נידה מו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וטעמא דלאחר זמן הוא דגמר' לה למילתיה הא תוך זמן כלפני זמן ועוד מתיב רבי זירא (במדבר ו, ב) איש כי יפליא לנדור נדר מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד שאע"פ שאינו יודע להפליא נדריו קיימין ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא אלא לאו דאייתי שתי שערות וטעמא דבן י"ג ויום אחד הוא דהוה ליה איש הא תוך זמן כלפני זמן תיובתא אמר ר"נ כתנאי בן ט' שנים שהביא ב' שערות שומא מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד שומא רבי יוסי ברבי יהודה אומר סימן בן י"ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן הא גופא קשיא אמרת מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד שומא הא י"ג שנה גופא סימן והדר תני בן י"ג שנה ויום אחד סימן הא י"ג שנה גופא שומא מאי לאו תנאי היא דמר סבר תוך זמן כלאחר זמן ומר סבר תוך זמן כלפני זמן לא דכ"ע תוך זמן כלפני זמן ואידי ואידי בתינוקת ורישא רבי וסיפא ר"ש בן אלעזר ואיבעית אימא הא והא בתינוק ורישא ר"ש בן אלעזר וסיפא רבי ואיבעית אימא הא והא רבי הא בתינוק הא בתינוקת ואב"א הא והא ר"ש בן אלעזר הא בתינוק הא בתינוקת רבי יוסי ברבי יהודה אומר סימן א"ר כרוספדאי בריה דרבי שבתאי והוא שעודן בו תניא נמי הכי בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות שומא מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא ר' יוסי בר' יהודה אומר סימן אמר רבא הילכתא תוך זמן כלפני זמן רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא בהאי לישנא אמר רבא קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת הא גופא קשיא אמרת אינה ממאנת אלמא גדולה היא אי גדולה היא תחלוץ וכי תימא מספקא ליה ומי מספקא ליה והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ה"מ בסתמא אבל הכא דבדקו ולא אשכחו לא אי הכי תמאן חוששין שמא נשרו הניחא למ"ד חוששין אלא למ"ד אין חוששין מאי איכא למימר דאיתמר רב פפא אמר אין חוששין שמא נשרו רב פפי אמר חוששין הני מילי לענין חליצה אבל לענין מיאון חוששין מכלל דמ"ד חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו והני מילי היכא דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה שנאמר (במדבר ו, ב) איש כי יפליא לנדור (במדבר ל, ג) ולא יחל דברו כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל מתיב רב הונא בר יהודה (לרבא) לסיועי לרב הונא
רש"י
[עריכה]וטעמא - דחשיבי להו שערות דלאחר זמן הוא דגמרו למלתיה בין בשערות בין בשנים הא תוך הזמן חשבינן להו שומא דקטן הוא ולא מצית לרבויי מאיש:
בן ט' שנים שהביא שערות שומא - ואפי' לר' יוסי ברבי יהודה ומבן ט' ועד בן י"ב ויום אחד פלוגתא:
שומא - ורוא"ה בלע"ז ודרכה ליגדל שער בה:
הא י"ג גופיה סימן - ואפי' לרבנן והדר תני כו':
מאי לאו תנאי היא - ואליבא דרבנן י"ג הוי תוך זמן לתינוק כדקתני במתני':
ורישא - דמשוית י"ג סימן:
רבי היא - דאמר בתנוקת הויא י"ג לאחר זמן:
וסיפא - דמשמע שומא:
ר"ש בן אלעזר - דאמר י"ג בתינוקת הוי תוך זמן בכל הנך תירוצי מוקמינן תוך זמן כלפני זמן:
והוא שעודן בו - כשהגדיל אבל נשרו בינתיים איגלאי מילתא דשומא הוי:
מתני לשמעתא דרבא בהאי לישנא - דשמעת מיניה נמי תוך זמן כלפני זמן:
ממאנת והולכת - ואין חוששין שמא הביאה ב' שערות דאפילו הביאה שומא נינהו והיינו תוך זמן כלפני זמן:
אינה ממאנת - שמא הביאה ועכשיו הוי סימן דהא לאחר זמן הוא ואם יבמה היא לא חשבינן לה גדולה לענין חליצה ואינה חולצת:
גדולה היא - אם הביאה:
וכי תימא מספקא ליה - אם הביאה אם לא הביאה הלכך מיאון לא דלמא הביאה וחליצה נמי לא שמא לא הביאה:
והא מיפשט פשיטא ליה לרבא - דכיון דהגיעה לכלל שנותיה דודאי הביאה:
ה"מ לענין - דאי אתיא למיחלץ לאחר זמן ובדקנו ולא אשכחן (ליה) חיישינן למימר גדולה היא ותחלוץ שהסימנין נשרו:
אבל לענין מיאון חיישינן - שמא נשרו לחומרא וקנאה בביאה ובעיא גט:
והא חיישינן קאמר - ולא ודאי נשרו וחיישינן לחומרא משמע:
אלא לעולם - אינה ממאנת דרבא בדלא בדקנוה הלכך מסתמא אמרינן כיון שהגיעה לכלל שנותיה ודאי אית לה ואינה צריכה בדיקה ובעיא גט: ולענין חליצה חיישינן גרסינן כלומר ולענין חליצה משום הכי אינה חולצת דחיישינן שמא לא הביאה סימנין ודקשיא לך האמר רבא חזקה הביאה סימנין ל"ק כי אמר רבא חזקה למיאון דלא ממאנת מסתמא אבל לחליצה בעיא בדיקה:
חוששין שמא נשרו - ואם הגיעה לכלל שנותיה ובדקו ולא אשכחו לא ממאנת:
דקדשה תוך זמן - יתומה מדעת אמה ואחיה לדעתה:
ובעל אחר זמן - דאיכא ספיקא דאשת איש דאורייתא דבשעת בעילה דלאחר זמן שמא הביאה והויא לה ביאה זו קדושין גמורין דהא גדלה ושוב אינה יוצאה במיאון:
אבל מעיקרא - דמכי עברה שתא דתרתי סרי ולא בעל לא חיישינן שמא נשרו דהא לא הוו בה קדושין גמורין דאין מעשה קטנה כלום אא"כ קבל אביה קדושין הלכך מספיקא לא מחמרינן עלה היכא דלא אשכחן אבל הביאה ודאי סימנין אע"ג דקדושי קמאי לא הוו קדושין אלא מדרבנן לא תקנו רבנן מיאון בגדולה דלמא אתיא למאן הנבעלת לאחר שגדלה דההיא הויא אשת איש דביאה שבא עליה משגדלה מקדשה לה:
הקדיש - תוך הזמן תינוק היודע להפליא:
ואכל - את הקדשו:
לוקה - ואע"ג דבמילתא אחריתי לאו בר עונשין הוא:
כי יפליא - מיניה מרבינן מופלא סמוך לאיש מופלא יודע לפרש לשם מי נדר סמוך לאיש שהוא סמוך לבא לכלל גדול דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות והיינו בתינוקת כל י"ב ובתינוק כל י"ג:
ולא יחל - אע"ג דבהאי קרא לא כתיב כי יפליא מ"מ כיון דנפקא לן מיניה דיודע להפלות הוי נדרו נדר קאי בבל יחל דהא כתיב איש כי ידור נדר וגו' ומופלא סמוך לאיש בכלל איש וסמיך ליה ולא יחל דברו:
תוספות
[עריכה]בן ט' שנים שהביא ב' שערות שומא. אי ל"ג ויום אחד אתי שפיר דאתיא אף כרבי יוסי ואי גרסינן ויום אחד מיירי באין עודן בו בשנת י"ג דמודה רבי יוסי בנשרו:
קטנה כל י"ב שנה ממאנת. להך לישנא אין להוכיח דתוך זמן כלפני זמן דהא ממאנת היינו דבדקו ולא אשכחו או כמו שמעמיד במסקנא דלא בדקו אבל היכא דאיכא שערות מצינו למימר דהוי כלאחר זמן ואינה ממאנת ומ"מ נראה דהלכה דתוך זמן כלפני זמן דמ"ד כלאחר זמן איתותב לעיל ור"נ דאמר לעיל נמי כתנאי דחי ליה הש"ס וגם בלישנא קמא פסיק רבא בהדיא דתוך זמן כלפני זמן:
אבל לחליצה בעיא בדיקה. תימה דרבא סבר הכא דאינה חולצת עד שתהא גדולה ובפ' התקבל (גיטין דף סה.) אמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדרו נדר וכנגדו בקטנה חולצת משמע דקטנה בהגעת לעונת נדרים דידה חולצת דהיינו בת י"א ויום אחד ואפי' מיירי התם בהביאה הא אמר הכא דתוך זמן כלפני זמן ורשב"ם פירש כנגדו בקטנה היינו בת י"ב שנה ויום אחד דהוי עונת נדרים דקטן ולא נהירא ומפרש ר"ת דהתם רבא אליבא דר' יוסי דקאמר קטנה חולצת וקמ"ל דדוקא כשהגיעה לעונת נדרים וכן משמע בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה:) דאמר מדברי ר' יוסי נלמד קטנה חולצת בפעוטות כבת שית וכבת שבע דאז היא בת כוונה לחליצה ורבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים פירוש לרבי יוסי והילכתא עד שתביא ב' שערות וכל זה מדברי רבא ועוד י"ל דהתם בפ' התקבל (גיטין דף סה.) גרסינן רבה דהא קאמר התם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה ואילו רבא אית ליה בפרק מי שמת (ב"ב דף קנה.) דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן י"ח וכן צריך להיות שם בספרים ולא כספרים דגרסי התם איפכא כדמוכח סוגיא דהתם:
ראשונים נוספים
[הא תוך זמן כלפני זמן תיובתא]. הא דאסיקנא תיובתא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן ואתי רב נחמן לאוקמא בתר הכי כתנאי ולא קמא ק"ל דהא לקמן בפר' בא סימן אשכחן בה פלוגתא דר' יהודה ור"ש דר"י סבר תוך זמן כלאחר זמן ור"ש סבר כלפני זמן והיכי אסיקנא בתיובתא ולא אוקמינהו כתנאי.
אלא שמצינו כיוצא בה בתלמוד והרי בזו המסכתא עצמה בפ' ג' (דף כ"ה ע"א) אלמא בעור תליא מילתא ל"ש עכור ול"ש צלול ואסיקנא תיובתא והדר אמר ר' נחמן מחלוק' בעכו' והוינן עלה ממתני' ולא אשגח אתיובתא קמייתא ובפ' אין צדין (דף לה) מדברי רבינו נלמד חיה שקנה בפרדס אינה צריבה זימון ואסיקנא בתיובתא והדר מתרצין ברייתא אחריתי כאן בסמוכה לעיר כאן בשאינו סמוכה ומצי לפרוקי תיובתין וכולהו שקלא דבתראי בתר מסקנא הוא והא נמי דכוותייהו.
וכי קאמר רבא חזקה למיאון. אי קשי' למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי והוה ליה למימר קטנה שהגיע לכלל שנותי' אינה ממאנת שמא הביאה שתי שערות. איכא למימר כי קאמר רבא חזקה לומר שאין ב"ד מטריחין עצמן לבדוק שלא תמאן ואם חששו היינו בודקין. א"נ אע"ג דאמרינן כי קאמר רבא חזקה למיאון לאו דחזקה אצטריכא ליה להכי אלא לומר דלא ממאנה וחזקה נמי היא ומהניא חזקה לנשים בודקת אותן כדלקמן בפ' בא סימן.
והראשונים שאלו א"כ הא דאמרינן התם בודקין לה לחליצה ולמיאונין היכי משכחת לה ורבי' הגדול השיב נפקא מינה להגיעה לכלל שנותיה וקדש בתוך זמן ולא בעל אתר זמן דהוה דרבנן.
ואלמלא שזה דבר ברור יכולין אנו לפטור עצמינו משאלה זו במה שאמרו מקצת המחברים בודקין למיאונין היינו כדאיתמר עלה לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן קמ"ל בודקין ומכי אתיא שערות לא ממאנה ולאו למימרא דבדיקה צריך אלא בדיקה זו היינו שערות לומר דמשהביאה אותן בין בבדיקה בין בחזקה אינה ממאנת וקטנה שלא נודע אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמ' דינה מפורש ויש שכוללין אף בזו בכלל בודקין למיאונין ואם הביאה סימנין אינ' ממאנת ואע"פ שלא בעל אלא קוד' זמן ולא תלינן בשומא לקולא וה"נ לשאר הדברים מטילין אותה כחומרא כדין הספקות.
הא דתניא: בן תשע שנים ויום אחד שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד י"ב שנה שומא: פי' משום הכי חלקן לשתי בבות משום דר' יוסי מודה בקמיתא ופליג בבתרייתא דהיינו מבן ט' שנים ויום א' ועד בן י"ב שנה. וק"ל דהיא גופה קשיא דברישא דהיינו בן תשע שנים ויום אחד מודה ר' יוסי דהוי שומא אלמא שנת עשרה גופה שומא והדר תני דמבן ט' ויום אחד עד י"ב סימן לר' יוסי אלמא שנת עשר גופה סימן. ומשום הכי נראה דלא גרסינן ויום אחד אלא הכי קאמר בן ט' שנים שהביא שתי שערות שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד בן י"ב שנים ויום אחד שומא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר סימן.
ובתוס' דוחקים להעמיד גירסת הספרים ואומרים דבן ט' ויום אחד מיירי בשאין עודן בו דמודה ביה ר' יוסי ומבן ט' ויום אחד עד י"ב ויום אחד מיירי בעודן בו דפליגי. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דבחד גוונא מיירי כולה בריתא ועוד דאי רישא בשאין עודן בו מ"ש בן ט' ויום א' דוקא אפילו בן י"ב שנה ואין עודן בו שומא אפילו לר' יוסי ב"ר יהודה.
הא דאמר ר' יוסי ב"ר יהודה דמבן ט' ויום אחד עד י"ב שנה ויום א' סימן: לאו למימרא דהוי גדול עד י"ג ויום אחד דבבן ט' ליכא מאן דפליג אע"ג דהביאה שתי שערות שיהא גדול דעד כאן לא פליגי אמוראי אלא בתוך זמן הא קודם לכן פשיטא לכולי עלמא אלא פלוגתייהו דר' יוסי ורבנן בשהביא ב' שערות קודם לכן לכשיגיע לכלל שנותיו אי הוו סימנים אי לא דרבנן סברי דלא הוו סימנים אלא אותן שבאו לאחר שהגיע לכלל שנותיו הא קודם לכן שומא בעלמא נינהו ואפילו עודן בו אינו גדול עד שיולדו בו סימנין אחרים ור' יוסי ב"ר יהודה סבר סימנים עשויים הם לבא קודם זמן גדלות והוא שישארו עד זמן גדלות והיינו דר' כרוספדאי א"ר שבתאי.
אלא לעולם דלא בדקן: כלומר הא דרבא בדלא בדקן ואפילו הכי לענין חליצה חוששים שמא לא באו. ולא שייכא הא דרבא בפלוגתא דרב כהנא ורב פפי דאינהו פליגי בדבדקן ולא אשכחו ולענין מיאון. ואיפשר דרבא בההיא ס"ל כמ"ד חוששים להחמיר דכיון דבדקן ולא אשכחן ס"ל כמאן דאמר אין חוששין, וכי קאמר רבא חזקה למיאון כלומר להחמיר ולא להקל.
וא"ת א"כ מאי חזקה לימא אינה ממאנת שמא הביאה סימנים. י"ל דנפקא מינה לעלמא היכא דבדקו לאחר הפרק דסמכינן בה אנשים משום חזקה דרבא אבל תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים כדאיתא לקמן בר"פ בא סימן אי נמי נפקא מינה להכא דהיכא דמיאנה ולא ידעינן אי הביאה אי לא הביאה מסתמא לא צריכה ב"ד למטרח ולבדוק דחזקה הביאה הא אלו חשש בעלמא הוא, צריכי למטרח.
הא דמשמע הכא: דקטנה שהגיעה לעונת הנדרים אינה חולצת לרבא עד שתגיע לכלל שנותיה ותביא שתי שערות: איכא למידק דביבמות פרק ב"ש ובגיטין פרק התקבל אמר רבא דכל שהגיעה לעונת הנדרים חולצת ושם הארכתי בסייעתא דשמייא.
אמר רב דימי מנהרדעא חוששין שמא נשרו: איכא למידק דהא אמרינן בודקין לגיטין ולקדושין ולחליצה ולמיאונין ואיתא בבבא בתרא פרק מי שמת (קנו, א) ואי חיישינן שמא נשרו בדיקה זו למה. ותירץ רבינו אלפסי ז"ל דנפקא מינה להיכא דקדיש תוך זמן ולא בעל לאחר זמן דהוה ליה ספיקא דרבנן כדאיתא הכא דלא חיישינן בכי האי גונא.
וי"מ דבודקין למיאונין לאו למימרא דבדיקה צריך אלא כדאתמר עלה התם בבבא בתרא למיאונים לאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן קמ"ל בודקין ומכי אתיא שתי שערות לא ממאנת בין שהביאה אותו בין דבדיקה בין בחזקה. וי"מ דבודקים למיאונין ונפקא מינה להיכא דלא ידעינן אם הגיעה לכלל שנותיה אם לא ואפ"ה אם הביאה סימנים חוששים לה שמא הגיעה לכלל שנותיה שאין תולין אותה בשומא מן הספק ואין תולין להקל ואפילו לא בעל לאחר זמן וכן נמי לכל שאר הספקות מטילין אותן לחומרין כדין הספקות, אבל תוך זמן לא, פי' דלא אמרינן כי גדלה גדלי קידושין בהדה. ופלוגתא דאמוראי היא ביבמות (קט, ב).
מתיב רב הונא בר' יהודה לסיועיה לרב הונא: כלומר מתיב למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן מדמחייב ליה בריתא קרבן אלמא כגדול חשבי ליה לגבי הא מיהא.
אימור לאיסור בל יחל: כלומר איסורא בעלמא איכא אבל מילקא לא לקי.
מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי: ה"ה דהני מצי למיפרך אי הכי היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן דאי אפילו מלקות ליכא היכי הוה סלקא דעתך לחייבו קרבן אלא דעדיפא מינה אקשי ליה.
שמע מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו: פרש"י ז"ל דפלוגתא היא ביבמות פרק חרש (קיד, א) וק"ל דבכי האי ליכא מאן דפליג התם דבדרבנן לכולי עלמא אין מצווין להפרישו כדאקשינן התם למאן דאמר ב"ד מצווין להפרישו מדתניא בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ אין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה מצא בידו פירות אין זקוק לו ופריק בתרומה דרבנן, ובההיא דבן חבר שהיה רגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ פרקינן בדמאי דאלמא לכולי עלמא בדרבנן ליכא מאן דפליג אלא הכי קאמר שמע מינה קטן אוכל נבלות אפילו דרבנן ב"ד מצווין להפרישו. ושמא אף רש"י ז"ל לא נתכוון לפרש שתהא חלוקתן שבפ' חרש בכי האי אלא שעיקר חלוקתן קטן אוכל נבלות אם ב"ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות.
ומהכא שמעינן דלמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אפילו בקטן שהגיע לחנוך הוא וכן נמי משמע מההיא דתניא בסמוך קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואוקמה רבא בר שמואל משום קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרישו. וצ"ע דהא קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו אפילו במצות עשה כ"ש במצות לא תעשה וביבמות פרק חרש הארכתי יותר בס"ד.
אלא הכא במאי עסקינן בשהקדיש הוא ואכלו אחרים: כלומר לעולם כדקתני לאיסור ולבל יחל למלקות גמור דאוריתא קאמר. ומיהו איהו גופיה לא לקי אלא אחרים שאכלו את הקדשו לוקים. ובריתא הכי קתני לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקדשו של קטן להקדישו של גדול לאיסור ולבל יחל שאדם שאוכל את הקדשו קאי בבל יחל משום דמופלא סמוך לאיש דאוריתא אלא שהוא עצמו אינו לוקה משום דקטן הוא ואינו בר עונשין.
יכול יהא הגדול שאכל את הקדשו של קטן חייב קרבן תלמוד לומר זה הדבר: כלומר ללקות עליו דוקא עשאו הכתוב כהקדשו של גדול אבל לא להביא עליו קרבן. וק"ל דכיון דמופלא סמוך לאיש דאוריתא סבירא לן איהו נמי לילקי כדאקשינן לעיל בסמוך מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא מילקא נמי לילקי ויש לומר דלעיל לאו למימרא דכל מאן דסבירא ליה מופלא סמיך לאיש סבירא ליה דאף הוא גופיה לקי. י"ל דהא דמרבינן מופלא הסמוך לאישדהקדשו בלבד הוא דהוי הקדש כשל גדול אבל הוא גופיה לא הוי כגדול. אלא לעיל הוה סלקא דעתא דבריתא דקתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן אקטן גופיה קאי לומר שהשוה אותו הכתוב לאיסור בל יחל דהוא גופיה קאי באיסור אלא שאינו חייב קרבן על הקדשו וכאלו כתיב לא יחל שקטן בעצמו שאכל את הקדשו, ומשום הכי קא פריך אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דגזרה שוה דאורייתא היא א"כ קטן גופיה לילקי דהא אמרת דקאי בבל יחל. אבל הכא דאמרינן דגזרה שוה לאו להשוות גופו של קטן לגדול אלא להשוות הקדשו לשל גדול, תו ליכא לאקשויי הכין דהקדשו כשל גדול כנ"ל ולא עונשו כשל גדול.
הא ניחא למאן דאמר הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין דהיינו ר' יוחנן ור"ל: וק"ל דהא ודאי משמע הכא דלר' יוחנן לוקין קאמר אבל הוא גופיה לא לקי כדתריצנא לה לבריתא ואוקימנא כותיה ואלו לעיל (מה, ב) קאמר דתוך זמן כלאחר זמן לעונשים וכגדול ממש הוא. ועוד ק"ל דמדמותיב רב הונא בר יהודה למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן לסיועי לרב הונא דאמר לוקה אלמא משמע דרב הונא ס"ל כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן. ואם כן אדמסייע ליה מבריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול לותביה ממתניתין וממתניתא כדאותיבנא לעיל אדר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, י"ל דהא ר' יוחנן וריב"ללחוד ודרב הונא לחוד דההיא דר' יוחנן וריב"ל דוקא כשהביא שתי שערות וההיא לאו מופלא שסמוך לאיש הוא לדבריהם אלא גדול ממש שמהרו שערותיו לגלות על גדלותו וההוא אפילו נדריו קיימין לגמרי כשל גדול ואם הקדיש ואכל לוקה ומביא קרבן על שגגתו ולא זהו שהשוה הכתוב לגדול, כדתניא בבריתא אלא בשלא הביא שתי שערות דהוה ליה מופלא סמוך לאיש וההוא אם הקדיש ואכל אינו לוקה דקטן הוא אלא שאחרים לוקין עליו מגזירת הכתוב שהשוה הקדשו לשל גדול. והיינו דקרי ליה רבה בר שמואל אליבא דר' יוחנן קטן אוכל נבלות ואם הביא שתי שערות לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא גדול אוכל נבלות. אבל רב הונא סבירא ליה דתוך זמן בין הביא שתי שערות בין לא הביאה קטן הוא לעונשין דתוך זמן כלפני זמן אלא לגבי הקדשו כלומר כשאמר ככר זה קונם עלי הרי זה כגדול למלקות בלבד ולא לקרבן ומגזרת הכתוב וההוא דקטנה שנדרה או משום דרב פנחס אי נמי משום קטן אוכל נבלות משום דשוגגת היא דסבורה דכל שהפר לה הבעל מופר ולזדון שבועה בלבד הקישו הכתוב ולא למלקות. אלא דאין זה נכון לומר שתהא היא אסורה בהקדשה ולוקה עליו ואעפ"כ יהא הבעל מפר לה ומכשילה לאכול אלא לרב הונא מוקים לה כדרב פנחס.
ואם תאמר א"כ היכי מותיב רב הונא בר יהודה מהא בריתא דהשוה הכתוב את הקטן כגדול למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן ומסייע מינה לרב הונא דאלמא משמע רב הונא כמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן ס"ל י"ל משום דאינהו לא מפלגי במילתא כלל דאפילו לגבי הקדשו חשיבי ליה כקטן גמור כלפני זמן מדאמרינן דלכל עונשין הרי היא כלפני זמן משום הכי מותיב להו מינה ומסייע מינה לרב הונא כנ"ל.
מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא: כלומר ולא לאיסור ולבל יחל קאמר אלא לאיסור בל יחל והא דאמרינן יכול יהא חייב על הקדשו קרבן לפי האסמכתא הולך ודורש בפסוק כאלו היא דרשה גמורה.
ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוויהו לוקין: איכא למידק והא אית ליה לר"ל התראת ספק לא שמה התראה במכות (טז, א) ובזבחים פרק התערובת (עח, א) גבי הטמא הפגול והנותר שבללן זה בזה והכא התראת ספק היא דשמא לא יביא שתי שערות כשיהא בן י"ד שנה ונמצא דהשתא אכתי אינו סמוך לאיש. וי"ל דסמכינן ארובא דמביאין סימנים כשמגיעין לכלל שנים.
הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב"ד מצווין להפרישו: תימה דהא לר' יוחנן הוא דמתרצים והתם בפרק חרש (קיד, א) אמרינן דר' יוחנן מספקא ליה אי ב"ד מצווין להפרישו אם לאו ועוד קשיא לי דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרשו דהא תניא בפרק חרש מניחו תולש מניחו וזורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דה"ל כעין מאכיל בידים ואסור כדאמרינן לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם ביבמות והכא נמי כיון דאמר לה בעל מופר לך ה"ל כמ"ד לה קומי אכולי, וי"ל דאה"נ דה"מ למיפרך ליה הכין אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתו שפיר ואפילו לספרים דלא גרסי אלא הוי פירושא כאלו כתוב בהן אלא ודכותה בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) בההיא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידיך לעושיהם דהוי כמו אלא אע"פ שאינו כתוב בספרים.
אלא כדרב פנחס: כלומר ואע"פ שלא בעל לאחר זמן הרי היא מותרת לאכול בהפרתו דהוה ליה כאילו נדרה על דעתו דכל הנודרת על דעת הבעל שמעלה לה מזונות היא נודרת. וא"ת א"כ למה נכתבה הפרת הבעל כלל תירצו בתוס' דאיצטריך דכי אמר קיים ליכי שוב אינו יכול להפר א"נ משום דנתנה תורה רשות לבעל להפר הוא דאמר שעל דעתו נודרת לפי שדומה לה שבידו להפר כמו בשאר נשים.
תיובתא: איכא למידק דהא בפ' בא סימן איפליגו תנאי בתוך הפרק וסובר ר' יהודה דתוך הפרק כלאחר הפרק וכיון שכן היכי אסיקנא לר' יוחנן ובר זוגיה בתיובתא ולא אמר תנאי היא. תירוץ ר"ת ז"ל דתוך הפרק האמור שם אינו תוך הזמן האמור כאן שהוא שנת י"ב לנקבה ושנת י"ג לזכר אליבא דר' אלא לאותו יום שלאחר י"ב או י"ג קורא תוך הפרק דמ"ס התם דאותו יום כלאחר היום לגדלות ומ"ס דלפני היום לקטנות ומיהו רש"י ז"ל פי' שם דתוך הפרק היינו תוך זמן שאמר כאן וכן דעת הגאונים ז"ל ולדבריהם י"ל בעיקר קושיין דסוגיין דהכא לא שמיע להו מתני' דהתם וטובא איכא בתלמודא רבותא וכן תירצו בתוס'.
ה"ג בן ט' שהביא ב' שערות שומא מבן ט' שנים ויום א' עד שנים עשרה שנים ויום א' שומא ר' יוסי בר יהודה אומר סימן ומשום דמודה ר"י ברישא פלגינהו בתרי בבי דלא נימא דפליגי בתרוייהו וזה ברור.
ויש נוסחא דגרסי ברישא בן ט' שנים ויום א' וקשה לגרסא זו דא"כ לרישא אחרי כן תשע שנים ויום א' שומא ואפי' לר' יוסי דהא מודה בה וא"כ היכי קתני בסיפא דמבן תשע שנים ויום א' ולמעלה סימן וליכא למימר דרישא מיירי כשאין עידן בו ומש"ה מודה בה ר' יוסי וסיפא מיירי במודן בו ומש"ה פליג ר' יוסי חדא דכלה בריתא בחדא גוונא מיירי ועוד דבאין עודן בו אפילו היו בה שנת י"ב עצמה הוו שומא ואפילו לר' יוסי למאי דקי"ל דתוך זמן כלפני זמן כדפרישי' וכמפרש בסמוך אלא ודאי אין לנו אלא הגירסא הראשונה והיא גרס' רבינו נר"ו ולפי גרסא ראשונה יש לדחוק בן תשע שנים ויום אחד שהביא לפנינו ב' שערות ביומו עצמו הרי הם שומא אבל אם לא הביאם אלא אחרי כן עד י"ב ויום א' רבנן סברי דהני נמי שומא ור' יוסי בר יהודה סבר סימן.
א"ר כרוספדאי ברי דר' שבתאי והוא שעודן בו: פי' שלא אמר ר"י בר יהודה שיהא סימן לגדלות אלא לאחר שהגדיל ויש לו שערות אלו שאם אינם בו האי ודאי קטן הוא ואין צ"ל דכל זמן שלא הגיע לכל שני גדלות קטן הוא גם למפרע ואעפ"י שעודן בו לאחר גדלות והא פשיטא ואפי' בעודן בו ולאחר גדלות אין הלכה כר"י בר יהודה.
אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן: פי' לכל עונשין בין בעלמא בין בנדרים דהא אסוגייא דלעיל קיימי דפליגי בכלהו כדפרשי' לעיל ופליגא דרב הונא דלקמן דאמר הקדיש ואכל לוקה והיינו דאמרי עלה לקמן מתיב רב הונא בר יהודה לרבא ולסיועיה לרב הונא.
רב יהודה בר שמואל מתני לה להא דרבא בהך לישנא אמר רבא כל שנת י"ב ממאנת והולכת: פי' וסתמא קאמר ואפי' הביאה שערות והיינו. משום דתוך זמן כלפני זמן.
הא גופא קשיא וכו': הלשון הזה זר הוא קצת דהא ודאי היא גופא לא קשיא דשפיר מתרצא ממילא בטעמא דמספקא ליה אי לאו דקשיא עליה אידך דרבא ולא הוה ליה למקשי אלא מדרבא לרבא למאי דקס"ד דאידך דרבא אף לחליצה אלא דניחא לן לברורה הא דרבא אגב אורחין.
אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן: פי' דקמייתא דרבא מיירי סתמא היכא דלא בדק' ולא ידעינן אם הביאה ב' שערות אם לא ואשמועינן דלענין חליצה חיישינן שמא קטנה היא ולא תחלוץ וכי איתמר אידך דרבא דחזקה הביאה סימנין לענין מיאון איתמר ולחומרא ולאפוקי מאידך דרבא בתריתא דלא נימא דלענין חליצה איתמרא כדהוה ס"ד מעיקרא איתמרא הא דרבא קמייתא והיכא דבדק' ולא אשכחן לא איירי רבא אם חוששין שמא נשרו לענין מיאון או לא לא איירי רבא ואפשר דבההיא נמי לחומרא וחוששין שמא נשרו ולא תמאן או אפשר דההיא חששא רחוקה היא ולא חיישי לה וממאנת והקשו בתוס' למאי דפרישנא דכי איתמר אידך דרבא למיאון בלחוד איתמר ולחומרא מאי חזקה דקאמר לימא אינה ממאנת שמא הביא סימנין ותירצו דנ"מ להיכא שכבר מיאנה דלא צריכי ב"ד למטרח למבדקה ואי ליכא חזקה היו צריכין למטרח ולבדקה שמא לא הביאה סימנין א"נ נ"מ לעלמא היכא דבדקן לאחר הפרק דסמכינן על בדיקת נשים משום האי חזקה דרבא משא"כ תוך הפרק וכדאיתא בפרק בא סימן.
ואיכא למידק דהכא אמר רבא שאינה חולצת עד שתהא גדולה בשנים ודסימנין ואלו במס' גיטין בפ' התקבל אמר רבא ג' מדות בקטנה עד הגיע לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכשנגדן בקטנה חולצת דאלמא חולצת בעונת הנדרים דהיינו שנת י"ב וכי תימא דההוא כשהביאה סימנין הא ס"ל לרבא תוך זמן כלפני זמן. ור"ת היה מתרץ דהתם רבה גרסינן שדרכו לעשות מדות כדאמר בפ' המצניע ג' מדות בכלי חרס ותדע דהתם אמר רבא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואלו בפ' מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן מבן י"ח שנה אלא ודאי דההוא דגיטין רבה ואין זה מחוור דבכלהו נוסחי אשכחן רבא וגם הוא עושה מדות בפ' השוחט ג' מדות בסכין וההיא דפ' מי שמת משמיה דר"נ אמר לה וליה לא ס"ל.
תו ק"ל דביבמות פ' מצות חליצה גבי ההיא דר' יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה אמרינן עלה א"ר אמי מדברי ר' יוסי נלמוד דקטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים ויש מתרצים דההיא משמיה דר' יוסי קאמר ליה והיינו דאמר עלה התם והלכתא עד שתביא ב' שערות ואליבא דרבא אמר לה וכההיא דאמ' בפ"ב דפסחים גבי סכיני דפסחא א"ר אשי לדידי חדדתא עבדין לי והלכתא אידי ואידי ברותחין ועדין קשה ההיא דפ' התקבל דכיון דאיהו כרבנן ס"ל היכי פסק במדותיו כר' יוסי ודלא כהלכתא ולא עוד אלא שכל הגאונים ז"ל קבעוה הלכה לכך דכי קאמר וכנגדן בקטנה חולצת כנגד הפרק דזכר קאמר שהיא שנת י"ג ובקטנה דמעיקרא קאמר דהשתא ודאי גדולה היא.
אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו: פי' לענין מיאון ולחומרא כדמפרש ואזיל והקשו בתוס' דלפום הא אין בדיקה במיאון דהא מסתמא הביאה סימנים ולא ממאנת וכי בדקן נמי ולא אשכחן חוששין נמי שמא נשרו ואי תוך זמן אפי' הביאה שערות ממאנת דתוך זמן כלפני זמן וא"כ מאי האי דאמר' בפ' מי שמת בודקין לגיטין לחליצה ולמיאונין. ויש מתרצין דההיא להיכא דלא ידעינן אם הגיע לכלל שנותיה אם לאו דכי בדקן ואשכחן אינה ממאנת דתלינן שהגיע לכלל שנותיה ולהא נמי מהניא חזקה לרבא לתלות להחמיר ולא תמאן ואפי' לא בעל לאחר זמן.
והרי"ף ז"ל תירוץ דנ"מ להיכא דקדיש תוך זמן ולא בעל לאחר זמן וה"ל ספיקא דרבנן כדאיתא הכא דלא חיישינן בכה"ג והנכון דבודקין דהתם לאו דוקא אלא לומר דבדיקה מהניא אי חזקה העומדת במקום בדיקה אליבא דרבא שלא תמאן לאחר הפרק מיד ולאפוקי מדר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן והכי איתמר התם בהדיא למיאונין לאפוקי מדר' יהודה.
הקדיש ואכל הוא עצמו לוקה: פי' דאע"ג דבעלמא אינו בן עונשין. ואפילו הביא ב' שערות דתוך זמן כלפני זמן הכא גזירת הכתוב הוא שיהא לוקה דקסבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא דכיון דרביי רחמנא לאיסור נדר כדכתיב איש כי יפליא לנדור ממילא איתיה לאיש כי ידור נדר לא יחל דברו.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
מאי לאו תנאי היא כולי פירש ואלו מר' יוסי בר יהודא דקאמר בפי' דמבן ט' ועד בן י"ב הוה סימן לא מצינן למימר תניא הוא דהא אמרנין לקמן והוא שעודן בו לאחר שנת י"ג אבל בתוך הזמן דקאמרינן אע"ג דנשרו דהא כלאחר זמן דמי ואלו הביא לאחר זמן ונשרי ע' לא הוה סימן:
ולא הוא דאי לנדרים פשיטא ליה ולא קמיבעיא ליה אלא לעונשין היכיפשטי רב המנונא ור' זירא לקמן מנדרים לעונשין אלא לאו ש"מ חד דינא אית להו והאי דאמרינן למאי הילכתא אלימא לנדרים כולי הכין פירושא אילימא לנדרים כגון שלא הביא שתי שערות שהוא מופלא סמוך לאיש וכדתנן במתני' לא כלפני זמן דמי ולא כלאחר זמן דמי אלא לעונשין פירש כגון שהביא שתי שערות אם הוא חשוב איש לכל ענושין שבתורה והוא הדין נמי לנדרים דכי קאמר לעונשין לאו לאפוקי נדרים מכללא אלא גם נדירם בכלל הן ומשום דלגבי עונשין בעינן איש גמור מש"ה אידכר עונשין:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ה (עריכה)
כי יפליא מה ת"ל איש כלומר אי הוה כתיב כי יפליא בלא איש ה"א כל מי שיודע להפלות אפי' קטן הרבה ת"ל איש איש וש"מ דהאי דמרבינן קטן מכי יפליא היינו סמוך לאיש מכלל דכשהוא איש לא בעי' שיהא יודע להפלות ולא מיסתבר ליה למידרש קרא כפשטיה איש כי יפליא משמע דבעינן שיהא איש ויודע להפלות משום שמילתא דפשיטא היא דכיון שהוא בן י"ג ולא הוחזק כשוטה שנדרו נדר והקדשו הקדש כנ"ל:
בן ט' שנים שהביא שתי שערות כו'. אי ל"ג בן יום א' ניחא דתנא הך בבא משום דמודה בה ר' יוסי ואי גרס ויום א' י"ל דמיירי דאין עודן בו בשנת י"ג דבהא מודה ר' יוסי בר' יהודה דלקמן:
אי הכי תמאן. חוששין שמא נשרו אבל כל שנת י"ב ממאנת אפי' הוי תוך זמן כלאחר שזמן ואין חוששין שמא נשרו:
אבל לחליצה בעיא בדיקה. משמע הכא לרבנן דקטנה לאו בת חליצה היא. ותימה דפ' התקבל אמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדריו נבדקין וכנגדו בקטנה חולצת אלמא בת חליצה היא כל שנת י"ב. ופי' רבי' שמואל וכנגדו בקטנה לאו שהגיעה היא לעונת נדרים קאמר אלא אזמן הגעת נדרים של קטן קאי דהיינו שכשהוא בן י"ב שנה ויום אחד וק' לר"ת דבהדיא קאמר רבה פ' מצות חליצה דקטנה שהגיעה לעונת נדרים חולצת ותלמודא פסיק הכא והילכתא עד שתביא ב' שערות. ואומר ר"ת דאליבא דר' יוסי דאמר דקטנה בת חליצה היא איירי רבא וכן מוכח בההיא סוגיא דפ' מצות חליצה דקאמר התם מדברי ר' יוסי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות דבעי' שתהיה קצת בת בינה דחליצה צריכה כוונה וקאמר רבא עד שתגיע לעונת נדרים. ועי"ל דבההיא דבפ' התקבל גרס רבה משום דקאמר אחרי כן למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ואמרינן בפ' מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן בן י"ח מוכר בנכסי אביו ולא מיסתבר לומר הא דידיה הא דרביה דהא מסיק התם דמכללא איתמר ומתוך מעשה שבא לפניו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה