נתיבות עולם/נתיב התורה/ד
כבר התבאר למעלה, כי הלילה הוא הסתלקות העולם הזה הגשמי ועיקר העולם הזה הוא ביום, אבל בלילה נחשב כאלו העולם הזה בטל ולכך מיוחד הלילה אל התורה:
ובפרק ב׳ דחגיגה (חגיגה יב ב) אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי איכא דאמרי אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה בעולם הזה שדומה ללילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא שנאמר יומם יצוה וגו'.
אמנם המאמר הזה בא להודיע כי עיקר הנהגת המציאות הוא ביום שבו האור, אבל בלילה שהוא חושך הכל בטל ולכך ראוי הלילה לתורה. ולכך אמרו כאשר הוא עוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, כי בזה נראה כי הוא עוסק בתורה בזמן שראוי לתורה. כי התורה עיקר שלה הוא החסד וכדכתיב (משלי לא כו) ותורת חסד על לשונה, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה יד א) התורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים כמו שבארנו בנתיב גמילות חסדים כי התורה היא הטוב הגמור ולכך היא תורת חסד הוא הטוב הגמור. ולכך אמר שמושך עליו חוט של חסד, כי היום שהוא כולו אורה ראוי שיהיה נמצא בו החסד ולכך הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום. ולאיכא דאמרי כאשר עוסק בתורה בעולם הזה שהוא עולם גשמי ועם כל זה דבק בתורה, נראה בזה שיש לאדם זה דביקות גמור בתורה שהוא טוב ומסולק מן הגשמי ולכך מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא כלומר שעל זה יהיה לאדם זה הטוב והחסד לעולם הבא, וכל זה שדבק בתורה לגמרי שהיא טוב.
והתבאר בזה כי עיקר התורה כאשר האדם נמשך אחר השכלי וגובר על הגוף הגשמי ומסלק אותו ובזה נעשה האדם שכלי, ויותר מזה כאשר יש לאדם מונע מצד הגשמי שלא יעסוק בתורה והוא העוני, והאדם עומד כנגד מונע הזה וגובר עליו ועוסק בתורה שעל ידי זה נחשב האדם שכלי גמור כאשר מבטל גופו הגשמי:
ובמסכת סוטה (סוטה מט א) אמר רב יהודה בריה דרב חייא כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך וגו׳ וכתיב בתריה ונתן לכם ה׳ לחם צר ומים לחץ רב אחא בר חנינא אמר אין הפרגוד ננעל לפניו שנאמר ולא יכנף עוד מוריך ר׳ אבהו אומר אף זוכה לקבל פני השכינה שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך.
כבר התבאר ענין התפלה, כאשר השם יתברך קרוב אל האדם אז בקשתו נעשה וכדכתיב (דברים ד ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגו׳ בכל קראנו אליו.
ואין לך קרוב אל השם יתברך כמו מי שלמד תורה מתוך הדוחק שגובר בכח על הגשמי ודבק בשכלי, כי אין לך דבר שמקרב את האדם אל השם יתברך יותר רק כאשר האדם פורש מן הגשמי, ולכך מי שמא עוסק בתורה מתוך הדוחק שדבר זה מורה שאין מונע לו מן צרכיו הגשמיים. ואם כן האדם הזה שכלי גמור ולכך תפלתו נשמעת כי השם יתברך קרוב אליו לגמרי, כאשר בזרוע ובכחו מושל על הגשמי ואינו חש אל הדוחק.
והוסיף רב אחא לומר שאין הפרגוד ננעל לפניו, רוצה לומר כי החומר הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם הגשמי וכאשר גובר על הגשמי ודבק בשכלי וזה כאשר לומד תורה מתוך הדוחק אז אין כאן מסך מבדיל כלל, כי כבר התבאר כי הגשמי הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם וכבר התבאר זה בכמה מקומות וזה שאמר שאין הפרגוד ננעל לפניו.
והוסיף ר׳ אבהו לומר שזוכה ומקבל פני שכינה לגמרי, להיות במחיצת הקדוש ברוך הוא כאשר הוא שכלי לגמרי, והבן הדברים אלו מאד מאד:
בפרק כהן גדול (סנהדרין כ א) שקר החן זה דורו של משה והבל היופי זה דורו של יהושע אשה יראת ה׳ היא תתהלל זה דורו של חזקיהו.
דבר אחר שקר החן והבל היופי זה דורו של חזקיהו אשה יראת ה׳ היא תתהלל זה דורו של ר׳ יהודה בר אילעי אמרו על דורו של ר׳ יהודה בר אילעי ששה תלמידי חכמים היו מתכסים בטלית אחד והיו עוסקים בתורה עד כאן.
פירוש זה כי אין עיקר התורה כאשר האדם עוסק בתורה ויש לו כל טוב כי דבר זה אינו חדוש כאשר הוא עוסק בתורה. לפיכך שקר החן זה דורו של משה, כי החן הוא אצל הרואה בלבד ואפשר ויכול להיות שאינה כל כך נאה רק שהיא נושאת חן, כי דורו של משה אף שהיו עוסקים בתורה אין זה דבר שורש ועיקר ואין זה אמיתת תלמוד תורה כי היו פנויים משדות וכרמים והיה המן להם לאכול ולמה לא יעסקו בתורה, ולפיכך מה שהיו עוסקים בתורה אינו מורה על שורש אמיתת תלמוד תורה. והבל היופי אף על גב שאין היופי כמו החן כי החן אצל הרואה כמו שאמרנו. והיופי בודאי הוא אצל המקבל היופי מכל מקום הוא הבל שאין כאן שורש ועיקר גם כן רק בדבר מה בלבד הוא, כי אין היופי רק מבחוץ ואין היופי בכל. ואמר שזהו דורו של יהושע, אף על גב שלא היה להם המן מכל מקום היו יכולים לעסוק בתורה שהיה להם עושר גדול מביזת העמים והיו להם עבדים הרבה. ולכן מה שהיו עוסקים בתורה גם זה אין מוכיח שהיו חפצים בתורה מאוד ואין זה שורש התורה ולכן על זה נאמר והבל היופי. אבל דורו של חזקיהו שלא היה להם המן ולא היה להם עושר. עליהם נאמר אשה יראת ה׳ היא תתהלל. וקראה יראת ה׳ כאשר היא עיקר תלמוד תורה יראת השם. כי יראת שמים היא הפך החן והיופי. כי אלו שניהם הם דבר מה בלבד אבל יראת השם היא מעלה שהיא עיקר ושורש כל המעלות אף לתורה כדכתיב (תהלים קיא י) ראשית חכמה יראת ה׳ כמו שיתבאר בענין היראה. ודורו של חזקיהו מפני שהיו עוסקים בתורה אף שלא היה להם הכנה לזה לכך מה שהיו עוסקים בתורה הוא עיקר.
ויש אומרים כי שקר החן והבל היופי זה דורו של משה ויהושע כי שני הדורות היה להם הכנה לתורה ודורו של חזקיה אף כי לא היה להם הכנה לתורה מכל מקום לא היה להם חסרון כל כך גם כן. אבל דורו של ר׳ יהודה בר אילעי היו עניים ודחוקים מאוד והיו עוסקים בתורה ולא היה להם הכנה לתורה, ודבר זה נקרא יראת השם כלומר כי זה עיקר התורה:
ובפרק קמא דחגיגה (חגיגה ה ב) תנו רבנן על שלשה דברים הקדוש ברוך הוא בוכה בכל יום על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק ועל פרנס המתגאה על הצבור בחנם עד כאן.
ענין הבכיה שהיא אצל השם יתברך אין כאן מקומו ונתבאר זה במקום אחר.
ופירוש זה כי בא לבאר המעלה העליונה כאשר עוסק בתורה אף אם השעה דחוקה אליו. ויש לך לדעת כי הבכיה הוא על דבר שמגיע אל הבוכה כאשר יש העדר בדבר שהוא קרוב ושייך אליו ביותר. ואין דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה, וכן הפרנס אשר עליו להנהיג את הצבור והוא שליח השם יתברך, ולכך אמרו במסכת ברכות (ברכות נה א) שהקדוש ברוך הוא מכריז בעצמו על פרנס המנהיג הצבור, שמזה תראה כי מי שהוא פרנס על הצבור הנהגה הזאת שייך אל השם יתברך עצמו שהוא מנהיג הברואים והפרנס אשר הוא מנהיג הוא שליח השם יתברך, ולכך אלו דברים הם גדולים מאוד והם קרובים אל השם יתברך.
ועוד כי התורה שכלית קרובה אל השם יתברך, והצבור במה שהוא צבור והם הכלל הם ביותר קרובים אל השם יתברך.
וכאשר אלו שלשה דברים יש בהם ההעדר וכל העדר מביא בכיה, לכן מי שאין לו ועם כל זה עוסק בתורה, הרי מה שאין לו היה ראוי שיהיה כאן העדר התורה ועם כל זה היא נמצאת והרי התורה היא יוצאת מן העדר אל המציאות וכבר אמרנו כי כל העדר מביא בכיה. וכן הפך זה כאשר יש לו ואינו עוסק בתורה הרי יש כאן העדר התורה כאשר היה ראוי שתהיה התורה במציאות והעדר זה מביא הבכיה. ופרנס המתגאה על הצבור בכח וביד חזקה, וכח זה אינו ראוי שיהיה בחנם לגמרי כי לא עשה להם טובה וראוי כח זה אל העדר גמור ועל זה ראוי הבכיה שכל בכיה הוא על העדר.
ואלו שלשה הם חלוקה הכרחית, או שנמצאו אחר העדר והוא מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק וזה נמצא אחר ההעדר, או ההעדר שהוא לדבר שראוי שיהיה נמצא ולא נמצא והוא מי שיש לו ואינו עוסק בתורה ויש כאן העדר התורה, ופרנס המתגאה על הצבור ודבר זה ראוי לו העדר מצד עצמו ועל זה יש בוודאי הבכיה כאשר הוא דבר שאינו ראוי בעצמו.
ועוד יש לך לדעת, כי אלו שלשה אינם לפי השכל והדעת כלל, והוא יתברך אשר הוא השכל והדעת לכך הוא בוכה על שלשה שהם אינם לפי השכל, כי אין ראוי השכל והדעת שיהיה עוסק בתורה ואי אפשר לו לפי טורח פרנסתו ומזונותיו, וכן אינו לפי השכל והדעת שיהיה דבר זה כי אפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, וכן פרנס שהוא מתגאה על העם בכח והוא בחנם כל אלו אינם לפי השכל והדעת, ולכן הקב״ה אשר הוא השכל והדעת בוכה עליהם.
ומזה תדע כמה גדול מעלתו כאשר עוסק בתורה מתוך הדוחק, והפך זה גם כן פחיתתו כאשר אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, וכן פרנס המתגאה על הצבור בחנם, כי השררה והממשלה הוא דבר גדול שמשתרר על אחרים בכח וביד חזקה ובודאי דבר גדול כמו זה אין להיות בחיים (נראה שצריך להיות בחינם) ועל זה הקדוש ברוך הוא בוכה, והבן הדברים האלו מאוד.
גם אמרו אם ידבק בתורה ולא יקפיד על עניות סוף שיגיע גם כן אל העשירות, ודבר זה מבואר בפרקים (משנה אבות ד יא) אצל המקיים את התורה מעוני עיין שם. ומכל שכן כאשר אין לו עניות ויש לו במה להתפרנס שבשביל עושרו לא יעזוב התורה כמו שאמרו (שם) המבטל תורה מעושר סופה לבטל מעוני ויותר מזה כאשר האדם עוסק בתורה והוא עני אז נחשב תורתו שהיא תורד״ בעצם לא תורה שהיא במקרה אחר שאין העוני מבטל תורתו, אבל כאשר הוא עוסק בתורה כאשר יש לו פנאי מעסקיו נחשב תורתו שהיא במקרה, וזהו פחיתות גדול לתורה שאין המקרה נחשב מציאות כלל.
ובפרק חלק (סנהדרין צט א) נואף אשה חסר לב. אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך. המאמר הזה בא לבאר כי התורה לפי מעלתה ומדרגתה אין ראוי שיהיה הלמוד בה שלא בקביעות ודבר זה פחיתות גדול לתורה, כי הוא דומה למי שנואף עם אשה שאין לו אשה מיוחדת, שאין החילוק בין מי שיש לו אשה מיוחדת ובין מי שאין לו אשה לומר שזה יש לו אשה והוא רגיל אצלה ולזה יש לו אשה אבל אין רגיל אצלה רק דרך זנות, שאין הדבר כך רק מי שיש לו אשה מיוחדת אומרים עליו שיש לו אשה ומי שיש לו זונה אומרים עליו שאין לו אשה כלל, כי הזונה שלא יחדה אליו ודרך מקרה בא עליה לא נקרא שיש לו אשה כלל, וכך הוא מי שלומד תורה לפרקים ובמקרה אין נחשב שיש לו תורה והוא אדרבה נחשב פחיתות כמו שנחשב פחיתות כאשר יש לו זונה, כי הדבר שהוא במקרה הוא פחיתות כי המקרה הוא טפל אצל דבר שהוא בעצם, ואם כן הדבר הזה הוא פחיתות לתורה לעשות אותה טפל לאחר כי התורה היא עיקר ואינה טפילה אצל דבר אחר. ומה שאמר חסר לב רוצה לומר שאינו נחשב המקרה מציאות וזה חסר לב כי הלב בו תלוי חיותו ומציאותו, ולכך הלומד תורה במקרה אין כאן תורה כי המקרה שאינו דבר עצמי אינו נחשב מציאות כלל. וכן י״ל פשט הכתוב ג״כ כי האשה היא השלמת מציאות האדם שעל ידה האדם שלם. וכאשר יש לו אשה מיוחדת יש לו מציאות בעצם לא במקרה, אבל כאשר הוא נואף אשה שדבר זה במקרה בלבד לפי תאותו שמגיע לו הנה נחשב מציאות של מקרה וזהו נואף אשה חסר לב. וכן התורה שהיא השלמת האדם והתורה תקרא אשה בכל מקום שעל ידה גם כן השלמת האדם כמו האשה שהיא השלמת האדם. ואם לומד התודה לפרקים דבר זה אינו רק במקרה לכן הוא חסר לב. רוצה לומר שהוא אינו נחשב מציאות שכן אמרו (יבמות סג א) אצל האשה מי שאין לו אשה לא נקרא אדם, וזה שאמר כי נעים כי תשמרם בבטנו יכונו יחדו על שפתיך ואין השמירה מהסכנה דרך עראי:
עד כאן בוצעה הגהה
[עריכה]בפ״ג דיומא (ליה ע״ב) תנו רבנן עני ועשיר ורשע באו לדין אומרים לו לעני למד. לא עסקת בתורה אם אומר עני היה וטרוד במזונותיו היה אומרים לו כלום אתה עני ביותר מהילל אמרו עליו על הילל הזקן שבכל יום רוט היה משתכר בטרפעיק חגיו נתן לשומר בית המדרש לכנוס כר עלה תתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואכטליון אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היה ירד עליו השלג מן השמים וכסהו וכיון שעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אחי בכל יום הכית מאיר והיום אפל ושומא יום מעונן הוא הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה ועלה עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו הרחיצוהו ומכוהו והושיבוהו כנגד המחדד. אמרו ראוי זח לחלל עליו את השבת לעשיר אומרים מפני מה לא עסקת בתורה אם אומד עשיר היה וטרוד בממון היה אומרים א כלום היה עשיר מרבי אליעזר p חרסום אמרו עליו על רבי אליעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות וכר. כמת המאמר הזה לבאר לן. כי אין התנצלות לאדם לומר של אלמד תודה מפני שהיה טרוד בעניו, כי התורה את התנצלות ככטול שלה דק אם היה אומר שלא היה אפשר א כלל בשום אופן ללמוד, כי מאחר שהתבאר כי אדיו האדם שימית עצמו על התווה לכן אץ א שום התנצלות. ולפיכן כשמכניסץ אותו לדין אומרים א כלום היית עני יותר מהלל, שהילל היה מקיים התורה מחמת עוני קשה כמו זה כי צוין האדם שימית עצמו על התודה וכר. וp אץ העשירות תשובה שהרי אפשר אל האדם להתגבר נגד העשירות כמו שתמצא אצל ר׳ אליעזר p חרסום שהיה מתגבר נגד העשירות שלא יבטל אותו מן תלמוד תורד- וכאולי יאמר האדם כי דבר זח הוא מדת חסידות ולמה יתן הדין על זה אס לא עשה, דבר זה אינו שהאדם חייב מה שיבטל עצמו בשביל השכלי היא התורה. רק אם תאמר שאי אפשר לאדם לעשות ולעמוד מה במה שהוא אדם, והרי תראה אצל אלו שניהם שהיה נמצא דבר זה אם p אפשר דבר זה וכל דבר שהוא האפשרי וזיינו עוסק בחורה יש דין על.זד״ ומכל שכן כאשר יתכונן בשכרו אשר יש א, יאחה בעושר השכלי ולא יקפיד בעניות הממון. ודע כי שלשה דברים זכרו כאן שהם התנצלות מה שלא עסק בתורה וכלם לא נחשבו טענה, האחד כי יש לפעמים חסרון במה שצריך לחתפרנס ובשביל זר. מבטל מן התורה, ולפעמים יש לו תוספת שמסית אותו לבטל מן התורה כמו העושר שבשביל תוספת שיש א מסית האדם לבטל מן התודה. ולפעמים יש א חסרון בעצמו שמסית אותו מן התורה כמו היצר הרע שהוא כעצמו של אדם. ואלו שלשה הם ידועים שהם כל החלקים אשר מכריעים את האדם אל דבר. ובלם אינם טענה מאחר דאמריגן אץ התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמה עליה כמו שתתבאר למעלה, כי התורה היא שכלית יש לבטל עצמו בשביל התורה, א״כ כל אלו שמסיתים את האדם לבטל מן התורה אינו טענת, כי אף עצמו צריך לבטל בשביל התורה השכלית, ואלו שלשה דברים שייכים לעצמו, ואם האדם צריך לבטל עצמו כל שכן שיש לבטל אותם השייכים א ואינם עצמו בשביל התודה. וכאשר אין מבטל תורתו כשביל עושרו ועושה תורתו קבע, דבר זח נותן קיום אל עושרו כי עשרו נסמך על התודה אשר התורה יש לה קיום נצחי ואינה בטילה לכן העושר שלו שנסמך על זה גם כן אינו בטל. אבל אם תורתו עראי ועוסק בתמידות בעסקיו הרי עושרו נסמך על דבר עראי שהוא דבר מקרה בלבד וכבר אמרנו כי הדבר שהוא במקרה אינו נהשב מציאות לכך עושרו ותורתו בטילין: ובפרק כיצד מברכין (ברכות ל״ה ע״ס אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ יהודה בר אילעי בוא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים דורות ראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זה וזה לא נתקיים בידם. וכבר פרשנו טעם זה. ועוד יש לך לדעת כי ראוי לאדם שיתן חלק לכל אחד כפי הראוי, כי העולם הבא שהוא עיקר ולכך תהיה תורתו שהיא נותנת לו חיים לעולם הבא גם כן עיקר, ואילו מלאכתו שהוא לצורך עולם הזה ראוי שתהיה עראי כ׳ כך הם הייו שהם בעולם הזה עראי. וכאשר יעשה מלאכתו עראי ותורתו קבע שניהם מתקיימים כי יתן לכל אחד ואחד הלקו כפי מה שראוי. אבל כאשר יעשה מלאכתו קבע ותורתו עראי דבר זה הפך סדר־ ־עולם כי העולם הבא הוא עיקר ועולם הזה עראי וכל אשר הוא יוצא מסדר העולם הוא בטל לגמרי ואין יו קיום. וכאשר התבאר מעלת התלמיד הכם אשר מקיים התורה מעוני אשר תלמיד חכם הזה הוא שכלי גמור כמו שהתבאר, ולפי זה היה הדעת נותן והשכל מחייב אף אם יהיו בני אדם רוצים לתת לו מתנות יכוף את יצרו ואל יקבל אותם ולא יפסיד המדריגה העליונה שיש לו אם אפשר בשום ענין שיהיה עומד בזה, אבל אם יש לו ועם כל זה הוא ייהוט לקבל מבני אדם מתנות מאיש זה אסור לדבר, כי הוא יוצא מן המדד, השכלית כמו שיתבאר עוד והוא הפך השכל לגמרי וחס ושלום שיהיה עליו שם תלמיד הכם. ולפי מה שאמרנו למעייה כי צריך שיהיה האדם עצמו דומה ומתיחס אל השכלי ואז אפשר לו לקבל התורה. ואם אינו מתיהם אל השכי1 אי אפשר לקבל השכלי הוא התורה בודאי בעל מדד, זאת אי אפשר שיהיה עמו התורה השכלית מאחר כי המדד, הזאת הפך השכלי כמו שיתבאר כ־ דבר שהוא חמרי הוא מקב,1 ולא כן השבי1 כי מפני הפשיטות שבו אינו מקבל, שכל דבר שהוא פשוט אינו מקבל: ובפרק אלו טרפות (חולין מייד ע״ב) אמר רבי חסדא איזה תלמיד חכם הרואה טרפה לעצמו ואמר רבי חסדא איזה שונא מתנות יחיה זה הרואה טרפה לעצמו דרש מר זוטרא משמי׳ דרב חסדא כל מי שקורא ושוגה ורואה טרפה לעצמו ושמש ת״ח עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כ־ תאכל אשריך וטוב לך רב זביד אומר זוכה ונוהל שני עולמות עולם הזה ועולם הבא אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא רי׳א כי היו משדרי ליה מבי נשיאה מידי לא שקיל וכי הוו מזמני ליה לא אזיל אמר לא בעי מר דאחיה שני ושונא מתנות יחיה ר״ז כי הוו משדרי לא שקיל וכי הוו מזמני ליה אזיל אמר אתייקורי הוא דמתייקרי בי עד כאן. ביאור זה כי תלמיד חכם יש לו השכל אשר הוא פשוט לגמרי והפשוט אינו מקבל כלל רק עומד בעצמו, כי כל מקבל מאחר הוא כמו מורכב כאשר הוא מקבל והרואה טרפה לעצמו ואוסרה אינו מקבל אפילו מן דבר שהוא שלו שאינו מצדד להתיר הטרפה שהיא שלו, ולכך תלמיד חכם כזה הוא פשוט לגמרי כיון שאין שייך בו קבלה, וזה שנקרא תלמיד חכם כאשר יש לו מדת השכל שאינו מקבל כלל שהגשמי החמרי מקבל והשכלי אינו מקבל שהוא פשוט, וכך כל אשר רואה טרפה לעצמו ואינו מצדד להתיר אותה עד שבשביל זה אינו נחשב מקבל, וזהו גדר ת״ח שהוא שכלי ואין השכל מקבל רק הגשמי החמרי. ורב חסדא אומר איזה שונא מתנות יחיה כי מי ששונא את המתנות ראוי שיהי׳ בשביל זה הי, כי המקבל דבר מזולתו אין ראוי לו החיים כי החי עומד בעצמו, ולפיכך אמרו כי העני נחשב כמת וזה מפני שאין לו החיים בעצמו כאשר הוא צריך לזולתו ואין לו בעצמו החיים, אבל מי שהוא שונא מתנות שהוא רוצה שיהיה עומד בעצמו מבלי שיקבל מאחר ודבר זה הוא החיים, ולכן יקרא המעין שהוא נובע בעצמו ולא קבל המים נקרא מעין חיים, כי חיותו בעצמו ואינו מקבל המים. ולפיכך אמר איזה שונא מתנות יהיה זה הרואה טריפה לעצמו שאינו חס על שלו בייל, וכל זה מפני שמסתפק בעצמו ואינו חפץ מה שאינו שלו לגמרי שהרי רואה טריפה ואוסרה ואינו הס על ממון שלו ובזה נחשב שאינו מקבל בייל שאפילו בדבר שהוא שייך לו אינו רוצהלקבל ואוסר הטריפה לכן נאמר עליו שונא מתנות יחיד- ואמר כל מי ששונה ושמש ת״ה ורואה טרפה לעצמו עליו הכתוב אומר וכר פירוש מה שהוא שונה ומשמש ת״ח הכל הוא מדת השכלי ולא אמד שעסק במצות מפני שאמד כאן יגיע כפיך כי תאכל אשריך וגר והיגיעה והעמל שייך בעמל התורה כדאמדינן אדם לעמל יולד ומה שאמר אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא הכל מצד שיש לו מדה השכלית, ומה שרואה טריפה לעצמו זה מורה שיש לו מדת הפשיטות שאינו רוצה לקבל וזהו מדד. שכלית ועל מדה זאת בפרט נאמר אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שעל ידי מדד. זאת זוכה לעולם הזה ולעולם הבא ודבר זה ארוך לבאר, וכבד התבאר פירוש זה בפרק בן זומא שם תמצא עוד מבואר דבר זה עיין שם, וגם בנתיב ההסתפקות נתבאר. ואשרי חלקו אשר זוכה אל המדריגה המעלה הזאת, אבל בעונותינו לא רבים אשר הם בגדר ת״ח, אשר לתלמיד חכם על כל ראוי לו מדת הפשיטות בפרט, ומדת הפשיטות שאינו מקבל כלל כמו שהוא ידוע כי כל מקבל הוא המרי גשמי שהשכל הוא פשוט אינו מקבל, ועתה בזמן הזה נהפך הדבר בעו״ה שחושבים כי גדר של תלמיד חכם שיקבל. ובודאי דבר זה נמשך אל למורנו, שאלו היה הלמוד של דוד זה כאשר הוא ראוי אל תלמיד חכם, היתד, הנהגתנו במעשים מתיחסים לפי השכל גם כן ודי בזה משום הכבוד: כבר אמרנו, כי האדם אשר הוא רוצה לקבל התורה ראוי שיהיה לו הכנה אל התורה השכלית וזולת זה אינו זוכה אל התורה השכלית, לפי שהתודה היא נבדלת מן האדם אשר הוא גשמי ולכך צריך האדם הכנה לזה ביותר. ועיקר הכנה הזאת שיהיה דומה ומתיחם לשכל לגמרי עד שהוא ראוי לקבל אותו. כי אשר הוא דומה ומתיחם אל דבר, ראוי שיהיו ביחד, ומפני כי השכל הוא עם האדם ואין השכל מוטבע באדם לגמרי רק השכל הוא נבדל מן האדם, וכך התלמיד חכם שהוא במדריגת השכל בערך שאר בני אדם אין ראוי שיהיה לו עירוב עמהם: בפרק כיצד מעברין (עירובין נ״ד ע״א) אמר ר״א מאי דכתיב וענקים לגרגרותיך אם האדם משים עצמו כענק שדף לצואר שרואה ואינו נראה תלמודו מתקיים ואם לאו אין תלמודו מתקיים. מראה פירושו, כי הענק דבק בצואר והוא רפה ואינו אדוק עם הצואר, וכך ישים האדם עצמו כי לא יהיה אחק עם הבריות, רק יהיה רואה ואינו נראה כלומר שיהיה רואה את הבריות ואל יהא נבדל מן הבריות לגמרי עד שלא ישגיח עליהם. אבל ישגיח על הבריות ובזה הוא רואה אחרים. אבל אינו נראה מהם כי לא יהיה לו חבור וצירוף אל הבריות. וכאשר עושה כך תלמודו מתקיים, כי כאשר יש לו יחוס ודמיון אל השכל מקבל התורה השכלית. והשכל אשד הוא עומד באדם יש לו דביקות באדם ואינו דבוק עם האדם עד שיהיה מעורב לגמרי השכל עם הגוף׳ וכך יהיה תלמיד חכם עם הבריות בעני! זה לגמרי שהוא נבדל מן הבריות ואינו נבדל לגמרי. כלומר שיהיה לו חבור עם הבריות אבל לא יהיו הבריות מעורבין עמו כי אם יהיו הבריות מעורבין עמו הרי הוא תמה אל שכל שהוא מוטבע בחומר, ואם הוא מוטבע בחומר לא יקנה התורה השכלית, וכאשר התלמיד חכם הנהגתו בענת זד. אז תורתו מתקיימת. זזה כמו שאמרנו כי התלמיד חכם צריך שיהיה חבור שלו אל הבריות יחוס השכל אל הגוף׳ כי התלמיד חכם נחשב כמו שכל אל שאד בגי אדם שהם בעלי גוף וכאשר הוא כך ראוי לו התורה: ואר״א מאי דכתיב את לוחות האבן אם משים תורתו כמו אבן שאינה נמחית תורתו מתקיימת ואם לאו אין תורתו מתקיימת. בא לומד שאם אין תורתו כמו שראוי אל השכל אין קיום כלל לתורתו, וזד. שדרש הכתוב את לוחות האס והוי למכתב לוחות אבנים מאי לוחות האבן, אבל פירושו לפי פשוטו כי ראוי האבן להיות מקבל אל כתב הלוחות, וזה כי האבן דבר חזק וקשה ומתיחם לאבן ולכך נכתבה התורה על לוחות האבן. ולפיכך אמר אם משים אדם תורתו כמו אבן שאינה נמחית דהיינו שהוא חזק וקשה על התורה, דהיינו אף כאשר מגיע אליו עסק או בטול ויצרו מסיתו להגיח התורה והוא קשה כנגדו ואינו מבטל התודה אז תורתו מתקיימת, כי דבר זה מתיחם אל השכל שהוא קשה, אבל אם אין לו המדה שהוא מתייחם אל השכל כי אינוקשה על התורה אז אין קיום אל תורתו, ובכל הדברים האלו שבארנו באו רבותינו זכרונם לברכה לומר, כי האדם אשר רוצה לקנות השכל האלהי העליון צריך שיהא לו התייחסות אל השכל שאז יש לו הכנה אל השכל ודי לו שיגיע בזה אל השכל האלהי. כי השכל הוא נבדל מן האדם ומפני כך האדם צריך אליו יגיעה ועמל לקנות השכל האלהי, וכמו שאמרו בחגיגה (ט״ו ע״א) לא יערכנו זהב וזכוכית אלו דברי תורה שקשין לקנותן כזהב ונוחין לשברן ככלי זכוכית■ וזה מפני ריחוק התורה שהיא השכל העליון מן האדם, לכך קשה על האדם לקנותן שיהיה מתחבר התורה עם הגוף הגשמי וקשים הם לקנותן ככלי כסף וכלי זהב, והפך זה מטעם זה קלים לאבדן מפני ריחוק שלהם מן האדם ולכך צריך האדם אל הכנות הרבה לקנות השכל, עד כי אמרו גם כן כי צריך האדם לקנות התורה בדבור שיוצא מפיו לא במחשבה לבד, שהשכל העליון הוא רחוק מן האדם ואם אין מוציא התורה מן הפה לא היה התורה אצל האדם כלל לפי ריחוק התורה מן האדם: ובכיצד מעברין (עירובי! נ׳יד ע״א.) אמר רב אסי מייד כי נעים כי תשמרם בבטנך אימתי דברי תורה נעימים כי תשמרם בבטנך ואימתי תשמרם בבטנך בשעה שיכונו יחדו על שפתיך ר׳ זירא אמר מהכא שמחה לאיש במענה פיו אימתי שמחה לאיש בשעה שמענה בפיו רבי יצחק אמר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו אימתי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו רבא אמר מהכא תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה אימתי תאות לבו נתת לו בשעה שארשת שפתיו בל מנעת סלה, פירוש דבר זה שבא לומר כי נעימות התורה כאשר התורה נמצאת אצל האדם בפועל כי אז האדם הוא שכלי כאשר התורה הוא עמו ואין נעימות למעלה מזה. וזהו כאשר אין התורה משתכחת ממנו׳ ואימתי אין התורה משתכחת מן האדם ונמצאת עם האדם כאשר דברי תורה על שפתיו תמיד שהוא למד בהם וחוזר עליהם ואז התורה עמו, ובלא זה לפי ריחוק התורה מן האדם אין נחשבת שהתורה היא עמו רק אם התורה היא על שפתיו אבל מי שלמד בעיון אין השכל עם האדם שהוא גשמי. ור׳ זירא למד דבר זה מדכתיב שמחה לאיש במענה פיו, כי ראוי שתהיה התורה השלמת האדם כי אין לאדם השלמה כי אם בתורה כמו שהתבאר למעלה כי לכך נקראת התורה אשה כי גם האשה. השלמת האדם, ואי אפשר זה רק כאשר האדם בעל תורה בפועל כי הדבר שהוא בכח אינו נחשב שהוא נמצא, ולא נחשב שהוא בעל תורה בפעל השלימות רק אם תכף שישאל אותו האדם משיב על זה ובזה נראה שהוא בעל תורה בפעל השלימות, וזה שאמר שמחה לאיש במענה פיו, כי כל שמחה באשר הוא שלם ואין לו חסרון ומפני השליטות נמצא השמחה, והפך זה ההפסד גורם אבל ותוגה שהרי יש אבל על מת שהוא הפסד. ומפני שהתורה שלימות האדם ועל ידה הוא שלם בפעל לכך אמר הכתוב שמחה לאיש במענה פיו, ר״ל כי שלימותו היינו שתכף מיד שישאל אותו האדם בדברי תורה תכף משיב לו ואצל זה התורה נחשב נמצא בפעל השליטות ואז התורה שמחד, לו ר׳׳ל שהתורה היא שלימותו שכל שמחה מצד השליטות, ולא בשמגמגם בדברי תורה כי אצל זד, אין התורה בפעל רק בכח שצריך התלמיד חכם לחפש בספרים ממילא על ידי זה אינו נחשב שלם בפעל. ויש לפרש כמשמעו, כי האדם שלם בפעל כאשר התורה היא על שפתיו ומוציא הדבור אל הפעל זה נקרא שהוא בפעל כאשר מוציא התורה אל פעל הדבור, ועל זה אמר שמחה לאיש כי השמחה על השליטות והשלימות כאשר הוא בפעל וזהו כאשר מוציא התורה אל פעל הדבור, אבל ר׳ יצחק למד מן קרוב הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, ודבר זה מצד אחר כי כאשר האדם התורה הוא בפיו ורגיל בה קרובה התורה לעשות אותה, כי גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה וזהו כאשר התורה עמו, וכבר אמרנו למעלה שלא נחשב שהתורה עמו רק כאשר התורה היא עמו בדבור וכאשר התורה היא עמו אז קרוב גם המעשה. ודבר זה אנו רואים בעינינו שמיום שבטל דבר זה לא נמצאו בעלי מעשה והכל הוא הסבה הזאת. וכן לרבא הוא גם כן מצד אחר כי כאשר התורה עמו האדם קרוב אל השם יתברך מצד שהוא בעל תורה ואז בקשתו נעשה וכדכתיב ומי גוי גדול וגר. כל הדברים אלו הם דברים גדולים וכל אחד מן החכמים נתן טעם מיוחד בפני עצמו. הראשון שאמר כי על ידי שהתורה עמו נחשב האדם שכלי אבל אם את התורה עמו אין נחשב שכלי, וכן למאן דאמר כי כאשר התורה עמו הוא בפעל השלימות ואינו בכח כמו שהם כל עליונים שהם בפעל. וכן למאן דאמר כי כאשר התורה עמו הוא בפעל השלימות קרוב לעשות התורה וכלם הם דברים גדולים כאשר תבין הדברים על אמתתם: ועוד אמרו שם אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא פתח פומך תני כי היכי דתוריך חיין ותתקיים בידן• שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה עד כאן. גם בזה בא לבאר באיזה ענין יהיה למוד התורה ואמר שלמוד התורה אין ראוי שיהיה במחשבה בלבד רק בדבור. וזה מפני כי האדם הוא חי מדבר דכתיב(בראשית ב׳) ויהי האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס והוי אנשא לרוח ממללא, והתורה שעליה נאמר (דברים ב יט) כי היא חייך ואורך ימיו באשר מוציא התורה בדבור שהוא חיות האדם ואז הדבור שהוא החיים של אדם דבק בתורה שהיא אורך ימיו של אדם ועל ידי זה מאריך ימים. אבל אם עוסק בתורה על ידי המחשבה בלבד והמחשבה מקבל התורה, אין המחשבה היא החיים אצל האדם שיקבל על ידי התורה אורך חיים, רק כאשר מוציא התורה בפה שהוא הדבור שהוא חיים של אדם אז בוודאי דבק בתורה שהוא אריכות ימיו של אדם על ידי הדבור שהוא חיותו של אדם, וראוי להבין זה מאוד. ואמר ותתקיים בידך, דבר זה מבואר כי כאשר מוציא התורה לפעל על ידי הדבור ובשביל זה יש קיום אל התורה, כי אז יש לתורה זאת דביקות אל האדם עצמו שהוא חי מדבר. אבל כאשר הוא עוסק בתורה במחשבה בלבד כאילו אין האדם עצמו עוסק כתורה כי אין המחשבה הוא האדם רק הדבור. ולפי הנראה אין צריך לברך כלל על התורה כאשר עוסק כמחשבה. ועוד כאשר מוציא הדבור מן הפה מקבל כח הזוכר את הדבור ונרשם בכח הזוכר כאשר מוציא הדבור מן הפה- לכך אמרו שם שיהיה העוסק בתורה מדקדק בלשונו שכאשר מדקדק בלשונו אז תורתו מתקיימת. וזה אמרם בני יהודה שהקפידו על לשונם תורתם מתקיימת בידם בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה בידם. ומפרשים שם מתוך שהקפידו על לשונם מתנחי להו סמנים מתקיימת תורתם בידם. דאמרינן שם אין התורה נקנית אלא בסימנים. כי צריך האדם להניח סימנים בתורתו ועל ידי זה התורה נתקיימת בידו כי אז נרשם הענין שלמד בכח הזוכר בשביל הסימן וזוכרו. ודבר זה עצמו הטעם שצריך להוציא הדבור מן הפה כי אז נרשם הענין שלמד בכח הזוכר המקבל. ועוד נתבאר זה אצל מסורת סיג לתורה שאין התורה נקנית אלא על ידי סימנים עיין שם: