נידה כט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אשה שיצתה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו שלשה שבועין טהורין ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור משמשת לאור שלשים וחמש ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות דברי ב"ש וב"ה אומרים שלשים וחמש רבי יוסי בר' יהודה אומר דיה לטבילה שתהא באחרונה בשלמא שבוע ראשון לא משמשת אימר יולדת זכר היא שבוע שני אימר יולדת נקבה היא שבוע שלישי אימר יולדת נקבה בזוב היא אלא שבוע רביעי אע"ג דקא חזיא דם תשמש דהא דם טהור הוא לאו משום דלא אזלינן בתר רובא אלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימר הרחיקה לידתה הך שבוע חמישי דטהור הוא תשמש הך שבוע רביעי כל יומא ויומא מספקין בסוף לידה ובתחלת נדה ועשרין ותמניא גופיה אימר תחלת נדה היא ובעיא למיתב שבעה לנדתה בעשרים וחד תשמש רבי שמעון היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק לאורתא תשמש כשראתה בערב ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות שבוע קמא מטבילין אותה בלילותא אימר יולדת זכר היא שבוע שני מטבילין אותה בלילותא אימר יולדת נקבה היא ביממא אימר יולדת זכר בזוב היא שבוע שלישי מטבילין לה ביממא אימר יולדת נקבה בזוב היא בלילותא ב"ש לטעמייהו דאמרי טבולת יום ארוך בעי טבילה
רש"י
[עריכה]האשה שיצאה מלאה וחזרה ריקנית - לסוף זמן מרובה ואינה יודעת אימת יצא הריונה:
והביאה לפנינו - כלומר משבאה לפנינו ישבה לה שלשה שבועים טהורים מכל וכל עם יום בואה ולא דק כולי האי דיום זה ספק טמא דשמא ראתה בו ביום קודם שבאתה לפנינו ואפ"ה קרי ליה טהור דקאי אמכאן ולהבא דקס"ד השתא שבאתה לפנינו ביום ומשבאתה לפנינו לא ראתה:
ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור - אחד טמא שהיתה רואה בכל יום ואחד טהור שכל הימים של אותו שבוע היו טהורין:
משמשת לאור שלשים וחמש - שהוא ליל סוף שבוע חמישי והוא ליל כניסת שלשים וחמש ויציאת יום ל"ד ושוב אינה משמשת וטעמא דכולן מפרש לקמן ואמאי נקט הכי י"ג שבועים:
ומטבילין אותה צ"ה טבילות - משום דטבילה בזמנה מצוה וכולהו מפרש לקמן ומשום הני צ"ה טבילות נקט י"ג שבועים דספק זמן הטבילות משוך י"א שבועים ופלגא די"ב ואיידי דצריך לפלגא נקט כולה ואיידי דתנא שבוע טמא דהיינו י"ב תנא נמי שבוע י"ג טהור והכי מפרש לקמיה:
וב"ה סברי ל"ה - וטעמייהו מפרש לקמן ותרוייהו סבירי להו טבילה בזמנה מצוה:
באחרונה - כשתפסוק לגמרי ותטהר דלית ליה טבילה בזמנה מצוה:
בשלמא שבוע ראשון כו' - השתא מפרש תיובתא:
אימר יולדת זכר היא - וכל יומא ויומא דשבוע ראשון איכא לספוקי דלמא ביום שבאתה ילדה שעה אחת קודם שבאה לפנינו וכל שבעת הימים האלו הוו שבעת ימי לידה:
שבוע ראשון - יומא דאתיא לקמן קחשיב בכלל שבוע ראשון:
אימר יולדת נקבה היא - וביום שבאת לפנינו ילדה ומשכי ימי לידה הנך תרתי שבועי:
בזוב - שמא מתוך י"א יום דימי זיבה ילדה וראתה ג' רצופין ובלא צער דהוה שופי סמוך ללידה ובעיא שבעה נקיים לזיבתה ואע"ג דקא יתבא י"ד נקיים הואיל ואיכא לספוקינהו בימי לידה לא סלקא לה דקסבר ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה:
אלא שבוע רביעי - אי אמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן האי ולד הוא שהרי הוחזקה עוברה:
תשמש - ואע"ג דהך שבוע קא חזיא שהרי ראשון הוא לשבועים שעוברים עליה אחד טמא ואחד טהור:
האי דם טוהר הוא - דאכתי משכי מ' יום דזכר:
לאו משום דלא אזלינן בתר רובא - ומספקינן לה בלא ולד ולית לה דם טוהר וקשה לריב"ל:
אימר הרחיקה לידתה - האי דלא יהבינן לה ימי טוהר לאו משום ספק דלאו ולד הוא אלא אימר הרי ימים רבים קודם שבאת לפנינו ילדה וכלו לה ימי טהרתה אבל לענין קרבן מביאה קרבן ונאכל בין קרבה ובין הרחיקה בת קרבן היא מאחר דקפדינן ארובא:
שבוע חמישי דטהור הוא תשמש כו' - ואמאי לא משמשת עד ליל שביעי:
ומשנינן שבוע רביעי - שראתה בכל יום כל יומא איכא לספוקי לסוף לידה סוף ימי טוהר כלומר אתמול כלו ימי טוהר והיום היא תחלת נדה הילכך יום כ"ח שהוא סוף שבוע רביעי מספקינן לה בתחלת נדה ובעיא לממני משבוע חמישי ששה ימים להשלים שבעת ימי נדות ובליל שביעי טובלת ומשמשת שהוא אור לשלשים וחמש משבאת לפנינו וליל שמיני שהוא תחלת שבוע ששי נמי לא משמשת שהשבוע ששי טמא הוא דמוקמינן לה לקמן שהיא רואה מבערב בכל ימי ראייתה מכאן ואילך לא משמשת לעולם דדילמא שבוע רביעי תחלת נדה היא והששי בימי זיבה והרי היא זבה ושבוע שביעי שהוא טהור תספור לנקיים ואם לא שרואה מבערב היתה משמשת ליל תחלת שבוע שמינית ואע"ג דיכולה לטבול ביום שביעי שמקצת היום ככולו לענין ספירה אפ"ה לא משמשת ביום דמוקמינן לה כר"ש דאסר וכן לעולם י"ל בכל שבועים טמאים שלה זהו בימי זיבה וצריכה ז' נקיים וכל שבוע טהור תספור לנקיים אבל שבוע רביעית ממ"נ אין אתה יכול לספקו בזיבה שאין זיבה אלא לאחר נדות והרי זו ישבה ג' שבועים טהורים והרביעי הוא דראתה הילכך בתחלת נדה הוא דאיכא לספוקי ולא בעיא למיתב בשבוע חמישי אלא ששה ימים משום ספק יום אחרון של רביעי דמספקינן לה בתחלת נדה:
בעשרים וחד - שהוא סוף שבוע שלישית תשמש דהא אפי' קרבה לידתה לילד בו ביום שבאת לפנינו כבר כלו ימי טומאה והיום שביעי לנקיים של ספירה וקי"ל דטבילת זב וזבה ביום בפ"ק דיומא (דף ו.) דמקצת היום ככולו הילכך ביום כ"א תשמש:
ר"ש היא דאמר - בת"כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה:
שמא תבא לידי ספק - שמא תראה לאחר תשמיש ונמצא שסתרה כל מניינה דהא לא הוו נקיים כל שבעה ונמצא משמשת זבה:
לאורתא תשמש - בליל תחלת שבוע רביעית דקס"ד השתא שאינה רואה אלא ביום ואף ע"ג דהאי שבוע רביעי טמא הוא מיהו בליל תחלת שבוע אכתי טהורה היא ותשמש הלילה:
ומשני כשראתה מבערב - וכן היא נהוגה לראות בכל שבוע טמא מבערב:
בלילותא - בכל לילה ולילה דבכל לילה מספקינן לה [שמא] השתא סוף שבעה ללידתה הוא וטבילה בזמנה מצוה:
אימר יולדת זכר בזוב היא - ויום ראשון דשבוע שני אמרינן שמא שבעת ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבוע ראשון הוה ספירה לנקיים ולמחר ביום תחלת שבוע שני תהא טבילת זיבתה וכן כל ימי שבוע שני כל יומא ויומא איכא לספוקי דלמא קצת משבוע ראשון הוי בכלל ימי לידה והשתא כלין ימי הספירה אבל שבוע ראשון לא טבלה ביום ואף ע"ג דבכל יום איכא לספוקי שמא הרחיקה לידתה והשתא כלין ימי הספירה משום דבעינן שבעת ימי הנקיים לפנינו ודאין והני דקודם לכן ספק הוו נקיים ספק לא הוו והכי מפרש לקמן ויום אחרון דשבוע קמא הוה בעיא טבילה משום ספקא דהשתא כלין ימי הספירה ואיכא ז' ספורין לפנינו ולקמן מתרצין דטבילה חדא בשבוע לא קחשיב:
בלילותא אימור יולדת נקבה הואי - וכל לילה איכא לספוקי האידנא סוף שבועים וליל אחרון מספקינן שמא ביום שבאתה ילדה והשתא כלין:
שבוע שלישי מטבלינן לה ביממא - אימר יולדת נקבה בזוב היא וכל יומא איכא לספוקי השתא כלין ימי ספירה יום ראשון דלמא ששה ימים קודם שבאת לפנינו ילדה ושבועים הרי עשרים יום והיום הוי כ"א שסוף ספירה הוא ולמחר אמרי' ה' ימים קודם ביאתה ילדה והיום כלים ויום אחרון אימר ביום שבאתה ילדה והיום כלים:
בלילותא - דשבוע שלישי מטבילין לה ואף ע"ג דליכא לספוקי בשבוע שלישי בסוף לידת נקבה:
ב"ש לטעמייהו - דאמרי בפ' אחרון (לקמן דף עא:) טבולת יום ארוך דהיינו יולדת שהיא טבולת יום כל ששים וששה שהרי לסוף שבועים היא טובלת ואינה אוכלת בתרומה עד שיכלו ימי טוהר כדכתיב בכל קדש לא תגע וקאמרי ב"ש שצריכה לטבול לאור שמונים ואחד שהוא סוף שמונים הילכך כל ליליא איכא לספוקי השתא כלים (עד) שמונים יום מיום שבאת לפנינו ושבוע קמא נמי איכא לספוקי בהכי אלא לא איכפת לן משום דסוף סוף הא קא טבלה בכל ליליא:
תוספות
[עריכה]אימר הרחיקה לידתה. תימה דרבי יוסי ברבי חנינא לא אסיק אדעתיה האי שינוייא וברייתא לא מפרש כלל בענין אחר:
ר"ש היא. תימה דכ"ש דאתיא כרבנן דאסרי בפ' בתרא (לקמן סז:) לשמש דאורייתא ועוד קשה דהכא משמע דר"ש לא אסר טבילה אלא תשמיש דוקא ובפרק בתרא (שם סז:) משמע דאסורה לטבול וי"ל דטבילה האמוראין אסרוה ולקמן (שם ד"ה אבל) נפרש בע"ה:
כשראתה מבערב. וא"ת כיון דראתה מבערב אמאי מטבילינן לה לב"ש בלילותא משום טבולת יום ארוך וי"ל דלאו דוקא מבערב אלא כלומר בשעה או בחצי שעה בלילה וטובלת בתחלת הלילה ורואה מיד אחר הטבילה ואם היתה באה לשמש קודם טבילה הרשות בידה:
בשבוע קמא מטבילין לה בלילותא אימור יולדת זכר היא. זה האריכות אינו צריך אלא לב"ה דלב"ש מטבילין לה כל פ' לילות משום טבולת יום ארוך והאי שבוע קמא דלילותא אינו כמו שבועים דיממא אלא ו' לילות משבוע קמא וליל תחלת שבוע שניה ושבוע שניה נמי בלילותא היינו ו' לילות משבוע שניה וליל תחלת שבוע שלישי ושבוע . שני ושלישי ביממא אינו כענין זה:
ראשונים נוספים
הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאת ריקנית דמחזקי' לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדמקשי' לקמן יומא קמא דאתיא לקמן ליטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא אלמא ברואה השתא בימי זיבה מחזקין לה דוקא כגון שבאת ריקנית ואמרה ראיתי שלא בשעת לידה ואינה יודעת כמה ראיתי ואלו לא אמרה כן אינן מחזקינן אותה לא ביולדת בזוב ולא בשומרת יום אע"פ שלא בדקה כל אותן הימים שאין חוששין לראיה כל זמן שלא ידעה אלא בימי הוסת.
וה"נ משמע בפ' בתרא דתניא בטועה ראיתי ואינה יודעת כמה ראיתי אלמא איני יודע אם ראיתי לא כלום הוא שאם אין אתה אומר כן השוטה והחרשת והקטנה נמי שראתה אסורות לשמש לעולם שמא ראו והן אינן מרגישות ולא יודעות.
והא דפריך מינה ר' יוסי בר חנינא ורבין לא ידע מאי תיובתיה משום אימר הרחיקה לידתה. דמשמע דלית ליה לר' יוסי בר חנינא הרחיקה לידתה קשיא טובא וכי היאך סלקה על דעתו כן. והא אי לאו משום הך תשש לא היו מבטלין אותה בשבוע ג' בליליותא דמשום טבולת יום ארוך מטבילין אות' שמא כבר עברו לה ימי טוהר וכ"ש בשבו' ד' דאיכא למימר כבר עברו וכן טבילות דב"ה נמי משום יולדת והרחיק' לידתה ז' או שבועים הן ועוד שבוע דטהור הוא תשמש דאי ילדה ולד מעליא אפי' בשבוע ד' נמי טהורה היא דדם טוהר הוא וכ"ש בה' דטהור' ואם לאו ולד מעליא הוה לספיקה דר' יוסי בר חנינא תחלת שבוע רביעי ה"ל תחלת ונדה ושבוע דטהור הוא מותרת אלא ע"כ משום הרחיקה לידת' וחוששין שמא כלו ימי טוהר בסוף שבוע רביעי ויום אחרון שבו היה לה התחלת נדה כדמפר' ואזיל בגמ'.
אלא ע"כ ר' יוסי בר חנינא אגב חורפיה לא עיין בה ובגמ' ה"ל למימר ולטעמיך מ"ט דכל הני אלא אשכחן כמה דוכתי בתלמודא דהוה מצי למיפרך וליטעמיך ולא פריך ביה כלל.
שבוע קמא מטבילין לה בלילותא משום יולדת זכר ונקבה. עיינו בתוספות שאין השבועין הנמצאין כאן בטבילות הלילו' שוים עם השבועין הנמנים כאן בטביל' הימים דהא למאי דס"ד מעיקרא שבאת לפנינו ביום וכן למאי דמתרצינן כגון שבאת לפנינו בין השמשות טבילות דלילותא מושכות עד לילה של שבוע שלאחריו כגון שבאת לפנינו בין השמשות של מוצאי שבת וכן שבאת לפנינו באחד בשבת ביום וטבילה ראשונה של לילה בליל שני בשבת ואחרונה במוצאי שבת וכן בשבוע שני ואלו טבילו' דימים דמשום זיבה ראשונה באחד בשבת ואחרונה בשבת. וליכא למימר דברייתא הכי קתני שהביאה לפנינו ג' שבועין טהורין חוץ מיום שבאת לפנינו שהרי אותו היום עילה הוא למנין שבועים ונמצאת זאת מותרת לשמש בלילי עשרין וחד שהרי אינה רואה כל אותה הליל' ולא יום שלאחריו אלא ע"כ יום שבאת לפנינו הוא ממנין שלשה שבועים טהורין. כל זה עיינו בתוספות.
ודבר ברור הוא אלא כיון דמנין לידה וזיבה מיום א' בשבת הוא וכל טבילו' דעלמא הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני וטבילות דזיבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חיישי בגמרא לפרושי הכא מידי.
הא דתניא באשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית דמחזקינן לה ביולדת בזוב וברואה נמי לאחר לידה כדאמרינן לקמן: איכא מרבוותא דאמרי דדוקא בדאמרה בפירוש ראיתי שלא בשעת לידה ואיני יודעת כמה ראיתי שאילו לא אמרה כן אין מחזקינן אותה בנדה ובזבה בכלל ולא בשומרת יום שא"כ אין לך שוטה וחולה או חרשת ותינוקת שיהא להן שעת הכושר דכל הני לא ידעי אם ראו אם לאו, ועוד דבהדיא תניא בפרק בתרא בטועה, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, אלמא ביודעת דוקא אלא שאינה יודעת מתי וכמה, הוא דשדינן עלה הני ספיקי הא כשאינה יודעת אם ראתה אם לאו לא שדינן עלה מספק חומרי נדה וזבה.
ואינו מחוור בעיני דאם איתא היכי שתיק ברייתא וגמרא מינה כי היכי דקתני בברייתא שיצאה מלאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו כך וכך שבועים הכי, הוי ליה לפרושי מאי דקאמרה כיון דדינא מתחלף בין אמרה ללא אמרה ולא סגיא דלא אמרה שראתה קודם לידה ואחר לידה דאי לא היכי אמרינן דמטבלים לה משום יולדת בזוב והיא לא אמרה שראתה קודם לידה, אלא משמע דבין כך ובין כך שדינן עלה כל הני ספיקי כיון דאשכחן לה דטעיא כולי האי דלא ידעה מתי הפילה או מה הפילה אם זכר אם נקבה ואם ילדה בזוב אם לא אלמ' טועה גמורה היא ומוחזקת בטומאה וכיון שאי אפשר שלא להטיל עליה על כרחיך כמה טבילות מחמת ספק לידתה מתוך שאתה בא להטבילה טבילות מספק והיא אינה יודעת אם ראתה נמי קודם לידה או אחר לידה מטילין עליה חומרי טבילות זבה ושומרת יום ואינה דומה לחרשת ותינוקת דבחזקת טהורות גמורות נינהו ומספק אי אתה מצריכן טבילה.
וטועה דבפרק בתרא דאמרה ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, התם משום דבעינן לפרושי דיני טועה שבאה ואמרה כך וכך ראיתי או כך ראיתי ולחדותי דיני טבילות המתחייבות עליה מתוך ספיקותיה, וכדתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי מטבילין אותה תשע טבילות, בין השמשות ראיתי מטבילין אותה י"א טבילות, ראיתי ואיני יודעת כמה ראיתי, וזו ודאי אלו לא אמרה ראיתי במה תתלה אותה בטועה כיון שאינה יודעת אם ראתה כלל אם לאו, מה שאין כן באשה שיצאתה מלאה ובאה רקנית דעל כרחה טמאה היא ואינה יודעת היאך כלל, לא ראיותיה, ולא זמניה, הילכך אפילו לא אמרה ראיתי מטילין עליה טבילות אלו מספק, כנ"ל.
אלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימר הרחיקה לידתה הות,: איכא למידק ר' יוסי בר חנינא דהוה מותיב מינה אלמה סבירא ליה דברייתא לא חיישה להרחקת לידה וא"כ היכי מתרצא ליה ברייתא דהיכי משכחת להו לתשעים וחמש טבילות. ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד דא"כ שבוע רביעי תשמש דדם טוהר הוא, ועוד שבוע חמישי דטהור הוא תשמש, דאפילו אי לאו ולד מעליא הות כתיובתיה דר' יוסי, מכל מקום שבוע חמישי טהור הוא דשבוע רביעי תחלת נדה וחמישי מותר כולו, ואם ולד מעליא הוא כ"ש דטהור ואפילו שבוע רביעי דדם טוהר הוא. וא"ל דאגב חורפיה לא עיין בה והוה ליה למימר ולטעמיך ברייתא היכי מתרצא אלא דטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר והא חדא מינייהו.
בעשרים וחד תשמש ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק: תמיה לי אמאי תני לה בכל מקום כר' שמעון דהא כולי עלמא היא ובית הלל תני לה בפרק בתרא דמכלתין (עב, א) דתנן התם ומודה ברואה בתוך י"א יום וטבלה לערב ושמשה שהן מטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן טבלה יום שלאחריו ושמשה הרי זה תרבות רעה מגען וטבילתן תלויין. ומסתברא שלא שנינו שם הרי זה תרבות רעה אלא בשומרת יום כנגד יום לפי שאינה מסולקת דמים כל כך ואדרבה רובן של נשים באות לידי זיבה גדולה והילכך שמשה ביום שמירתה, תרבות רעה לכולי עלמא, אבל הכא דלאחר טהרת ג' שבועי' מסולקת דמים לגמרי היא ומותרת לשמש לכתחלה אינה אסורהאלא לר' שמעון. וה"ה לזבה גדולה ביום שביעי לספירתה דרובן של נשים אינן סותרות מנינן לאחר ספירת שבעה שהיא מותרת לשמש לכתחלה אם לאו הא דר' שמעון והיינו כרב פפי דא"ל לרבא בשלהי מכילתין (סז, ב) מכדי האידנא כולהו ספק זבות נינהו לטבלה ביממא דז' כלומר ותשמש מיד, ופריך משום דר"ש דתניא ואחר תטהר וכו' דאלמ' משום דר"ש בלבד היא דאסירא ולא משום דב"ה כנ"ל.
שבוע קמא מטבילים לה בלילותא דאימ' יולדת זכר הות, שני נמי דאימור יולדת נקבה הות: כל זה אינו צריך אלא משום דבית הלל אבל לבית שמאי אינו צריך דכלהו לילואתה איכא להטבילה משום טבילת יום ארוך. ואפילו לבית הלל נמי לא היה צריך ליולדת זכר דכל שבוע ראשון ושני נמי מטבילין אותה משום יולדת נקבה בלבד וטבילות דיממי דשבוע שני ושלישי נמי משום יולדת נקבה בזוב נמי יש להטבילה, אלא דהכי קאמר דאפילו משום יולדת זכר נמי יש להטבילה.
שבוע קמא ושני מטבילינן לה בלילואותה: כלומר כשבאה לפנינו מטבילין אותה משום יולדת זכר או נקבה דליל שבסוף היום שבאה לפנינו, כגון שאם באה לפנינו בא' בשבת ואפילו בתחלת הלילה אין מטבילין אותה עד ערב יום ראשון שהוא ליל יום שני, וכן כל טבילות הלילה, ונמצא שלא שלמו טבילות לילות של שבוע ראשון עד ליל מוצאי שבת של שבוע שני, וכן טבילות של שבוע שני עד מוצאי שבת של שבוע שלישי, וששה לילות של שבוע ראשון ואחת של שבוע שני קורא כאן שבוע ראשון, וששה לילות של שבוע שני ואחת של שבוע שלישי קורא שבוע שני, מה שאין כן בטבילות הימים שטבילות ימי שבוע שני מתחילים אותה לטבול באחד בשבת עצמו, ונמצאו השבעה טבילות של אותו שבוע שלימות בשבוע בעצמו, וזה קשה דהאיך לא פירשוהו בגמ' אחר שאתה מונה השבועין בענין אחד לגבי טבילות הלילות ובענין אחר לגבי טבילות הימים, וענין זה דקדקו אותו בתוס' ונשאר להם הענין מגומגם אבל בנמוקי הרמב"ן נ"ר כתוב בזה דכיון דכל טבילות דעלמא כך הן דכל נדה ויולדת טבילתן בלילה של שבוע שני ושל זבה ביום בסוף שבוע שלהן לא חשו בגמרא לפרושי בהדיא הכא כן נראה מדברי רש"י ז"ל
אשה שיצאת מלאה ובאה ריקנית: פי' ובאה ריקנית לאחר זמן גדול שאפשר שהרחיקה לידתה ועברו עליה אפי' ימי טוהר נקבה או יותר וכדמוכח סוגיין ממנין טבילותיה ומפני כך לא הוצרך התנא לפרש כן שהרי טבילותיה מוכיחות זה וגבי בהמה דקתני לה סתמא ג"כ אע"ג דקירבה ביאתה משום דסתמא משמע דבאה בקרוב כל היכא דליכא הוכחא ועוד דהתם לא סגיא אלא כשבאה בתוך זמן הכרת הטינוף וכדפרישית וזו שיטת גדולי רבותי' אבל יש שפי' דהא נמי כשבאה בקרוב והרחיקה לידת' דאמרינן לקמן היינו שבעודה בפנינו הפילה מקצת העובר ויצא שם הראש והיתה מלאה משאר האברים ומחזיקין לה שכשם שהיא טועה עכשו שלא הרגישה בשנת רוקנה לגמרי כך לא הרגישה בתחלה ואין פי' זה נכון כלל שאין לנו להחזיקה כטועה אלא משעה שהוחזקה בודאי שהיתה מלאה ובאה ריקנית ורש"י ז"ל כן פי' בפי' הראשון.
והביאה לפנינו ג' שבועין וכו': פי' כי לאחר שבאת לפנינו בדקה עצמה תמיד והביאה לפנינו ימי טהרתה וימי טומאתה והא דמחזיקין לה כיולדת בזוב וגם כרואה אחר לידה קודם שבאת לפנינו כדמוכח שמתניתין סתמא איתניא ואפי' בטומאה גמורה שאינה יודעת בעצמה אם ראתה כלל דהא איתא למאי דסברי קצת רבנן ז"ל דלא מחזיקין לה כרואה אלא כשאמרה ראיתי ואינ' יודעת אמתי ראיתי ובמה ראיתי לא סגיא דלא מפרש לה תנא וכדפריש בסוף מכילתין בטועה דהתם באמר' כך וכך ראיתי ומשום דהתם אילולי דבורה אין לנו הוכחא להחזיקה כטועה כלל אבל הכא שהוחזק' טועה בפנינו שיצאת מלאת ובאה ריקנית ועל כרחה היא טמאה ואינה יודעת כיצד ואינה יודעת לא זמנה ולא ראיותיה אפי' לא אמרה ראיתי מטילין עליה כל הטבילות הללו שרגלים לדבר ומן הטעם הזה אין להקשות משוטה וחולה ותינוקת וחרשת שאין אנו חוששין להם מן הסתם ואע"ג דלא ידעין אם ראו אם לאו משום דהתם בחזקת טהורות הם עומדות ואין אנו מוצאין להן עילה ומקום טעות ברור כשם שאנו מוצאין בזו וזו דעת מורי הרשב"א נר"ו ונכון הוא.
ועשרה שבועין אחד טמא: פי' וסוגין מוכחא בהדיא דלא מחזקינן לה להאי דם אלא או בדם טוהר או בדם נדה אבל לא בדם זובה כלל וטעמא דמילתא דכיון דעברו עליה ג' שבועין טהורין לא סגיא שיהא זה דם זיבה שאם בדם נדה פסקה קודם לכן הרי עברו עליה ימי זיבה בג' שבועין וכ"ש אם פסקה בדם זיבה שא"א לחזור ולבא דם זיבה עד שתחזור ותראה דם נדה שאין דם זיבה לעולם אלא אחר דם נדה ומכאן קושיא גדולה על הרמב"ם ז"ל ואנשי שיטתו האומרים כי לפי מנין הימים הולכין בימי זיבה ונדה ואפשר לדם זיבה בלא דם נדה.
מכיון שראתה דם נדה פעם אחת בתחלת ראיותיה משמשת לאור שלשים וחמשה פי' בכניסתו והוא ליל שביעי מן השבועה הנז' החמשי שראתה טהור והכי מוכחן לקמן דכל שבוע רביעי חוששין לסוף לידה ותחלת נדה הילכך אפי' היה יום שביעי תחלת נדה די לה בששה והוא וטובלת בלילה וטהורה ואע"ג דגרסי' לאור ל"ה לא קשיא כלל וכדברירנא בריש מס' פסחים בס"ד.
אימר יולדת זכר היא: פי' דשמא היום שבאת לפנינו ילדה וה"ה דאיכא למיחש בשבועה זה ליולדת נקבה אלא דנקטי' זכר משום דאפי' בזכר איכא למיחש שבוע שלישי.
שמא יולדת נקבה בזוב: פי' וילדה נקבה ביום שבאת לפנינו בזוב גמור בלא צער אלא בשופי וצריכא ז' ימי נקיים אחר י"ד דנקבה ואעפ"י שהיו טהורין דס"ל להאי תנא דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה וא"ת לקמן דאמרינן ש"מ תלת אמאי לא אמרינן נמי ש"מ ארבע ולימנא הא דאתיא כאביי וי"ל משום דההיא פלוגתא דרבנן ור"א היא אליבא דאביי ורבא וא"א לברר הא מני דאביי מוקי לה כרבנן ורבא אמר לך כר"א היא ואנן לא מנינן לקמן אלא הנהו דידעינן מני כדאיתא לקמן ומזה הטעם לא נסתייע אביי מכאן לקמן.
לאו משום דלא אזלינן בתר רובא: פי' וחיישינן שמא לא ילדה אלא שהפילה רוח אין לה טוהר.
אימר הרחיקה לידתה: ותמיה מילתא לר' יוסי ב"ר חנינא דלא חייש שהרחיקה לידתה א"כ טבילות הללו למה ואפילו תימא דלגבי טבילות חושש הוא להרחקת לידה לחומרא בעלמא וכדאמר התם הא מיא בשקעא זילו טבולו אבל לאיסור תשמיש לא חייש משום בטול פריה ורביה מ"מ ללידה נמי תשמיש כל שבוע חמישית דאפי' היה דם של שבוע רביעי דם נדה בשבעה ימים סגי לה ואפילו היא שופעת וכיון שפסקה לערב טובלת וטהורה ואפשר דאגב חורפיה לא עיין בזה א"נ דלא סיימוה קמיה וכן יש לנו לומר במאי דקאמר תלמודא מאי לא ידענא מאי תיובתיה.
בעשרים וחד תשמש: פי' שהרי הוא היום השביעי דחשש ספירת זבה וטבילת זבה ביום היא ואפי' בשביעי שלה דמקצת היום ככלו.
ר"ש היא דאמר אבל אמ' חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק: פי' שמא תראה בו ביום אחר תשמיש ותסתור למפרע ונמצא ששמשה בנדה דס"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דסבר דראית יום שביעי אינה טמאה למפרע מן התורה כדאיתא בפ' כיצד צולין ובסוף פ"ב דנזיר ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן.
ומיהו לא אשכחן מאן דחייש שמא תראה ותסתור אלא ר' שמעון ולהכי תלי ליה תלמודא הכא ובכל תלמודא בהדיא ואע"ג דאשכחן לבית הלל דחיישי להכי ביום שימור דזבה קטנה ומאן דמשמש קרי לי' תרבות רעה י"ל דהתם הוא בזיבה קטנה שלא הוחזקה כל כך בטהרה אבל בזו שהוחזקו בטהרה זה ששה ימים אין דם מצוי לחזור ומש"ה לא אמרינן בית הלל היא ונר' משמועתין שאף ר"ש אינו אוסר אלא התשמיש אבל מותרת היא לטבול ולא חיישינן שמא אם נתירנ' לטבול תבא לשמש דכולי האי לא חיישינן ואעפ"י שיש לדחות ראיה זו דהכא אגב דמטבלינן לה טבילות טובא על הספק הטבילוה גם בשבוע שלישי משום טבילות יולדת בזוב ולא חשו לתרבות רעה וכמו שדחו במקצת התוס' מיהו הדברים נראין כמו שכתבנו ואיכא למידק ל"ל לאסרה בתשמיש המטה משום ספק דלאחר כך דלא שכיח תיפוק ליה דפולטת סותרת יומה לכל הפחות ואם היא משמשת בשביעי היינו צריכין לשמרה שלא תתהפך בתשמיש וגם שלא תרד כלל מן המטה וזו גזרה קרובה יותר וי"ל דמהכא שמעינן שאין שכבת זרע סותרת למפרע ביום השביעי הואיל ומדאורייתא טהורה ומקצת היום ככלו שאף דם נדה אינו סותר לבית שמאי כדאיתא בשלהי מכילתין ומאי דאמרינן בפ' בנות כותיים ותסתור כל ז' אינו אלא בפולטות בליל ז' קודם מקצת היום שהוא ככלו אבל ביום שביעי אינו סותרת לגבי בעלה ומה שאמר לקמן שהיא סופרת אינו אלא לטהרות בלבד וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן עיקר.
שבוע קמא מטבילין אותה בלילוותא: וכל דבר ברור דשביעי טבילות דלילוותא שהן מפני ספק נדה או יולדת דטבילתן בלילה אינן בשבועי דיממא שהם משום זיבה דאלו שבועי דזיבה הם בתוך ימי השבוע עצמו לפי שטבילת זיבה או יולדת בזוב הוא יום השביעי הילכך כשאנו חוששין לזו כי כשבאה לפנינו אותו היום נכנסה בימי ספירת זבה או שאותו היום הוא שביעי שלה ממה נפשך אותו שבוע עצמו די לטבילתה וכן בשבוע השני והשלישי שאתה חושש בכל יום כי הוא שביעי לספירתה אבל בטבילות הלילות על כרחין תשלום טבילתה של השבוע ביום ראשון שלאחר השבועה הוא כי כשבאה לפנינו בא' בשבת אנו דנין אותה כאלו אותו היום ילדה או שהוא יום שביעי למניינה או יום י"ד וכיון שכן ע"כ תחלת טבילתה בלילה שהיא ליל יום שני וכן תצטרך לטבול גם בליל מוצאי שבת שהוא תחלת השבוע השני שמא בא' בשבת שבאה לפנינו ילדה וליל שמיני שלה הוא בליל א' בשבת הבא וכן אתה דן בשבוע השני שהוא השני שהוא חשת יולדת נקבה ולא הוצרך התלמוד לברר זה מפני שהוא מבואר בעצמו וכדברי רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל.
טבולת יום ארוך בעי טבילה: פי' למעלת תרומה בלחוד כדפירש"י.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
ואלא מאי לא ידענא מאי תיובתא אימור הרחיקה לידתה קשיא לי היכי אמרי' בפרקין דלעיל מאי לאו אלא סייעתא והא שום סייעתא לא חזינן הכא לר' יהושוע בן לוי ואמאי איסתפק למימר מאי לאו אלא סייעתא יש לומר האי סיועה סבר לסיועיה מהכא דאי איתא דליתא לר' יהושוע בן לוי ולא אזלינן בתר רובא ומסתפקינן אי ילדה. אי רוח הפילה א"כ היא מביאה קרבן ואינו נאכל וכי היכא דתנא ספיקי דטבילה ותשמיש ליתני נמי ספיקא דקרבן ומדלא תנייה ש"מ דאזלינן בתר רובא וליכא שום ספיקא בקרבן. ודחייה לא סייעתא ולא תיובתא דבספק טבילה ותשמיש מיירי ולאו בספק קרבן הלכך מהכא לא תסייעיה:
ר"ש היא דאמר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן כולי מהכא מוכח דיום ראשון של ג' שבועים לאו טהורים לאו ודאי טהור היא אלא ספק הוא שמא ילדה בו דאי ודאי טהור תשמש אור כ"א שהוא ליל כניסת יום כ"א דאפילו אם ילדה בזוב לא ילדה אלא יום אחד קודם לג' שבועים טהורים ואותו היום עם י"ג ימים הם י"ד ימי הלידת נקיבה ושבעה נקיים הרי ך' בלילה תטבול ותשמש עם בעלה אלא ודאי מדאסורה לשמש עד אור ל"ה ש"מ דיום ראשון נמי איכא לספוקיה בספק לידה ומניה מנינן וכן מוכח ממאי דאמרינן לקמן שבוע בראשון מטבלינן לה בלילותא דמשמע במוצאי הימים וכן במוצאי יום שביעי שהוא ליל כניסת שמיני ואי לאו דמספקינן למימר קמא נמי בלידה לא הוה טבלה בליל כניסת שמיני והאי דנקט שלשה שבועים טהורים רבותא נקט דאפ"ה לא מציא משמשתא עד אור ל"ה וה"ה אם הביאה אותן ב' טמאין ואחד טהור אבל כולן טמאין לא דא"כ לא מציא לשמוש' באור ל"ה דדילמא יולדת בזוב הוית ואין לה ז' נקיים אלא ז' ימי שבוע חמישי וביום שביעי לא מציא למיטבל כר' שמעון ולאורחא נמי לא דהא מוקמי' לה כשראתה מבערב:
שבוע שני מטבלינן לה ביממא אימור יולדת זכר בזוב היא. פי' אע"ג דבכל לילתא דשבוע שני מטבלינן לה אינן עולי' לטבילת הזוב דטבילת הזוב בזמנה אינה אלא ביום דכתיב וספרה לה שבעת ימים ואע"ג דקיי"ל מקצת היום ככולו דוקא מקצת היום אבל הלילה אינה עולה לספירה ולא אמרינן כיון שעבר מקצת ליל שבע תטבול באותה הלילה שעד לא תספור מקצת יום שביעי לא עלתה ספירת שבעה:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ג (עריכה)
אימור הרחיקה לידתה. והיינו הא דאמרינן לעיל מאי לאו לא תיובותיה אלא סייעתיה משום דמשמע דאי ליתא דלר' יהושע לא הוה מחמירין בה כל אלו החומרות משום דהוי ספק ספיקא שמא רוח הפילה ואת"ל נפל הפילה אימור הרחיקה לידתה אע"ג דבלאו הכי איכא כמה ספיקות אימור זכר ואת"ל נקבה אימור לא ילדה בזוב ואת"ל ילדה נקבה בזוב אימור הרחיקה לידתה משמע אי ליתא לדר' יהושע ניתוספא עוד ספיקא אחרת ואימור לא ילדה כלל והוה לן למשרייה ומשני לא תיובתיה ולא סייעתיה דכיון דבלאו הכי איכא ספיקא טובא אפילו ניתוספא עוד ספיקא אחרת אסרינן לה ועי"ל מדאיצטריך לאשמועי' דלא משמשה בשבוע רביעי אע"ג דחזיא ביה א"כ חשיבא יולדת ודאי דאי ספק יולדת חשיבא ליה לא הוה צריך לאשמועינן דלא משמשת והיינו דקאמר מאי לאו לא תיובתיה אלא סייעתיה דמתוך שהקשה לו שבוע רביעי אע"ג דחזיא ביה דם תשמש אלמא הוי חדוש שאינה משמשת ברביעי ואי ספק יולדת חשבת ליה לא הוי שום חדוש ומשני לא תיובתיה ולא סייעתיה דלא אתא לאשמועינן הא דאינה משמשת ברביעי אלא (אומרי') [מילי] אחרינא דמחמרי בה אשמועינן:
ר"ש היא דאמר אבל אמרו חכמים כו'. תימה כ"ש רבנן היא דמשמע לקמן פ' בתרא דרבנן אסרי מדאורייתא לשמש וצ"ע לקמן. תי' דהכא משמע דתשמיש דוקא אסר ר' שמעון אבל טבילה שרי ביומא דז' ובפ' בתרא משמע דאסור לטבול ביומי דז' משום דר' שמעון וי"ל דאמוראי בתראי החמירו בטבילה:
בשראתה מבערב. ותימה והלא טובלת בשבוע רביעי לב"ש בלילות משום ספיקת טבולת יום ארוך ואם היא רואה מבערב רואה היא א"כ כבר נדה היא ולמה תטבול וי"ל דדרכה לטבול מיד בתחלת הלילה והיא ראתה מיד אחר הטבילה קודם שתלך לישן:
בשבוע קמא מטבילינן לה בלילות אימור יולדת זכר כו' ולא היה [צריך] כל זה משום ב"ש דמיד היא זקוקה לטבול משום טבולת יום ארוך אבל לב"ה איצטריך:
אימור יולדת זכר בזוב הואי. אימור נקבה הוה סגיא אלא אפילו משום ספק זכר צריכה לטבול:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה