נידה ס ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כאן למפרע כאן להבא מכל מקום קשיא אמר רבינא לא קשיא הכי קאמר השאילה חלוקה לנכרית בעלת כתם הרי זו תולה בה והא או ליושבת על הכתם קתני הכי קאמר או ליושבת על דם טוהר בעלת כתם תולה בה:
שלש שלבשו כו' שהיה ר' נחמיה כו':
אמר רב מתנה מ"ט דר' נחמיה דכתיב (ישעיהו ג, כו) ונקתה לארץ תשב כיון שישבה לארץ נקתה אמר רב הונא אמר רבי חנינא מטהר היה רבי נחמיה אפילו באחורי כלי חרס פשיטא מהו דתימא ליגזור גבו אטו תוכו קמ"ל אמר אביי מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים דרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב הלכה כר' נחמיה אמר ליה רב נחמן אבא תני מעשה בא לפני חכמים וטמאום ואת אמרת הלכה כרבי נחמיה מאי היא דתניא שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות תחת החיצונה החיצונה טמאה והפנימית טהורה בינתים שתיהן טמאות היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור ובא מעשה לפני חכמים וטמאום תנאי היא דתניא ר' יעקב מטמא ורבי נחמיה מטהר והורו חכמים כרבי נחמיה:
מתני' שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה היא טמאה ושתיהן טהורות ותולות זו בזו ואם לא היו ראוין לראות רואין אותן כאילו הן ראויות:
גמ' אמר רב יהודה אמר רב והוא שבדקה עצמה בשיעור וסת סבר לה כבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות בעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות בעלה פטור טהרותיה טהורות ורבי אושעיא אמר אפילו בעלה בחטאת טהרותיה תלויות בשלמא התם אימר שמש עכביה לדם [אבל] הכא אם איתא דהוי דם מאן עכביה א"ר ירמיה משל דר' אושעיא למה הדבר דומה לילד וזקן שהיו מהלכין בדרך כל זמן שהיו בדרך ילד שוהא לבא נכנסו לעיר ילד ממהר לבא ואמר אביי משל דר' אושעיא למה הדבר דומה לאדם שנותן אצבע בעין כל זמן שאצבע בעין דמעה שוהא לבא נטל האצבע דמעה ממהרת לבא:
ותולות זו בזו:
ת"ר כיצד תולות זו בזו עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה בתולה ושאינה בתולה תולה בתולה בשאינה בתולה היו שתיהן עוברות שתיהן מניקות שתיהן זקנות שתיהן בתולות זו היא ששנינו לא היו ראויות לראות רואין
רש"י
[עריכה]כאן למפרע - לענין טומאת מפרע תולין דלא מקלקלה לה בהכי ולא תטמא למפרע אבל מכאן ולהבא אין תולה דמקלקלה לה ומאי חזית דמקלקלה לה טפי מינה:
מכל מקום קשיא - דלרבן שמעון תולין וקשיא לבר ליואי:
אמר רבינא - תריץ רישא וסיפא הכי ולא תקשי לבר ליואי:
לנכרית - בעלת הכתם הרי זו תולה בה כלומר לנכרית הרואה הרי בעלת הכתם זו תולה בנכרית:
והא או ליושבת קתני - והך לאו יושבת היא דהא השתא היא דאישתכח עלה ויושבת משמע שהתחילה למנות שבעת ימים:
הכי קאמר - השאילה חלוקה לנכרית או לישראלית יושבת על דם טוהר דדמיה טהורין ואין כאן קלקול הרי בעלת כתם תולה בה:
אטו תוכו - דדבר המקבל טומאה הוא ומקבל גזרת כתמים לטמא אשה מדרבנן:
פנימית - שאצל הרחיים:
שתיהן טמאות - שחיצונה דוחקת עצמה להתקרב אל הרחיים ועוברת ונכנסה למעמדה הפנימית הילכך שתיהן עברו שם ולא ידעינן מהי נפל:
הפנימית טהורה - שהפנימית אינה מתרחקת מן הרחיים ליכנס במעמד החיצון:
אמבטי - מרחץ שהיו באות לרחוץ:
וטמאום - והא עלה של זית דלא מקבל טומאה ומקבל כתמים ומדקתני והביאום לפני חכמים מכלל דרבים פליגי עליה:
תנאי היא - דאיכא תנא דתנא דיחידאה פליג עליה ורבנן מודו ליה:
מתני' ותולות זו בזו - בגמרא מפרש לה שאם היתה האחת מעוברת תולה הדם בשאינה מעוברת והיא טהורה:
ואם לא היו ראויות וכו' - בגמ' מפרש שאם היו כולן מעוברות או כולן מניקות כולן טמאות כאילו ראויות לראות דאמרן דם מבינייהו נפק:
גמ' והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת - של מציאתה הילכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות:
כבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת כו' - אשה שנתעסקה בטהרות ופרשה וראתה דם כשיעור וסת דלגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה בחטאת דמחזקינן האי דם בשעת בעילה ודאי הכא נמי מחזקינן ליה בודאי בשעת עסיקתה בהנך טהרות וטהרות טמאות ודאי ושורפין ואינו כשאר מעת לעת לתלות:
בעלה באשם תלוי - אם לאחר שפירשה מן הטהרות שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דאי לגבי בעלה בכי האי שיעורא הוי בעלה באשם תלוי דספק דם הוה בשעת ביאה ספק בתר הכי ה"נ ספק הוא אי הוה דם בשעת טהרות או לאו טהרותיה תלויות:
בעלה פטור - כגון שהתה יותר מכן דלגבי בעלה פטור דאפי' אשם תלוי ליכא דמחזקי' להאי דם לאחר ביאה הכא נמי טהרותיה טהורות ולית ליה לבר פדא טומאה מעת לעת כשמאי דאמר דיין שעתן או בארבע נשים שאמרו דיין שעתן ומתני' נמי דקתני היא טמאה וכולן טהורות אלמא ודאי בדידה מחזקינן דמטהרינן להנך אלמא כבר פדא הוא דמשוי לטהרות טומאה ודאית היכא דבדקה שיעור וסת ולא כר' אושעיא דאמר אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות ואפי' כשיעור וסת לית ליה טומאה ודאית:
בשלמא התם - גבי בעילה כי ראתה כשיעור וסת אמרינן בשעת ביאה הוה דם והאי דלא אתא עד השתא שמש עכביה אבל גבי טהרות אם איתא דהוה דם בשעת טהרות מאן עכביה הלכך ודאי טומאה ליכא אלא גזרת מעת לעת מדרבנן:
משל דר' אושעיא - דאמר שמש מעכב את הדם:
ילד שוהא לבא - הולך בנחת וממתין לזקן:
נכנסו לעיר - ונפרדו זה לצד ביתו וזה לצד ביתו אז הילד ממהר לבא:
עוברה - דמיה מסולקין וכן מניקה וזקנה בתולה האי בתולה בתולת דמים שלא ראתה מימיה ואפילו היא נשואה קרי לה בתולה להכי כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ח:):
תוספות
[עריכה]כאן למפרע כאן להבא. פרש"י למפרע תולה דלא מקלקלה לה בהכי ולא תטמא למפרע להבא אינה תולה בבעלת כתם בשני שלה דמקלקלה לה ומאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מינה וזהו תימה שנתלה זה הכתם בחברתה לחצאין ומפרש הר"י למפרע אם בעלת הכתם הכירה בכתמה ואח"כ לבשה היא וחברתה חלוק ונמצא בה כתם תולה בה כיון שכבר הכירה בטומאה קודם שבא הספק בשתיהן כאן להבא שלבשו שתיהן חלוק ונמצא בו כתם ולא נודע ממי הוא ואח"כ לבשה חלוק ונמצא בו כתם אע"ג שזאת ודאי טמאה ע"י כתם שלה הואיל ולא נודע בה עד אחר שאירע בה ובחברתה הספק אינה תולה ויש לפרש לשון הש"ס איפכא למפרע אין תולין ולהבא תולין וקאי למפרע ולהבא אשאלת החלוק אם שאלת החלוק היה למפרע קודם שבעלת החלוק הכירה כתמה ולהבא ששאלת החלוק שממנו אירע הספק בשתיהן היתה אחר מציאת הכתם של בעלת הכתם תולין והיא היא:
במטלניות שאין בהן שלש על שלש. והכא לא פריך פשיטא כמו לעיל דבזבחים פרק דם חטאת (דף צד.). משמע דאי חשיב עלייהו ויחדם מקבלים טומאה:
והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת. לאו דוקא בדקה אלא קנחה כדאמר בפ"ק (לעיל דף יב.) דלא משכחת בדיקה כשיעור וסת:
בעלה פטור טהרותיה טהורות. פ"ה ולית ליה טומאה מעת לעת כשמאי אי נמי בד' נשים שדיין שעתן ועוד י"ל באשה שיש לה וסת אי נמי בחולין שאין בהן טומאה מעת לעת:
אימא שמש עכביה לדם אבל הכא כו'. וא"ת כיון דיכול להיות דאע"ג דנמצא כשיעור וסת שלא היה דם בשעת ביאה אם כן אמאי בעלה בחטאת הא ספק הוא וי"ל כיון דרוב פעמים בא מקודם ובתשמיש דאיכא למתלי בעיכוב שמש טמא מן התורה:
עוברה ושאינה עוברה כו'. אור"י דדוקא בהך ענינא דקאמר הש"ס תולין אבל יש לה וסת דמסולקת בדמים דהא אמרינן בה דיה שעתה אינה תולה באין לה וסת וכן יש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אין תולה בהגיע שעת וסתה:
ראשונים נוספים
כיון דדרש רב חייא בר רב מתנה משמיה דרב כר' נחמיה ותנא ר' יעקב מטמא ור' נחמיה מטהר והורו חכמים כר' נחמיה שמע מינה דהלכתא כותיה. ועוד דהא רב הונא ורב חנינא ואביי דהוא בתרא מתרצי אליביה דאמרינן התם מדקמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ הילכתא כותיה. וההיא איתתא דבפרק הרואה דאשתכח לה דם במשתיתא משתיתא דבר המקבל טומאה הוא דהיינו טווי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל כר' נחמיה בכתמים.
כאן למפרע כאן להבא: פירוש תולה במי שהיתה בעלת כתם קודם שהשאילה לה חלוקה. אבל אינה תולה במי שנעשה בעלת הכתם לאחר שהשאילה לה חלוקה משום דבשעת שאלה כי הדדי נינהו לגמרי ומאי חזית דתלית בהא טפי מחברתה.
אמר רבינא הכי קאמר השאילה חלוקה לנכרית בעלת הכתם הרי זו תולה בה: פירש רש"י ז"ל לנכרית קאי בעלת הכתם הרי זו תולה בה. ואינו מחוור בעיני כלל דאמאי קרי לה בעלת הכתם אי משום דאין חוששת לו לימא נדה שאף לראייתה אינה חוששת, ואי בעלת הכתם ממש קאמר מאי שנא בעלת הכתם דאפילו בסתמא נמי כדתנן תולה בנכרית, ועוד דאם איתא הא דאסי' ה"ק השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על דם טוהר בעלת הכתם תולה בה אוקמת' אחריתי היא, וא"כ הוה ליה למימר אלא הכי קאמר, ומסתברא דהכי קאמר השאילה חלוקה לנכרית בעלת כתם זו תולה בו והיינו מסקנא ממש, אלא דלישנא קמא קיטא ולא פריש ביה אלא בעלת הכתם לבד, ולישנא בתרא רויחא ופריש ביה ליושבת דהיינו ליושבת על דם טוהר כנ"ל.
מתני’: שלש שנים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כלן טמאות: פי' חלוק בדוק וספסל בדוק ודוקא בשלא בדקה אחת מהן את עצמה תוך שיעור וסת של מציאה אי נמי שבדקו שלשתן ומצאו טהור, אבל אי בדקה אחת מהן תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה עצמה טהור היא טהורה והשתים טמאות, בדקו עצמן השתים ומצאו טהור הן טהורות והאחת טמאה וכענין ששנינו בסמוך בג' נשים שהיו ישנות במטה אחת. אבל בשבדקה עצמה אחת מהן ומצאה טמא תוך שיעור וסת של מציאה כתב הראב"ד ז"ל שבזה יש שחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה ששלשתן ישנות בו בבת אחת, ובעוד שהן ישנות שם בדקה עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על חברותיה, אבל חלוק שלובשות אותו בזו אחר זו אעפ"י שבדקו הראשונות ומצאו טמא אינן מצילות את האחרונה, אבל אם בדקה האחרונה את עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת על חברותיה ודוקא בשבדקה כשהיא לובשת דומיא דמטה דעד שהן עליו הן בודקות, אי נמי אי בדקה עצמה בתוך שיעור וסת של פשיטה, אבל אם פשטה אותו אע"פ שבדקה עצמה תוך שיעור וסת של מציאה יון שאינו תוך שיעור וסת של מציאהופשיטא אינו כלום וכלן טמאות. וה"ה לספסל קטן שאין השניה יושבת עליו עד שתסתלק הראשונה והיינו דקתני ספסל דומיא דחלוק והוא למטה בכענין זה, ואין הכל תלוי בשנוי הכלים אלא בשנוי המנהג. ומתניתין אורחא דמילתא קתני ותניא בהא וה"ה באידך.
גמרא: שתי נשים שהיו טוחנות ברחיים של יד ונמצא דם תחת הפנימי' שתיהן טמאות לפי שהחיצונה דוחקת ליכנס ולהתקרב לרחים. תחת החיצונה החיצונה טמאה והפנימית טהורה: ומסתברא בשלא עברה פנימית דרך מקום החיצונה אבל אם עברה דרך עליה חוששין שמא דרך עברתה נפלה דם ממנה וכענין ששנינו במשנתינו בישנות במטה אם עברו כלן דרך עליה כולן טמאות.
תנאי היא דתניא ר' יעקב מטמא ור' נחמיה מטהר והודו חכמים כר' נחמיה: פירוש והא דתניא אבוה דר' נחמן בא מעשה לפני חכמים וטמאום ר' יעקב היא, ולענין פסק הלכה כתב הראב"ד ז"ל דלית הילכתא כר' נחמיה והביא ראיה ממעשה דבפרק הרואה (נח, .) דההיא איתתא דאשתכח לה דם במשתיתא ואתא לקמיה דר' ינאי ואמר להו תיזיל ותיתי אם מתרמה לה טמאה ואם לאו טהורה, פי' הרב ז"ל משתיתא פשוטי כלי עץ מכלי אורג. וזה תימא היאך נדחה הא דדרש רב חייא בר רב משמיה דרב הלכה כר' נחמיה. ועוד דמדשקלי רב הונא ואביי בדר' נחמיהמשמע ודאי דסבירא להו כותיה. ועוד, שהרי שנינו הודו חכמים כר' נחמיהומי שמטמא, ר' יעקב בר פלוגתיה דר' נחמיה הוא, ולא קי"ל כותיה אלא כר' נחמיה וכחכמים דהודו כותיה. ושמואל נמי כותיה סבירא ליה וכאוקמתיה דרב אשי בפרק הרואה, ומשתיתא מכלי אורג המקבלין טומאה הוא וכדמתרגמינן עם המסכת עם אכסנא במשתיתא וכפ' הרז' הלוי ז"ל, ויש מי שפירש משתיתא טווי והוא מקבל טומאה וכן פי'הרמב"ן ז"ל וכן פסקהרמב"ם ז"ל כר' נחמיה.
שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות: ואוקימנא בגמרא במשולבות הא אינן משולבות זו בזו היא ששנינו בבבא אחרונה שיש הפרש בין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החיצונה.
כאן לפרע כאן להבא: פי' תולה כמי שהיתה בעלת כתם קודם שהשאילה לה חלוקה אבל אינה תולה במי שנעשית בעלת הכתם לאחר שהשאילה לה חלוקה משום דבשעת שאלה כי הדדי נינהו לגמרי ומאי חזית דתלית בהא טפי מחברתה.
אמר רבינא לא קשיא ה"ק השאילה חלוקה לנכרית בעלת כתם הרי זו תולה בה: פרש"י ז"ל לנכרית קרי בעלת כתם הרי זו תולה בה ואינו מחוור בעיני כלל דאמאי קרי לה בעלת הכתם אי משום דאין חוששת לו לימא נדה שאפי' לראייתה אינו חוששת ואי בעלת הכתם ממש קאמר מאי שנא בעלת הכתם דאפי' בסתמא נמי כדתנן תולה בנכרית ועוד דאם איתא הא דאסיקנא ה"ק השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על דם טוהר בעלת הכתם תולה בה אוקמתא אחריתא היא וא"כ הוה ליה למימר ה"ק ומסתברא דה"ק השאילה חלוקה לנכרית בעלת הכתם זו תולה בה והיינו מסקנא ממש אלא דלישנא קמא ולא פריש ביה אלא בעלת הכתם לבד בתרא רויחא ופריש לה ליושבת דהיינו ליושבת על דם טוהר.
מתני' שלש נשים שלבשו חלוק אחת או שישבו על ספסל א' ונמצא עליו דם כלן טמאות: פי' חלוק בדוק וספסל בדוק ודוקא בשלא בדקה א' את עצמה תוך שיעור וסת שלמציאה אי נמי שבדקו שלשתן ומצאו טהור אבל אם בדקה א' מהן תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה עצמה טהור היא טהורה והשנים טמאות בדקו עצמן השתים ומצאו טהור הם טהורות והא' טמאה וכענין ששנינו בסמוך בג' נשים שהיו ישנות במטה אחת אבל כשבדקה א' מהן ומצאה טמא תוך וסת של מציאה כתב הראב"ד ז"ל שבזה לוק יש לחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה שלשתן ישנות בו בבת אחת ובעוד שהן ישנות אם בדקה עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת את חברותיה אבל חלוק שלובשות אותו בזו אחר זו אעפ"י שבדקו הראשונות ומצאו טמא אינן מצילות את האחרונות אבל אם בדקה האחרונה את עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת את חברותיה ודוקא כשבדקה כשהיא לובשתו דומיא דמצא בעודיהן עליו הן בודקות אי נמי אם בדקה עצמה בתוך שיעור וסת של פשיטה אבל אם פשטה אותו אעפ"י שבדקה עצמה תוך שיעור וסת של מציאה כיון שאינו תוך שיעור וסת של מציאה ופשיט אינו כלום וכולן טמאות וה"ה לספסל קטן שאין השניה יושבת עליו עד שנסתלק הראשונה דקתני ספסל דומיא דחלוק וה"ה למטה בכענין זה ואין הכל תלויה בשנוי חבלים אלא בשנוי המנהג ומתני' אורחא דמלתא קתני ותנא בהא וה"ה באידך.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
במטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים אי קשיא והא תנן בפרק כ"ח דכלים בגדי עניים אע"פ שאין בהן שלש על שלש הרי אלו טמאים מדרס תשובה התם מיירי בבגד שלם שאינו בטל ואע"פ שהיא עשויה קרעים קרעים ותדע דהא מדרס תני ושיעור המדרס ג' על ג' אלא ודאי מפני שהוא בגד שלם ואע"פ שהוא עשוי קרעים קרעים העני לובשו וטמא אפילו מדרס אבל לעולם מטלית קטנה שאין בה שלש על שלש לא חזיא אפילו לעניי' לטלותה:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ט (עריכה)
כאן למפרע כאן להבא. פרש"י דלמפרע תולה דלא מקלקלא בהכי אבל מכאן ולהבא (לא) [קא] מקלקלא לה. ולא נהירא לתלות בחברתה לחצאין. ונראה כפי' הר"י דפי' כאן למפרע כגון שבשעה שלבשה השניה החלוק עדיין לא היתה הראשונה טמאה משום כתם ולאחר כך מצאה כתם בחלוק אחר אינה תולה בה כיון דבשעה מציאת הכתם לא היתה הראשונה טמאה משום כתם אע"ג דאיגלאי מילתא השתא שהיתה טמאה באותה שעה אינה תולה:
כאן למפרע כאן להבא. כגון שלבשה השניה החלוק היתה הראשונה טמאה משום כתם שמצאה בחלוק אחר הרי זו תולה בה כיון דמיד יכולה לתלות מכאן ולהבא:
באחורי כלים. מכאן ראיה שאין לפרש הא דאמרי' בפ' על אלו מומין נטמא גבו לא נטמא תוכו הא גבי טמא דא"כ אמאי מטהר ר' נחמיה ומאי פריך פשיטא אלא אף גבו לא נטמא:
מטהר היה ר' נחמיה אף מטלניות שאין בהן ג' על ג'. ואע"ג דאתו מכח דבר המקבל טומאה דמהאי טעמא פסולין לסכך הסוכה:
זה היה מעשה. כלומר כיוצא בזה היה מעשה שנמצא דם על שפתה של אמבטי ושל עלה של זית במקום שהיו שתיהן ראויין לעבור:
כל שבעלה פטור טהרות טהורות. פרש"י כב"ש דאמר דיין שעתן או בד' נשים אי נמי בשיש לה ווסת אי נמי לחולין. ור' אושעיא אמר (אף) אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות ולית ליה לר' אושעיא הא דאמר רב הונא והוא שבדקה כשיעור ווסת דאין חילוק [בין כשיעור] ווסת בין לאחר שיעור ווסת דלענין טהרות אפי' כשיעור ווסת טהרותיה תלויות דאם איתא לדם מעיקרא מאן עכביה ולענין כתמים תלינן לקולא דאפי' לאחר שיעור ווסת מטהרי' חברותיה. אלא הכא אם איתא לדם מאן עכביה. ותימה כיון שיכול להיות שלא בא הדם מקודם אמאי בעלה בחטאת ושמא יביא חולין לעזרה. י"ל דכיון שרוב פעמים בא מקודם ובתשמיש איכא למיתלי בעיכוב שמש איכא ודאי טומאה מן התורה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה