נידה כו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תנורי בנות טפח דתניא תנור תחלתו ארבעה ושיריו ד' דברי רבי מאיר וחכמים אומרים במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו וכמה כל שהוא אמר רבי ינאי טפח שכן עושין תנורי בנות טפח בפלוגתא לא קמיירי השתא דאתית להכי הא נמי פלוגתא היא דקתני סיפא אמר ר' יהודה לא אמרו טפח אלא מן התנור ולכותל והאיכא מסגרת טפח בדכתיבן לא קא מיירי והאיכא כפורת טפח בקדשים לא קמיירי והאיכא דיה לקורה שהיא רחבה טפח בדרבנן לא קמיירי אלא בדכתיבן ולא מפרשי שיעורייהו יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב כל שלשה ימים הראשונים תולין את השליא בולד מכאן ואילך חוששין לולד אחר אמר ליה ומי אמר רב הכי והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום אישתיק אמר ליה דלמא כאן בנפל כאן בבן קיימא אמר ליה את אמרת לשמעתתיה דרב בפירוש אמר רב הכי הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא כל שלשה ימים תולין את השליא בולד מכאן ואילך חוששין לולד אחר ילדה ואח"כ הפילה שליא אפילו מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר שמואל ותלמידי דרב ורב יהודה הוו יתבי חליף ואזיל רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל לאפייהו באלי ואתי אמר אתי לן גברא דרמינן ליה בגילא דחטתא ומרמי ומדחי אדהכי אתא אמר ליה שמואל מאי אמר רב בשליא א"ל הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא שיילינהו שמואל לכל תלמידי דרב ואמרי ליה הכי הדר חזייה לרב יהודה בישות בעא מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי המפלת דמות עורב ושליא מהו אמר ליה אין תולין אלא בדבר שיש במינו שליא קשורה בו מהו אמר ליה דבר שאינו שאלת איתיביה המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן בזמן שהשליא קשורה עמהן אין חוששין לולד אחר אין שליא קשורה עמהן חוששין לולד אחר הריני מטיל עליהן
רש"י
[עריכה]תנורי בנות - נערות קטנות עושין תנורין לשחוק:
תחלתו ארבעה - תנור בן ד' טפחים מקבל טומאה אם נגמרה מלאכתו:
ושיריו ד' - נטמא תנור גדול ושברו ונשתיירו ד' טפחים עדיין טמא: ה"ג תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו ומקשה בהעור והרוטב רובו דטפח למאי חזי ומשני האי ושיריו אגדול קאי וה"ק שירי גדול ברובו ומותבינן בגדול והא קאמר שיריו ד' ומשנינן ההוא בתנור בר ז' דד' הוי רובו והא בתנור בר ט':
בפלוגתא - כגון הכא דלר"מ לא הוי שיעורא בטפח:
לא אמרו טפח אלא בין תנור ולכותל - דהתם יותר מטפח עומדת ליקצץ מפני שמעכב את התנור מלקרבו לכותל ודוחקת את הכותל הילכך יותר מטפח עומדת לינטל היא אבל לצד הבית אפי' גדולה הרבה יד הוא לתנור:
בדכתיבן - ששיעורו מפורש מן התורה:
דיה לקורה - לגבי מבוי:
מדרבנן - כגון מבוי דכל מצותו מדברי סופרים:
כל ג' ימים - כגון יצא ולד תחלה ושליא אחריו בתוך ג' ימים:
תולין השליא - בו ואין חוששין לאחר דתוך הזמן הזה עשויה השליא להתעכב אחר הולד שהיתה ממנו טפי לא ואם זה זכר תשב לזכר בלבד ולא אמרינן שליא אחרת היתה עם ולד זה ונימוח ושליא זו דולד אחר היא דדרך שליא לשהות אחר ולד ג' ימים:
מכאן ואילך חוששין - שמא ולד אחר היה עמו ונקבה היה ותשב ימי טומאה דנקבה ואי נמי הוי האי ולד נקבה אכתי מהניא ספק דשליא דמנינא ימי טוהר לחומרא שאם תראה ליום פ"א לולד ופסקה עד יום שמיני וראתה לא הויא שומרת יום כנגד יום דאמר בהדיא שליא נקבה הואי ומה שראתה ביום פ"א דם טוהר הוה דמשליא מנינן והשתא הוא דהויא תחלת נדה והיא נקראת טועה:
בנפלים - מתעכב:
את אמרת לשמעתתיה דרב - בתמיה כלומר את אתית לפרושי מדידך:
בפירוש - פירשה רב הכי:
ילדה - בן קיימא:
באלי ואתי - שהיה ממהר לבא כמו (לעיל דף יז.) באלי דידבי פי' מגרש:
מדויל - שם מקום:
בגילא דחיטתא - כלומר בשאלות מועטות:
מירמי ומידחי - כלומר להקשותו ולדחותו שלא ידע להשיב:
אלא בדבר של קיימא - שכיוצא בו מתקיים אם היום היו חדשיו כלו למעוטי שאם הפילה דבר שאין ראוי לבריית נשמה כגון בירך אחד באמצע או גוף אטום או מפלת מין בהמה וחיה ועוף ואח"כ הפילה שליא אפי' בתוך ג' חוששת לולד אחר:
חזייה לרב יהודה בישות - דשמעה ולא אמרה ניהליה:
המפלת עורב ושליא מהו - מי תלינן שליא בעורב ולא ניחוש לולד אחר או לא תלינן:
שיש במינו - כגון אדם ובהמה וחיה אבל עוף לא:
תוספות
[עריכה]אבל בקטן תחלתו כל שהוא. וא"ת וגדול שאין לו ד' טפחים אמאי טהור והלא אף בקטן טפי טמא וי"ל דגדול וקטן היינו ברוחב והרוחב הרבה צריך גובה ד' להחזיק חומו אבל קטן שהוא צר די בגובה טפח:
תחלתו כל שהוא. משתגמר מלאכתו שיריו ברובו במשניות גרסינן תחלתו כל שהוא שיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו וכו' ודרך הש"ס שמהפך פעמים מסדר המשנה לפי הצורך משום דבפ' העור והרוטב (חולין דף קכד.) בעי רובו דטפח למאי חזי ומשני אגדול תני ליה בסוף ופריך והא שיריו ד' קאמר ומשני לא קשיא הא בתנור בר ט' הא בתנור בר ז' ומפרש התם רש"י דבתנור ט' סגי בארבעה אע"ג דלא הוי רובא ותנור ז' אע"ג דלא הוי ד' סגי ברובא וקשה לר"ת לא יהיה סופו חמור מתחלתו דהא תחלתו ד' ונראה כפירש"י שפירש כאן דתנור בר ז' וד' הוי רובא ותנור בר תשעה ברובא וקשה דלמה ליה למנקט בר ט' הוה ליה למנקט בר ח' ושיריו ברובו ולפרש"י דהתם ניחא דנקט ט' אע"ג דהוי ד' מיעוטא ומה שהקשה ר"ת לא קשה מידי דהעושה כלי חרס אינו עושה אלא דבר חשוב אבל כלי שנתמעט כל זמן שראוי אינו מתבטל כמו גרדומי ציצית דבשירים סגי וכן משמע מדפריך שיריו טפח למאי חזי משמע דאי הוה חזי הוה ניחא ליה אע"ג דבציר מתחלתו:
כל שהוא טפח. פר"ת בלא יחפור (ב"ב דף יט) דפעמים כל שהוא בציר מטפח ופעמים טפי מטפח:
בפלוגתא לא קמיירי. ואע"ג דפליגי בדופן סוכה דר"ש אומר דרביעית טפח מ"מ טפח לדופן אחד צריך לכ"ע אבל לתנור אע"ג דבין התנור ולכותל לכ"ע טפח מ"מ בסתם תנור פליגי והא דפרש"י דכירה מקום שפיתת קדרה אחת לא דק דבפ' כירה (שבת דף לח:) אמר דכירה זהו מקום שפיתת ב' קדרות:
את אמרת שמעתתיה דרב. כלומר כוונת מעצמך ומתחלה שכחת ולכך שתק ולפ"ה שפי' בתמיה צריך לומר דמתחלה לא חש להשיבו:
ילדה ואח"כ הפילה שליא אפי' עד י' ימים אין חוששין לולד אחר.. אע"ג דאמר לקמן דנשתהא הולד שלשה חדשים מ"מ לא שכיח וכל כמה דלא חזינן לא חיישינן:
המפלת חיה ועוף כו'. דוקא נקט חיה ועוף דאי בתחלה ולד ואח"כ שליא עד ג' ימים תולין ואין חוששין לולד אחר ולכאורה נראה הטעם דחיה ועוף אין דרכן של נשים להפיל ולכך איכא לספוקי שהשליא אינה מהם וקשה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עז:) אהא דתנן שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה ומסיק אר"א לא שנו אלא שאינה קשורה בולד פי' שיש לה ולד אחר וכיון דאינה קשורה בו חוששין לולד אחר בשליא ולכך אסורה ומייתי תניא נמי הכי מהך דהמפלת חיה ועוף והיכי מייתי הא אדרבה משמע הכא דוקא חיה ועוף דלאו אורחיה אבל נפל דאורחיה תולין כל שלשה ימים ובבן קיימא אפי' כמה ימים וי"ל דאין הדבר תלוי באורחיה ולא אורחיה אלא קים ליה להש"ס דאמר צורת אדם רגילה השליא להתעכב אבל לאחר בהמה חיה ועוף אינה רגילה להפרד השליא מן הולד אפי' במעי הבהמה כמו במעי האשה וא"ת וכי אינה קשורה בולד אמאי קאמר ר"א דאסורה באכילה הא אמרינן הכא דלא הוי אלא ספק ולא ודאי ולד אחר מדקתני הריני מטיל עליה חומר שני ולדות שמא נימוח שפיר של שליא זו וא"כ הוי ספק ספקא דלמא אין כאן ולד אחר ואפי' איכא שמא לא יצא לא ראשו ולא רובו ובפ"ק דב"ק (דף יא.) גבי שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון משמע דספק ספקא שרי דפריך מאי קמ"'ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה פי' ואם יש מקצת שליא בלא ולד הוה ליה ספק ספקא ושרי וי"ל דברייתא דקתני שמא איירי בשליא שאחר הולד ור"א איירי בשליא שיצתה קודם הולד דודאי יש שם ולד אחר כשאינה קשורה בו כדאמרינן בשמעתין לא אמרו תולין השליא בולד אלא בשליא שבאה אחר הולד והתם מייתי ראיה דבאינה קשורה חוששין לולד אחר לאפוקי מדר' יוחנן דהתם אי נמי אפילו בספק ספקא אסרה ר"א דגזרינן מקצתה אטו רובה או אטו אין עמה ולד אחר דיטעו העולם ויסברו הא דשרינן מה שבפנים לאו משום ספק ספקא אלא משום כל בבהמה וגזרת הכתוב הוא דאפי' יצא רובו שרי מיעוטו שבפנים כיון דחזו דשרינן ביצתה מקצתה ואפשר דיצא הראש באותו מקצת והוי כיוצא רובו ולא יעלו על לבם דמשום ספק ספקא שרי:
ראשונים נוספים
והא דאמרינן השתא דאתית להכי הך נמי פלוגתא היא דקתני סיפא א"ר יהודה לא אמרו טפח אלא מן התנור לכותל. ק"ל וניחשוב מן התנור לכותל דמודה ר' יהודה וה"מ למיחשבי' בדברי הכל וא"נ לא חשיב חד דדברי הכל ה"מ למימר סתמא אבן היוצא מן התנו' טפח דהא קא חשיב בכה"ג טפח סוכה למר בדופן ג' ולמר בדופן ד' כיון דכולהו אית להו דופן טפח קחשיב ליה ה"נ כולהו אית להו אבן היוצא מן התנור טפח מכאן או מכאן.
ואיכא למימר התם הכל מודים ששיעור דופן א' בסוכה טפח והשאר כהלכתן. וכי אמר דופן סוכה טפח ליכא למטעי במידי דפלוגתא. אבל הכא אי אמר סתמא אבן היוצא מן התנור הוה משמע מכל צדדין ואתיא כרבנן ואי פריש נמי אבן היוצא בין התנור לכותל טפח הוה משמע הא בין תנור לבית אינו טפח כר' יהודה ואיהו במילתא דפלוגתא לא איירי לא כמר ולא כמר. ולא בעי לפרושי תרווייהו ובודאי משמע לכאורה דהשתא דאתינן להכי ומפרקינן דהך נמי פלוגתא היא הדר ביה מתירוציה דקאמר כי קאמרי היכא דבצר מטפח לא חזי וכו'.
והשתא קשיא לי טובא וליחשוב הני דתנן במס' כלים פי"ח גדד לשתי כרעים טפח על טפח לוכסן או שמעטה פחות מטפח טהורה רישא ל"ק דטפח על טפח לא קאמרינן סיפא ליחשוב. ועוד שם בפרק (בתרא) [כ"ט] חוט מאזני' של חנוני ושל בעלי בתים טפח יד קרדום מלפניו טפח שירי הפרגל טפח יד מקבת ושל מפתחי אבנים טפח. וי"ל כי קאמרינן היכא דבציר מטפח לא חזי והני כ"ש דבציר מטפ' (דידהו) [דידות] הוי וכי קאמרינן השתא דאתית להכי לאו למימרא דליתי' לשנויה דשנינן אלא למימר' דמההי' לא תיתי תיובתא בבי מדרשא כלל.
הא דאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום. ראיתי מקצת בעלי פירושין שכתבו דלית ליה לרב הא דאמרינן לקמן מעשה ונשתהא ולד אחרונה אחר חבירו שלשים יום ולית ליה נמי מעשה דיהודה וחזקיה ולית ליה נמי האי דאמרינן בכתובות וביבמות ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת מניקה מעוברת שמה תעשה עוברה סנדל אלא קסבר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ולפיכך אין ולד מתעכב אחר חבירו כלום.
ואין דבריהם נראין דג' נשים מתניתא הוא ונימאתהוי תיובתיה דרב. ועוד מעשה דיהודה וחזקיה בני חביביה דהוא יושב לפניו והן יושבין עמו בבה"מ היכי אפשר דלא חזי ליה ואם איהו אומר דלא היו דברים מעולם מאן מהימן לאסהודי עלייהו.
אלא היינו טעמא דרב דקסבר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת בין נפל בין של קיימא אלא א"כ נעשה א' מהם סנדל וסנדל כרוך עם הולד הוא יוצא שחבור אתו ונדבק בו והיינו טעמא דמוך אבל כשהאשה מתעברת תאומים טפה אחת היא שמתחלקת וכשהן נגמרין לז' או לט' אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום אלא א"כ הפילה א' נפל וא' שליא אבל פעמים שנתחלקו לשתים וא' מהן נגמר לט' וא' לז' ובזה מודה רב שהול' משתהא אחר חבירו כדי שתגמור צורתו בזמנו. והיינו מעשה דיהודה וחזקיה ומיהו לית ליה אפוכי שמעתא דלקמן (כ"ד) [כ"ג] לולד דבחד ירחא לא משתהא אלא ל"ג אית ליה.
והא דאמרינן לעיל סנדל מהו דתימא הואיל וא"ר יצחק עד קמ"ל שניהם הזריעו בבת אחת ודאי קשיא דהא איכא סנדל דמתעברת וחוזרת ומתעברת וזה זכר וזה נקבה כדפרישי' במשמשת במוך. ואיכא למימר אין ודאי דמצי למימר הכי אלא שמא תאמר היכא דבעל ופירש מדהאי זכר האי נמי זכר קמ"ל אפי' בכה"ג חיישינן שמא שניהם הזריעו כא' והאי זכר (נמי) והאי נקבה כנ"ל.
אין תולין את השליח אלא בדבר של קיימא. פי' רש"י ז"ל שכיוצא בו מתקיים אם היו חדשיו כלין למעוטי שאם הפילה דבר שאינו ראוי לבריית נשמה כגון נברא בירך אחת או גוף אטו' ואח"כ הפילה שליא (פי') [אפי'] בתוך ג' חוששין לולד אחר, ופירוש חזייה לרב יהודה בישות משום דשמעה מרב ולא אמרה.
ואינו מחוור דבן קיימ' לאפוקי כל נפל משמע וכדאמרן דילמ' כאן בנפלי כאן בבן קיימא ולא ידעתי מי הזקיקו לשנות פירושו אלא הא דתלמיד' דרב פליגא אדרב יהוד' דאמר לעיל משמיה דרב הפילה נפל ואח"כ הפיל' שליא כל שלשה ימים תולין אותה בולד ושאר תלמידים דרב אומרי' משמי' דאין תולין את השליא בנפל אפילו יום א' אלא א"כ יצאה עמו אבל בבן קיימא תולין אותה אפילו מכאן ועד י' ימים.
ושמעתי שפירשו בירושלמי במס' זו (ג, ד) לפי שאין השליא פורשת עד שיגמר לפיכך אין תולין אותה בנפל.
ובשאלתות דרב אחא משבחא ז"ל כתב לכך תולין אותה בבן קיימא דאמרי' אגב חיותא דולד בזעא לשליא ונפיק. אבל נפל דלית ביה חיותא לא. ומ"ה חזייה שמואל לרב יהודה בישות דשמעיה דאמר משמיה דרב דכל ג' תליא שליא בנפל וכיון דשמעינהו לכולהו תלמידי דרב דאמרי אין תולין כלל אמר ודאי רב יהודה טעי.
והאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו ולא כלום: יש מי שפירש דרב סבירא ליה דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת דא"כ אמאי לא משתהה. ולית ליה הא דתניא בכתובות (לט) וביבמות פרק ראשון (יב) שלש נשים משמשות במוך וכן נמי לית ליה הא דאמרינן לקמן מעשה היה ונשתהה ולד אחר חבירו שלשים ושלשה, ומעשה דיהודה וחזקיה בני חביבי דרב, הוו יתבי בהדי' בבית המדרש, ובקי בהן היה, והיאך אפשר דלא ידע בהו, ואי איהו אמר דלא היו דברים מעולם, מאן גברא דמסהיד בהו.
לכך פירש הרמב"ן נ"ר דהיינו טעמיה דרב דקסבר דכל שמתעברת וחוזרת ומתעברת אי אפשר דלא הוה חד מינייהו סנדל והיינו ברייתות דשלש נשים משמשות במוך וכשהאשה מתעברת תאומים טפה אחד היתה ונתחלקה לשני ולדות ופעמים נגמרה אחד מהן לשבעה ואחד לתשעה והיינו מעשה דחזקיה ויהודה. אבל כששניהם נגמרים בחדש אחד אי אפשר להתעכב האחד אחר חבירו ולא כלום אלא אם כן האחד נפל והאחד נמוק ויוצאה שליא בלא ולד והיינו דרב יהודה דאמר גל ג' תולים את השליא בולד מכאן ואילך תולין בולד אחר ואוקימנא בנפלים אבל בבן קימא אי אפשר שיהא האחד נמוק והאחד חי ולית ליה לרב תפורו שמעתתא דלקמן (כז) דאמרינן עשרים וארבעה לולד דבחד ירחא אי אפשר. הרמב"ן נ"ר.
הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בבן קימא: פרש"י ז"ל בן קימא הראוי לבריית נשמה לאפוקי ושטו אטום וכיוצא בו. והא דחזייה שמואל לרב יהודה בישוה הוה טעמא להאי פירושא משום דשמעא מרב ולא אמרה ניהליה דתלמידיה דשמואל נמי הוה.
ונ"ל שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן דאלו בבן קיימא ממש כלומר ולד חי קאמר אבל בנפלים אין תולין משוינן ליה לרב יהודה טועה גמור ולא הוי ליה לשמואל למחזייה רישות בלבד אלא דלקשי ליה מדברי חביריו שהעידו בהפך ורב יהודה נמי לא הוה שתיק אלא הוה אמר להו מאי דשמע איהו בהפך מרב רבו. ועוד דהא משמע ודאי דרב יהודה הוה קאים תמן וכי קאמרינן שיילינהו לכולהו תלמידי דרב משמע דאף רב יהודה הודה בכך. ועוד דרב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דהכי אמר רב בפירוש פילה נפל ואח"כהפילה שיליא כל שלשה ימים תולין את השיליא בולד ולא סגיא דלא משוי להו לרב יהודה ורב יצחק טועין ושמואל דחזייה לרב יהודה בישות מאי חזית דסמיך אסהדותיה דהני ולא סמיך אסהדותיה דרב יהודה ורב יצחק ורב יהודה תלמיד מובהק דרב הוה ובקי ומדקדק בשמועותיו הוה דאפילו ספיקי דגברי גריס כדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, ב) ושאר המפרשים פירשוה בבן קימא ממש כלומר ולד חי וטעמא דמילתא משום דולד חי מבזע בזע שיליא ונפיק ונשארה שיליא עדיין בפנים אבל בנפל היאך יצא נפל ותשאר השיליא. וכן כתוב בשאלתות דרב אחא גאון זצ"ל.
ועוד אמרו שבירושלמי מפורש שאין השיליא פורשת מן הולד עד שיגמר ולפיכך אין תולין אותה בנפל והיינו דחזא ביה ברב יהודה בישות דאיהו אמר משמיה דרב דכל ג' ימים תולין את השיליא בנפל וכלהו תלמידי דרב אסהידו משמיה דרב דאין תולין אותה בנפל כלל ואפילו יצאה ביומו.
הא דתניא: המפלת מין בהמה חיה ועוף ושיליא עמהם וכו': יש מי שפירשה כר' מאיר דחשיב הני כולד גמור והילכך לא מטמא לה אלא משום זכר ונקבה אבל לא משום נדה דאלו לרבנן תשב לזכר ולנקבה ולנדה הוי ליה למתני דדילמא שיליא זו מהני הות ואמן טמאה נדה.
ויש מי שפירש בהפך כלומר דכרבנן היא דאי ר' מאיר היאך אתה מטיל עליה מהמת שיליא זו חומר שני ולדות והלא אם אלו יש ביניהם נקבה אין אתה מטיל עליה מחמת שיליא זו חומר כלל, דתיפוק ליה משום נקבה דאית בהו, ואפילו אם הוא זכר אין אתה מטיל עליה מחמת שליא זו. אלא חומר ולד אחד, דחומר הזכר אין אתה מטיל עליה אלא ודאי רבנן היא והכי קתני הריני מטיל על השיליא חומר שני ולדות ונמצאת יושבת מחמת השיליא לזכר ולנקבה וכן נמי תשב לנדה מחמת מין בהמה וחיה שהפילה שאינו ולד ושמא שיליא זו מהן היתה אלא שלא הוצרך לפ' אלא חומר שאתה מטיל על השיליא ולומר שאין אתה תולה אותה באלו וכיון שאין אתה תולה אותה באלו אלא מספקא לן אם מאלו אם מולד אחר וכדקתני שאני אומר שמא נימוח שפיר של שיליא זו דאלמא ספיקא משוינן ליה מסתמא יושבת היא אף לנדה.
וא"ת כיון דיש שיליא במינן של אלו אפילו בזמן שאינה קשורה עמהן מפני מה אין תולין אותה באלו כמו שתולין אותה בולד מעליא י"ל דהכי קים להו לרבנן דאין דרכה של שילית בהמה חיה ועוף להתעכב אחר הולד כלום לא שנא בהמה במעי אשה ל"ש בהמה במעי בהמה וכדמשמע נמי בפרק בהמה המקשה (עז, ב) גבי שיליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה לא שאנו אלא שאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר אלמה אפילו כשנולדה במעי בהמה אמרינן נמי דאין תולין אותה בולד אלא בזמן שהיא קשורה עמה. והשתא דאתית להכי נראה לי דהכא נמי אפילו לרבנן לא תשב לנדה דכיון שאינה קשורה בולד אף היא אינה מהן אלא נימוח שפיר של שיליא זו ומשום דתנא שמא נימוח שיליא של שפיר זו תני נמי שמא נימוח שפיר של שליא זו ולא שמא הוא אלא ודאי כנ"ל.
שיהו ברובא: מפו' בפ' העור והרוטב בפי' רש"י ז"ל(קכד.).
בפלוגתא לא קמיירי: ואע"ג דהוי פלוגתא דיחידאה דלית הלכתא כותיה לא אמר טפח אלא מן התנור ולכותל פי' הנכון לפי שמעכב התנור מלסמוך לכותל ודוחק את הבית ועומד ליקצץ אבל לצד האחר אפי' הוא ארוכה הרבה הוי יד דחזיא להניח שם ככרות.
הכי תניא בת"כ אמר רב יהודה והלא האבן יוצא כל שהוא חבור ולא אמר טפח אלא מן התנור ולכותל, ע"כ. ופי' כל שהוא ואפי' ארוך הרבה דאי בפחות מטפח וכל שהוא ממש היכי חזיא להיות יד וכ"ת דכל היכא דבצירא טובא הויא כגופו של תנור הא ליתא דסבר התם משום יד נקט לה דקתני לכם לכל צרכיכם לרבות את הידות מכאן אמר אבן היוצא מן התנור טפח וכו' ויש פי' אחרים אבל זהו הנכון וזו שיטת רש"י ז"ל.
בדכתיבין קמיירי: וה"ה דיכול למימר כדקאמ' בסמוך בקדשים לא קמיירי אלא דהשתא סגי ליה בהא וכן דרך התלמוד.
והא אמר רב אין הולד מתעכב אחר חברו כלום: י"מ דס"ל דאין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דא"כ אמאי לא למשתהה ולית ליה לרב ג' נשים משמשות במוך ולית ליה נמי הא דאמר לקמן מעשה ונשתהא ולד אחר חברו וכו' ולא מעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא ורבי' הגדול הקשה עליה דהא מתני' דג' נשים להלכתא ולדה נקטי' לה בכל דוכתא ועוד האיך אפשר דלית ליה ההיא דיהודה וחזקיה וכי שקורי משקר תלמודא לק' למימר דרב לא ידע ליה דהא בני חביבה הוו ויתבי קמי בבי מדרשא ובקי בהן אלא ודאי מודה רב דאשה חוזרת ומתעברת ומיהו כי אתמר אחד מהם סנלד כדאיתא התם ובהא לא איירי הכא וכן כשהאשה מתעברת תאומים בעיבור א' פעמים שזה נגמר בשביעי וזה בתשיעי ובכי הא שניהם מתקיימים וכמעשה דיהודה וחזקיה אבל כששניהם נגמרים בחדש אחד אם שניהם בני קיימא אין א' מתעכב אחר חברו כלום וכל שהוא מתעכב אינו מפני שהא' נפל והא' נמוק ויוצא שליא בלא ולד והיינו דרב יהודה דאמר כל ג' ימים תולין את השליה כלה מכאן ואילך חוששין לולד אחר ואוקמ' בנפלים אבל בבן קיימא א"א שיהא זה קיים וזה נמוק אלא שניהם קיימים ואין משתהה א' מהם אחר חברו אליבא דרב ולית ליה הפוכי שמעתא דלקמן דאמר כ"ד לולד דב"ח ירחא א"א.
אשתיק א"ל וכו': פי' אשתיק ר' יצחק ובתר הכי א"ל איהו גופיה דילמא כאן בנפילם וכו'.
א"ל רב יוסף את מפרשת שמעתא דרב מנפשך א"ל רב יצחק בפי' אמר וכו': והוא דא"ל רב יצחק בלשון דילמא משום דהך בריתא שמע בפי' מרב ואידך דלעיל לא שמע אלא חדא ומשמע ליה מסברא דהכי מתרצין באידך בריתא דשמע מרב.
הכי אמר רב אין תולין את השליה אלא בבן קיימא: פי' הראשונים כפשוטה בבן קיימא ממש כלו' ולד חי וכ"כ בשאלתות רב אחאי גאון ז"ל ונסתייעו מן הירושלמי דאמר שם מפורש שאין השליה פורשת מן הולד עד שגמרי ולפי' אין תולין אותה בנפלי' וטעם דמילתא משום דבשלמא ולד חי בטלה לשליה ונפיק ליה אלא בנפל היאך יצא ותשאר השליה ומאי דחזייא שמואל לרב יהודה בישות היינו משום דאיהו אמר בכל ג' ימים תולין את השליה בנפל כדאיתא לעיל והא כל תלמידיה דרב אמרו משמי' דרב דלא כותיה דאפי' ביומו אין תולין את השליה בו ולפום גמ' דילן זה הפי' ק' הא רב יצחק בר שמואל דאסהיד דשמע בפי' מרב דתולין את השליה בנפל והיכי משוינין ליה טועה גמור מדלא מפ' ליה ותלמודא ורב יהודה נמי היכי טעה ולא עוד אלא דשתק הכא כדאמ' תלמידי' דרב דלא כותיה. ועוד דאמאי סמך רב יוסף אאידך טפי מההיא דרב יהודה דהוה תלמיד מובהק מרב דאפי' ספקא דגברי גריס כדאיתא בפ"ק דחולין לכך נראה יותר כפרש"י ז"ל שפי' בן קיימא הראוי לברית נשמה לאפוקי ושטו אטום וכיוצא בו וחזייא שמואל לרב יהודה בישות משום דאיהו תלמיד מובהק דרב ולא אמר ניהליה מעולם ובההיא דאמר בעלמא שמעת מילי דבר נפחא ולא אמר לי ואעפ"י שהירושלמי אינו הולך בשיטה זו אנו אין לנו אלא מה שמוכיח תלמוד שלנו.
המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליה עמהם וכו' עד הריני מטיל עליה חומר שני ולדות: לכאורה כר"מ רהטא והיינו דלא קתני שתשב לנדה משום שמא אין כאן ולד כלל אלא ודאי ר"מ היא דס"ל דמשום בהמה וחיה ועוף הויא יולדת ודאי ואית לה טוהר ודאי לכל הפחות אלא דספק שליה זו מטיל עליה חומר שני ולדות דלא ידעינן אם היא זכר או נקבה ומיהו ק' דא"כ היאך מטיל עליה מחמת שליה חומר ב' ולדות דהא אם בהמה חיה ועוף שהפילה נקבה הם אין כאן שום חומר מחמת שליה ואם זכר הן אין כאן מחמת שליה אלא חומר טומאה דנקבה בלחוד ואם הם ספק בר משליה נמי איכא חומר ב' ולדות אלא ודאי רבנן היא דלא חיישי לנפל בהמה חיה ועוף כלל ובדין הוא דלימא שתשב לנדה אלא משום דקתני שמא נמוחה וכ' הא אדילך דכליא ספקא הוא והיא הנותנת לומר דשמא אין כאן ולד בשליה זו כלל ותשב לנדה ומה שלא תלד השליה באלו שהוא תוך ג' ימים משום דקים לה לרבנן משום שאין דרך שלית בהמה חיה ועוף להתערב אחריהן כלום ואפילו במעי בהמה וכ"ש במעי אשה.
ודעת מורי נר"ו דמהאי טעם נמי אינה יושבת לנדה דהא ודאי אין שליה זו של אלו כיון שאינה קשורה בהן ובודאי נמוח שפיר של שליה זו ואיידי דקתני שמא נימוחה שלא קתני שמא נימוחה שליה קתני שמא נימוחה שפיר אבל לא שמא הוא אלא ודאי.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום פי' אשה היולדת תאומים ושניהם נגמרים צורתם או לשבעה או לתשעה חדשים אחרי שיצא האחד אין חבירו מתעכב לצאת אלא יוצא אחריו מיד אך אם האחד נגמרה צורתו לשבעה והאחד לתשעה כדבעינן למימר לקמן והיכא דאין ימים בין זה לזה שיש לתלות בכך אין לתלות השוליא בולד אחר אלא בולד הראשון והאי דאמר ביבמות בההוא ששהתה אחר נסיעת בעלה י"ב חדש וילדה והכשרי ר' את הולד דאימור נשתהה ג' חדשים יתירים במעי אמו הני מילי בדליכא בהדי' ולד אחר דנפק אבל כשהן תאומים ונפק חד מנייהו קים ליה לרב שאין הולד מתעכב אחר יציאת חבירו כלום:
ילדה ואח"כ הפילה אפי' מכאן ועד עשרה ימים אינה חושש לולד אחר פי' אם ילדה בן קיימא ואח"כ הפילה שוליא אפילו מכאן ועד עשרה ימי אין חוששין לולד אחר כדאמרינן שאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום אלא ודאי שוליא זו מולד הראשון הוא ולא חיישינן לולד אחר:
הכי אמר רב אין תולין את השוליא אלא בדבר של קיימא פי' בולד ש קיימא אבל שליא הבאה אחר הנפל אין תולין אותה בנפל הראשון אלא אנו חוששין לולד אחר ודלא כ' יהודא דאמר לעיל שכל שלשה ימים הראשונים תולין את השוליא בנפל הראשון ומש"ה חזא ביה שמואל בישות שלא אמר' משמיה דרב נמצא עכשיו דשוליא הבאה אחר הנפל אין תולין אותה בנפל ואפילו תוך שלשה ימים אלא חוששין לולד אחר ואם באה אחר בן קיימא אפילו עד עשרה ימי תולין אותה באותו הולד ואין חוששין לולד אחר ופתרון המורה לא נראה לי:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ג (עריכה)
אבל בקטן תחלתו כל שהוא. ותימה אמאי אמרינן בגדול שתחלתו ד' אפי' פחות מד' יהא תורת קטן עליו שתחלתו טפח וי"ל דגדול ניכר בדפוס שלושסופו להיות גדול ולא חשיב כלי עד שיהא גבוה ד' דבפחות מכאן אינו מחזיק את חומו:
תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו. הגרש"י ובפ"ה דכלים לא תני הכי אלא הכי מיתניא אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואי זו היא גמר משיסיקנו לאפות בו סופגנין אלמא קאי על שיריו ברובו דקטן אין אופין בו סופגנין:
ושיריו ברובו. פרש"י דפריך בהעור והרוטב רובו דטפח למאי חזי ומשני דאגדול קאי גדול הא אמרינן ושיריו ד' ומשני הא בתנור שבעה דשיריו בארבעה אבל ברובו לא מטמינן ליה דלא חמירי שיריו מתחלתו דהא מתחלתו כשהוא שלם לא הוי תנור בציר מד'. והא דקתני רובו (בתנור) בתנור ט' אע"ג דבחציו איכא ד' לא מטמינן עד דאיכא רובא. כך פי' בפרק העור והרוטב. ונראה לפרש איפכא דבתנור ט' כי היכי דמחמרינן בתחלתו דמטמא בד' מחמרינן נמי בשיריו ובר שבעה שיריו ברובו ואין זה דוחק אם סופו חמור מתחלתו דכיון שכבר היה כלי בראיות מעט נשאר שם כלי עליו וכיוצא בזה אשכחן בלולב הגזול דגרדומי אזוב כשרין וכן גרדומי ציצית בריש התכלת. ועוד דכי פריך התם רובו דטפח למאי חזי לא קשה ליה אלא משום דהוי יותר מדאי דבר מועט ולא חזי למידי אבל במאי דס"ד דסופו חמור מתחלתו לא קשה ליה ולא מידי ועוד למה לי למנקט תנור בר ט' בתנור בר ח' סגיא אבל אי אמרינן דבר ט' בד' ניחא הא דנקט בר ט' לרבותא אע"ג דד' הוי מיעוטא אפ"ה טמא ובר ז' ברובו אע"ג דלא הוי אלא ג' טפחים וחצי ומשהו טמא:
וכמה כל שהוא אמרי דבי ר' ינאי טפח. תימה דבפ' מי שמת גבי שייר כל שהוא משמע דכל שהוא ר"ל דוקא כל שהוא וכן פ"ק דקידושין גבי קרקע כל שהוא חייב בפאה ובבכורים ולכתוב עליו פרוזבול ולקנות נכסים שאין עמהן אחריות דמוקי להבמחט ותלו בה מרגניתא וי"ל הא דקרי הכא לטפח כל שהוא משום דמעיקרא תנא שיעורא רבה. וגבי חבית של (שותפין) שיתופי מבואות דאמרינן בפ' חלון צריך שיגביה כל שהוא ומפרש כל שהוא טפח התם נמי קרי ליה כל שהוא משום דבעלמא לא קנה הגבהה פחות מג' טפחים. ומיהו לר"ת דמפרש דכל הגבהה סגיא בטפח קשה ויש לחלק דשמא לגבי קרקע לא קרי כל שהוא אלא אם כן הוי דוקא:
בפלוגתא לא קא מיירי. אע"ג דבין תנור לכותל מיהא מודה רבי יהודה מ"מ בסתם תנור פליגי:
את אמרת לשמעתיה דרב. לשון שבח הוא ששבחו ובא זה והזכירו כדאמרינן רבי טרפון שמע ושכח רבי עקיבא דורש ומסכים:
ילדה ואח"כ הפילה אפילו מכאן ועד עשרה ימים אין חוששין לולד אחר. לא דמי להאי דאמרינן לקמן ששהה ולד אחר חבירו ג' חדשים דמילתא דלא שכיחא הוא א"נ היכא דילדה ולד קיימא אח"כ אפשר ששוהה ולד אחר חבירו אבל היכא שאחרון נפל אין דרכו להשתהות אחר הראשון:
אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא. פרש"י שכיוצא בו מתקיים אם היו חדשיו כלו לאפוקי שאם הפילה דבר שאינו לבריית נשמה כגון אם נברא בירך אחד באמצעו או גוף אטום וחזי ביה ברב יהודה בישות דאמר לעיל שתולין את השליא בולד ולא פי' באיזה ולד תולין כך פ"ה אבל לא רצה לפרש אין תולין את השליא אלא בולד של קיימא אבל לא בנפל דא"כ הוה מפליג אהא דאמר רב לעיל וגם אהא דבעא מיניה ר' יוסי בן שאול מר' המפלת עורב ושליא מהו דע"כ לא קא מיבעי ליה אלא בדבר שאין במינו שליא אבל במינו שליא פשיטא ליה דתולין וכן הך ברייתא דהמפלת כמין בהמה חיה ועוף ועוד דהו"ל למימר אין תולין את השליא אלא בולד של קיימא אבל מדקאמר בדבר של קיימא משמע שכיוצא בו מתקיים במקום אחר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה