נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/סימן פד - צט
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/פד (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פד
[עריכה]תשובה להתורני הרבני המופלג כ"ש מהור"ר ליב קוניץ נר"ו:
מה שתמה על פסקי הש"ע שפסק בי"ד סימן שכ"א כרמב"ם דבכור תופס דמיו וא"כ האיך סתם באה"ע סימן כ"ח דכל איסורי הנאה שמכרן וקידש בדמיהם מקודשת והרי פטר חמור מאיסורי הנאה נינהו ותופס דמיו ע"כ דבריו: ואני תמה למה אמר שסתם כרמב"ם וכי פליגי הפוסקים בפטר חמור שמכרו אם דמיו מותרין הא פלוגתא דר"י ור"ש הוא והלכה כר"י דאוסר דמיו והרא"ש לא התיר אלא בהודיע ללוקח שהוא פטר חמור אבל במוכר סתם כל הפוסקים שוין בזה. ועוד הרמב"ם גופא כלל זה בפ"ה מהלכות אישות שכל איסורי הנאה שמכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ויותר מזה אני תמה עליו למה הוא מתמיה על הש"ע ומכללא מדכתב סתם א"כ אף פטר חמור במשמע והלא משנה מפורשת בקידושין דף נ"ו ע"ב המקדש בערלה כו' ופטר חמור כו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהם מקודשת. ובדף נ"ז ע"ב מתחלה רצה לאוקמי הך משנה רק כר' יהודה ולבסוף מוקי לה לאחר עריפה ואליבא דכ"ע ועכ"פ גם כר"י אתיא דאוסר הנאת דמיו ואפ"ה תנן קידש בדמיהן מקודשת:
לכן דע כי הך הלכתא דפסק ר"י ואוסר הנאת דמיו מהלכות עוממות היא והראב"ד בפ' י"ב מה' בכורים באמת תמה על זה. וזה לשון הראב"ד שם הלכה ד'. אמר אברהם אם דמיו אסורים למה יתנם לכהן ויהנה בהם שהרי פודין פטר חמור בשוויו וכי מאיסורי הנאה שתופסים דמיהם הוא זה. וכ' הכ"מ ואיני יודע מה קשה לו על דברי רבינו שהרי דבריו דברי הגמ' הם ואפשר שאינו תמה אלא על הגמ' עכ"ל. והנה באמת פליאת הראב"ד צריכא נגר לתרץ הגמרא שהרי קיי"ל שאין איסורי הנאה תופסים דמיהם כי אם ע"ז ושביעית:
לכן נראה לע"ד שע"כ לא אמרו כלל זה אלא באיסורי הנאה שאין להם תקנה וכמו כן לדמיהם אם נתפסים באיסורם שאין להם תקנה. אבל פטר חמור לא דמי לשאר איסורי הנאה שהרי יש לו תקנה שאחר הפדיון הותר בהנאה. ולפ"ז אומר אני שודאי שאין דמיו חמורים מפטר חמור עצמו ואף לדמיו יש לו תקנה שהרי אכתי בידו לפדות הפטר חמור אף שכבר מכרו ואינו שלו דהרי אמר רב שיזבי בפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ע"ש דף י"א ע"א. ומעתה מתורץ פליאת הראב"ד שתמה וכי מאיסורי הנאה שתופס דמיו הוא זה וכוונתו שהרי קיי"ל בכל איסורי הנאה אין תפיסת דמיה רק בשביעית וע"ז ושאני הכא שמתחילה לא אסרה תורה פטר חמור בהנאה רק שלא להפסיד הכהן ותדע שהרי לאחר עריפה דלכ"ע אסור עיקר הטעם הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו ע"ש דף יו"ד ע"ב ומוקי לה התם כר"י וא"כ למה לי טעם על איסורו שהרי ג"כ אסור מחיים ואף דמפרש התם לר"י אפסידיה לביני וביני היינו לפרש מאי דקאמר יופסד ממונו אבל אכתי קשה טעמא ל"ל הרי מחיים ג"כ אסור ואף דליכא הך טעמא. אלא ודאי דגם מחיים הטעם משום פסידא דכהן שאם יהיה מותר בהנאה לא יפדנו ולכך גם אם מכרו הדמים אסורים מהך טעמא שהרי אכתי בידו לפדותו ולכך נאסרו הדמים עד שיפדנו משא"כ בשאר איסורי הנאה שאין להם שום תיקון שוב לא אסרה תורה הדמים וממילא כיון שעיקר טעם האיסור משום פסידא דכהן ולכן אם פודהו ונותן שוויו לכהן מהיכא תיתי נאסר הדמים שביד הכהן. ומתורץ פליאת הראב"ד שהקשה אם דמיו אסורים למה יתנם לכהן ולדידי לא קשה ולא מידי וכנ"ל. וממילא מה שאמרו בקידושין דף נ"ח ע"א דתרי מיעוטי כתיבי כתיב הכא כי חרם הוא כו' היינו דומיא דע"ז שנשאר בחרמו ואין לו תקנה וכמו כן יובל היא היינו גם כן מיעוטא דומיא דיובל שאין לו תקנה:
ומעתה המקדש בפטר חמור ואפילו לא הודיע לה שהוא פטר חמור דתתקדש בביני וביני מ"מ מקודשת בכוליה שהרי בידו לפדותו ויהיה כולו מותר ביד האשה וכמו כן מקודשת בדמיו מהאי טעמא. אלא לכאורה קשה סוגיא דבכורות דף ט' ע"ב הכי נמי אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקא ליה בשה ומקדשה בהך דביני וביני ע"ש. ולדידי אפי' לא ידעה מקודשת. נראה לע"ד שבהגמרא אמרו טעם הזה אפי' לס"ד דבעל האיבעיא בדף י"א ע"א דפדיונו לפודה וא"כ אי משום שבידו לפדותו א"כ יוחזר הפ"ח אליו ובמה תתקדש אבל למסקנא דפדיונו לבעלים באמת מקודשת ואף בלי ידיעה, ובזה ניחא לי דברי הברטנורא במסכת קידושין פ"ב משנה ט' בפטר חמור נאמר בו וערפתו כו' ואיו אסור בהנאה אלא לאחר עריפה. וכתב התיו"ט כתב הרב דאינו אסור אלא לאחר עריפה כו' ומיהו אין כן הלכה אלא כמו שכתבתי בס"ד במשנה ג' פ"ק דבכורות. והנה אני תמה והלא דברי הברטנורא הם דברי רבינו הגדול הרמב"ם בפירוש המשנה. הכי נימא ששגגה היא מהרמב"ם. אבל לדידי ניחא דאפי' לר"י דאסור בהנאה מ"מ שיהיה נקרא איסור הנאה לחלוטין עד שלא תתקדש בו האשה כמו במתני' דקדושין אף לר"י הוא דוקא לאחר עריפה אבל קודם עריפה לאו בכלל איסורי הנאה הוא שהרי יש לו תקנה בפדיון גם לאחר שקידשה ולכך מקודשת, והא דס"ד בקידושין לאוקמי המשנה כר"י ולא כר"ש היינו שהיה ס"ד דלר"ש אפילו אחר עריפה מותר. וא"כ גם לר"י למסקנא משנתנו אחר עריפה ואפילו הכי קידש בדמיהן מקודשת דלאחר עריפה הדמים מותרין בהנאה שכיון שכבר נאסר לחלוטין בהנאה אינו תופס דמיו וא"כ לא קאמר ר"י דדמיו אסורים כי אם קודם עריפה אבל לאחר עריפה דמיו מותרין. ובזה האיר ה' עיני בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות בפ"ק במשנה חמור שלא בכרה כו' וזה שאמר ר"י שהוא אסור בהנאה מחיים הוא הנאת דמיו אבל הנאת גופו אינו אסור אלא לאחר עריפה. והנה בלי ספק שדבריו תמוהים שהנאת גופו אסור מחיים לר"י כדמוכח בהגמ':
ובוודאי טעות סופר יש בדבריו וכן הרגיש התיו"ט וז"ל התיו"ט במשנה ג' ובפירוש הרמב"ם יש טעות ובנא"י הוא כהוגן ואעתיקה בסוף פרקין. וז"ל שם במשנה ז' וגם בפירוש הרמב"ם למשנה ג' שבנוסח שלנו כתב אבל הנאת גופו אינו אסור אלא אחר עריפה מצאתי בנא"י וכן הנאת גופו קודם עריפה ואחר עריפה עכ"ל התיו"ט. ואני אומר א"כ הנוסחא מאי וכן שהרי לא זכר הרמב"ם מהנאת דמיו לאחר עריפה אדרבה כך אמר וזה שאמר ר' יהודה שהוא אסור בהנאה מחיים הוא הנאת דמיו הרי שבהנאת דמיו פורט מחיים. ולכן נראה לע"ד שנוסחת א"י מיושרת בחד צד ונוסח שלנו מיושר בחד צד וכך צריך להיות אבל בהנאת גופו קודם עריפה ואחר עריפה. פירש דמיו דוקא מחיים אסור אכן אחר עריפה שאין לו תקנה אינו תופס דמיו אבל גופו גם אחר עריפה אסור ודוק היטב. ובזה כל הפסקים בש"ע והרמב"ם נכונים:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/פה (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פה
[עריכה]תשובה שנית על הנ"ל להתורני הרבני המופלג כ"ש כמהור"ר ליב קוניץ נר"ו הנ"ל:
משפטיו עם ישראל שיש לו דמי פטר חמור שרצה לחלק דאף לרמב"ם שאסור דמיו בהנאה היינו לישראל ולא לכהן. אני תמה עליו אנה מצא בכל משפטי איסור פ"ח שום רמז לחלק בין כהן לישראל והרי פ"ח עצמו קודם פדיון אפילו לכהן אסור ולהכי אסור לישראל ליתנו לכהן לפי שחשודים על הדבר וכן אחר עריפה אפי' לכהן אסור בהנאה שהרי הוא מן הנקברים ולמה בדמיו האסורים בהנאה יהיה חילוק בין כהן לישראל ואיך לא הוזכר בגמ' וברמב"ם דבר מזה. ואדרבה הרמב"ם כלל יחד איסור הנאת הפ"ח עצמו ואיסור הנאת דמיו ואיסור הנאתו אחר עריפתו וכשם שאחר עריפה וקודם פדיון אסור ג"כ לכהן ה"נ דמיו ועוד שאם היו מותרים הדמים לישראל ליתנם לכהן עד שמטעם זה רצה לפרש שקידש בדמיהם מקודשת היינו מטעם טובת הנאה כמבואר בדבריו באריכות. ואני תמה שהרי בגמ' אמרו ומחיים אסור בהנאה ומוקי לה להנאת דמיו ואם היה לו בהם טובת הנאה איך שייך למימר אסור בהנאה אפי' למ"ד טובת הנאה אינו ממון הנאה היא ושמו מוכיח שנקרא טובת הנאה הא ודאי דהא ליתא:
ומה שרצה לפרש דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ב דקידושין שכתב שאינו אסור בהנאה אלא אחר עריפה היינו לכהן. הא ודאי טעותא היא אף לשיטתו שהרי שם על פ"ח עצמו קאי ובפ"ח עצמו מפורש בגמרא וברמב"ם שאסור אף לכהן. ומה שהבין מדברי רש"י שכתב במס' בכורות דף יו"ד ע"ב שאם השכירו דמיו אסורים שכוונת רש"י להנצל מקושיית הראב"ד ושבאמת אם מכרו אינו ת"ד. האמת אגיד שפעם ראשונה כאשר עיינתי בסוגיא זו בבוא דבריו הראשונים ג"כ עלה ברעיוני לפרש דברי רש"י כן וחזרתי בי כי רש"י לא כתב להנאת דמיו שאסור להשכירו רק ז"ל רש"י שאם השכירו דמיו אסורים וממנ"פ איך נפרש דברי רש"י אם כוונתו שהשכירו ועדיין לא קיבל דמי השכירות שאסור לקבלם א"כ למה הוכרח לפרש בשכירות הא ודאי שגם במכר כן שלכתחילה אסור לקבל דמים ואף אם אמרו באיסורי הנאה שאינם ת"ד היינו דיעבד שכבר קיבלם ולאחרים וכמבואר בשיטת הפוסקים ועיין בי"ד סימן קל"ב. ואם כוונת רש"י שכבר קיבל דמי השכירות שוב ג"כ אין חילוק בין מכר לשכירות וכי היכא דמכר אינו ת"ד ה"ה שכירות. ולהחמיר בשכירות יותר מבמכר כנזכר במכתבו זה אינו עולה על הדעת ואפילו נניח סברת התוס' בריש פ' השוכר מ"מ למה יהיה חמור ואם מטעם קנס גם בדמי מכירה יקנסו. אבל הנלע"ד דשכירות הזה שוה למכר ממש בין לקולא ובין לחומרא. ובאיסורי הנאה התופסין דמיהם כמו ע"ז ושביעית שכירות כזה ת"ד מן התורה. ומה שכתבו התוספות בריש פרק השוכר דשכירות הוא מדרבנן היינו שכירות דהתם שהשכיר גופו או חמורו לעשות עמו ביי"נ אבל אם השכיר הע"ז עצמה או פטר חמור עצמו א"כ הדמים המה חליפיו ממש ואם במכר פ"ח ת"ד הה"ד בשכירות הזה ואם במכר פ"ח שוה לשאר איסורי הנאה ואינו ת"ד גם שכירות הזה אינו ת"ד. באופן שאין לפרש כוונת רש"י ע"ד סברת הראב"ד:
אבל הנראה לע"ד כוונת רש"י בזה דהרי קיי"ל בכל איסורי הנאה הת"ד כמו ע"ז ויי"נ ושביעית אם מכר היי"נ ומשך הלוקח ואח"כ נתן הדמים מותרין בהנאה וכן בע"ז ועיין בי"ד סי' קל"ב ריש הסימן ואף שהש"ך כתב שם בשם הר"ן שרש"י חולק על זה, לדעתי אין מדברי רש"י שהביא הר"ן הכרע ויש לחלק בין פירות שביעית שמכרם קודם זמן איסורם שיש לו בהם זכות וא"כ תכף משמשך נתחייב בדמיו ולכן אי הוי בעין היה לדמיו דין שביעית ובין איסורי הנאה לאחר זמן איסורם שאין לו בהם זכות והלוקח שקנה במשיכה זכה מהפקר ולא מקרי דמי ע"ז ואין להאריך בזה כאן. אבל הנראה לע"ד שיש מקום לומר שרש"י שוה בזה לדברי הפוסקים וכל זה במכירה שמכוין הלוקח לקנות וקנה לגמרי משא"כ בשכירות נשאר הגוף להמשכיר ולא יצא מרשותו לגמרי תמיד מקרי חליפיו ודמיו אסורים ולכך לא נקט רש"י מכירה שא"כ היה מוכרח לחלק בין משך קודם שקיבל הדמים או אח"כ ונקט רש"י שהשכירו שאז הדמים אסורים בכל גווני:
ומ"ש שלא ירד לסוף דעתי שכתבתי דלרב שיזבי אם קידש בפ"ח עצמו אפי' אינו שוה אלא פרוטה לדידן מקודשת כיון שבידו לפדותו והקשה במאי תתקדש אף לרב שיזבי והא לית לה רוחא ועדיין לא פדאו. אני אומר היא מקודשת והוא יפדה או לכשיפדה:
ומה שתמה עוד עלי שכתבתי דרב לית ליה הא דרב שיזבי משמיה דרב הונא א"כ מדוע פסקו הפוסקים להא דרב שיזבי והא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. גם הא לא קשיא ולא מידי כיון דרהיטא דסוגיית הש"ס והבעיא פדיונו למי הכל אליביה דרב שיזבי א"כ הלכתא כוותיה. ובזה הוקם על כנו כל מה שכתבתי במכתב הראשון:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/פו (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פו
[עריכה]תשובה שלמא רבא לכבוד אהובי וידידי. הרב המופלא החכם השלם בתורה ובמדות חמודות. כבוד שמו הטוב במהור"ר מנחם נאווארי נ"י:
דברי אגרתו מן תשרי העבר הגיעני בחוה"ס ואז אין הלבלר יוצא בקולמסו ואח"ז הגיע זמן אסיפת התלמידים בתחלת הזמן ואנא שאילנא להו ולא יכולתי להשיב וביחוד שראיתי שאין שאלתו נחוצה. אמנם כעת שפניתי מעט ראיתי מכתבו. ומה ששאל איש שנולד לו בן זכר ולא מצא סנדק כרצונו רק זה שכבר היה אצלו סנדק באחד מבניו הקודמים אם מותר לכבדו: הנה אין דעתי נוחה להשיב בדבר שאין לו שורש מן הש"ס ודברי רבינו פרץ שהביא מהרי"ל בריש הלכות מילה הוא רק כעין אסמכתא לתת טעם על מה שנמנעים מלכבד לאחד בשני בנים. ובגוף הדבר שדימה מהרי"ל מצוה זו למקטיר קטורת. אני תמה כי אף שדימה הירכים של הסנדק למזבח אכתי מנ"ל לדמותו למזבח מקטר קטורת שהוא מזבח הפנימי ויותר מזה היה לו לדמות למזבח החיצון ודם הברית לדם הקרבנות שמקומם על מזבח החיצון והרי בכל הקרבנות לא היה מצריכים כהנים חדשים זולת לפייס השלישי היו אומרים חדשים לקטורת באו והפיסו. ונראה שיצא לו זה מן המדרש הובא בילקוט שמעוני סוף פ' לך לך בשעה שמל אברהם ילידי ביתו העמידו גבעות הערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחם לפני הקב"ה כקטורת הסמים וכעולה שהיא כליל לאישים. וע"ז סמכו הר"פ ומהרי"ל לדמות מצוה זו לקטורת. ואעפ"כ אומר אני שאין ללמוד מקטורת לענין שתהא מעשרת ולהקפיד על חדשים כקטורת. שהרי במס' יומא דף כ"ו ע"א מקשה בגמ' אי הכי עולה נמי וכו' א"ל הא שכיח והא לא שכיח. ופירש"י ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיח וא"כ אין ללמוד מקטורת דקטורת לא היה בכל העולם רק במקדש פעמים בכל יום אבל מצות ברית מילה יש בכל גבול ישראל בכל יום הרבה מאד. וא"כ מסתמא לא קאי עושר על דבר השכיח הרבה. אמנם אולי בהחשב נגד זה שקטורת לא שייכא אלא בכהנים והמה מתי מספר חלק קטן נגד כלל ישראל ומצות מילה אף שיש הרבה בכל יום אבל גם הזוכים במצות המה הרבה מאוד שכל ישראל ראוים לזה וריבוי כל ישראל נגד הכהנים הוא אפשר כמו ריבוי מצות מילה נגד קטורת. ואולי בזה יש לתרץ למה על הסנדק הקפיד מהר"פ להדר אחר חדשים ועל המוהל לא מצינו שהקפיד ואם רגלי הסנדק הם מזבח הקטורת א"כ המוהל הוא כמקטיר קטורת. ולפמ"ש ניחא דמוהלים לאו כולהו חזיא לכך וצריך אומן ובקי ולא נפישי אומנים יותר מכהנים ומקרי מצות מילה שכיח לגבי אומנים יותר מקטורת לגבי כהנים. אמנם בתוס' ישנים שם ביומא לא פירשו כפירוש רש"י ולפי פירושם גם עולה מעשרת אף ששכיח. ועכ"פ כל הדברים הללו אין להם שורש ועקר בגמ' והכל רק דרך דרש ורמז ולא לעכוב ולא למנהג קבוע. ובכל מדינת פולין אין מדקדקין בזה ובהרבה מקומות הרב הקבוע הוא חיוב לסנדק תמיד וגם פה קהלתנו אין הכל מקפידין בזה:
ומה שהקשה מעכ"ת לפי טעם הר"פ שהוא כמו חדשים לקטורת א"כ מה חילוק יש אם הוא אצל אדם אחד או אצל אדם אחר ומה יועיל שינוי בעלים ונימא דומיא דקטורת שלא שנה בה כל ימיו גם סנדק מי שהיה סנדק פ"א שוב לא יכבדנו שום אדם להיות סנדק. יראה לי כי באמת יש לתמוה על דברי מהר"פ איך דימה דבר זה לקטורת דבשלמא קטורת היא עבודה המסורה לכל בני אהרן איש כאחיו וא"כ כולם שותפים ולכן לא הניחו להיות אחד שונה בה פעמיה וחברו לא יזכה במצוה זו. אבל מצות סנדק הגם שמעשרת מ"מ אבי הבן שלו היא המצוה ובידו לכבדו ולהעשיר משלו לאחד כמה פעמים. והנראה לע"ד שהר"פ דימה דבר זה למה שאמרו במס' עירובין דף ס"ג אמר ר' אבא בר זבדא הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם וכו'. נמצא שגם האדם בשלו ראוי שלא ליתן הכל לאחד. וכל זה באדם אחד אבל בעל ברית אחר יכול גם הוא לכבד לכל מי שירצה ומה איכפת לו במה שכבר כבדו איש אחר. ויותר מזה אין להאריך בדבר שכל השורש אינו מן התלמוד. ודי כעת בזה:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/פז (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פז
[עריכה]נשאלתי מהרב הגאון החכם השלם והכולל מוהר"ר חיים מודעי נ"י חד מחכמי קונשטאנדינא רבתי מדי עברו עלינו בשליחות מצוה לכונן את ק"ק צפת תוב"ב. והראה לי דברי הכ"מ בפרק ט' מהלכות מעשר שני ונטע רבעי הלכה ח' שכתב הכסף משנה שם שסובר רבינו כפירוש התוס' דאערלה קאי. והדברים תמוהים. חדא דלימי קליטה אין שום סברה לחלק בין ערלה לשמיטה. ועוד זה מימרא מפורשת בר"ה דף ט' ע"ב ודף יו"ד דלענין קליטה שוה ערלה לשביעית שהרי בברייתא שם משוה ערלה לשביעית לשלשים ימי קליטה למסקנא דהני שלשים לקליטה. ועד כאן לא נחלקו התוס' עם רש"י שם אלא דלהתוס' לא קפדינן אהשרשה בתוספת שביעית ע"ש דף יו"ד ע"ב ד"ה שלשים יום:
ראיתי לעיין בדברי הכסף משנה. והנה לפום רהיטא דברי רבינו הגדול בפירוש המשנה תמוהים במס' שביעית פרק ב' משנה וי"ו שכתב וז"ל. והתנאים כולם מסכימים שצריך שתעלה לו שנה קודם שנת השמיטה וכו'. והדבר יפלא בעיני מה ענין שתעלה לו שנה לכאן. בערלה הדבר תלוי במנין השנים ותלי בפלוגתא אם יום אחד בשנה חשוב שנה או שלשים יום חשובים שנה אבל תוספת שביעית לאו משום שיהיה התוספת הזה חשיב שנה ולא מצינו לפי העולה על זכרוני שום פלוגתא בזה ולכ"ע זמן תוספת שביעית שלשים יום אי לר"ע מקרא ואי לר' ישמעאל הלכתא כמבואר בריש מס' מ"ק. אלא שרבינו הגדול שיצא בפי' המשנה מדרך הגמ' ופירש דברי הת"ק שלשים יום לחוד לפיכך הוצרך להמציא שהדבר תלוי בחשוב שנה כדי שלהת"ק יהיה סגי ביום אחד אבל בגמרא באמת אמרו שלשים ושלשים. באופן שדברי רבינו בפירוש המשנה לא זכיתי לעמוד על מקורן:
ומעתה אני אומר בפלוגתא דר"מ ור"א אי יום אחד בשנה חשוב שנה לא איפסיק בשום מקום הלכה כדברי מי. אבל לפי שאמר רב נחמן בר"ה וביבמות שלשים ושלשים ושתי שבתות ושלשים וכו' מכלל שהכריע כמ"ד שלשים וכו' חשובים שנה וכ"ז לדברי התוס' דר' נחמן קאי אערלה אבל לרש"י דקאי אשביעית א"כ אכתי אין כאן הכרעה דתוספת שביעית לכ"ע שלשים יום אבל ערלה דתלוי בשנים אפשר דהלכה כר"מ דסגי ביום אחד וא"כ למ"ד בשתי שבתות סגי בשתי שבתות לחוד דיום ארבעה עשר עולה לכאן ולכאן. נמצא דברי הכסף משנה נכונים דמדכתב הרמב"ם בערלה דבעינן מ"ד ימים מכלל שסובר כתוס' דר"נ אערלה קאי ובעינן גם בערלה שלשים יום מלבד ימי הקליטה אבל לא מטעם התוס' שהתוס' כתבו הטעם דבשביעית לא חיישינן במה שהושרש בתוספת שביעית אבל הרמב"ם טעמו דעל שביעית לא הוצרך ר"נ לאמרו כלל דפשיטא בעינן ימי הקליטה חוץ משלשים יום של תוספת שביעית שהרי לא נחלק אדם מעולם על זמן תוספת שביעית שהוא שלשים יום אלא קאי על ערלה להכריע דלא כר"מ. ומעתה גם דברי הרמב"ם בסוף פ"ג דשביעית נכונים: והנה לפי הנראה מסוגית הגמ' אי אפשר להיות כסברתי שתוספת שביעית יהיה לכ"ע שלשים יום מלבד ימי הקליטה דא"כ קשיא ברייתא דר"ה דמוקי כר' מאיר שלשים לקליטה ויום שלשים עולה לכאן ולכאן דהרי שם בברייתא נזכר ערלה ושביעית ותינח ערלה אבל שביעית איך סגי בשלשים יוה והמה ימי קליטה ואיה תוספת שביעית. ואם נאמר כדעת התוס' שאין שום קפידא לענין השרשה בתוספת שביעית וא"כ נחה דעתנו מקושיא הנ"ל אבל נפלנו בעומק הבנת משנה דשביעית דלדעת התוס' משנה כצורתה וסגי לת"ק בשלשים ולר"י ור"ש בשתי שבתות ולר"י ג' יום ולא בעינן עוד שלשים יום לכל אחד וא"כ סגי לר"י ור"ש י"ד יום ולר"י ג' ימים. ואתמהא שיהיה מותר לנטוע תוך תוספת שביעית עצמו והתוס' עצמן לא כתבו אלא דלא איכפת לן מה שנשרש בתוספת שביעית והיינו שהוא נוטע קודם לכן אלא שאינו קולט אז אלא אח"כ וכבר הגיע תוספת שביעית אבל שיהיה הנטיעה בידים בתוספת שביעית מהיכא תיתי להתיר. ואם נימא שר"י באמת לא בא להתיר תוך זמן תוספת שביעית אלא ששמע שהת"ק סובר שהקליטה שלשים יום וע"ז בא לחלוק שזמן קליטה הוא רק י"ד יום וכן משמע לשון ר"י ור"ש כל הרכבה שאינה קולטת כו' וכן לשון ר' יהודה. א"כ קשה הרי עכ"פ לדינא לכאן אין כאן שום פלוגתא דלכ"ע למ"ד יום אסור ליטע ובשלשים מותר לכ"ע. ועוד מנ"ל לר"י ור"ש ולר"י דטעמא דת"ק משום קליטה ודלמא באמת טעמו משום תוספת שביעית לחוד ובפרט אם הגירסא ר' אלעזר כמובא במס' ר"ה וא"כ אפי' אם תוספת שביעית ג"כ שייך במה שחשיב שנה הרי ר"א ס"ל למ"ד יום חשובין שנה וא"כ שיטת התוס' נפלאה. ואין לנו שום מקום לנוס כי אם לפרש כדברי הרמב"ם בפירוש המשנה דתוספת שביעית ג"כ שייך אי יום אחד חשוב שנה ות"ק דמתני' היינו ר"מ ואם הוא ר' אלעזר שלשים ושלשים בעי ולר"מ סגי בשלשים וכשיטת רש"י דהשרשה צריכה שתהיה קודם תוספת שביעית. ולפ"ז כבר מוכח מברייתא דר"ה דמשוה שביעית לערלה ש"מ שגם שביעית תליא אי יום אחד חשיב שנה. וממילא אפילו קאי ר"נ אשביעית כבר מוכח דגם בערלה שלשים יום דוקא הוא דחשיב שנה וא"כ ממילא אין צריך לומר כהכ"מ דרמב"ם ס"ל כשיטת התוספות:
ודע דתמיה לי טובא על מ"ש הש"ך בשם תה"ד בי"ד סי' רצ"ג ס"ק ב' בדין חדש שמבואר שם שצריך שישריש קודם לעומר וכתב הש"ך בשם תה"ד דהיינו שלשה ימים כדמוכח בפ' מקום שנהגו גבי המנכש בי"ג כו'. והנה התה"ד וכן הש"ך שהביאו תמיה לי טובא מה ראיה מפ' מקום שנהגו והלא מרא דשמעתא שם ר"י דאיהו ס"ל כל הרכבה שאינו קולטת בשלשה ימים וכו' וכיון דאנן פסקינן כר' יוסי ור"ש כמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות נטע רבעי וכן פסק הש"ע בסימן רצ"ד סעיף ג' א"כ ה"נ בחדש בעינן י"ד ימים דהיינו שתי שבתות. שוב עיינתי בספר נקודות הכסף שהש"ך עצמו הרגיש בזה:
ונחזור לראשונות מה שהוכחתי מהמשנה דגם לענין תוספת שביעית תליא בחשוב שנה וזה מאד תמוה בעיני וכמ"ש בריש דברי דמה ענין תוספת שביעית להיות חשוב שנה. ולכן נלע"ד לקיום דברי התוספות במקצת ולבטל במקצת והוא כי בודאי לכתחילה ליטע או להרכיב אסור אפילו קודם שלשים יום כיון שהקליטה לא תגמר עד שכבר יגיע תוך שלשים וכו' וכבר הגיע תוספת שביעית. אבל בדיעבד לענין אם נטע שיהיה צריך לעקור אז דוקא אם נקלט תוך שביעית עצמו יעקר אבל אם נקלט קודם שביעית אף שכבר היה תוך תוספת שביעית יקיים וא"כ מתני' דשביעית דלענין לכתחילה מיירי לכ"ע בעינן שלשים יום שהוא זמן תוספת שביעית חוץ ימי קליטה ולכן לכל חד כדאית ליה למר שלשים ושלשים ולמר י"ד ושלשים וכו' וברייתא דר"ה מיירי לענין דיעבד לכ"ע לענין שביעית סגי בימי הקליטה לחוד ולא בעינן זמן תוספת שביעית נוסף על ימי הקליטה ולא הוצרכו למימר בר"ה יום שלשים עולה לכאן ולכאן אלא לענין ערלה. ומעתה דברי הכסף משנה נכונים לפי שלשיטת רש"י דר"נ אשביעית קאי א"כ אין ללמוד מהכא לענין חשוב שנה דלענין שביעית לא נחלק אדם מעולם דתוספת שביעית הוא שלשים יום ואכתי מנ"ל שהכריע ר"נ דדוקא שלשים יום חשובים שנה ולכן כתב הכ"מ דס"ל כשיטת התוספות דר"נ אערלה קאי אבל לא כסברא התוספות דדוקא בערלה ולאפוקי שביעית אלא אדרבה בשביעית הוא מימרא שאינה צריכא דפשיטא דתוספת שביעית שלשים יום וכמ"ש בריש דברי:
ורואה אני דברי רש"י ז"ל נוטים ג"כ לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שתוספת שביעית שהוא שלשים יום ג"כ מישך שייך בפלוגתא דר"מ ור"א אי יום אחד חשוב שנה או שלשים יום. שהרי רש"י כתב בר"ה דף יו"ד ע"ב בד"ה לדברי האומר שלשים יום וכו' שלשים לתוספת כר' אלעזר. הרי דדייק רש"י דשלשים לתוספת כר"א הוא מכלל דלר"מ לא בעינן שלשים לתוספת:
גם תמיה לי מה שמביא הש"ס ביבמות מימרא דר"נ דלכאורה אין לו ענין שם. דשם מביא רק דרב אמר הלכה כר"י בהרכבה והיינו ששיעור הרכבה י"ד יום ומה לי אם צריך חוץ לזה שלשים ליחשב שנה זה לא שייך בדר"י וזהו שייך לכולהו תנאי:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/פח (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פח
[עריכה]- וזאת שנית על ענין הנ"ל
אלהים ראיתי עולים מן האר"ש ארשת שפתיו ברור מללו הלכה ברורה דברי אלהים חיים. מר ניהו רבה מודעה רבא לאורייתא. זה ידידי וזה רעי ואהובי הרב המובהק החכם הכולל. חכם חיים מודעי הי"ו:
דבריו הנחמדים קבלתי אתמול סמוך למנחה. וטרם שראיתי דבריו מסרתי ליד בני התורני מה שהיה נ"ל למצוא תשובה וסתירה לדברי עצמי. ועכשיו ראיתי שכונתי בזה לדעתו הרחבה וממנו תוצאת חיים להמציא דבר חדש ליתן טעם לשבח על דברי רש"י והרמב"ם בפירוש המשנה להיות תוספת שביעית חשוב שנה משום שיראה הרואה שנהגו בו עדיין ערלה ויאמר כי נטעו בשביעית. הנה טעמא דמסתבר אמר ודילדא אמיה כוותיה דמר תלד. ואע"ג דאית ליה קצת פירכא דאטו כל מבריך שייך ביה ערלה הלא אם לא נפסק מהשורש עדיין אינו בכלל ערלה עד שיופסק מהשורש וניכר ע"י העלין להיכן נוטה וא"כ למה אסור להבריך תוך שלשים יום לפני ר"ה. וידעתי שמר נ"י ישיב גזרו על זה מפני זה כי ראיתי שגם חרישה גזרו משום נטיעה. ומלבד שזה דוחק גדול וגזירה לגזירה הוא. אלא שגם אם נודה לו בזה קשיא להיפך למה יהיה מותר להבריך אף קודם שלשים יום והלא איכא למיחש שלא יופסק משרשו עד שנת השביעית ואז יומשך איסור ערלה עד התשיעית וחזר החשד של מר לאתריה. אבל הנלע"ד שלא כיון הרמב"ם לומר טעם על עיקר איסור נטיעה שלשים יום קודם שזה א"צ טעם שהרי הל"מ שתוספת שביעית שלשים אלא הרמב"ם נתן טעם למה בחרישה נמנו ר"ג וב"ד והתירו בזה"ז ובנטיעה נשאר האיסור לכן נתן טעם זה:
ועוד אי כדברי מר קשה אף אם נטעה תוך שלשים יום זמן היתר ערלה יוכיח שלא נטע בשביעית שאילו נטע בשביעית עצמו הפירות אסורין עד ט"ו שבט של עשירית ועכשיו שנטע תוך שלשים יום אף שלא עלתה לו שנה מ"מ תיכף בר"ה של עשירית כבר יצאה מאיסור ערלה כמבואר ברמב"ם בפ"ט מה"ש הלכה י"א ודו"ק. וידעתי ששערי תשובה פתוחים אבל האמת יורה דרכו:
והנה כבר כתבתי למר ע"י בני לחזק ולתרץ סברתי ולחלק בין איסור לכתחלה ובין דיעבד אם יהיה חייב לעקור. וגם בזה ראיתי שהרגיש מר וכתב שהתוס' לא כתבו כן רק לר"י אבל לר"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. וא"כ אומר קשה שהרי התוספות מחלקים בין תוספת לשביעית עצמו ואמאי נימא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון:
ומה שהרבה להוכיח דהלכה כר"א. הנה מדאמר ר' יוחנן בנדה דף מ"ד שלשים יום וכו' אין ראיה שר' יוחנן הכריע זה להלכה שהרי הדבר מוכרח מלשון הברייתא וכמ"ש התוס' שם. וכן שאר ראיות שהביא מר כבר הרגיש בעצמו שיש לדחותן וא"כ אדרבה מסוגיא דריש ר"ה דקאמר הא קמ"ל דניסן וכו' ויום אחד בשנה וכו' וכן כל הנך ברייתות שם כולהו ס"ל בפשיטות כר"מ:
ובר מן דין לענין ערלה היה לנו לחלק בין חו"ל לארץ ישראל שהרי כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. וגם קשה לי על עיקר זמן קליטה שהחליט הרמב"ם וגם הש"ע בדין ערלה כר' יוסי ור"ש שתי שבתות ולא חילקו בין ארץ ישראל לחו"ל ואמאי והרי ר"י ס"ל שלשה ימים וא"כ הלכה כמותו בחוצה לארץ. אלא צ"ל שלא נאמר כלל זה אלא במה שלא הכריעו האמוראים בערלה גופא אבל היכא שהכריעו האמוראים בערלה גופא הלכה כפלוני גם בחו"ל כן הוא. וא"כ מעתה הוכרח הכ"מ לומר שהרמב"ם מפרש דר"נ אערלה קאי וא"כ הכריע ר' נחמן בערלה גופא דשלשים יום הוא דחשובים שנה. וכן לענין קליטה הכריע רב על ערלה גופא דלכך הביא הש"ס בסוף הערל מימרא דר"נ שאין לו שום שייכות לומר דאף לענין ערלה הלכה כר' יוסי. וכמו שכתב הר"ש בסוף משנה ו' פ"ב דשביעית:
ובזה ניחא לי דלכאורה לענין זמן קליטה אכתי קושייתי במקומה עומדת למה לא יהיה סגי בחו"ל שלשים יום ואף שהכריע רב בהדיא כר' יוסי מכל מקום שמואל פליג שם וביבמות והדרינן לכללא כל המיקל בארץ ואף דהלכה כרב באיסורי מ"מ לענין ערלה בחו"ל הוי לן לפסוק כשמואל דהרי אפילו על בית שמאי היה לן לסמוך בחו"ל אי לאו דב"ש במקום ב"ה אינו משנה. אמנם לפי מה שכתבתי אתמול דהך מימרא דר"נ מיותר הוא ביבמות וצ"ל כמ"ש הר"ש להורות שאף בערלה הכריע רב כר"י. וע"ז קשה אטו הא למימרא בעי דזמן קליטה חד הוא לכמה ימים נקלטת ומאין נבוא לחלק בין ערלה לשביעית עד שהוצרך להביא הך דר"נ א"ו משום ערלה בחו"ל הוצרך להביא הך דר"נ וא"כ הרי חזינן דלענין חוצה לארץ עצמו נחלק רב ומחמיר ושוב לא שייך להקל כשמואל. וזה נלע"ד בחפזי. וכתבתי פה כבן כפר וספרי דבי רב אין אתי פה. ועיני מר תחזינה מישרים ואשר יבחר יקרב אליו, ובזה שלום. דברי:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/פט (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פט
[עריכה]- אלה דברי הגאון הרב הגדול מהר"מ נר"ו ראש ב"ד דקהלתנו
שאלה קהל שקנה קרקע לפני ס' שנה לקברות. ולפי שהמקום ההוא לא נמכר לצמיתות עלמין קנוהו למאה וחמשים שנה ואח"כ תחזור הקרקע לבעלים לחרישה או לבנין כמו אדם העושה בשלו. ואותן שלקחו הלכו לעולמם ונקברו שם. ועתה קמו בניהם ורוצים לקנות קרקע אחרת שתהיה לקנין עולם. אם מותר להן לפנות הנקברים שם ולקברם בקרקע זו שיהיה להם מנוחה לעולם:
נ"ל לאסור לפנות המתים מפני ג' טעמים. חדא דהא דקיי"ל בסי' שס"ג דאם נתנוהו על מנת לפנותו מותר היינו אם נתנוהו ע"מ לפנותו סתם מותר לפנותו בכל זמן. ואם נתנוהו לפנות לזמן קבוע מותר לפנותו לאותו זמן. דכל כה"ג ליכא בלבול למתים. אבל לפנותו קודם זמן הקבוע איכא טעמא דבלבול: עוד יש טעם אחר דלזמן מרובה כי האי ק"ן שנה ע"פ רוב לא נשאר אלא רקב ולא שייך בו בלבול אבל לעת עתה אכתי הם עצמות שייך ביה בלבול כמו גבי יהודה שהיו עצמותיו מגולגלים. ויוכל להיות שישתדלו עוד מאותו זמן גם מאז והלכה. ונלע"ד דלא שייך קבורה ברקב. וכדאיתא בתורת כהנים קרבו שאו את אחיכם מכאן אמרו אין מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו אלא מישאל ואלצפן. והיינו משום שנשרפו לעפר. ולהתוס' בסנהדרין דף נ"ב שהיו שלדן קיימת מ"מ קיי"ל בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר. והרב בעל קרבן אהרן כתב שאם יש אחרים שיטמאו להם לא יטמאו הכהנים ולא משמע הכי בתלמוד ובפוסקים ואין זה דומה למה שפסק ר"ת לענין אנינות לאיסור אכילת בשר כיון דמצוה לטמא: ועוד נ"ל טעם ג' כי לא נכון לגרום אבילות קרובים בליקוט עצמות כדאיתא בסי' ת"ג ולפטור עצמו מכל המצות. אבל ברקב לא שייך אבילות. והא דבשבת דף קי"ב ע"ב צדיקים לא הוי עפרא עד שעת תחה"מ היינו בצדיקים גמורים ותלמידי חכמים כמו יוסף הצדיק ור' אחאי ור' יאשיה וזהו לא שכיח בזה"ז כאשר שמעתי מהקברנים פה שמצאו בקברות ישן הרבה קברים מלאים רקב:
ובתשובת חכם צבי מתיר לפנות מקבר של כותי לקבר ישראל. התם הוי לכבודו טפי שלא יהיה נקבר כותי אצל ישראל כמו בהרוגי ב"ד שהיה מלקטים עצמות וליכא בלבול משא"כ הכא שלא יוקבר כותי לשם. ומ"מ נ"ל שמחויבים לעשות אחת משתים או שישתדלו להיות מקום קבוע עולמית או שיקנו קרקע אחרת כדי שמכאן ולהבא לא יקברו עוד באותה קרקע ראשונה. דברי הק' מאיר בומסלא:
מה שכתב מר דברקב לא שייך בלבול, יפה דן ויפה הורה ולא עוד אלא נלע"ד שאפילו בעצמות אם לא נשאר רק עצם בלי בשר לא שייך בלבול. וסמיכות שלי מדברי הטוי"ד סי' שס"ג נשאל לרבינו האי גאון וכו' והשיב דלא כדין עושים דהא חיישי רבנן למקום תפיסת שני מתים וכו'. הרי שעיקר החשש שמונחים עצמות הרבה מתים בגומא אחת אבל עיקר ליקוט עצמות ממקום קבר לא קפיד משום בלבול אלא ודאי דאחר עיכול הבשר ואז כבר פסק הדין ליכא בלבול ואך בשרו עליו יכאב כתיב אבל אחר כלות הבשר אין חשש:
ועוד ראיה מדברי הב"י שם שעל מה שכתב הטור הכא אין מלקטין וכו' כתב הב"י בת"ה מסיים בה מקום שנהגו וכו' וכתב על זה הרמב"ן ומסברא מקום שנהגו כגון שנהגו לשנותם אחר עיכול הבשר וכו' ע"ש. והיינו דקודם עיכול הבשר אי אפשר לנהוג כן משום בלבול:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צ (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צ
[עריכה]- ב"ה פראג א' כ"ב סיון תקל"ו לפ"ק.
תשובה שלום וישע רב לכבוד אהובי הרב המופלא האלוף בתורה. מדבר בשפה ברורה. כבוד מוהר"ר בער נר"ו אב"ד דק"ק גויטיין יע"א:
מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו בד"ת הנני משיב על ראשון ראשון. אשר שאל בדיני קבורת נפל בי"ט. הנה כבר נשלם בדפוס חלק א"ח מחיבורי נודע ביהודה ושם בסי' ט"ז בארתי כל דין קבורת נפל בי"ט. ושם בארתי שאין דברי הב"י סתרי אהדדי שהתחיל בהסרת ערלתו ומסיים שאפי' קבורתו אסור. וכאשר יוגמר כל חיבורי ואחלקה ביעקב ידרשנו משם וכעת לא רציתי להכפיל הדבר:
ומה שרצה מעלתו להביא ראיה דנפל מצוה לקברו ממ"ש התוי"ט בפ' יו"ד דשבת דכזית מן המת מצוה לקברו. אני תמה הרי הא דאמרינן דנפל אין מצוה לקברו אטו הטעם דיש בקבורה איזה שיעור דנימא דנפל אין בו שיעור. הא ודאי ליתא. ואמנם הטעם דקבורה משום כבוד המת שזה כבודו שלא יהיה מוטל בבזיון וממילא אפילו כזית ממנו בזיון המת הוא שיהיה מוטל כנבילה ולכך מצוה לקברו אבל בנפל לא שייך כבוד ולכך אין מצוה לקברו:
ומה שרצה מעלתו להביא ראיה מסוף תמורה דקאמר נקברין אפרן אסור ופריך שם ונקברין אפרן אסור והתניא דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורין מאי לאו טהורין ומותרין כו'. וע"ז הקשה מעלתו דלמא בנפל מיירי דלענין טומאה מטמא ומצוה ליכא לקברו ולכך כשנפרך טהור ומותר שאינו מן הנקברין א"ו שגם נפל מצוה לקברו, ע"כ דברי מעלתו: ואני תמה אטו הנקברין דחשיב שם במשנה שלהי תמורה יש מצוה לקברן ואטו בשר בחלב יש מצוה לקברו וכמו כן אידך דחשיב התם. אבל שורש הדבר מה שהוא אסיר בהנאה ואין מצותו בשריפה הוא מן הנקברין וקרי ליה נקברין שעכ"פ צריך להעלימו שלא יכשל בו ואדרבה להכי אפרו אסור לפי שאין שום מצוה בקבורתו ולא שייך דבר שנעשה מצותו וכמ"ש תוס' שם דף ל"ג ע"ב בד"ה הנשרפין. וליכא לאקשויי א"כ מת שמצוה לקברו ראוי להיות אפרו מותר והרי הוא דומה לנשרפין שג"כ נעשה מצותו. הא ליתא שהנשרפין מצות שריפתן משום איסור דידהו ולכך כשנשרפו אמרינן כבר נעשית מצותו אבל מת מצות קבורתו משום בזיונו ולא משום איסורו ולכך לא שייך בו נעשית מצותו. ומעתה גם נפל אף על פי שאין מצוה בקבורתו מ"מ אפרו אסור ומהנקברין הוא שעכ"פ צריך לקברו שלא יכשל בו ליהנות ממנו כמו כל איסורי הנאה הנקברין:
ומ"ש שראוי להתיר קבורת נפל ביו"ט משום שמחת יו"ט שלא יצטרכו הכהנים לצאת מהשכונה. אני תמה דכיון שאין מצוה בקבורת נפל איך נתיר הקבורה. ודי אם היה כדאי לדחות יו"ט משום שמחת יו"ט להתיר הטלטול ולהוציא לחוץ אבל איך נתיר הקבורה שיש בו מלאכה שלא לצורך שמחה. ולא אאריך בפרט הזה לפי שכל דיני קבורת נפל ביו"ט מה דינו וכן ביו"ט שני וכ"כ אם הוא ודאי נפל או ספק נפל הכל כבר מבואר בחיבורי הנ"ל:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צא (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צא
[עריכה]ומה שהקשה מעלתו על התוס', וכתב התוס' בג' מקומות נעלם מהם גמרא ערוכה. והוא שהתוס' בנזיר דף ל"ח ע"א ובע"ז דס"ח ע"א ובמעילה די"ח ע"א הקשה לר"ש דסובר כל שהוא למכות ל"ל משרת להיתר מצטרף לאיסור דלדידיה ליכא צירוף ותירץ דכי לית ליה הנ"מ היכא דאיסור בעין אבל ע"י תערובות אית ליה. ותימה לי שהוא נגד גמרא ערוכה במסכת שבועות דף כ"א ע"ב בעי למיפשט דר"ע לית ליה דר"ש מדתנן ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד דכר"ש ס"ל למה לי צירוף ע"כ, ולדברי התוס' אין מקום כלל לפשיטות זו דהרי גם לר"ש איתא צירוף בתערובות. ועוד קשה דכאן משמע להדיא דר"ש לית ליה דר"ע דהיתר מצטרף לאיסור וע"כ צ"ל דלדידיה צריך משרת לטעם כעיקר וכתירוץ קמא של תוס' נזיר שם ולא כתירוץ בתרא וצל"ע. עכ"ל מעלתו אות באות:
והנה אף שקושייתו היא קושיא עצומה אעפ"כ מעלתו בלשונו לא דק בכמה דברים. בראש מ"ש דבשבועות בעי למיפשט דמשמע שהוא רק ה"א בגמרא ובאמת לא נדחה הפשיטות הזה כלל ולפשיטות גמור אמרו שם דבר זה מכח הוכחה זו דר"ע לית ליה דר"ש. גם מ"ש ועוד קשה לא ידעתי כוונתו דהיינו הקושיא ראשונה בעצמה דמדפשיט דר"ע לית ליה דר"ש ממילא גם ר"ש לית ליה דר"ע. ואמנם כיון דרבינו יקיר שם במס' ע"ז בתוספות סובר סברא זו לחלק בין איסור בעין סובר ר"ש כל שהוא למכות ובין טעמו של איסור שאז צריך צירוף. ורבינו פרץ דוחה שם דבריו מטעם כיון דיליף מגיעולי נכרים דטעם כעיקר הרי הוא כגופו של איסור ממש וג"כ כל שהוא למכות ושום אחד מהם לא הביא הך סוגיא דשבועות קשה לומר על שני גדולי הדור מבעלי התוס' ששניהם העלימו עין מגמ' ערוכה שם במס' שבועות. לכן הנלע"ד אף דר"ע ודאי לא סבר כר"ש אכתי אין הוכחה דר"ש לא סבר כר"ע. דלר"ע ודאי אין לחלק בין גוף האיסור ובין טעם כעיקר אם מדין תורה טעם כעיקר וע"כ לא נחלקו רבינו יקיר ורבינו פרץ אם יש לחלק בכך אלא אליבא דר"ש דהא ודאי דר"ש דסבר כל שהוא למכות ולא נאמר כזית כלל אלא לענין קרבן היינו שכך היה לו דבר זה בקבלה ששיעורין לא נאמרו אלא לקרבן ונוכל לומר שגם היה לו בקבלה שמה שכ"ש למכות הוא רק באיסור בעין ולא ע"י טעם. זה סברת רבינו יקיר. ורבינו פרץ סובר שאין סברא לחלק בין טעם ובין ממש כיון שכבר ילפינן טעם כעיקר ובודאי לא נאמר בסיני לחלק בזה:
והנה שם בשבועות הסוגיא היא כך איבעיא להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל ובדין הוא כו' א"ד בעלמא כרבנן ס"ל והכא ה"ט הואיל ומפרש חייב כו' לדידכו אודו לי מיהת הואיל ומפרש חייב כו'. והנה הדבר צ"ע כיון דע"כ ר"ע ס"ל סברא זו הואיל ומפרש חייב שהרי השיב להו לדידכו אודו לי מיהת כו' וא"כ מי יכריחנו לומר דר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל ומה חסר לנו שגם ר"ע טעמו באמת הואיל ומפרש חייב. וצ"ל מדלא הקדים התנא דין מפרש והוי להתנא להקדים תחילה שהמפרש שלא אוכל כל שהוא חייב ואח"כ פלוגתא דר"ע ורבנן כיון דמזה הוא דצומח עיקר הפלוגתא לכן היה סובר דבאמת פלוגתא שלהם שייכא אף בלי הטעם דמפרש חייב דר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל. והנה אם נימא שטעם ר"ע בעצמו הוא משום דסבר כר"ש א"כ ע"כ לר"ע חייב בסתם כמו במפרש בלי שום חילוק שאם היה לדידיה איזה חילוק בדבר א"כ איך הקשה לרבנן לדידכו אודו לי מיהת הואיל ומפרש חייב והרי איהו עצמו לא ס"ל הואיל הזה שהרי הוא עצמו מחייב במפרש יותר מבסתם. א"ו דר"ע בעצמו מחייב בסתם כמו במפרש. ואם נימא שטעמו דר"ע בעצמו לא משום הואיל אלא משום דסובר כר"ש א"כ מטעמיה דר"ש ג"כ אין חילוק בין סתם למפרש והא ודאי דמפרש דחייב בכל שהוא א"צ לזה שום הל"מ אלא הטעם מצד הסברא שהוא אחשביה וכיון שהוא אחשביה הרי הוא לדידיה כזית שלם וא"כ אם נבלע הך כל שהוא שפירש בשבועתו שאוסר על עצמו באוכל אחר למ"ד טעם כעיקר ודאי שאסור עליו כמו אם היה זית שלם ונבלע דמהי תיתי לחלק דליכא למימר שכך היתה הלכה שאינו בכ"ש אלא כשהוא בעין שהרי א"צ לזה שום הלכה. ומעתה גם בסתם לר"ע חייב אפילו נבלע וכיון דטעמיה דר"ע הוא משום דסובר כר"ש א"כ מכלל דלר"ש אין חילוק בין טעם ובין בעין ושפיר הקשה אי ס"ד כר"ש ס"ל ל"ל צירוף. וכ"ז להוכיח דר"ע אין טעמו בשבועה משום דסובר כר"ש. אבל ר"ש שפיר י"ל דסבר במשרת כר"ע ובשבועה באמת ר"ש אינו מחייב רק בעין אבל בתערובת אינו מחייב בכל שהוא ולית ליה הך סברא הואיל ומפרש חייב ושפיר נסתפקו התוספות בזה ונחלקו בו רבינו יקיר ורבינו פרץ:
ובזה נלע"ד לפרש שם בסוגיא דשבועות דקאמר ת"ש ר"ע אומר כו' ועוד תנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב כו' ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא או במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם אליביה דר"ע. ואי ס"ד ר"ע בעלמא כר"ש ס"ל כל שהוא נמי מושבע ועומד אלא ש"מ בעלמא כרבנן ס"ל. והנה יל"ד כיון שכבר הוכיח מדברי ר"ע עצמו דלא ס"ל כר"ש מה הוסיף להוכיח מאוקימתא דר"ל אליביה דר"ע. ולדידי ניחא דמר"ע לא הוכיח אלא שאין טעמו של ר"ע במשנתנו משום דסבר כר"ש בעלמא אבל אכתי אפשר דסבר כר"ש באיסור בעין ובמשנתנו דודאי דמיחייב אפי' בטעם דומיא דמפרש באמת אין טעמו משום דסבר כר"ש דאולי בטעם גם ר"ש סבר דבעינן שיעור אלא טעמו משום הואיל ומפרש חייב לכך הוכיח מדר"ל דר"ע לא ס"ל כלל כר"ש דשם ליכא לאוקמי שאכל נבילות הבלועים בהיתר ח"ש דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר שהרי ר"ש פוטר משום דמושבע ועומד הוא. א"ו דר"ע לא ס"ל כר"ש:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צב (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צב
[עריכה]ומה שהקשה על הכ"מ בפט"ו ממ"א ה"ט כתב הרמב"ם חמץ בפסח אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו (של טבל ויי"נ) לפי כו'. וכתב הכ"מ בא לתרץ למה לא אמר ר' יוחנן ורשב"ל (דהם בעלי מימרא זו דכל איסורים בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ בע"ז דע"ג ע"ב) וחוץ מחמץ בפסח שאסור בכל שהוא בכל ענין ונתן טעם כו' עכ"ל הכ"מ. ודברים הללו מרפסין איגרין הלא בהדיא אמרו ר"י ור"ל בפסחים דכ"ט ע"ב חמץ בזמנו בנ"ט וקאמר הגמ' שם דאזלי לטעמייהו דמסכת ע"ז הנ"ל שלא הוציאו חמץ מכלל שאר איסורים ואיך יקשה הרמב"ם דיאמרו ג"כ חוץ מחמץ. ותירוצו פשיטא שאינו עולה. ואם אמנם דברי הרמב"ם לולא פירש של הכ"מ כבודו במקומו מונח הייתי יכול לתרץ דלא קאתי רק לתרץ דברי עצמו שהוא פוסק בחמץ כרב ושמואל שם ובמימרא דכל איסורים הנ"ל פוסק כר"י ור"ל ואם כן יוקשה על דבריו למה לא פרט שם בהלכה ו' גם חוץ מחמץ. זה רצה לתרץ וכתב דאינו דומה לשאר איסורים לכן לא כלל חמץ עמהם אף שדינו שוה. אבל מצאתי און להכ"מ שיש לו על מה לסמוך ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ה מע"ז מסייעים לו ונשאר לי מוקשה דברי תרווייהו וצל"ע עכ"ל מעלתו לשונו ממש:
והנה העתקתי כל דבריו אף שהייתי יכול להשיב ולרמוז קושייתו בקיצור. אך עבידנא ליה נייח נפשיה אשר ביקש במכתבו שיבואו דבריו לזכרון תוך חיבורי בדפוס להיות לו לזכרון לדורות. ואף כי הקשה לשאול כי חיבורי כבר הוא מסודר על סדר הש"ע ומתשובות מסומנים בסימנים איש על דגלו ואיך אבלבל הסידור להוסיף על המספר. וגם יש כאן חסרון כיס כי הבעלי מלאכה מחשבים העמודים ואינם מוותרים ?צבחר. אעפ"כ דרכי לעשות נחת רוח לכל אחד רצונו בכל מה דאפשר: ועתה נבוא להשיב על דבריו. הנה קושייתו על הכ"מ היא קושיא עצומה ולכאורה אין מקום להליץ כי אם שתקפה על הרב משנתו בכאן ונעלם ממנו דברי ר"י בפסחים דכ"ט הנ"ל. ואמנם אנחנו בעזה"י נליץ בעדו לתרץ דבריו ואעפ"כ השגתו של מעלתו היא השגה גדולה על הכ"מ. אבל מעלתו בחזקתו גבה עד להשחית וחשב להרוס אל הר האלהים ועל משה בחירו לחשוב סרה שגם מרבינו הגדול הרמב"ם נעלם הסוגיא דפסחים ובזה טעה ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה נכונים אף אם נימא שהכ"מ שגה בזה. דהנה כונתו בהשגתו על הרמב"ם שהרמב"ם כתב שם בפירוש המשנה במשנת אלו אסורין כו' וכתב שם בסוף דבריו וחמץ בפסח בלבד בין במינו ובין שלא במינו במשהו. ואמנם יצא מכלל דין איסורים שבתורה לפי שהוא בזמן קצוב ואין איסורו חוזר לעצמו בלבד כשאר כל איסורים שקדם הדיבור בו אבל הוא תלוי בזמן וכשעבר הזמן סר איסורו ולפיכך לא התנה בו התלמוד כשם שהתנה ביי"נ וטבל עכ"ל הרמב"ם. ודימה מעלתו שכוונת רבינו במה שאמר ולפיכך לא התנה בו התלמוד כוונתו על ר"י ור"ל וכפירושו של הכ"מ בהלכות מ"א, אבל אין אנו אחראין לפרש כוונתו כן:
ואמנם מה היא כוונתו לזה אקדים הקדמה קטנה. דהא ודאי דהרמב"ם מפרש דרבא בפסחים דאמר דף למ"ד ע"א חמץ בפסח בין במינו כו' במשהו כרב היינו כרב ולא מטעמיה דרב דאילו טעמיה דרב הוא משום דסבר כר"י ואילו רבא סובר משום חומרא דחמץ אפילו לרבנן דפליגי על ר"י וכדברי התוספות שם בד"ה אמר רבא שאילו היה סובר הרמב"ם כפירוש רש"י דטעמא דרבא משום דסובר מין במינו כר"י היה הרמב"ם פוסק כר"י והרי הרמב"ם פסק דלא כר"י ובחמץ פסק כרבא מכלל שהרמב"ם מפרש כפירוש התוס' ועיין בדברי הה"מ וכ"מ בפ"א מחמץ הלכה ה' וזה ברור. ומעתה קשה על רבא הך ברייתא ומייתי בשלהי ע"ז דע"ג ע"ב דתניא כוותיה דר"י ור"ל כל איסורין שבתורה בין במינן ובין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ למה לא קאמר חוץ מחמץ בפסח דבשלמא לרב ושמואל לא קשיא הך ברייתא משום דאינהו טעמייהו דפסקי כר"י והך ברייתא רבנן והרי יש ברייתא דתניא כוותיה דרב ושמואל אלא שברייתא ההיא בודאי אליבא דר"י היא שהרי בכל איסורין שבתורה קאמר שם במשהו במינן וא"כ לרבא דסבר דחמץ בפסח אפילו לרבנן דפליגי על ר"י מודו שהוא במשהו בזה לא מסתייע מהך ברייתא דתנ"כ דרב ושמואל ותיובתא איכא לדידיה מהך ברייתא דתנ"כ דר"י ור"ל ואיהו ליכא לתרוצי נפשיה הא מני רבנן היא דהרי הוא אומר דבחמץ גם לרבנן אסור. וא"כ לדידיה קשיא מדוע לא קאמר בברייתא זו ג"כ חוץ מחמץ כמ"ש חוץ מיי"נ וטבל ולכך התחכם הרמב"ם לתרץ לפי שחמץ בפסח בלא"ה אינו נכלל בכל איסורים לפי שאיסורו תלוי בזמן ולפיכך לא התנה בו התלמוד כו'. וכוונתו על הך ברייתא לתרץ דברי רבא אבל לא על ר"י ור"ל כיון הרמב"ם:
ועכשיו אבוא להליץ גם בעד הכ"מ. והנה ידע מעלתו שגם הוא שגה והיה סבור שהגירסא בפסחים דכ"ט ע"ב ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו חמץ בזמנו כו'. ובמחילה מכבוד מעלתו שקר העיד בשם ר"ל כי לא נזכר שם כלל רק ר' יוחנן ולבסוף אמר ר' יוחנן לטעמיה דר"י ור"ל אמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה כו', נמצא דהך מימרא דכל איסורים שבתורה אמרי תרווייהו אבל הך מימרא דחמץ בנ"ט לא אמר ר"ל כלל רק ר"י לחודיה וא"כ קשה על ר"ל למה אמר חוץ מטבל ויי"נ ולא אמר ג"כ חוץ מחמץ בפסח וזה בא הרמב"ם לתרץ ואמר דלכך לא אמר ר"ל חוץ מחמץ לפי שאינו בכללות. אלו זהו כוונת הכ"מ ואף שהלשון בכ"מ הוא בזה הלשון בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח איכא למימר דעיקר כוונתו על ר"ל ואגב שיטפיה נקט ר"י ור"ל. באופן ששוב אין כאן כל כך תמיהה על הכ"מ כמו שחשב מעלתו בדעתו:
והנה אכתי יל"ד וגם על ר"ל למה הוצרך הרמב"ם לתרץ והרי איכא למימר דר"ל באמת ס"ל בחמץ בפסח בנ"ט כדס"ל לר' יוחנן, י"ל שאם לא היה לנו שום תירוץ אחר על ר"ל רק דסובר גם בהא כר"י דחמץ בפסח בנ"ט אם כן מפורש זה בדברי ר"ל שהרי כללא כייל כל איסורים בנ"ט חוץ מיי"נ וטבל ומדשיירי לחמץ מכלל דסובר שגם חמץ בנ"ט א"כ היא גופא קשיא בפסחים דכ"ט ע"ב דקאמר בגמ' ר' יוחנן אמר חמץ בזמנו בין במינו כו' בנ"ט ה"ל למימר ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו חמץ בזמנו בנ"ט ולסיים ר"י ור"ל לטעמייהו ומדאחז ר"י ברישא ושבקיה לר"ל משמע שר"ל לא ס"ל בחמץ כן או שלא ידענו דעתו בחמץ וקשה הרי ר"ל כללא כייל כל איסורים ולא נקט חוץ מחמץ ולכך הוצרך הרמב"ם לומר מזה אין הוכחה דשאני חמץ שאינו בכלל שאר איסורים: וידעתי שאכתי יש לדחות דלעולם ר"ל בחמץ כר"י ס"ל שהוא בנ"ט והוא באמת מוכח מכללא דאמר כל איסורים כו' והא דלא קאמר בפסחים ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו היינו משום סוף דברי ר"י דאמר שם לאחר זמנו מותר כר"ש והיינו ע"כ מותר לגמרי ואפי' בנ"ט שרי וכמו שפירש"י שם דאל"כ מה הפרש בין תוך זמנו לאח"ז וא"כ אולי ר"ל לא ס"ל לאח"ז כר"ש אלא כר"י או דסבר דר"ש קניס אפי' ע"י תערובות. אלא דכיון דע"כ צריכין אנו לתרץ מה הוא דעתו דר"ל שוב יותר ראוי לאוקמי דר"ל אליבא דהלכתא דסובר חמץ במשהו והא דלא נקט חוץ מחמץ הוא מטעם דיהיב הרמב"ם שאינו איסורו מצד עצמו. באופן שעכ"פ כבר אין על הכ"מ כל כך פליאה כמו שחשב מעלתו:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צג (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צג
[עריכה]ועל הרביעית אשר שאל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט ונדפס בסידורים. הנה בזה אני משיב עד שאתה שואלני נוסח אמירתו יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיה עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו:
ובגוף דבריו שצריך להוציא מפיו שעושה הכונה על פי הסוד ומביא ראיה מריש זבחים שבגט צריך שיאמר בפירוש שעושה לשם גירושין וכן בנדר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ע"כ דברי מעלתו. ואני אומר ממקום שהביא ראיה משם הוא סתירה דהרי מחלק שם בין אשה לקדשים דאשה סתמא לאו לגירושין עומדת ולכך צריך שיאמר בפה וקדשים להכי סתמן כשרים לפי שסתמא לשמן עומדים וא"כ מצות שלנו קדשים נינהו קדשי גבוה וסתמא לשמן עומדים. ומה שהביא מנדרים לא הביא אלא שמחשבה בלי דיבור אינו כלום אבל מעשה בדבר שסתמא לשמה לא בעי שום סיוע. ואני אומר ק"ו הדברים אם בקדשים אף שודאי מצוה שיעשה בפירוש לשמה וכמו שאמרו בזבחים שם לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' אפ"ה אתנו בית דין דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו והיינו שלא יאמר ולא יחשוב אפילו בלבו כדמפורש התם בתוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה קיימו ב"ד רק יעשה העבודה ולא יחשוב כלל. ואני אומר אם חשו התם שלא יאמר לשמו פן יאמר שלא לשמו וכן שלא יחשוב לשמו פן יחשוב שלא לשמו אף שהוא חשש רחוק שיטעה בין לשמו לשלא לשמו ק"ו בכוונת התפלה והמצות שיש בהם כמה עיקולי ופשורי וכמה חשש קיצוץ בנטיעות כאשר ראינו כ"ז במופת פשיטא שיש לבטל שלא יכוין כלל ודי שעושה המצוה לשם מצוה:
ומ"ש מעלתו שטוב להיות הקשר אמיץ בדיבור ומחשבה ומעשה. הנה אנשי כנה"ג הם תיקנו לנו תפלות וברכות וליכא מידי דלא רמיזא בנוסח התפלה והברכה וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה וכל מצוה שיש ברכה לפניה א"צ לומר שום דבר לפניה רק הברכה. וכל דבר שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי ובזה די וא"צ יותר. והכונה הוא רק פירוש המלות וכל התיקונים למעלה נעשים מאליהם ע"י מעשינו:
אבל מה שפלפל מעלתו מה שאומרים נוסח ליחד שם יו"ד ה"י בוי"ו ה"י אם יש בזה משום הוגה השם ופלפל בדברי התוספות אם בשני אותיות ראשונות יש איסור הוגה השם. הנה לפי מה שאני זכור מילדותי ששמעתי האנשים ההם היו אומרים שם יו"ד ה"י בוי"ו ה"י במילואו ובזה ודאי ליכא משום הוגה השם. אבל כבר גליתי דעתי שיותר טובה השתיקה וישתקע הדבר וגם במחשבה לא יחשוב רק פירוש המלות ובדרך זה ילך בטח ולא יכשל בשום דבר. ויותר מזה אין להאריך בדברים כאלו. ולרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צד (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צד
[עריכה]תשובה לווירנא להרב מוהר"ר מנחם נאווירי:
בדין חציצה בין חדר לחדר שהמת בו פלוגתא בין הט"ז והש"ך בסימן שע"א. זה דבר פשוט שבתורת אוהל אפילו כלים שאינם מקבלין טומאה אינם נעשים אוהל כי אם להחמיר להביא הטומאה אבל לא לחצוץ והוא מפורש ריש פ"ו דאהלות והרי שם מפורש שאפילו כלי גללים וכלי אבנים וכו'. אמנם כל זה בתורת אוהל אבל בחציצה שבחלון בין בית לבית לא מיירי במשנה ההיא דשם תנן נעשים אוהלים לטמא אבל לא לטהר ובפרק ח' משנה ג' שם שנינו אלו מביאין ולא חוצצין ושם מיירי גם לענין חציצה בתוך חלון שבין חדר לחדר שבצדו וכן פירש הרמב"ם שם בפי' המשנה. ושם מסיים במשנה מוסיף עליהם הרחיים של אדם. והנה הר"ש פי' בהדיא שהוא מקבל טומאה וא"כ אין בזה חידוש אבל הרמב"ם לא פירש בו שהוא מקבל טומאה ומדבריו בחיבורו בפ' י"ג הלכה ד' מפורש שאינו מקבל טומאה. ומדברי הרא"ש בפירוש המשנה שכתב שם כלי עליו. נוטה גם כן דלא איכפת לן בקבלת מטומאה רק בשם כלי. אמנם הרא"ש לא נתן בו טעם למה אינו חוצץ ולפי פשטן של דברים דעתו כל מה שאינו נעשה אוהל לטהר ג"כ אינו חוצץ וכפי שסבר הראב"ד בדעתו של הרמב"ם שם אבל בפירוש המשנה נתן הרמב"ם הטעם משום דדעתו לפנותו:
ואני אומר שעל כרחך אי אפשר לומר דשום כלי אף שאינו מקבל טומאה לא יחוץ כדרך שאינו נעשה אוהל וכפי שחשב הראב"ד בדברי הרמב"ם דא"כ לא מצינו ידינו ורגלינו במה שאמרו בפ' לא יחפור ריש דף כ' ע"א היא גופא תיחוץ דהא כלי חרס אינו מיטמא מגבו. והדבר יפלא וכי ס"ד שכלי חרס יהיו עדיפי לחוץ מכלי גללים ואבנים. אמנם אם נימא מטעם דלא מבטל ליה כמפורש בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה וכן פי' הרב כ"מ דעתו בחיבורו בפ' י"ג הלכה ד' א"כ ניחא דשם במס' ב"ב מיירי במבטלו שם וכמ"ש התוספות שם בד"ה היא גופה ע"ש. אמנם בדברי התוספות שם בב"ב ד"ה רואין במה שכתבו ומיהו בפירוש משניות מצא ר"י ואפילו במפתח שאינו מקבל טומאה וכו' ושם ע"כ אין הטעם משום דאינו מבטל ליה דא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא דלמה דפריך תבן הא קחזי ליה ורוצה להוכיח שאפילו רוצה ליטלו חוצץ א"כ תקשי אמאי בעינן יכולים לעמוד בפ"ע. והש"ך הביא דברי התוספת לומר שכוונתן משום סמיכות עראי ואם כן קשה דהיינו דברי התוספות הראשונים. ולמימר שבאמת כך הוא פירוש דברי התוספות שהתוספות כתבו בשם ר"י משום עראי ואח"כ כתבו אי נמי משום קבלת טומאה ומיהו בפירוש משניות מצא ר"י שאפילו במפתח שאינו מקבל טומאה. וא"כ מוכרח להיות הטעם הראשון משום עראי אלא דא"כ למה הזכירו התוספות לשון כלי והרי בתחלת דברי ר"י כתבו סתם שבעינן שיכול לעמוד בפ"ע משמע שאם אינו יכול לעמוד בפ"ע רק צריך סמיכה יהיה מה שיהיה מקרי עראי. ועוד שהרי בתחלת דברי ר"י לא הזכירו דפליג ר"א ושאזלי לשיטתייהו מכלל דתחלת דבריהם שתלו הטעם דהוי עראי לא תליא כלל בפלוגתא דר"א ורבנן וא"כ ממילא שסוף דבריהם שתלו הדבר בפלוגתא דר"א ורבנן לא משום תורת עראי אתו עלה וא"כ מזה מוכח שטעם התוספות כפי הבנת הט"ז דכלים אינם חוצצים אפילו אינם מקבלים טומאה:
ומעתה נחזי אנן אפילו אם היה ברור לנו דעת התוס' להחמיר כדעת הט"ז נראה ונעמוד למנין. והנה הראב"ד מתיר בפירוש ותמה על הרמב"ם לפי מה שחשב בו הראב"ד שסובר שכלים כשם שאינה נעשים אוהל כך אינם חוצצים. הרמב"ם אם דבריו בחבורו סתומים ילמד סתום מן המפורש בדבריו בפירוש המשנה שנתן הטעם משום דדעתו לפנותו א"כ מוכח שאם אין דעתו לפנותו חוצץ. והר"ש פירש בפירוש המשנה בהדיא הרחיים של אדם שמקבל טומאה. ולא נשאר לנו אלא חומרת התוס' לחד פירושא והרי לפי שני פירושים הראשונים של התוס' אין הדבר כן ואיך נשבוק כל הני רבוותא הרמב"ם והראב"ד והר"ש ונחוש לפירוש אחד משלשה פירושים בתוס'. אכן גם דברי הרא"ש בפירוש המשנה נוטים להחמיר כמ"ש לעיל בשמו שמדסתם הדברים מכלל שסובר שכל מה שאינו נעשה אוהל ג"כ אינו חוצץ. ונחזי אנן אם אפשר לקיים דבר זה דא"כ גם גבי אדם נימא שכשם שאינו נעשה אוהל כך אינו חוצץ ונימא אפילו מבטלו שם שהרי אדם אינו נעשה אוהל אפילו מבטלו. דהרי לפי פשטן של דברים מה שאינו חוצץ פשיטא שאינו נעשה אוהל שהרי חזינן דעת הראב"ד שאפילו מה שאינו נעשה אוהל חוצץ וכן בארתי לעיל דעת הרמב"ם והר"ש והנה בפ"ו מאהלות משנה א' אדם וכלים וכו' נתן על ארבעה אבנים או על דבר שיש בו רוח חיים טומאה תחתיו וכו'. והנה זה פשוט דדבר שיש בו רוח חיים אינו חוצץ אלא א"כ מבטלו וכדמוכח בב"ב דף כ' דמוקי בעוף כחוש ובמסרטא. וא"כ סיפא מיירי במבטלו ומינה דרישא דאדם וכלים אינם נעשים אוהל אפילו במבטלו ואם איתא דכל דבר שאינו נעשה אוהל אינו חוצץ אם כן קשה מה ששנינו בב"ב נכרי שישב בחלון ממעט והרי אדם אינו חוצץ ואף דמוקי לה בחבשו מלכות שמבטלו שם מ"מ הרי הוא בכלל אדם ולמימר דזה כר"ש דסבר אתם קרויים אדם וכו' א"כ יהיה סתם סוגיא כר"ש ולברר דעת התוספות אנן קיימינן והרי התוס' פסקו במס' ב"מ דף קי"ד בד"ה מהו דלא כר"ש. ועוד שהרי כתבו התוספות ביבמות דף ס"א ע"א דדוקא גבי פורענות אמרינן אתם קרויים אדם. ועוד ע"כ לא קאמר ר"ש אתם קרויים אדם כו' אלא בלשון תורה אבל בלשון חכמים לא. וא"כ קשה איך חוצץ הרי אינו נעשה אוהל:
אלא ודאי צריך לומר דלכ"ע היכא דמבטל ליה ודאי חוצץ ואפילו לדעת התוספות שחוצץ ואוהל דין אחד להם מ"מ במבטל ליה נעשה אפילו אוהל וסיפא דדבר שיש בו רוח חיים נעשה אוהל היינו אפילו באינו מבטל ואתיא כההיא שכתבו התוספות בב"ב דף כ' ע"א בד"ה היא גופה דדוקא לענין ביטול בחלון יש חילוק אבל בסותם כולו לא בעי ביטול ובאוהל לא שייך מקצת שהרי הוא כל האוהל ולא שייך מקצת באוהל ולכך לא בעי ביטול וא"כ גם רישא באדם וכלים שאינם נעשים אוהלים דוקא בלא מבטל אבל במבטל נעשה אוהל וחוצץ ושפיר אתיא האי דנכרי ממעט בחלון. וא"כ ממילא מוכח דגם להתוספות והרא"ש היכא דמבטל חוצץ. ובזה מתורץ ג"כ מה שקשה ממה שהקשה הגמ' היא גופה תיחוץ אלא דקשיא שהתוספות גופייהו כתבו בד"ה היא גופה בשם ר"ת ור"י דכלי חרס אפילו אינו מבטל חוצץ. וכתבו לתרץ האי דקאמר במסכת שבת שפקקו המאור בטפיח וא"כ קשה הרי כתבו התוס' שכל מה שאינו נעשה אוהל אינו חוצץ. ולכן נלע"ד ע"פ מה דאיתא בפ' י"ב דאהלות משנה ב' סרידה שהיא נתונה ע"פ תנור מוקף צ"פ טומאה תחתיו או ע"ג וכו' וכתב התיו"ט תוספתא דדוקא אין לה לבזבז דחזיא לשכיבה והיא כלי המקבל טומאה לכך אינו חוצץ אבל אם יש לה לזבז דלא חזיא לשכיבה חוצץ. וכתב מהר"מ והרי כאן נתון ע"ג תנור שהוא כלי חרס והרי אפילו נדבך שנתן ע"ג כלי גללים וכו' אינו חוצץ. ותירץ מהר"מ כיון דהכלי מוקף צ"פ שאין לו פתח ואין ראוי להשתמש בו כך הוי כנתון ע"ג אבנים ע"ש בתיו"ט. וא"כ איכא למימר דגם הטפיח שפקקו בו המאור מיירי בטפיח מוקף צ"פ. ולפ"ז גם האי דמקשה בב"ב האי חבית אי פומה לבר היא גופה תיחוץ ג"כ ניחא דכיון דמיירי שהיא מליאה תבנא סריא או גרוגרות שהתריפו וגם החבית נתקלקל כמו שכתבו התוס' בד"ה היא גופה וא"כ אינו מפנה התבן והגרוגרות ממנה ואינה ראויה להשתמש בה כמו שהיא שהרי מליאה גרוגרות שהתריפו והוי כמוקף צ"פ לענין שאינה ראוי' להשתמש ולכך אין דינה ככלי לענין זה דנימא בה שלא תחוץ כשם שאינה נעשית אוהל דגם אוהל היתה נעשית:
ודע דמדברי מהר"מ הנ"ל מוכח דלא ס"ל דכל מה שאינו נעשה אוהל ג"כ אינו חוצץ דאל"כ למה הקשה על התוספתא שמחלקת בין יש בה לזבז ומדוע לא הקשה על גוף המשנה דתנן כנגד אוירו של תנור טהור והיינו שהתנור מפסיק וכל הש"ס מלא מזה שכלי חרס המוקף צ"פ מציל באוהל המת ואף שכלי חרס המוקף צ"פ באמת אינו מציל רק על אוכלים ומשקין וכ"ח אבל על כלי שטף אינו מציל כדאיתא בעדיות פ"א משנה י"ד דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש וכן על האדם אינו מציל כדאיתא בהרמב"ם פרק כ"ג מהל' טומאת מת הלכה ד' התם טעמא אחרינא מפני כלי עם הארץ שהם טמאים וכמפורש במשנה שם בעדיות, ואין זה ענין לדין המפורש במשנה ריש פרק וי"ו מאהלות ששם הטעם שכלי אינו נעשה אוהל לטהר ושם אפילו כלי גללים שאין לחוש משום כלי עם הארץ כלל:
ודע דמה שהקשו בגמ' דמסכת ב"ב דף כ' ע"א היא גופה תיחוץ הכוונה משום דקפסיק ותני ואם לאו אינם חוצצין שמשמע שאינם חוצצים כלל אפילו להציל על אוכלים ומשקים וכלי חרס. וע"ז פריך היא גופה תיחוץ להציל על אוכלים ומשקין וכלי חרס אבל על כלי שטף היא גופה ודאי דלא חייצא דלא עדיף מכ"ח המוקף צ"פ שחזרו ב"ה להורות כדברי בית שמאי וכנ"ל. ובזה נלע"ד בשלהי שבת שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי וכו' ובגמ' שם דף קנ"ז אמר ר' יהודה אמר רב הלקטי קטנה היתה וכו' ועיין פירוש רש"י שם. ולכאורה יפלא כיון שכבר פקקו המאור בטפיח שוב מה איכפת להו אם יש בגיגית פותח טפח הלא אפילו יש בה פותח טפח מ"מ הרי כבר פקקו המאור בטפיח וחוצץ שלא תבוא הטומאה לבית. והברטנורה נדחק בזה שאחר כך הוצרכו ליקח הטפיח משם. ולדידי נכון הוא שהם פקקו בטפיח וזה מציל על אוכלים ומשקין וכלי חרס אבל אינו מציל על כלי שטף והם מיהרו לעשות זה כי אולי יש בגיגית פותח טפח ויצילו עכ"פ על אוכלים ומשקין וכלי חרס ושוב מדדו אם יש פותח טפח או לא כדי לידע דין כלי שטף שהיה בבית. ולדעתי זהו פירוש אמיתי ונחמד ונעים. ולמה לא יהיה קשה לו למהר"מ הלא כלי אינו נעשה אוהל וא"כ ג"כ אינו חוצץ ולמה לא נלחץ מהר"מ לסברא זו שכיון שמוקף צ"פ אינו נקרא כלי אלא מחמת התוספתא. אלא ודאי ס"ל למהר"מ שדוקא מתורת אוהל הוא דכלי אינו חוצץ אבל לחצוץ בין הטומאה למה שבצדו שפיר חוצץ. שוב מצאתי הדבר מפורש שם במסכת אהלות פ' י"ב משנה א' בתיו"ט בשם מהר"מ שכתב דכל כה"ג שהטומאה מתפשטת סביב לתנור מכל צד אמרינן אפילו מן הצד אדם וכלים כמאן דליתנהו דמי כו' דמשמע שדעת מהר"מ לחלק דדוקא היכא שהטומאה מתפשטת סביב הכלי מכל צד הוא דאמרינן גם מן הצד דכמאן דליתנהו דמי ואינו חוצץ אבל היכא שאינו מתפשט מכל צד רק מצד אחד או משני צדדים או אפילו משלשה צדדים שפיר חוצץ מן הצד. ולפ"ז צריך לומר דמה שהקשה מהר"מ במשנה ב' גבי סרידה על התוספתא ולא הקשה על גוף המשנה דתנן כנגד אוירו של תנור טהור. וצ"ל או באמת לאו דוקא והה"ד דהוי קשיא ליה על המשנה או דאולי במשנה הוי מוקמינן באין הסרידה עודפת מכל צד וכן הוא באמת בתיו"ט שם דמיירי דאינה עודפת מכל צד. ועכ"פ לדעת התוס' בתירוץ השלישי שדעתם להשוות דין חציצה עם דין אוהל על כרחך צריך לומר כתירוץ מהר"מ דלהכי כלי חרס המוקף צ"פ חוצץ לפי שאינו ראוי להשתמש בו כך להכי לא מיחשב כלי ויותר מיחשב כלי כלי גללים וכלי אבנים דאף דלא מקבלי טומאה מ"מ כיון שהם ראוים להשתמש. ובזה ניחא מ"ש התוס' שם בבבא בתרא בד"ה היא גופה כו' ועוד אומר הר"ש דכלי עץ נמי שאינו מקבל טומאה כגון העשוי לנחת לא בעי ביטול כו' ע"ש. ולכאורה דבריהם תמוהים דמאי נמי שכתבו ומה גריעותא דכלי עץ מכלי חרס ולמה יהיה כלי עץ יותר חמור לענין ביטול מכלי חרס. ואדרבה לכאורה ק"ו הדברים מה כלי חרס שבאמת מקבל טומאה אלא שמגבו אינו מקבל מציל ולא בעי ביטול כלי עץ העשוי לנחת שטהור לגמרי לא כ"ש. ולדידי ניחא דכ"ח מיירי במוקף צ"פ וא"כ אין תורת כלי עליו אבל כלי עץ אף שעשוי לנחת וטהור מ"מ לא יהיה אלא כלי גללים שאינם חוצצין מטעם שהם כלים אף שאינם מקבלים טומאה מכל מקום שם כלים עליהם קמ"ל דאם עשוי לנחת שפיר חוצץ שגם כלי גללים אם באים במדה חוצצין, ועיין בתוספות יום טוב ריש פ"ו דאהלות:
ומעתה סיומא דפסקא כיון דדעת הראב"ד מפורש דדוקא לענין אוהל אמרו שכלים אפילו אינם מקבלין טומאה נעשים אוהלים לטמא ולא לטהר אבל לענין חציצה חוצצין. ודעת הרמב"ם ג"כ הוכחתי שדוקא משום שאינו מבטלו שם אינו חוצץ. והר"ש בפירוש המשנה ג"כ הוכחתי שלענין חוצצין דוקא כלי המקבל טומאה אינו חוצץ. ודעת מהר"מ ג"כ מבואר שאם אין הטומאה מקפת הכלי מכל צדדיו מסביב שפיר חוצץ ודעת התוס' בשני תירוצים הראשונים ג"כ הדין כן ולא נשאר לנו רק דעת התוס' בתירוצים השלישי ודעת הרא"ש דבריו סתומים ונוטים ג"כ לזה מ"מ הוכחתי שאפילו לדבריהם עכ"פ אם אינם ראוים באותו עת לתשמישן לא מקרי כלי וכגון מוקף צ"פ וא"כ ק"ו הנך צירים שקבועים בדלת ומחוברים לקרקע ולא חזו שוב לשום תשמיש אחר פשיטא דלא מקרי כלי לענין זה ואם כן הדלת חוצצת מפני הטומאה לכ"ע. ובפירושם של דברי התוס' דעת הט"ז מכוונת שהטעם משום כלי ולא כפירוש הש"ך בספרו נה"כ שטעם התוס' משום סתימת עראי אבל מכל מקום אף שאין פירושו של הש"ך מכוון אבל הדין דין אמת שהצירים המחוברים לא מעכבי:
אמנם צריך ליזהר שהנך צירים תחלת עשייתם יהיה לקבעם בדלת אבל אם תחלת עשייתן לכלים וכבר ירדה להם טומאה שוב אף שקבעם במחובר לקרקע במסמורות הרי הם בטומאתם ודבר הטמא אינו חוצץ וכמו כן דבר הנסמך בדבר הטמא אינו חוצץ ועיין במס' שבת דף נ"ח ע"ב דאמרינן שם של בהמה ועשאן לדלת אע"פ שחברו וקבעו במסמורות טמא וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מכלים הלכה י"ב ומעתה יוכל הכהן לעשות תיקון זה בחדרו. וגם יכול לעשות דלת לפנים מדלת כדי שיוכלו להביא לו איזה דבר וטרם יפתחו דלת הפנימית יסגרו החיצונית:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צה (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צה
[עריכה]תשובה לווירנא להרב מהור"ר מנחם נאווארה נר"ו. משנת תקכט"ל:
מכתבו מן שני דנא הגיעני. וכעת הימים נזכרים ונעשים אשר יחשוב אדם עם קונהו ולכן אין זמן להרחיב הדיבור. ועל דבר שאלתו אם יש חשש בדלת הבית אשר עשוה בזכוכית להביא אורה וחשש כי אולי זכוכית דומה לכלי חרס המקבל טומאה והוא דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ מפני טומאה. הנה מה שמסתפק אם כלי זכוכית מקבל טומאה הא מלתא דפשיטא היא שמקבל טומאה אפילו מגבו והוא מפורש במסכת שבת דף ט"ז ע"א דכיון דכי נשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות:
אמנם בכל זה אין חשש ומלבד שהמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה הא הנך זכוכית לאו כלי קיבול נינהו ופשוטי כלי זכוכית הם והרי מפורש במשנה ריש פרק ב' דמסכת כלים כלי זכוכית פשוטיהן טהורים וכן מפורש בהרמב"ם פ"א מהלכות כלים הלכה ה' ע"ש. ומעתה ליכא למיחש בהא למידי. יקבל בזה ציצית כמכתבו והמה כפול שמונה וכל מעשיהם הכל ע"י ישראלית לשמה. ויזכה לחלוקא דרבנן. וכעת לרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש הטוב:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צו (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צו
[עריכה]תשובה עוד להרב האלוף מהור"ר מנחם נאווארי משנת תק"ל לפ"ק:
מכתבו קבלתי. וע"ד החלונות ששאל אחרי שההכרח לעשות חריצין בעץ שבו יקבע הזכוכית הוה בית קיבול כבר נגע במחלוקת הקדמונים בית קיבול העשוי למלאות אם שמו בית קיבול דעת הרמב"ם בפ"ב מהלכות כלים שאינו נקרא בית קיבול והוא דעת רש"י בסנהדרין דף ס"ח. אבל דעת התוס' במס' סוכה דף י"ב ע"ב והוא דעת הרשב"א בתשובה בסי' קצ"ה והובא במגן אברהם סימן תרכ"ח ס"ק ח' שמקבל טומאה:
ולדעתי אי לאו דמסתפינא להכריע הייתי אומר כיון שעיקר המחלוקת הזו הוא מחמת סוגיא דסוכה וסוגיא דסנהדרין דסתרי. היה נלע"ד להכריע דמקבל טומאה מדרבנן ולא מדאורייתא ולכך במס' סוכה לענין סכך שאפילו במה שמקבל טומאה מדרבנן ג"כ פסול לסכך כמ"ש התוספות דף ה' ע"א ד"ה מסגרתו וכו' לכך קאמר שם דשמיה בית קיבול ולהכי אין מסככין בחיצים נקיבות משא"כ סוגיא דסנהדרין דמיירי לענין טומאה דאורייתא ואפילו לפירש"י ורמב"ם שהרי מדרבנן אפילו פשוטי כלי עץ מקבלים טומאה כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות כלים הלכה יו"ד. וא"כ ע"כ בסנהדרין לענין טומאה דאורייתא פליגי רבנן ור"א לכך סברי רבנן דלא שמיה בית קיבול. ולפ"ז אם לא היה מקבל טומאה רק מדרבנן שוב אין חשש לענין חוצץ בפני הטומאה. ועיין במשנה למלך פרק י"ב מטומאת מת דין ב' אלא שאין רצוני להכריע במה שלא הכריעו הקדמונים. אמנם אם היה רצונו להנצל מזה היה יכול לקבוע הזכוכית ע"י מסמרים קטנים של עץ לקבעם סביב הזכוכית ובזה יהיה קיום הזכוכית בחלון. אבל היה צריך שלא לעשות נקבים לקבוע בהם המסמרות של עץ דא"כ הדר הוי ליה בית קיבול אלא שאפשר לתחוב עץ קשה בעץ רך בלא נקב. וגם היה יכול לעשות תמורת העץ עצם דק שמביאים במדינות הללו והמה ארוכים מאד ועבים קצת וכל שבים טהור. אלא שאני תמה והלא בלא"ה מה שיעשה מתחלה לקובעו במחובר אינו מקבל טומאה וכמו שכתבתי לו לענין צירי הדלת:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צז (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צז
[עריכה]תשובה שלום לכבוד הרב המופלא והמופלג כבוד מוהר"ר מנחם נאווארי נר"ו:
אחרי דרש"ה מה ששאל הנפל המטמא באוהל מה צורה יהיה בו שיטמא באוהל אם צריך שיהיה לו צורת הפנים ואיברים ומקושר בגידים או אפילו סנדל בלא צורה מחמרינן באיסור דאורייתא להפריש הכהן עכ"ד. ואני תמה וכי מה זו שאלה והלא הדבר מפורש בהרמב"ם במקומו בהלכות טומאה וז"ל בריש פ"ב מטומאת מת הנפל אע"פ שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידיו מטמא במגע ובמשא ובאוהל כאדם גדול שמת שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם. וכפל הדבר עוד בדבריו בפ' הנ"ל הל' א' אלו מטמאין במגע ובמשא ובאוהל המת אפילו נפל שלא נתקשרו אבריו בגידיו והוא מימרא דר"י בנזיר דף נ' ע"א ובחולין דף פ"ט ע"ב על המת מגלח כו' ואמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידיו. ואמנם אם צריך ריקום הא ודאי צריכא עיונא כי לא מצאתי מפורש בדברי הרמב"ם. ואמנם לבד ראה זה מצאתי שכתב המ"ל בריש פ"ב מטומאת מת וז"ל. נראה דבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא והכי תנן בפ' בתרא דאהלות משנה ו' וכמה ישהה במדור ויהיה צריך בדיקה מ' יום עכ"ל. ובארבעים יום כבר יכול הוא להיות מרוקם כדמשמע בפ' המפלת. ולפ"ז לדידן שאין אנו בקיאים בבדיקת השפיר לידע אם הוא מרוקם פשיטא כל שמפלת אחר מ' יום מטמא באוהל וצריך הכהן לפרוש מטומאת המת:
ואמנם ראיתי בדברי רמ"א בי"ד בדין פדיון בכור בסימן ש"ה ס"ק ג' שכל זמן שאין אבריו מרוקמים אינו פוטר הבא אחריו ואפילו בזה"ז סומכין ע"ז עכ"ל רמ"א. וא"כ לפ"ז אם רואין שאין איבריו מרוקמים אינו מטמא באוהל שכיון שאנו סומכין על זה לחייב הבא אחריו בפדיון ולא אמרינן שהכהן הוא המע"ה ולפטור האב מחמש סלעים כדין כל ספק בכור מכלל שאין כאן ספק. מ"מ הרי כתב מהרי"ק בעצמו בשורש קמ"ג וז"ל. ואף שכתב בטור י"ד שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר אם הוא מרוקם או לאו ויש להחמיר ליתן לה ימי טומאת לידה פשיטא דהיינו דוקא לענין איסור נדה משום חומרא דכרת אבל בכיוצא בזה לענין לפטור הבא אחריו מן הבכורה נלע"ד דליכא למימר הכי דאדרבה יש להעמיד האשה בחזקת שלא נפטר רחמה וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו איבריו עכ"ל מהרי"ק. הרי דלענין איסור מודה מהרי"ק שאין סומכין על בקיאתנו. וא"ל דשאני איסור נדה שהוא איסור כרת משא"כ איסור טומאת כהנים שהוא איסור לאו דבהדיא אמרו ביבמות בריש האשה שהלך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש איסור כרת ומ"ש איסור לאו וע"ש בפירש"י. והרי גם כאן לאו מידי דהרחקה הוא אלא ספק שמא כבר הוא מרוקם אם לא שנאמר דמצד הדין אין כאן ספק דאזלינן בתר חזקה וחזקת ולד זה שלא נתרקמו אבריו וכמ"ש מהרי"ק והוא רק חומרא בעלמא בנדה ורק באיסור כרת החמירו ולא באיסור טומאת כהנים מ"מ קשה לסמוך ע"ז. והחכם צבי חולק על דינו של מהרי"ק גופיה ולכן צריך הכהן לפרוש מכל נפל חוץ אם ודאי הוא פחות מארבעים יום לשימושה. ויש בידי לומר דדוקא בנדה החמיר הטור לפי שעכ"פ תיכף היא טמאה נדה דאי אפשר לפתיחת קבר בלא דם וכיון שכבר מטמאינן לה שוב יש לה חזקת טומאה ואי אפשר לטהרה עד אחר י"ד יום שמא נקבה היתה ואף דאיכא ס"ס שמא לא היה מרוקם ואת"ל מרוקם שמא זכר כיון דאיכא כבר חזקת טומאה. ועוד שכבר כתבו תוס' במס' נדה דף כ"ט ע"א בד"ה תשב לזכר כו' שכאן אין להקל מס"ס שהרי אם תראה ביום ל"ד וביום מ"א תצטרך לומר הס"ס להיפך ולכן הוי סתרי אהדדי ולכן אי אפשר להקל בס"ס אבל כאן י"ל שמא לא נתרקם ואת"ל נתרקם שמא היה צורת חיה ועוף ואינו מטמא. באמת לא מצאתי מפורש באשה שילדה ולד שיש לו צורת חיה ועוף אם מטמאה טומאת מת לרבנן שאינו נחשב ולד לענין לידה ולענין בכור. והדבר פשוט כיון דרבנן לא גמרי יצירה יצירה ולא מקרי לדידהו אדם כמבואר במס' נדה דף כ"ב ע"ב א"כ פשיטא שאינו מטמא באוהל דאדם כי ימות כתיב וא"כ יש כאן ס"ס אלא כיון דמטעם חסרון בקיאות אתינן עלה לא מיחשב ספק דדעת שוטים לא משוי ספק וצריך הכהן להחמיר ועוד דגבי יולדת איכא ס"ס כזה שמא לא נתרקם ואת"ל נתרקם שמא היה צורת חיה ועוף. וכאן לא שייך סברת התוס' דהוי תרי קולי דסתרי דהרי אם תראה ביום ל"ד ויום מ"א גם כן ממילא מותרת מטעם ס"ס זה עצמו ואפ"ה מחמיר הטור. ואף שכתבתי לחלק דהתם כבר היא טמאה מ"מ נלע"ד דעיקר הטעם משום דעת שוטים וחסרון בקיאות לא מיחשב ספק ועוד דרוב נשים ולד מעליא יולדות וצורת חיה ועוף לא שכיח:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צח (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צח
[עריכה]- עוד להנ"ל
שאל מי שמת לו מת וקבר אותו בלילה ובלילה חזר מבית הקברות. אם ליתן לו סעודת הבראה אם לא. הנה ר"ת וריב"א פסקו שאין מברין בלילה והנ"י פסק שמברין בלילה והב"י בסימן שע"ח הביא כל דעות הנ"ל. וראיתי למעלתו שתמה על הב"י שבספרו הב"י מסיק כדברי הנ"י וכאן בש"ע שם סעיף ג' לא פסק ולא מידי. ולא עוד אלא שמדברי הש"ך שם משמע שהש"ע פסק להיפך מדברי הנ"י. ותמה מעלתו על הש"ך שלא הרגיש בזה:
ואני אומר שהב"י בספרו האריך ולא הכריע כלל. ואי משום שתמה על הראיה שהביא ר"ת בשביל זה לא בא לסתור הדין. אלא שאני אומר שאפילו אם היה הב"י פוסק בפירוש כדברי הנ"י עם כל זה דברי הש"ך בס"ק ה' אמיתיים דע"כ לא קאמר הנ"י שמברין בלילה אלא היכא שחזר אחר בה"ש מבית הקברות ולא היה חל חיוב ההבראה ביום. אבל אם חזרו בעוד יום והיה אפשר לעשות סעודת הבראה ביום ולא עשה כבר נדחה. ואלו הם דברי הש"ך. ובזה היה נראה לע"ד שאין שום מחלוקת בין ר"ת וריב"א לנ"י. אלא שהרב בדרכי משה לא פירש כן ומשמעותו דפליגי ואם כן לר"ת אפילו לא היה פנאי לעשות ביום שנמשך חזרתם מהקבורה עד הלילה אפ"ה בטלה ההבראה. ולכן כתב רמ"א בהג"ה סעיף ג' שאם לא הברוהו מחמת שנמשך עד הלילה ששוב א"צ הבראה. וזה הוסיף רמ"א על דברי הש"ע:
אלא שאני אומר גם לו יהיבנא לרמ"א דפליגי מ"מ עד כאן לא פליגי אלא היכא שהקבורה היתה ביום וטעמו של ר"ת דעיקר סעודת הבראה ביום ראשון שאז יום מר ובו עיקר המרירות אבל אם כבר חשכה חמה והגיע הלילה שוב בטל המרירות ולכן מותר לאכול משלו. ודעת הנ"י כי היכי דליל שני חשוב כיום ראשון לענין אבילות הכי נמי לענין הבראה אבל היכא שמת ונקבר בלילה שאז הוא יום ראשון ממש בו בלילה ואז עיקר המרירות פשיטא דלכ"ע מברין בלילה דאל"כ אם כן ע"כ בטלה הבראה לגמרי בזה שאין לומר שלא יאכל בלילה כלל שלא מצינו גזירת תענית על האבל שלא יאכל לא משלו ולא משל אחרים ואם יאכל בלילה איך מברין אותו ביום שלאחריו והלא אינה סעודה ראשונה והלא אפילו ביום ראשון אין מברין אלא בסעודה ראשונה וא"כ על כרחך לומר שאז בטילה ההבראה לגמרי ואין לזה טעם וריח גם דברי ר"ת אינם מורים כן. וכן הראיה מדוד שם מיירי דוגמא דאבנר שנקבר ביום. ועוד שאם תאמר שאז בטלה ההבראה לגמרי א"כ אם מת לו מת ברגל על כרחך התחלת האבילות בליל מוצאי יו"ט ומדוע יהיה שייך סעודת הבראה כלל והרי מבואר בש"ע סעיף י"א שמברין הבראה ראשונה שבימי אבילות וגם רמ"א לא נחלק אלא מטעם שכיון שנדחה יום ראשון ע"ש. ולכן נראה לע"ד שמברין בלילה ואם לא אכל בלילה מברין ביום שאחריו שעדיין הוא יום ראשון וסעודה ראשונה. והא דכתיב ביחזקאל ואעש בבוקר כאשר צויתי אף שמתה אשתו בערב אין הכוונה לפי שלחם אנשים אינו נוהג בלילה דהרי שם כתיב ג"כ נעילת סנדל ועטיה על שפם ואטו אבל בלילה אינו חולץ נעל ואינו עוטה על שפם אלא הכוונה ביחזקאל שעשה בבוקר לעיני כל העם כדי שירגישו בשנויים הללו ויהיה יחזקאל להם למופת אבל גם בלילה היה כמו בבוקר. ולדעת התוס' שלחם אנשים נוהג כל יום ראשון א"כ אף שאכל בלילה מ"מ היה שינוי בבוקר מה שלא אכל לחם אנשים ואכל משלו שהרי הלילה ויום שלאחריו ודאי יום ראשון הוא ולדעת שאר פוסקים דדוקא סעודה ראשונה אולי לא אכל יחזקאל בלילה כלל כדי שתהיה סעודתו הראשונה בבוקר להראות השינוי לעם משאר אבליה. וכ"ז פשוט:
מתוך: נודע ביהודה (קמא)/יורה דעה/צט (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צט
[עריכה]תשובה להרב המופלא ומופלג מוה' וואלף עמריך נר"ו:
בנדון שאלה ששאל מעלתו באשה שחל יום שביעי של אבילות שלה בשבת ערב הרגל וחל טבילתה בליל יו"ט במוצאי שבת איך תעשה בחפיפה ובנטילת צפרנים בע"ש:
הנה שו"ת ספר של מהר"מ א"ש שהזכיר מעלתו אינו פה עמי במחיצתי. אבל אני תמה על שאלתו בזה אם לענין חפיפה שהאיסור משום רחיצת חמין בימי אבלה. ואני אומר ואם לא חל טבילתה כלל ומי לא מותרת ברחיצת חמין בערב שבת כזה אפילו אם היה ערב שבת ההוא ראשון לימי אבלה. והרי כתב הרב ב"י בא"ח סימן תקמ"ה וז"ל. וכתוב בתה"ד דכיון דנהגו היתר ה"ה היכא שמת לו מת בע"ש ואותו שבת ערב הרגל מותר לרחוץ בחמין באותו ערב שבת. ומביאו הש"ך ביורה דעה סימן שצ"ט ס"ק ט"ז וגם מביאו המג"א בסימן תקמ"ח ס"ק ט"ו. ואף שהמג"א רוצה לפרש דברי רמ"א לחלק בין יום הכפורים לשאר רגלים מ"מ דעת הש"ך והט"ז בי"ד שם דרמ"א מתיר בכל הרגלים וכן דעת המג"א עצמו להתיר וא"כ אף בלי צורך טבילה מותר. ואם השאלה על נטילת צפרנים. אומר אני אי לאו דמסתפינא אמינא וכי אשה אינה מותרת בערב שבת כזה בנטילת צפרנים תוך שבעה אף בלי צורך טבילה והא ודאי לדעת הרי"צ גיאות שהביאו הטור בסוף סימן ש"צ נטילת צפרנים מותר לכל אדם אחר שבעה אפילו בכלי וא"כ לדידיה מותר אם חל אחד מימי אבילות אפילו יום ראשון בערב הרגל וזה מותר יותר מרחיצה שהרחיצה קצת גאונים אוסרים משום שאפשר בערב אבל נטילת צפרנים דומה לכיבוס שמותר ולפי זה הה"ד שמותר בערב שבת אם שבת הוא ערב רגל וכדברי תה"ד הנ"ל. ואף שאין אנו פוסקים כרי"צ גיאות הנ"ל מ"מ באשה שהרי"ף מתיר לה נטילת שער אחר שבעה וק"ו שמתיר נטילת צפרנים שהרי איסור נטילת צפרנים הוא תלוי באיסור גילוח וכמו ששנינו כשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור בנטילת צפרנים וא"כ באשה שכבר יש לצרף דעת הרי"ף לדעת הרי"ץ גיאות הרי בה"ג וספר המצות מסכימים עם הרי"ץ גיאות ובאשה שגם הרי"ף מסייע להו היה נראה להתיר אחר שבעה ליטול צפרנים ואף אם המנהג גם בזה לאסור מ"מ ברחיצה ג"כ המנהג להחמיר כל שלושים מ"מ משום כבוד הרגל מתירים ואפילו בערב שבת שאותו שבת הוא ערב הרגל וכמבואר בש"ך סי' שצ"ט ס"ק ט"ז. כן נראה לע"ד בנטילת צפרנים ואף שרחיצה שאסור כל למ"ד אין לו שום סמך רק מנהג אבל נטילת צפרנים לדעת הרמב"ן אסור מדינא כל שלשים אפי' באשה מ"מ כבר כתבתי שבאשה כל הפוסקים שוים להתיר אחר שבעה רק הרמב"ן לבדו אוסר וק"ו שבנטילת צפרנים יש קולא אחרת שנוטלת ע"י נכרי מה שאי אפשר ברחיצה. נראה לפע"ד פשוט להתיר לאשה לכבוד הרגל ע"י נכרי אפילו שלא לצורך טבילה וק"ו לצורך טבילה:
ומעתה בטלו גם דברי החכם שהזכיר מעלתו שהובא בתשובת פנים מאירות שאמר שאין להקל שני קולות דהיינו להתיר לה החפיפה ונטילת צפרנים בימי אבלה לצורך טבילה ולהתיר לה גם הרחקת החפיפה מטבילה:
ומלבד שיפה השיב מעלתו שעד כאן לא קאמר אלא שאין לעשות תרי קולות בדיני טבילה אבל כאן קולא אחת היא בדיני אבילות. ולדידי בלא"ה בטלו דברי החכם הנ"ל שקולא של חפיפה ונטילת צפרנים בימי אבלה אין לו ענין לטבילה כלל שאף שלא לצורך טבילה מותר וכנ"ל:
ודברי השו"ע יו"ד בסימן ש"צ אצלי צ"ע שכתב שם בסוף הסי' אשה שאירע טבילתה כו'. והדבר תמוה שהרי המחבר פסק שם סעיף ה' דאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה א"כ ממילא מותרת לאחר שבעה בנטילת צפרנים אף בלי צורך טבילה. וראיתי לבעל באר הגולה שהרגיש בזה וכתב וי"ל דלא התירו אלא בנטילת שער שנמאסת בה ביותר. ואני תמה אדרבה נטילת שער באשה אינו מעכב היופי אדרבה דרכה של אשה לגדול שער וזהו קישוט ויופי לה וגדלות צפרנים העידו רבותינו שהוא ניוול להאשה וכמו שאמרו בפרק החולץ דף מ"ח ע"א ת"ר וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה ר"א אומר תקוץ פירש"י גזירת הכתוב הוא ואע"ג דלאו ניוול הוא. ר"ע אומר תגדל אמר ר"א נאמר עשיה בראש כו' ר' עקיבא אומר נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים מה להלן ניוול אף כאן ניוול. הרי מפורש שגידול הצפרנים הוא ניוול לאשה. ובשער הראש אדרבה נהפוך הוא שגילוח השער הוא ניוול לה וא"כ בטלו דברי באר הגולה שאם התירו גילוח שער לאשה ק"ו לגילוח צפרנים והגידול ודאי ניוול לה:
ועוד אני אומר הוכחה שאשה מותרת לאחר שבעה בנטילת צפרנים מדברי רב חסדא בפרק החולץ דף מ"ג ע"א שאמר מה במקום שאסור לספר ולכבס מותר לארוס מקום שמותר לספר ולכבס א"ד שמותר לארוס. וזה גירסת הרי"ף שם לספר ולכבס. והוה קשה ליה להרי"ף הרי תספורת אסור באבל כל שלשים ואיך קאמר מקום שמותר לספר אלא ודאי כדברי התניא באבל רבתא שאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה תוך שלשים זהו דברי הרי"ף בקצת תוספת ביאור. ולפ"ז ע"כ בשבוע שחל ט"ב גם אשה אסורה לספר דאל"כ נסתר הק"ו שהרי מקום שאסור לספר דקאמר הוא דומיא למקום שמותר לספר דקאמר דאי לא תימא הכי אין כאן ק"ו דמה צד הקל יש באבילות ומה צד החמור יש בשבוע שחל ט"ב, איש אסור לספר בשתיהן ואשה מותרת בשתיהן אלא דחומר של שבוע שחל ט"ב הוא דגם אשה אסורה לספר, והא ודאי דנטילת צפרנים מותר בשבוע שחל תשעה באב וכן כתב המג"א בהדיא בסימן תקנ"א ס"ק י"א. ודברי הטור שם ס"ק י"ג אצלי תמוהים דלא לישתמיט חד מהפוסקים הראשונים שיזכיר איסור נטילת צפרנים בשבוע זו ומסתימת דבריהם שלא הזכירו האיסור ממילא משמע שאין כאן איסור:
וא"כ מעתה נימא אנן אותו ק"ו של רב חסדא בעצמו ומה במקום שאסורה לספר דהיינו בשבוע שחל ט"ב מותרת בנטילת צפרנים מקום שמותרת אשה לספר דהיינו בימי אבלה אחר שבעה תוך שלשים א"ד שמותרת בנטילת צפרנים וזהו ק"ו שאין עליו תשובה שאיזה תשובה שתרצה להשיב לסתור ק"ו זה הוא ג"כ סתירת ק"ו דרב חסדא. ואין לומר א"כ גם איש יהיה מותר בנטילת צפרנים אחר שבעה מק"ו ומה במקום שאסור לספר אפילו לאשה דהיינו שבוע שחל ט"ב מותר בנטילת צפרנים אפילו לאיש מקום שמותר לספר לאשה דהיינו תוך שלשים באבילות א"ד שיהיה מותר בנטילת צפרנים אפי' לאיש. זה אינו דאמרינן דיו כתספורת כיון דמתספורת ילפת לה דיו מה תספורת אינו מותרת רק לאשה ולא לאיש אף צפרנים לאשה ולא לאיש:
והרמב"ם דנקט בפ"ו מהלכות אבל הלכה ג' בד"א באיש אבל באשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה הא דנקט שער היינו משום שהוא העיקר ואבוהון דכולהו וק"ו שמותרת בנטילת צפרנים. ועוד נראה לפי ענ"ד שהרמב"ם נקט שער שזה כלל מלא הוא שתוך שבעה אסורה ואחר שבעה מותרת אבל בצפרנים פעמים שמותרת אפילו תוך שבעה אם חל זמן טבילתה שהרמב"ם לטעמיה שפסק אפילו בט"ב וביוה"כ טובלים כמבואר בדבריו בפרק ג' משביתת עשור הלכה ב' וק"ו בימי אבל. ואולי סובר הרמב"ם כדברי הראב"ד שהביא הש"ך ביו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"ה דהצפורן חוצץ מן הדין וא"כ משכחת אפי' בתוך שבעה היתר בנטילת צפרנים משא"כ באיש לדידן שכולנו טמאי מתים ובטלו טבילת בעלי קריין אין לאיש היתר טבילה בימי אבלו או בט"ב או ביוה"כ כמבואר בפ"ג משביתת עשור ע"ש: