נתיבות המשפט/ביאורים/מב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שטר אקנייתא. עש"ך סק"ב (ויש שם ט"ס במ"ש אע"פ שהשטר של גיטין יכול להועיל לראיה וכו' תיבת גיטין ט"ס וצ"ל שהשטר של קנין) שכתב דאפי' חתם עצמו בדבר שיכול להזדייף אם טען זה להד"ם הוחזק כפרן. והוא תמו' מאוד. וכבר האריך לתמוה בזה בתומי' דודאי יכול לומ' שחתם עצמו על דבר של שטות והוא מחקו וכתב עליו שטר מקדו ומה שכתבו התוס' דכיון דעיקרן לאו לראיה מהני לא כתבו זה רק לר"א דפסול מגזירת הכתוב דלמען יעמדו לשטר ראי' אפי' לאלתר ע"ז כתבו התוס' דבשטר קנין כיון דעיקר לאו לראיה לא נפסל ראיה דידיה ע"י עידי מסירה ופשוט וכדי שלא להשוות להש"ך מאורן של ישראל לטוע' מצווין אנחנו ליישב דבריו אפי' בדוחק (ומקודם ליישב קושית המהרש"א שהביא הש"ך) ונראה דהא דכתבו התוס' דהאי דאביי לא אתי כר"א הוא מטעם דבב"ב קס"ז גבי הא דאמר התם דצריך שיהי' מכירין שם האשה והאיש. הקשה הש"ס וניחוש לשני יב"ש דעלמא כתוב גיטא וממטי' לי' לאיתתא דהאיך וכתבו התוס' שם בד"ה וליחוש דהקושיא קאי אליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי וז"ל שם ואע"ג דעידי מסיר' כרתי וצריכה להביא ע"מ ליחוש וכו' וכשתבי' ע"מ לב"ד שתאמר אלו העדי' ראו דיב"ש בעלי נתן לי הגט והן אומרי' הן ואח"כ לא יחקרום ב"ד לומר שמא טעיתם כך וכך וכו' וכונתם שאין העדים צריכין להכיר רק ששם הבעל והאשה כך וכך וא"צ לידע שהוא בעלה וכשתבוא להנשא שלא בפני בעלה ולא יהי' להם טביעת עין יבא הדבר לידי ריעותא ע"ש ולכאורה קשה דא"כ היאך כותבין שטר ללוה בלא מלוה שמא מערים הוא ורוצה למוסרו בכדי להוציא מיב"ש אחר שלא בפניו או מלקוחות ומיתומים. אבל באמת הא בורכא דהא כיון שהב"ד ידעו שיש שני יב"ש הא אין אחר יכול להוציא עליהם וזה פשוט. ולפ"ז א"ש דברי התוס' בכתובות דהאי דאביי לא מצי אתי כר"א דלר"א אסור לחתום עצמו אחספא דדילמא משכח איניש דלא מעלי ויערים ויעשה קנוניא עם יב"ש השני שימסור לו שט"ח זה בפני ע"מ שידמו ששמו יב"ש לר' יוחנן דמכשיר אף בשטר ראיה בדבר שיכול לזייף א"נ בשטר מקנה וכמו שהקש' הש"ס בב"ב שם והב"ד לא יתנו לב לחקור יותר כמ"ש התוס' בב"ב ויגבה ממנו שלא בפניו וכאן לא שייך התירוץ שכתבתי לעיל דהא ב' יב"ש אין אחר יכול להוציא עליהם שט"ח דהא לא שייך הכא דהא איכא חתם ידו הניכרת לב"ד שהוא מיב"ש זה וא"ש דברי התוס'. ולפ"ז גם דברי הש"ך א"ש דכיון דלר"א אסור לחתום עצמו אחספא מטעם הנ"ל ובודאי ה"ה דאסור לכתוב דברים אחספא לחתום עצמו דהוי כחתימ' בעלמא כיון דיכול למחוק הדברים שכתב למעלה מחתימתו ולעשות רמאות כנ"ל וכיון שאסור לעשות חתימ' אחספא ממילא אינו נאמן שעשה כך כמו שא"נ לטעון במגילת' שחתם עצמו כך כשאין לו מגו וכיון דלר"א אסור לעשות כן גם בחספא שוה הדין בחספא כמו במגילתא כנ"ל ליישב דעת הש"ך שלא יהיה תמוה כל כך. ומ"מ העיקר כמ"ש התומים דלא הוחזק כפרן כשטון להר"מ בדבר שיכול להזדייף עוד כתב הש"ך דכשר בע"ח ובהוראות הנותן שמסרו לבד אפי' ליכא עדי מסירה. ובס' קצה"ח הקשה דהא אם מסר כתב יד אחר בינו לבינו בלא ע"מ לא קנה וכיון שהוא יכול להזדייף הוי כליכ' ע"ח ואפי' בערכאותיהן כתבו התוס' דפסול ע"ש שהאריך. ואין הנידון דומה לראיה דבליכא ע"ח ולא ע"מ לאו שטרא הוא כלל ולצחוק בעלמא מסר לו משא"כ כשיש ע"ח רק שהוא דבר שיכול לזייף שטר ואי אתי ע"ח קמן ואמרו דליכא זיוף מועיל וה"נ מועיל הודאת בע"ד במקום ע"ח (") דשטר קנין גמור הוא ועב"ש באה"ע סי' קכ"ג ס"ק ג' דלא בעינן מוכח לר"א אף דליכא ע"מ ואף לפמ"ש בסי' קל"א דבעינן מוכח זהו דוקא בגט אבל בשטרות ודאי דל"ב מוכח כיון דהודאת בע"ד סגי וראיה לזה דבב' שטרות היוצאים ביום א' דחולקין כתב הר"ן הטעם משום שאין מוכח ולר"א דע"מ כרתי אמרינן שודא והקשה הרמב"ן דניחוש דילמא לא היה ע"מ והשטר נעשה רק ע"י ע"ח ומתרץ דבממון כיון דמהני הודאת בע"ד מהני מסירתו כעדים וה"נ דכוותי' גם מ"ש דלדעת הר"ן דע"ח הן במקום ע"מ כשהשטר ע"ד המזדייף הוי כנמסר בע"מ ולא קראוהו תמוה דהא שם בעינן עכ"פ קראו לבסוף וכאן לא קראוהו כלל. ואפי' תימא דשם לא בעינן כלל קריאה היינו משום שאומר לפני העדים שמגרשה ובעל שאמר גרשתי נאמן אבל בדבר המזדייף שנותן בינו לבינה אף שיש ע"ח ודאי דלא הווין ע"מ. גם מ"ש דבחתם ידו על דבר המזדייף נאמן המלוה דהוי בהאמינו בשעה שמסר בידו וכמו במסר בידו חתימה חלקה וכו' זה לא ניתן להאמין כלל דבשלמא במסר בידו חתימה חלק' האמינו דהא אם יכתוב על גבי ודאי דיגבה ממנו ולא מצי לטעון נגדו דתנן הוציא עליו כ"י שהוא חייב לו גובה מב"ח. אבל הכא מה האמינו שייך הא אף אם יכתוב עליו מצי טעין שזייף אותו כיון דהוא דבר המזדייף גם מה שתירץ על קושיא הפ"י שהקש' אהא דאמרינן בגטין דיפתרא כדי לכתוב עליו הגט ומוכיחין מזה דשאר שטרות פסולין. והקש' הפ"י דהא כיון דשטר מקנה כשר אכתי קשה דהל"ל כדי לכתוב עליו שטר מקנה ותירץ הוא כיון שכתבו התוס' בגיטין דשטר מקנה נכלל בגיטין ה"נ גבי דיפתרא דאמר גט נכלל ג"כ שטר מקנה וכו' א"י מה הוא שח דעיקר הוכחתם הוא דגט שיעורא רבה הוא משאר שטרות דבגט צריך לכתיב שם עירו ועירה ומקום עמידת העדים והרי את מותרת ודן די יהוי ושם הנהרות משא"כ בשאר שטרות. וכן קשה כשטר מקנה דבשדה מכורה לך לבד סגי בשלמא התם בגיטין דפוסל שטר ראיה בדבר המזדייף שפיר כתבו התוס' דכולל שטר מקנה בגט דג"כ לא שטר ראיה הוא מה שאין כן הכא לענין שיעורא דשבת מה ענין יש לחלק בין שטר מקנה לשאר שטר ראייה ופשוט
הולכין אחר התחתון. ע"ש ברשב"ם ובתוספות בב"מ דף קס"ו במה א"כ למה דכתבו דלמעלה נכתב ענין ההלואה ולמטה הוא ענין האחריות ולכאור' קשה אמאי אם נכתב למטה מנה הולכין אחר התחתון הא אפשר לקיים שניהם שהלוה לו מאתיים ולא קיבל אחריות רק על מנה. ואפשר דהוי כישוב בדוחק ואין מישבין כמ"ש הש"ך ומכאן ראיה להש"ך או אפשר דמיירי שכתוב למטה אחריות מאה הנ"ל (ועש"ך סק"י ויש שם ט"ס וצ"ל א"כ אי תימא דרש"י מיירי וכו' א"כ א"צ להחזיר וכו'):
דיד בעל השטר על התחתונה. בכה"ג הביא בשם תשובה דאפילו בקבלת שבועה אמרינן יד בעל השטר על התחתונ'. ותמה דהא ספק איסור לחומרא ונרא' דודאי כשהוא טוען ברי לא שייך ספק איסור רק דמיירי שהלשון שאמר הוא מסופק. ובגוונא שהביא הש"ך בשם מהרי"ק בסקי"ח. ובזה נרא' כיון דקי"ל בנודר עד לפני הפסח דאינו אסור רק עד שנגיע מטעם דלא מחית אינש נפשיה לספיקא וכן בהקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש הכוי והוא ג"כ מטעם הנ"ל אלמא דהספק שנופל בלשון לא נתפס באיסור שבוע' ונדר משום דלא מחית וכו' א"כ ה"נ כאן ובמקום אחר הארכנו בזה דיש להחמיר דבכמ' דוכתי פסק הרמב"ם דמחית ושם הארכנו:
וינתן לחנני. עיין תומים שמסיק דלא כהסמ"ע ואפי' אם השטר ביד חנן אינו גונה ע"ש הנה אם השטר ביד השליש אף אם אומר שחנן הלוה המעות והוא יודע שהשטר נכתב לחנן ובטעות נכתב חנני ודאי דאינו נאמן דמכחיש להעדים ואין השליש נאמן להכחיש עדים ולא לעשותן לטועין ואם השטר ביד חנן לכאור' היה נרא' דאף דחנן ודאי דאינו גובה דמצי הלוה לטעון מחנני לויתי ופרעתי לו וממני נפל ואתה מצאת' מ"מ גם חנני אינו גובה כיון שהשטר ביד חנן הוי הדין כמבואר בסימן מ"א סעיף ד' בשטר שיוצא מתחת יד אחר דהלו' נאמן לטעון ממני נפל דכאן לא שייך הטעם מגו שכתב הסמ"ע שם סק"ל ועיין סמ"ע בסי' ס"ו סקל"ג ע"ש. כיון דחנן טוען שהוא בעצמו הלו' וכן בשליש שטוען שחנן הפקיד אצלו הוי כמו שהוא ביד חנן אמנם לפמ"ש לקמן בחידושי בסי' ס"ו סעיף י"א מבואר דאף כשהשטר ביד חנן גובה חנני וע"ש מה שכתבתי באריכות ועיין סמ"ע מ"ש בס"ק י"ט בשם הירושלמי דאם למעלה כתוב חנן ולמטה חנני דהוא איבעיא דלא איפשוט אם ילמד תחתון מעליון או עליון מתחתון. והוא תמוה דממ"נ הוא לחנני בין אם הוא חזרה בין שנחסר למעל' דהא אין דרך הסופרים רק לחסר ולא ליתר. ובאמת הוא ט"ס וכמבואר בירושלמי ובמ"מ שהביאו. וכצ"ל אם למעלה כתוב חנן ולמט' חנני אם ילמוד תחתון מעליון ועליון מתחתון והיינו כיון דדרך סופרים לחסר אות אחת אפשר שחסרו למעלה היו"ד מחנני ולמטה הח' מחנני והוי כאלו נכתב בשניהם חנני. וכן הוא באורים רק שתיבת חנני הנכתב שם גם כן ט"ס וצ"ל נני ע"ש. ומ"ש שם דאם כתבו הרשאה זה לזה גובין ממ"נ היינו נני וחנני דלחנן ודאי לא נכתב דהתחתון עיקר:
ומלמטה קפל. אף שיש לו מגו דאי בעי היה מוחק ליה לק' ובנמחק אות אחד מהתחתון ומדין מהעליון. מכל מקום הוי כמגו במקום עדים דמה שלמטה ודאי חזרה הוא. ועיין תומים שהקשה על הא שכתב שמא זבוב הסיר דניחוש שמא הוא בעצמו הסיר. ולק"מ דבזבוב חיישינן בעוד הדיו לה הסיר דבעודו לח לא ניכר המחילה דמהאי טעמא אסור ליתן הגט בעוד הדיו לח דהוי כדבר שאפשר לזייף אבל אחר שנתייבש א"א לזייף ולהסיר דניכר המחיקה תדע דאלת"ה בלאו הכי השטר פסול דהוי כנכתב בדבר שאפשר לזייף ובודאי העדים לא נתנו לידו עד אחר שנתיבש כדי שלא יהיה יכול לזייף ולכך הוצרך להטעם שהזבוב הסיר בעוד השטר ביד העדים כשהדיו עדיין לח. אך קשה כיון דאם יומחק אות אחת לומדין מן העליון א"כ יש לנו לפסול שטר שנכתב למעלה ספל ולמטה קפל דשטר שיכול לזייף הוא דימחוק למט' הק' ויגבה ספל ומזה מוכח כדעת התוס' בב"ב שם בד"ה אם כן למה כתב העליון דדוקא בהשם למדין מהעליון אבל כשנמחק אות אחד מהסך התחתון אין לומדין מהעליון והוא מטעם שכתבתי דאם כן יכול לזייף וכנ"ל ומדברי התוס' שם בד"ה אבל לא בשתי אותיות משמע דאפי' בחסרון אות א' מהתחתון אין לומדין מהעליון כשהחסרון בהסך המעות דהא לפי גירסת הרשב"ם מיירי מתניתין בחסרון ומדלא כתבו לעיל בד"ה אא"כ דלהרשב"ם קאי הך טעמא אהא דלמט' מנה משמע דאפי' בחסרון אין לומדין מהעליון בחסרון המעות וכן מסתבר דדוקא בשם דרך לכתוב בקיצור השם משא"כ בסך המעות ודאי דאין דרך לקצר בהסך שיהיה נרא' יותר ברור:
אי תפיס מטלטלין עיין ש"ך סקט"ז שכתב אבל קרקע אפי' פירות קרקע לא מהני תפיסה וכו' אין כוונת הש"ך דבספק המבואר לעיל בש"ע סעיף ה' במאה שהם מאתים דלא מהני תפיסה בפירות קרקע דזה לא ניתן להאמר כלל. דמ"ש שתופס שאר מטלטלין או חוטף ותולש פירות מקרקע רק כוונתו בקרקע שאירע ספק בקרקע כמו בסי' שי"ב בחודש העיבור דאף דהספק הוא בפירות קרקע לא מחני תפיסה ואפילו בכה"ג שהספק נולד בקרקע או בפירות קרקע דלא מהני תפיסה אינו רק כשהוא מילתא דלא עבידי לגלויי אבל במילתא דעבידי לגלויי כגון בספק שבשטר שכתוב בו שנין סתמא מהני תסיסה דעבידא לאגלויי ע"י עדים הוא כמבואר לקמן סי' שי"ז סעיף ג' ועיין בספר תקפו כהן סי' מ"ט ושאר סימנים ותמצא כדברי והוא פשוט:
וכ"ש שאומרים בשובר. ועיין ש"ך ס"ק י"ז ועיין תומים שהשיגו והדין עמו דהא כיון דקיימא לן דיכול לומר קים לי לפטור עצמו משבועה א"כ הוא הדין הכא. אך מה שתירץ הוא כיון דהשטר נמסר ביד המלו' ובידו לשורפו עם הנאמנות הרי הימניה הלוה למלוה שיהיה יכול להשביעו כמו בשליש וכו' ע"ש ג"כ לא א"ש דא"כ אם מסר כתב בפני עצמו עם נאמנות להלו' יפטר משבועת הוסת וכל כהאי גוונא הוי להו להפוסקים להשמיענו ועוד דהא עדים לפנינו שהעידו על הנאמנות שהאמין להלו' מה בכך שהאמין לו במה שמסר השטר בידו הא אפילו בשליש אין הנאמנות רק שהשטר כמאן דליתא כיון שהיה בידו לשורפו והכא אפילו לא היה שטר כלל רק שנתן לו נאמנות בפני עדים ויש ספק בלשון הנאמנות והוא מוחזק יש לנו לומר שידו על על העליונ' ולפענ"ד לא קשה כלל וכמו שאבאר לקמן בסמוך:
דלא כיש חולקין עיין ש"ך ס"ק י"ח שמיישב דעת מהרי"ק דס"ל דלא אמרינן יד בעל השובר על העליונ' הוא משום דמיירי בטוען שמא. וסיים בדבריו דהא דסי' מ"ג סעיף כ"ז או דמיירי בטוען ברי שמחל לו בפי' גם חוב זה או שתפס קודם שנולד הספק או שתפס ברשות ואז א"צ לפרש שטוען ברי. ותמי' לי דלדבריו שכתב דבתופס ברשות אפי' בטוען שמא מהני תפיסה וכ"פ עוד בסקט"ו א"כ בעובדא דמהרי"ק אין לך תפיס ברשות גדול מזה שהוא תפיס במעות שלו וטוען שאינו מחוייב כלל. וגם נראה דהוי כתופס קודם שנולד הספק. אמנם בס' הנ"ל כתב ליישב זה דמהרי"ק לא נחית לחלק בין קודם שנולד הספק כיון דכתב שם דדין ברור הוא שפדיון שבויים אינו בכלל צדקה. אמנם עיקר דברי הש"ך תמוהין דודאי הספק שאנו מסופקין אם נעשה החוב קודם כתיבת השובר או אחר כך לא נקרא תפס קודם שנולד הספק לפמ"ש לעיל בכללי התפיסה וגם לא נקרא תפס ברשות לפמ"ש שם כיון שלא התפיסוהו הבעלים על ספק זה ומכל מקום העיקר כהש"ך דאין ראיה ממהרי"ק לפי מה שכתבתי בכללי תפיסה דכל שבא לזכות מכח הלשון ויש ספק בהלשון אינו זוכה כלל משא"כ בסי' מ"ג שיש ספק במעשה אם השטר קודם או השובר קודם מהני מטעם מוחזק ועיין עוד בתומים דלאו ראיה הוא ממהרי"ק דבפדיון שבויים לא שייך מחילה דשבויים לא מחלו רק עיקר הכתב הוא שהקהל התחייבו עצמם שיתנו כל מה שהוא חייב ודמי לשטר חיוב והקהל הוי מוחזקין ונכון:
ונמחק אותו סכום. עיין סמ"ע סק"ל דבמלוה אומר המש היה הסך והלוה אומר שנים וכו' דפטור משבועה דאורייתא וכו' ונראה דאם הלוה אומר שלש דחייב שבועה דאורייתא דלא הוי משיב אבידה כמו בסלעים דינרין דש"ה דמסייע לי' שטרא משא"כ בנמחק דל"ל סיוע והוי מגו דהעזה. דאין להקשות אהא דנמחק דאומר מחקו כדי לפוסלו כמ"ש הסמ"ע לעיל בס"ק י"ז ע"ש דזה אינו דדוקא כשנמחק בשם המלוה או בשם הלוה המחק פוסל השטר דכיון דאינו ידוע מי המלוה או הלוה פסול משא"כ כשיש מחק בסך המעות אותו הסך שלא נמחק למדין ממנו:
ואי תפיס. עיין ש"ך ס"ק כ"ה שמביא בשם הג"ת שהקשה משטר דכתוב בו שנין סתמא. ועיין תומים מה שהשיג על תירוצו וגם על מה שתירץ הש"ך על הקושיא משובר שכתוב בו דינרין. והדין עמו ועיקר כמו שתירץ בתומים לחלק בין תפוס ברשות לתפוס שלא ברשות מש"ה בשובר ומשכונא דתפיס ברשות מהני משא"כ בהלואה וקיימתי' מסברא וטעם לזה נראה אף דבכ"מ דמהני תפיס' מהני אפי' שלא ברשות כשטוען ברי כמו שכתב הש"ך בס"ק ט"ו זהו דוקא בתרי ותרי או שיש שני לשונות בשטר דהוי כתרי ותרי אבל בספק דשנין סתמא הטעם מהני תפיסה דהוי כדררא דממונא כגון שיש ספק בלא טענותיהם דמהני ג"כ תפיס' כמו שכתבו התוס' בב"מ דף ק' בד"ה ולחזי ועיין בתומים בקיצור תקפו כהן סקנ"ד שכתב דבספיקא דררא דממונא לא מהני תפיסה בטוען ברי רק בשטוען על גוף החפץ שלי הוא מה שאין כן כשאין לו רק שיעבוד על החפץ לא מהני תפיסה אפי' טוען ברי. ומוכיח לה מהא דסוף פ' המניח גבי גדיל את הגדול וקטן את הקטן דלא מהני תפיסה אף שהספק הוא דדרא דממונא שהספק הוא ע"פ העדים בלא טענותיהם דהא לסומכוס שם יחלוקו ע"ש. ועיין לעיל בחידושי בכללי דיני תפיסה משום הכי בשובר שכתוב בו דינרין או במשכנת' שכתוב בו שנין שאכל הפירות והא תפיס ברשות מהני כיון שטוען על גוף הדבר מה שאין כן בהלוא' דהוי תפיסה שלא ברשות כיון שאינו טוען על גוף הדבר רק שיעבוד ועיין בקצה"ח שהביא תשובת הראנ"ח בשטר שנולד בו ספק בזמן פרעון אימת דנאמן הלוה ול"ד להא שכתבו התוספות בב"ב גבי ארעת' תרתי דבשאלה כיון שחוזרת ברשות' דמרא קמא קאי דשאני שאלה דברשותו דמרא קאי מה שאין כן הלואה להוצאה ניתנ' ולא שייר בחזרה ברשותיה דלוה קאי והלוה נאמן והוא נכון ופשוט. אמנם מה שדימ' בקצות החושן למכחישין עצמן בזמן טיעון במלוה ע"פ לא ידעתי דשם הספק נופל ע"פ טענותיהן משא"כ בספק בשטר. אמנם העיקר כמ"ש המשנה למלך וכמו שכתבו התוספות בב"מ סוף פ' השואל דאפי' בשאלה בחפץ אזלינן בתר המוחזק:
שית מאה וזוזי. עסמ"ע סקל"ה שטר שכתוב בו מאד. דחמשים דינרין וכו' וכוונתו דבשלמא בכתוב בו שית מאה וזוזא שם זוזא הוא תיבה בפ"ע ואינו בא לפרש דהרי לא נכתב פי' על השית מאה מה הן ויכול ליתן לו מטבע הפחות שדרך לסוכם באותו מדינה אבל כשנכתב מאה וחמשים דינרי זהב שהשם דינרי' זהב נכתב לפרש על הסך שלמעלה על איזה מטבע הוא כוונתו לא שייך לומר שאינו מפרש רק החמשים ולא על המא' דאם לא בא לפרש רק החמשים שהן דינרי זהב והמאה הן מין מטבע אחרת הי' לו לפרש ג"כ המאה איזה מין מטבע הוא כמו שפי' על החמישים. אלא ודאי שהפי' דינרי זהב קאי גם על המאה וכוונתו שהמא' וחמשים הן דינרי זהב משא"כ אם כתוב בשטר מאה וא' דינרי זהב מפרשינן המא' שהן רק מאה זהובים כסף וכן מוכח ג"כ באורים ע"ש ובכל תנ"ך שמזכיר סכום חשבון גדול כותב הסך המרוב' והמועט ביחד וכותב לבסוף שם הדבר כגון ככרים ושקלים וממילא ידעינן שגם שם המרובה הוא ככרים: