נידה לו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא ללוי דאמר שני מעינות הן למה לי שבעה במשהו סגיא הכי קאמר צריכה שתפסוק משהו שיעלו לה לשבעה נקיים ת"ש ימי עיבורה עולים לה לימי מניקותה וימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה כיצד הפסיקה שתים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה שתים בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה אחת ומחצה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה עולין לה לג' עונות בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא משום הכי בעי הפסק שלש עונות אלא ללוי דאמר שני מעינות הן למה לי הפסק שלש עונות במשהו סגי הכי קאמר צריכה שתפסוק משהו כדי שיעלו לה לשלש עונות ת"ש ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה בשלמא ללוי דאמר שני מעינות הן משום הכי דיה שעתה אלא לרב דאמר מעין אחד הוא אמאי דיה שעתה תטמא מעת לעת דליכא שהות ותטמא מפקידה לפקידה כיון דמעת לעת ליכא מפקידה לפקידה נמי לא גזרו בה רבנן תא שמע יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו ב"ש לשיטתן ובית הלל לשיטתן בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא משום הכי מטמא לח ויבש אלא ללוי דאמר שני מעינות הן אמאי מטמא לח ויבש אמר לך לוי אנא דאמרי כתנא דשוין ואיבעית אימא בשופעת והא ספרה קתני הכא ביולדת נקבה בזוב עסקינן דשבוע קמא פסקה שבוע בתרא לא פסקה וקסבר ימי לידתה שאין רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה אמר ליה רבינא לרב אשי אמר לן רב שמן מסכרא אקלע מר זוטרא לאתרין ודרש הילכתא כוותיה דרב לחומרא והלכתא כוותיה דלוי לחומרא רב אשי אמר הלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא דריש מרימר הלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא והלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא:
רש"י
[עריכה]אלא ללוי במשהו סגי - ותפסוק משהו לאחר שבועים דנסתם הטמא ותמתין שבעה ותטבול ואפי' תראה כל שבעה יעלו לה בנקיים דהא לאו דם טמא הוא:
שתפסוק משהו - לאחר שבועים דנקבה דאי בתוך שבועים לאו הפסק היא דכיון דחוזרת ורואה בתוך שבועים חזר הטמא להפתח:
ימי עיבורה עולין לה - בפ"ק (לעיל דף י:) אמרי' מעוברת ומניקה שעברו עליה ג' עונות וראתה דיה שעתה:
עולין לה - כלומר מצטרפים לימי מניקותה כגון היתה מניקה והתחילה לפסוק ונתעברה והשלימה ג' עונות מצטרפין ימי עיבורה לימי מניקותה:
בשלמא לרב - דאמר מעין אחד הוא משום הכי מעוברת שהתחילה להפסיק וילדה צריכה להשלים ג' עונות שלא תראה אחר לידה כלום ודם לידה לא מפסיק לשלש עונות כדתרצינן בפ"ק דם נדה לחוד ודם לידה לחוד אבל אחר לידה אי חזאי לא השלימה ג' עונות ומטמאה מעת לעת שאין דמיה מסולקין:
אלא ללוי - אפי' אי חזיא לאחר שבועים הא לאו ממעין טמא אתי ויעלו לה להשלמת שלש עונות דהוי כאילו דם מחוטמה אתא:
במשהו סגיא - שתפסוק אחר ימי לידה משהו דנימא נסתם הטמא:
שיעלו לה - ימי טהרה:
לשלש עונות - ואפי' תראה:
ושוין - שמאי והלל דפליגי במעת לעת:
ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה - קס"ד אפי' לזמן מרובה כגון שלא ראתה עד יום שמונים וארבע או תשעים:
בשלמא ללוי דאמר שני מעינות הן משום הכי דיה שעתה - שהרי דמיה מסולקין שכמה ימים שעברו ולא ראתה דם ממעין זה והויא לה ראייה ראשונה ודיה שעתה ומניקה מארבע נשים היא דדיין שעתן בראייה ראשונה:
אלא לרב דאמר מעין אחד הוא - לאו ראייה ראשונה היא והרי הוחזקה בדמים:
דליכא שהות - כגון שראתה ביום שמונים ואחד מיד דליכא למימר מעת לעת דאפי' הוה מאתמול כי האידנא בבית החיצון דם טהור הוא:
ותטמא מפקידה לפקידה - כגון אם בדקה שחרית ומצאתה טמאה תטמא טהרות של ערבית והכא ליכא למימר דליכא שהות דאי אפילו מפקידה לפקידה ליכא צריכא למימר דדיה שעתה:
וב"ה לשיטתן - דכל זמן שלא טבלה מטמא לח ויבש והא כיון דספרה אחר ימי לידה ודאי פסק וקשיא ללוי:
כתנא דשוין - דאמר לעיל ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה ואנא אוקימנא בדאיכא שהות ואפ"ה דיה שעתה אלמא שני מעינות הן:
והא ספרה קתני - ואי לא פסק היכי ספרה ומשני לעולם בשופעת מימי טומאה לימי טוהר וספירה הכי הואי כגון שהיתה יולדת נקבה בזוב וימי טומאת לידה שני שבועים ופסקה שבוע קמא וזו היא ספירתה דקסבר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה ושבוע שני לא פסקה וחזר ונפתח מעין טמא ושופעת מתוכו בתוך שבוע שלישי ומש"ה מטמא לח ויבש לב"ה דהא ממעין טמא אתא ותורה לא טהרתו אלא ביומי וטבילה ולב"ש טהור דביומי תליא רחמנא והא שלמו להו ולהכי נקט יולדת נקבה דאי ילדה זכר אי אפשר לה לספור שבעה שלא תפסוק משהו אחר ימי לידה דלא הוו אלא שבעה:
כוותיה דרב לחומרא - בשופעת מתוך שמונים לאחר שמונים דמטמאה ולא אמרי' ממעין טהור אתא:
והלכתא כוותיה דלוי לחומרא - בשופעת מתוך י"ד לאחר י"ד דאמר ב' מעיינות הן וכיון דלא נסתם הטמא לא הוי דם טוהר:
בין לקולא - כגון שופעת מתוך י"ד לאחר י"ד דהוה ליה רב לקולא דאמר מעין אחד הוא והתורה טהרתו ולא בעי הפסקה:
תוספות
[עריכה]ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה. וא"ת לרבי יוסי דאמר בפ"ק (לעיל דף ז.) מעוברת ומניקה צריכות שלש עונות ומפרש דמצטרפי ב' עונות דעיבורה ואחת דמניקתה למה לי עונה דמניקתה הא אמר הכא דאחר דם טוהר דיה שעתה וי"ל הא דלא כר' יוסי אי נמי בהפסיקה ג' עונות וראתה ראשונה מאונס אף שניה דיה שעתה כדאמר בפ"ק (שם:) אבל אחר דם טוהר אין דיה שעתה אלא בראייה ראשונה אבל שניה לא אפי' היתה הראשונה מאונס כיון שנפתח מעין טמא וא"ת לר"מ ולאידך תנאי דאית להו בפ"ק (שם:) מניקה דיה שעתה תיפוק ליה דהוה אחר דם טוהר ומיהו לתירוץ שני אתי שפיר וי"ל דמטעם שהוא אחר דם טוהר אין דיה שעתה אלא לראייה ראשונה אבל מטעם מניקה דיה שעתה כל ימי מניקותה כר"מ דפ"ק (שם דף יא.) וא"ת והכא למה לי משום דם טוהר תיפוק ליה דמניקה היא וי"ל דנ"מ להיכא דמת בנה או גמלתו לרבי מאיר דאמר לעיל הרי היא ככל הנשים ולרבי יוסי נמי דאמר בפ"ק אפי' גמלתו או נתנה בנה למניקה דיה שעתה נפקא מינה לאחר דם טוהר להיכא דלא ראתה עד לאחר כ"ד חדש וטעמא דמניקה איצטריך לראייתה הראשונה באונס דאף השניה דיה שעתה כדפרישית:
דליכא שהות. אבל איכא שהות מטמאה מעת לעת לרב דאמר מעין אחד הוא ואע"ג דדיה שעתה כל ימי מניקותה הכא מיירי במת בנה או בהפילה כדפרישית וא"ת דבפרק אלו נערות (כתובות דף לז.) אמר הגיורת שראתה דם בתוך מעת לעת דיה שעתה רבי יוסי אומר הרי היא ככל הנשים וי"ל סוגיא דהכא לא אתיא כר' יוסי דהתם א"נ התם היתה בת טומאה אם היתה מתגיירת מקודם או משום דאיתא בגוה טומאה דרבנן:
ואיבעית אימא בשופעת והא ספרה קתני. וא"ת מאי קאמר ב"ה לעיל יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה טהורה והא כיון דשופעת אפי' טבלה טמאה ללוי דאמר שני מעיינות הן דהא מעין טמא הוא וי"ל דלדברי ב"ש קאמרי להו דאית להו מעין אחד הוא:
שבוע בתרא לא פסקה. מכאן אומר ר"ת דיולדת בזוב או בזמן הזה דכולהו נשים חשבינהו כיולדת בזוב שסופרין אחר ימי טומאת הלידה שבעה נקיים וראתה בימי טוהר קודם טבילה אינה סותרת דהא אמר הכא דכי ראתה שבוע שלישי דלא סתרה אע"ג דדם טמא הוא כ"ש דראיית דם טוהר אינה סותרת דאפי' ב"ה דמטמאין לח ויבש מודו דעלתה לה ספירתה ומכאן אין להוכיח על זבה שאינה יולדת שספרה ז' נקיים וראתה שלא תסתור דאיכא למימר דהכא דוקא לא סתרה משום דראייה זו אינה גורמת לה טומאה דכל שבועים טמאים בלאו הכי ואע"ג דבשבוע ג' גורם לה טומאה מ"מ אינה נעשית בת נדה ולא זבה וכשתפסק טהורה מיד ומ"מ נראה דאשה דעלמא נמי לא סתרה דמסתברא דאין סתירה מועלת אלא בתוך החשבון כדאמר ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אבל לאחר ספירה לא מיהו לדידן דאית לן חומרא דרבי זירא פשיטא דסותרת דהא אפי' טבלה וראתה צריכה ז' נקיים:
הלכתא כרב לחומרא. ואם תאמר הא תרי חומרי דסתרי אהדדי נינהו וי"ל דהכא דמספקא לן פסיק כמר להחמיר וכמר להחמיר וכי האי גוונא איכא שלהי יוצא דופן (לקמן דף מז:) הלכה כדברי כולן להחמיר גבי סימני בגרות וחצר צורית הקשה הרב רבי מרדכי בר יצחק הלוי דאמר שני מעינות הן הא דתניא בפרק יש בכור (בכורות דף מו:) גיורת שיצא פדחת ולדה בהיותה עובדת כוכבים ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן אמאי אין נותנין לה ימי טהרה הלא מעין טמא סתום ובריש יוצא דופן (לקמן דף מ.) נמי תנן דאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ומההיא ברייתא דבכורות (דף מו:) לא קשה כל כך ללוי דמוקי כב"ש דאמר
ראשונים נוספים
הא דתניא ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה הקשו בתוספות אם כן מניקה שאמרו צריכה שתפסוק שלשה עונות והלא אחר דם טוהר היא רואה לעולם וכל שכן בזו שאמרו בברייתא שתים בימי עוברה ואחת בימי מניקתה וכו' למה לי הפסקה דעונות והא אחר ימי טוהר היא רואה ומוקמי לה כרבי מאיר וכשאינה מניקה וכגון שמת בנה ומשום רואה אחר ימי טוהר דיה שעתא.
ולי נראה דה"ק: קיימא לן דלא אמרו דיין שעתן אלא בראיה ראשונה וקאמר השתא שאם ראתה אחר דם טוהר אינה כראיה שנייה אלא כראיה ראשונה ודיה שעתה והוא שהפסיקה כדינה בעונות, וכן נראה פירש"י ז"ל ונכון הוא לומר דשויין אפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי בדין כל ימי עבורן וימי מניקתן קאי ומתרץ לה רב בדליכא שהות ובין שראתה בימי טוהר בין שלא ראתה ליכא לטמוייה כלל, ואף על גב דלא הפסיקה נמי כדמפרש לה ואזיל.
תא שמע יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי לשיטתן ובית הלל לשיטתן בשלמא לרב דאמר מעין א' הוא משום הכי מטמא לח ויבש: פירוש משום דבית הלל סבירא להו דבימים וטבילה תלא רחמנא אלא ללוי אמאי מטמא לח ויבש. קשיא לי ולרב גופיה מי ניחא דבשלמא לבית הלל ניחא אלא לבית שמאי אמאי אינו מטמא לח ויבש דהא מודו בית שמאי ביולדת בזוב דבעי ספורים דלאו ביומי לחודייהו תלא רחמנא אלא ביומי וטבילה וכיון שכן אף לבית שמאי ליטמא לח ויבש דהא מסתר סתר, והיינו דבעי אפילו בית שמאי ז' נקיים מדם לגמרי ביולדת בזוב ואפילו בימי טוהר, וכיון דדם טוהר ביולדת בזוב סתר כדם נדה אפילו לב"ש, אם כן אפילו ספרה, כיון שלא טבלה וראתה תסתור הספירה, כדין זבה דעלמא שספרה ולא טבלה וראתה שסותרת ספירתה למפרע.
ומכאן נראה לי לדקדק דאפילו זבה דעלמא שספרה ולא טבלה וראתה אינה סותרת ספירתה שאין סתירה אחר ספירה, אלא אם ראתה בי"א דעדיין בימי זיבה היא אינה אלא זבה קטנה דבר תורה וטובלת לערב וטהורה ואם בימי נדה אינה צריכה ספירה אלא טובלת ליל שמיני וטהורה, אלא שיש לומר דאינה ראיה דשאני יולדת בזוב הרואה בתוך ימי ספירה משום דבעינן נקיים מדם וכיון שרואה בנתיים לא עלתה לה ספירה כלל משום דאותו יום מיהא סתרה ובעינן אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה כלל מפסקת ביניהם, כרבא (לעיל לג, .) אי נמי לא סתרה כל הספירה אלא יומו בלבד כאביי וכרמי בר חמא דאמרי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם וכיון שהוא מעכב מלספור כדם נדה משום הכי הוא עצמו מטמא כדם נדה. אי נמי משום דטעמא דבית שמאי בדם היולדת שלא טבלה משום דאילו טבלה וראתה טהורה כדאהדרו להו לבית הלל לעיל, והילכך יולדת בזוב שראתה תוך ימי ספירה דאפילו טבלה טמאה הרי דמה כדם הנדה, והילכך לאחר ספירה שאילו טבלה טהורה הרי היא כיולדת גרידתא שלא טבלה וראתה.
והא דאמרינן לעיל לבית שמאי איצטריך דקאמרי ב"ש מעין א' הוא ביומי תלא רחמנא ה"מ יולדת גרידתא דשלימו לה יומי אבל יולדת בזוב דבעיא ספורים לא, לאו למימרא דביולדת בזוב קסברי ב"ש דביומי וטבילה תליא מלתא כב"ה אלא לומר דכל שלא ספרה לא שלמו להו יומי ומטעמא דאמרן דאפילו טבלה טמאה והיינו דלא קאמר אבל יולדת בזוב דבעיא ספורים ביומו וטבילה תלא רחמנא אלא הני מילי יולדת גרידתא דשלימו להו יומי אבל יולדת בזוב דבעינן ספורים לא כלומר לא שלימו להו יומי והיינו נמי דללוי דפריך הכי לעיל כי אוקמה להא ברייתא בשופעת וביולדת נקבה שפסקה שבוע קמא ושבוע בתרא לא פסקה אפילו הכי קתני בית שמאי אומרים מטמא לח ואין מטמא יבש אלמא דלדידהו אפילו יולדת בזוב לא תליא מילתא כלל בטבילה אלא בספירה לבד אבל זבה דעלמא דביומי וטבילה תלא רחמנא כל שראתה קודם שטבלה ואפילו לאחר ספירה הרי היא סותרת ספירה למפרע ובעי ז' נקיים כנ"ל.
אח"כ ראיתי כסברא זו בנמוקי רבינו הרבה החסיד ר' יונה מ"כ וראיתי שם שרבותינו הצרפתים ז"ל מסופקים בדין זה. וכן מצאתי בתוס' דמסתברא שאפילו בזבה בעלמא אין סתירה אחר ספירה דאפילו בתוך הספירות לא הוי טעמא אלא משום דכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אבל לאחריהן לא איכפת לן ואפילו ראתה קודם טבילה. וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל שדקדק מהא דלוי דיולדת בזוב אי נמי בזמן הזה דמשוינן להו לכולהו כיולדת בזוב שאם ספרה שבעה נקיים ואח"כ ראתה קודם שטבלה לא סתרה ספירה למפרע מדאוקמא לוי להא ברייתא ביולדת נקבה בזוב ובשבוע קמא פסק ובשבוע בתרא לא פסק ואפילו הכי ספירה דשבוע קמא עלתה לה ואפילו לבית הלל דאמרי דביומי ובטבילה תלא רחמנא, אלא שאין ראיתו ראיה דאפשר דלבית הלל דאמרי דביומי לא עלתה ספירה.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב כן מפורש זה לשונו שכתב בפ"ז מהלכות איסורי ביאה ספרה ז' נקיים ולא טבלה ואח"כ ראתה דם הרי זו טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טהור אינן ראוין לא לנדה ולא לזיבה אבל עצמו של דם טמא ומטמא אחרים כדם הנדה עד שתטבול. ומכל מקום אפשר לדברי הרמב"ם ז"ל אלו דזבה גרידתא מודה הוא שכיון שהם ראויים לזיבה שסותר ספירה לגמרי ולענין פסק הלכה ביולדת בזוב אי נמי בכל יולדות דהאידנא דמשוי' להו כיולדות בזוב אם ספרה ז' נקיים ואפילו ימי לידתה שאינה רואה בהן דקיי"ל דעולין לה לספירת זיבתה כדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא אם ראתה קודם שטבלה לא סתרה ספירה וטובלת וטהורה לבעלה במקום שנהגו לבעול על דם טוהר כדין תורה, אבל אם ראתה תוך ספירה אותו יום שראתה אינו סותר ואינו עולה כדקי"ל בסמוך דכל הגורם סותר ושאינו גורם אינו סותר ודם טוהר כיון שאינו גורם לא נדות ולא זיבה אינו סותר אלא שאינו עולה דבעיא נקיים מדם לגמרי כדבעי' למכתב קמן בס"ד ואע"ג דבעיא אחר אחד לכולם הא קי"ל דלא איכפת לן אלא שלא תהא טומאת שבעה מפסקת ביניהם כטומאת זיבה ולידה הא סתירת יום מפסקת ולא איכפת לן ואחר אחד לכולן קרינן להו.
הלכתא כרב לחומרא והלכתא כלוי לחומרא: ואע"ג דאמרינן בפרק ראשון דעירובין (ו, ב) ובריש פרק אלו טרפות (מד, א) דמאן דעביד כחומרי דמר וכחומרי דמר דסתרן אהדדי עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך שאני הכא דמספקא לן אי כמר ואי כמר ומספקא אזלינן בכולהו לחומרא ודכותה איתא לקמן בפרק יוצא דופן (מז, ב) גבי איזהו סימנא הלכה כדברי כולם להחמיר.
והקשו בתוספות ללוי דאמר שני מעינות הן מהא דתניא בבכורות בפרק יש בכור (מו, .) גיורת שיצא פדחת ולדה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שני מעינות הן כלוי אמאי אין נותנין לה ימי טהרה והלא אינו אלא כדם מגפתה. ויש מתרצים דאמר לך לוי הא מני בית שמאי היא דאמרי מעין אחד הוא אי נמי אמר לך אנא דאמרי כתנא דשוין כדקאמר הכא.
ומיהו אכתי קשיא מהא דתנן לקמן פרק יוצא דופן (מ, א) יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה והכא ליכא לדחויי הא מני בית שמאי היא דלא סתים לן תנא כבית שמאי וכדאקשינן נמי עליה דלוי בפירקא קמא (יא, .) גבי וצריכה להיות בודקת חוץ מן היושבת על דם טוהר דאוקמוה לוי התם כבית שמאי. ואקשינן עליה וסתים לן תנא כבית שמאי ופריך סתם ואחר כך מחלוקת היא ואי מתניתין דיוצא דופן כבית שמאי מחלוקת ואחר כך סתם היא ונ"ל דמההיא ליכא לאקשויי כלל דאמר לך לוי דקים להו לרבנן דכל שאינו נולד דרך בית הרחם אין מעין טמא נסתם ואין מעין טהור נפתח.
אבל בתוספות תירצו הכי קאמר אין נותנין לה ימי טהרה שאם ראתה בז' של זכר או בשבועים של נקבה הויא תחלת נדה דאין טומאת לידה עליה ומונה ימי נדות בתוך ימי טוהר. אי נמי כיון דמן המקור אתי אע"ג דשתי מעינות הן הדם טמא ומטמא את האשה דלא טהרה תורה אלא בישראל וביוצא דרך בית הרחם.
משום הכי בעיא ג' עונות: פי' ומיירי בלידה יבשתא אי נמי בדם לידה לחוד ודם נדה לחוד כדאיתא בפ"ק.
במשהו סגי: פי' דדם דאתי בתר הכי מעין אחד הוא ומסולקת היא מדם הנדה.
ת"ש יולדות בזוב וכו' בשלמא לרב וכו': פי' קושיין מדב"ה דהלכתא כותייה דבשלמא לרב מש"ה טמא לב"ה דהא ביומי וטבילה תלה רחמנא אלא ללוי קשיא דהא לדידהו ביומי וספורים תלה רחמנא והרי ספרה ואמאי מטמא לח ויבש ומכאן דקדקו בתוס' בשם ר"ת ז"ל שאין סתירה לאחר ספירת ז' לזבה ולא ליולדת בזוב ואעפ"י שראתה קודם שתטבול דאי לח לרב נמי תקשי דב"ש דהא מודו ב"ש דביולדת בזוב ימים וספורים בעינן כדאיתא לעיל ואלו ראתה תוך ימי ספירה טמאה דדם טמא הוא דביומי וספורים תלו וכדפרכינן נמי לקמן והא ספרה קתני כלומר ואי בשופעת אין כאן ספירה ואפי' הכי קתני שאם ספרה ולא טבלה וראתה הדם טהור ואם איתא שיש סתירה לאחר שבעה פי' ספרה מאי הוי הא כיון שלא טבלה וראתה בין ספירה לטבילה הרי סותרת מנינה וכאלו אין כאן ספורים דמי אלא ודאי כדאמרן והכי נמי משמע בסמוך דשבוע קמא פסקה וספרה דימי לידה עולין לספירת זיבתה ובשבוע בתרא הדר דם הנדה ולא פסקה ושפעה מתוך לידה אלמא אע"ג דחזיא לבתר ספירה קודם שטבלה אינה סותרת ואלו פסקה טהורה והדם טהור ומעתה ה"ה לזבה דעלמא שאעפ"י שסותרת תוך ז' וכל יום השביעי לרבנן אינה סותרת לאחר ז' אעפ"י שלא טבלה ומיהו בתוס' דחו ראיה זו דדילמא אין ללמוד מכאן לזבה דעלמא דשאני הכא שהדם הזה אינו מטמא ואינו גורם טומאה לאשה כלל וכדברירנא לעיל ואפי' בשופעת ואפי' למאן דאמר מעין הוא ולא בעי יומא וטבילה או יומי וספירה אלא לטהרת הדם עצמו ולפיכך נהי דסתר תוך ז' משום דבעי' נקיים מדם מקור של נדה אין לו לסתור לאחר ז' ואין לנו לחשבו לענין זה אלא ברוקה ומימי רגליה דאפשר דאפי' בתוך ז' אינו סותר אלא לפי שאינו עולה מחמת שאין היום נקי וכל זמן שלא נטהר הדם הזה הוה ליה טומאה ז' מפסקת ובעינן טהרה אחת לכלן וליכא אבל בזבה דעלמא שהיא רואה דם גמור המטמא את האשה אף לאחר ז' יהיה סותר כל זמן שלא טבלה ועוד דבדם זה דין הוא לחלק בין שבא תוך ז' לשבא לאחר ז' דבתוך ז' אעפ"י שטבלה טמאה מה שאין כן לאחר ז' ואלו זבה בעלמא אף לאחר ז' כך היא כמו תוך ז' שאפי' טבלה אם ראתה טמאה ועכ"ז אומרים בתוס' דאפשר דבלאו הכי נמי צר' הדין אמת דהא כי כתב רחמנא ואחר תטהר היינו שיהא טהרה אחד לכלן ובלא הפסקת דם נדה כלל וכיון שכן וכבר ספרה אין לה לסתור מנינה למפרע אלא שאם חזרה וראתה תהא כדינה אם ראתה בימי נדה נדה ואם בימי זיבה זיבה וטובלת לסוף טומאתה ועולה לה לכאן ולכאן וכן נר' בעיני רבותי אבל בתוס' העלוה בספק ובזמן הזה לא נפקא לן מינה מידי שהרי קבלו כל שראתה דם טפה כחרדל יושבות עליה ז' ימים נקיים כמו שקבלו בנות ישראל על עצמן ומיהו במקום שנהגו לבעול על דם טוהר אעפ"י שכל הנשים בזמן הזה דינן כיולדת בזוב משום חומר בנות ישראל כל שעברו ימי טומאת לידה וספרה ז' ימי נקיים אעפ"י שראתה דם קודם שתטבול אין בכך כלום שאין דם טהר סותר לאחר ספירה וכדברירנא אבל אם ראתה דם טוהר תוך ימי ספירה נהי דאינה סותר דדבר שאינו גורם אינו סותר כדלקמן מ"מ אינו עולה לה אותו היום מיהת דבעי נקיים מדם וליכא דמשלמת למנינה בלא אותו יום והא טהרת אחת דכלן חשיב דלא קפדינן בהא אלא שלא תהא טומאת שבעה מפסקת ביניהם בטומאת זיבה ולידה אבל סתירת יום אינה מפסקת ולא אקפד לן ואחר אחר לכלן קרינא ביה והלכתא כותיה דרב לחומרא ולענין דין האשה עצמה בדם טהר בזמן הזה יש מקומות שבועלין על דם טוהר גם בזמן הזה כדין תורה שלא החמירו בנות ישראל על עצמן אלא בדם נדה וזיבה אבל לא בדם טהר ובכל הגליל הזה נהגו שלא לבעול על דם טוהר כדברי מקצת הגאונים ז"ל שאומרים שגם זה בכלל חומר בנות ישראל כדי שלא יבאו לטעות גם בימי נדה וראוי לחוש למנהג במקום שנהגו איסור וכן כתוב בפסקי רבינו הגדול ז"ל.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
בשלמא ללוי דאמר שני מעיינות הן מש"ה דיה שמעתא כתב המורה שהרי דמיה מסולקין שכמה ימים עברו ולא ראתה דם ממעין זה והויא לה ראייה ראשונ' ומניק' מארבע נשים היא דדיין שעתן בראיה ראשונה ואינו נראה לי דאי מניקה היא אטו לית ליה לרב דמניקה דיה שעתא אלא ודאי אי מניקה היא אע"ג דמעין אחד הוא דיה שעתה מפני שהמניקה דמיה מסולקים שנעכר הדם ונעשה חלב והכא כשאינה מניקה מיירי כגון שהפילה או שמת הולד וטעם דיה שעתה הוא מפני שראתה אחר דם טוהר הלכך מקשה לרב כיון דמעין אחד הוא ולא ספק אמאי דיה שעתה:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ד (עריכה)
ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה. ותימה לעיל דקאמר ר' יוסי מעוברת ומניקה שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה ומפרש דמצטרפי שתים בימי עיבורה ואחד בימי מניקותה למה לי אותה שבימי מניקותה תיפוק לי דרואה אחר דם טוהר הוא. וי"ל דהך דלא כר' יוסי אליבא דלוי ותימה אליבא דלוי למה לי דרואה אחר דם טוהר תיפוק לי משום שהיא מניקה וי"ל דאתיא כר' מאיר דאמר בפירקין דאם גמלתו ומת הרי היא ככל הנשים ובלאו הכי לא אתיא כר' יוסי אליבא דרב דמפרש דליכא שהות דהא ר' יוסי לא חייש להכי בפ' אלו נערות גבי גיורת שנתגיירה וראתה בתוך מעת לעת. ומיהו יש לחלק משום דהתם היתה בת טומאה אם היתה מתגיירת מקודם או משום דשייכא טומאה בנכרית מדרבנן:
ואיבעית אימא בשופעת. תימה היכי קאמר לעיל יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה טהורה לא טבלה טמאה והא כיון דמוקי לה לוי בשופעת אפי' טבלה טמאה לב"ה דקסברי שני מעיינות הן אליבא דלוי וי"ל דלדברי ב"ש דקסברי מעין אחד הן קאמר יולדת בזוב תוכיח:
בשבוע קמא פסק בשבוע בתרא לא פסק. וקסברי ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה ואע"פ שראתה בשבוע שני קודם הטבילה לא סתרה מניינה מכאן מדקדק ר"ת דאשה שילדה בזוב או בזמן הזה דחשיבי כולהו נשי יולדת בזוב אם ספרה ז' נקיים בימי טוהר אפי' ראתה אחרי כן קודם טבילה אינה סותרה אע"ג דלב"ה מטמא לח ויבש מודו דאינה סותרת מניינה ויש ליתן טעם הא דאין ראיית שבוע שני סותרת משום דראייה זו אינה גורמת לה טומאת נדות ולא טומאת זיבות אבל זבה דעלמא דספרה ז' נקיים ואח"כ ראתה ראויה לסתור לפי שע"י אותה ראייה היא נעשית נדה ומיהו מיסתבר למימר דלא שייך סתירה אלא בימי ספירתה משום דאמרי ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן אבל אם שלמו ימי ספירתה בלא הפסקת טומאה כבר אין שום זבה עליה ולא שייך בה סתירה:
והלכתא כותיה דרב לחומרא וכותיה דלוי לחומרא. ותימה והא אמרי' בפ"ק דעירובין ובפרק אלו טריפות דעביד כתרי חומרי דסתרי אהדדי עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך. י"ל הכא משום דמספקא לן פסיק כמר לחומרא וכמר לחומרא. וכה"ג אמרינן לקמן בפ' יוצא דופן הלכה כדברי כולם להחמיר גבי סימני בגרות וחצר צורית. הק' ה"ר יום טוב בר' יצחק. ללוי דאמר שני מעיינות הן קשה מהא דתניא בפ' יש בכור גיורת שיצתה פדחת ולדה בגיותה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואי שתי מעיינות הן אמאי לא יהבינן לה ימי טהרה. וכן יש להקשות ממתניתין דאמרי' לקמן יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה י"ל דהא מני ב"ש היא דאמרי מעין אחד הוא אי נמי כדמשני הכא אנא דאמרי כתנא דשוין אבל ק' ליה מסתם מתני' דיוצא דופן ועוד דלעיל בפ"ק פריך לוי וסתם לן תנא כב"ש וקאמר סתם ואח"כ מחלוקת וההיא דלקמן הוי מחלוקת ואח"כ סתם וי"ל דאין נותנין לה ימי טהרה דקאמר איכא לאוקמי לענין זה שאם ראתה ביום ז' לזכר או י"ד לנקבה הויא נדה על ידי ראיה ואין לה תורת טומאת לידה דפקעי כשנכנסין ימי טוהר. א"נ אע"ג דשני מעיינות הן יש לטמאות הדם משום דמן המקור קא אתי אלא דוקא במקום שהתורה טהרתו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה