבר קצוב כגון מזונות ופרנס' כתבו התוס' בכתובות דף ג' דהוי דבר שאינו קצוב אבל בתנאי שבידם לעשות קצוב הוי קצוב דאלת"ה שטר על תנאי שאם יעשה כך יתחייב אלף וא"ל יתחייב מנה נאמר דהוי דבר שאינו קצוב בתמיה ועוד דכל תנאי דבר שאינו קצוב הוא דהא אפשר שלא יתחייב כלל א"ו כדכתיבנ' וה"נ דכוותי' דהא אפי' אם יתן לו הכ"י של שקר יתחייב מעכשיו א"כ בידו הוא לעשותו קצוב:
שטר ישן והמנהג שאין גובין בשטר ישן מיורשים והלוה נאמן לטעון פרעתי ונראה דאם טוען פרעתי קודם שנעשה ישן וכן יורשים שמת אביהם קודם שנעשה ישן אפ"ה פטור דמתוך שהניחו השטר בידו ע"כ איכא ראיה שבוודאי נפרע כבר כנ"ל: