נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/פב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פב
[עריכה]תשובה. שלום וברכה לכבוד אהובי מחותני ידידי הרב המופלג, תנא ופליג, החכם השלם, אוצר בלום, נ"י ע"ה פ"ה כבוד מוהר"ר צבי הירש נר"ו:
(א) וראיתי קונטרסו השני ורוצה לעשות סניגוריא לדבריו הראשונים אבל אין הדברים נכונים. ויען אני אינני בעל מלאכה אחת וטרדות התלמידים עלי ושאר טרדות ואינני ברשות עצמי לכן הנני בורח מן האריכות. ומה שהקשיתי בקונטרסי הראשון אות א' וכתבתי שגם כהן המקדש גרושה עובר על לפני עור שגם היא מוזהרת כמוהו ולדבריו שאם שולחו לעבור על לפ"ע השליחות בטל לכ"ע קשה למה לא יבוטל כאן השליחות לכ"ע. ורצה מעלתו בקונטרס השני לתרץ דבריו דמיירי שהאשה היתה יכולה להתקדש לכהן אחר. ודבריו נפלאו א"כ למה להתוס' לחדש דלפ"ע לא מקרי בר חיובא שזהו סברא בלא טעם, רק התוס' הוכרחו לזה מחמת קושיא נימא דמיירי דגם הוא היה יכול לקדש גרושה ואפי' נימא דבאיש לא שייך זה שהרי יכול ליקח הרבה נשים ואכתי באשה זו שמקדש לו השליח עובר על לפ"ע גם הא ליתא ולימא דמיירי שהאשה זו עצמה היה יכול לקדש בעצמו ועל כרחך בהכי מיירי דאפילו תימא דמיירי דקיימי בתרי עברי דנהרא מ"מ וכי הקדושין מצד עצמם עבירה עיקר העבירה לא יקח משום לא יחלל כשיבוא עליה נעשה הקדושין למפרע ג"כ עבירה ואם לעולם לא יבעול אין כאן עבירה וא"כ על כרחך יבואו יחדיו להזדווג בביאה וא"כ בידו לקדשה אז אם לא שנימא דמיירי שהאשה היתה מתקדשת ברגע זו לאחר אי לאו שקידשה השליח לזה. ולדברי מעלתו שהיא היתה מתקדשת ברגע זו לכהן אחר והמשלח קאי בעבר הנהר שאז מצד האשה ליכא לפ"ע ומצד האיש איכא ולמה להתוספות כל הדוחק הזה לחדש עי"ז דלפ"ע לא מקרי בר חיובא ומה חסר לנו דמיירי דלא קיימי בתרי עברי וליכא לפ"ע לדידיה כמו לדידה. ורום מעלתו גם בזה דלה חספא ולא אשכח מרגניתא. שאני בתשובה אשר כתבתי כבר בזה למחותני הגאון מליסא הוכחתי מזה דגם באיסור דרבנן שייך דברי הרב דלכ"ע היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא איסור דאורייתא כלל וא"כ מה הקשו התוס' מלפני עור אלא ודאי דגם באיסור דרבנן שייך אשלד"ע. ועכ"פ כי היכי דאיכא נגד המשלח לפ"ע איכא ג"כ נגד האשה המתקדשת וממילא דברי מעלתו אית להו פירכא וכמ"ש בקונטרס הראשון. ובזה כל דבריו שפלפל למה לא ילקה על לפ"ע לא קשיא דאם היתה יכולה להתקדש לכהן אחר ליכא איסור דאורייתא, אלא שאין צורך לזה דודאי לפ"ע הוי לאו שבכללות:
(ב) ומה שהוכחתי בקונטרסי הראשון דהרמב"ם אינו מחלק בין שוגג בקונטרס השני אות ב' וזה לשונו ואני תמה על ראיה זו שהרי משום לאו דעולה לא מחייב רק באוכל וכו'. ואני תמה על דבריו א"כ כבר מעל בעה"ב והשליח קודם שאכלו האורחין תיכף בנתינת השליח לאורחין או כאשר נטלו האורחין ע"פ דבורו של שליח והרי הבעל הבית לא אמר האכיל וכן השליח לא אמר אכלו כ"א טלו ואם המעילה לא היתה באה עד שעת האכילה מעולם לא היה בעה"ב מועל שהרי זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן לפי ספק של התוספות ועכ"פ אפילו אם נחדל מספק של התוס' וכמ"ש במקום אחר מ"מ זה פשוט שהמעילה באה תיכף משעת הגבהה ואיסור עולה הוא הנאה כמו על אכילה שהיא כולה כליל ואפי' הכהן זר לגבה וכן בכל הקדשים קודם שיש להם היתר לכהנים. ומה שנותן אותה לאחר עבר וזה האיסור אחר שכתב הרמב"ם וע"ש משנה למלך. ומה שסיים הרמב"ם לא מעל אלא האוכל וכו' דבר פשוט שבודאי האורחין אינן מועלין עד שנהנין, שמי שנותן לאחר נתחייב משעת הגבהה שמוציא מרשות הקדש ולכך הבעה"ב והשליח מועלים בהגבהה של האורחין אבל האורחים עצמם כיון שבטלה השליחות והם נוטלים מעצמם עדיין לא שינו מרשות לרשות ולכן אין חייבים עד שעת האכילה וזה פשוט לא ניתן ליכתב מרוב פשיטתו ורום מעלתו שגה בכוונת הרמב"ם. זולת זה מה שכתב ששגג בזה והזיד בזה כל אלה דברים שאין הדעת סובלתן ולא נזכר בדברי הרמב"ם רמז מזה ולמה נעייל פילא בקופא דמחטא.
(ג) ומעתה גם מה שהוכחתי באות ב' בקונטרסי הראשון לסתור דברי מעלתו מדברי הרמב"ם שהתנה שלא להתערב איסור אחר והקשיתי על דברי מעלתו שהרי יש כאן איסור לפ"ע באומרו תן לאורחין שהרי מכשיל את האורחין. וע"ז כתב מעלתו באות ב' שלא יכול לכוין דבריי הרי אם מעל בעה"ב אין על האורחין מכשול. ותו כיון דהשליח היה שוגג אינו עובר וכו'. והנה מה שחילק בין שוגג למזיד כבר מבואר שהרמב"ם אינו מחלק. ומה שכתב שאם מעל בעה"ב אינו מכשול. לי דבר תימה מה חזית להך גיסא זיל לאידך גיסא כיון שיש מכשול לאורחין ממילא אין כאן שליחות ולא מעל בעה"ב אם לא שיאמר דאעפ"כ אין מכשול לאורחים כיון שאם לא מעל בעה"ב מעל השליח וג"כ שוב אין מכשול לאורחים וא"כ ממילא אין כאן לפ"ע ומעל בעה"ב מ"מ הרי גם בנזכר שליח ולא נזכר בעה"ב בעה"ב מעל כמו שהוכיחו התוס' בקידושין דף מ"ב ע"ב ד"ה אמאי מעל וכו' מן המשנה דדוקא נזכרו שניהם חנווני מעל וא"כ בנזכר שליח שפיר אי לא מעל בעה"ב יש כאן לפ"ע ולמה ימעול בעה"ב אלא ודאי הא ליתא דמשום לפני עור לא אמרינן אין שלד"ע וכמו שכתבו התוס' בב"מ וליתנהו להני חילוקים שכתב מעלתו:
וגם בלא"ה למה לא שת לבו לדברי הראב"ד שלדבריו שם דוקא בעולה הדין כן משום דהוי כעין אונס שכיון שראה שהם חתיכות לא היה לו להעלות על הלב שהן עולה שעולה אינה מנתחה לחתיכות רק לאיברים אבל בשאר קדשים שפיר כולם מעלו, והרי שם אף שמעל בעה"ב אפילו הכי מכשיל האורחין שבקדשי קדשים יש מועל אחר מועל אפילו נתנה לחבירו כמבואר ברמב"ם פ"ו הלכה ה' ומשמע שם שהראב"ד לא נחלק עליו אלא שהיה קשה לו בדברי התוספתא מ"ש עולה דנקט עיין שם. ואם יתעקש מעלתו ולומר שהראב"ד שם אף שתמה מ"ש עולה מ"מ אינו מוציא דברי התוספתא מפשטן ודוקא בעולה הדין כן א"כ פשיטא קשה למה הוצרך הראב"ד לומר כאן טעם בעולה שהוא כעין אונס והיה ליה לומר שבעולה משום שיש מועל אחר מועל ושייך לפ"ע להכי אין שליח אלא ודאי ליתנהו לדברי מעלתו:
(ד) זולת זה מ"ש באות ג' אין מהצורך להשיב. ומ"ש באות ד' להשיב על מה שכתבתי בקונטרסי הראשון אות ח' ועתה כתב מעלתו בקונטרס השני שלו אות ד' כיון דבשוגג לא שייך דברי הרב א"כ לא שייך למפרך מה לש"ח שכן עשה עבירה בפועל דהרי בשוגג לא שייך דברי הרב א"כ מה לי עשה בפועל או לא ופירכא כל דהו לא פרכינן. ואני תמה וכי בשביל דנימא דבשוגג לא שייך דברי הרב בשביל הכי נילף כל התורה כולה שלא יהיה שלוחו של אדם כמותו מש"ח אפילו בדבר היתר לגמרי הא ודאי ליתא שאעפ"כ ע"כ משום ד"ע מיעט קרא שליחות בש"ח ואף אם יהיבנא דלא שייך בשוגג דברי מ"ש מ"מ עבירה נעשית וגלי לן רחמנא היכא דאיכא עבירה אין שליחות וכיון דעל כרחך אנו צריכין לחלק משום עבירה א"כ בודאי פרכינן מה לש"ח שכן העבירה נעשית ע"י שליח בפועל ואף שהוא שוגג ובודאי נעשית מ"מ עבירה עושה ואין זה פירכא כל דהו כ"א פרכא גדולה וחזקה:
(ה) ומה שכתבתי בקונטרסי הראשון דעל כרחך לדעת התוס' אין חילוק בין אי דרשינן מסברא או אם דרשינן מן הוא ההוא, יפה כתבתי. ומה שכתב מעלתו בקונטרס שלו השני אות ה' שהרי לדעת התוס' מצד הסברא חילקו בהדיא בין שוגג למזיד ואיך אפשר לומר דגם אי דרשינן הוא ההוא לא מחלקינן הרי תיכף דקשיא לן קרא בש"ח ל"ל על כרחך אמרינן אם אינו ענין למזיד תנהו לשוגג. הנה אני תמה על מעלתו למה לא השגיח בקונטרס ראשון שלי אות ז' שבארתי זה דעל כרחך הוא ההוא לא דריש דאל"כ מה יעשה בהוא ההוא השני וליכא למימר באינו ענין לש"ח תנהו לכל התורה דהרי ממילא נילף כל התורה מש"ח וליכא למימר אדרבה נילף מהני דהרי שני כתובים אין מלמדין וכיון דע"כ לא דריש איך נימא תנהו לשוגג. וכל מה שפלפלתי שוב בקונטרס שלי הראשון אות ח' ט' י' הכל היה לבטל החילוקים שחילק מעלתו בין השליח עושה בפועל או לא. ובאמת היה לי מקום לפלפל בזה ולהוכיח ג"כ נגד סברת התוס' אלא שאני בורח מן האריכות וכבר בארתי כמה הוכחות לדחות החילוק שחלקו התוס' בין שוגג למזיד:
(ו) ומ"ש מעלתו בסוף אות ההוא להציל עצמו ממה שהקשיתי בקונטרס הראשון אות י'. הנה אין מהצורך להשיב עליו כי טעה טעות גדול והיה סבור דאנן קיי"ל חצר משום יד איתרבאי ולא כן הוא וזה יתבאר אח"כ:
(ז) ומה שכתבתי בדעת הרי"ף מינה לא אזוע ובלי ספק שכן דעת הרי"ף וכל ההוכחות שכתבתי בקונטרס הראשון הכל שריר וקיים ועיקר טעמא דידי לא משום שכתב הרי"ף טעם דדברי מי שומעין אלא טעמא דידי מדלא חילק הרי"ף שום חילוק בשליחות לד"ע מכלל דכללא כייל שבשום דבר אין שליח לד"ע וכפי מה שפירש גם הש"ך בסימן קפ"ב דעת הרי"ף ויפה הוכחתי שאיך יוכל להיות שסמך הרי"ף שמסברא נדע שאם אינו בר חיובא לא שייך דברי הרב וכו' שהרי עכ"פ יש לפניו איסור לפ"ע שהוא בר חיובא בו והתוס' הוא שחידשו חידוש זה שזה לא מקרי בר חיובא ואמאי לא ביאר לנו הרי"ף דבר זה שהוא חדוש גדול. ומ"ש מעלתו שהרי גם רבינא לא ביאר דבר זה. אני תמה רבינא אף שלא ביאר סברא זו בטעמא מ"מ ביאר הדין שהיכא שאין השליח בר חיובא יש שלד"ע אבל הרי"ף סתם לגמרי ולא ביאר לא הדין ולא הטעם. ומה אאריך בדברים הפשוטים לדעתי שדעת הרי"ף כמו שפירש הש"ך ולית בזה ספיקא כלל שהרי"ף יסתום ויאמר אין שלד"ע ויסבור בו חילוקים ויעלימם ולא יזכירם הס כי לא להזכיר אין זה דרכו של הרי"ף:
(ח) ומה שכתבתי אני בקונטרס הראשון אות י"ג דהא דחילק רש"י בשלד"ע בין שוגג למזיד מחצר הוא דיליף לה רש"י שכיון שגילתה התורה דחצר נעשה שליח לד"ע מיניה ילפינן לחלק בין שוגג למזיד. וראיתי עתה שהקשה מעלתו עלי בקונטרס שלו השני באות ז' וזה לשונו אני תמה הא אנן קיי"ל משום יד אתרבאי ומנ"ל לרבויי שליחות בשוגג עכ"ל. ודבר זה שינה ושילש בקונטרסו כמה פעמים דאנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי. ואני אומר אולי בחלום ראה דבר זה דקיי"ל דמשום יד איתרבאי דאילו בהקיץ ואפילו מתנמנם לא היה רואה דבר זה מה שמבואר בכל הפוסקים ונעלם ממנו ממש כל דברי הפוסקים ונתחלף לו בין זכר לנקבה וכל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל שאר הפוסקים כלם לא נחלקו כלל דחצר דאיש משום שליחות איתרבאי ולכך קטן אין לו חצר וכן הוא בש"ע ח"מ סי' רמ"ג וסי' רס"ח וחצר דגט הוא דאיתרבאי משום יד ולכך קטנה יש לה חצר. והואיל ואנו עסוקים בדבר זה צריך אני לתרץ אם ירצה אדם להקשות עלי שפירשתי טעמיה דרש"י לחלק דבשוגג יש שלד"ע הוא משום דזה נילף מחצר א"כ קשה מנ"ל להגמרא גופא לומר דחצר דאיש משום שליחות איתרבאי ולחדש עי"ז דין חדש דשוגג יש שלד"ע ודלמא גם באיש משום יד איתרבאי, אומר אני להבין ג"כ מה דאמרינן שם במס' ב"מ דף י"א ע"א מ"ס ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן וכן עוד כמה אוקימתות לפרש במאי פליגי. ולכאורה יפלא למה נד ממה שאמר בתחלת הסוגיא דפליגי בהא גופא דחזינן דאיתרבי חצר מאם המצא תמצא דמ"ס משום יד איתרבאי ומ"ס משום שליחות, ולכן אומר אני דהאי דכתיב בגט בנקבה משתעי ולכן מתרבי קטנה אבל באיש יש לאיפלוגי אי ילפינן קטן מקטנה וכן אי ילפינן מציאה מגט. והטעם לחלק בין מציאה לגט נ"ל משום דגט איתיה בעל כרחה. ולדעת הראב"ד הטעם בגט משום דדעת אחרת מקנה, אבל הך קרא המצא תמצא דגבי גניבה בין בזכר ובין בנקבה משתעי והשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ואם נימא דשם איתרבי חצר משוה יד א"כ איתרבי בין באיש בין באשה וא"כ אייתר חצר דגבי גט דגט מגניבה ודאי ילפינן דמה גניבה שאינה בעל כרחה וגם ליכא דעת אחרת מקנה איתרבי חצר משום יד ק"ו לגט ואפילו לרש"י דפירש מציאה מגט לא ילפינן משום דממונא מאיסורא לא ילפינן א"כ איכא למימר דגם איסורא מממונא לא ילפינן מ"מ גם גניבה איסורא מיקרי ותרוייהו איתנהו ביה איסורא וממונא וא"כ אי ס"ד דחצר דגניבה משום יד ל"ל חצר דגט וחצר דגט ודאי ליכא למימר משום שליחות דשליחות דגט בהדיא כתיבא. ואפילו לפי מ"ש בקונטרס הראשון שאני נוטה מדברי רש"י וחצר אצטריך לרבות משום שליחות משום שאין בו דעת מ"מ א"א לומר דחצר דגט משום שליחות דא"כ קשה להיפוך ל"ל רבוי בגט שהיא עושה שליח הרי חזינן דחצר איתרבי משום שליחות. ובזה נדחה מה שתמה עלי מעלתו בקונטרס שלו השני אות ז' ואין צורך להאריך בזה אלא ודאי חצר דגניבה מטעם שליחות ואיצטרך חצר דגט משום יד דאפילו במתגרשת בעל כרחה דלא שייך שליחות איתרבאי בגט משום יד, ומעתה פליגי רק אי ילפינן מציאה מגט או אי ילפינן קטן מקטנה, וכ"ת א"כ למאן דיליף מציאה מגט וכן יליף קטן מקטנה א"כ ל"ל חצר דגניבה תיפוק ליה דבלא"ה איתרבאי חצר משום יד דילפינן מקטנה ומגט י"ל דנ"מ היכא שאינו עומד בצד שדהו ואינו משתמר שאינו מועיל מטעם יד ומועיל מטעם שליחות וכי היכי דלא תימא אין שלד"ע אצטריך לרבויי מאם המצא תמצא וכמו שפירש"י ז"ל ועכ"פ חצר דגניבה לכ"ע מטעם שליחות וס"ל לרש"י דמינה ילפינן לכל שלד"ע דבשוגג יש שליח:
(ט) ומ"ש מעלתו בקונטרס השני אות ח' שלא ידע לצייר החילוק שכתבתי לחלק בין בעל בחירה לחצר. הנה כבר ציירתי בקונטרסי הראשון אות ט"ו ומה אוסיף ביאור וציור והוא מעלים עיניו. ומ"ש מעלתו עוד באות ההוא להוכיח דבשוגג יש שלד"ע מדברי הרמב"ם בפי"ג מהל' שחיטה שאין חצירו קונה לו הביצים בעוד האם רובצת עליהם כשם שאינו יכול לזכות לאחרים. וע"ז כתב מעלתו אם איתא דגם בשוגג אין שלד"ע א"כ אין זה ראיה דמה שהוא אינו יכול לזכות לאחרים הוא מטעם אין שלד"ע אבל חצירו יזכה לו דחצר משום יד איתרבאי ועוד דבעל כרחו מותיב בו ויהיה הדין כמו בגניבה שאף שהוא אינו יכול לזכות לאחרים אפ"ה חצירו זוכה לו והאריך מעלתו בה ומזה הוכיח דבשוגג יש שלד"ע ואפ"ה אינו יכול לזכות לאחרים ולהכי גם חצירו אינו זוכה לו. הנה הדבר פשוט שגירסא זו שהעתיק מעלתו בדברי הרמב"ם כשם שהוא אינו יכול לזכות לאחרים גירסא משובשת היא ולא גרסינן לאחרים כמ"ש הכ"מ ודברי הלח"מ אין להם שום פירוש והבנה כלל ומדברים שאין להם פירוש אין מביאין ראיה. אלא שאני אומר אף לו יהיבנא ליה טעותו אפילו לגירסא משובשת הא ג"כ אין לו ראיה ויעיין בלח"מ שאין הכוונה שאינו יכול לזכות בידו לאחרים אלא הלח"מ כתב שם שלעצמו זוכה חצירו לענין זה שלא יוכל שוב אחר ליטלם. על זה הביא הרמב"ם ראיה שאין חצירו זוכה לו בזה דא"כ היה יכול לזכות זכות זה לאחרים ובגמרא שם מבואר שאי אפשר להקנותם לאחר כל זמן שלא הוגבהה האם עיין בלח"מ ועכ"ז דבריו משובשים ועכ"פ לדברי מעלתו אין שום ראיה מזה:
ועוד לדברי מעלתו יהיה הפירוש בדברי הרמב"ם שאינו יכול לזכות לאחרים היינו בשוגג ואין מזה רמז בדברי הרמב"ם ועיקר חסר מן הספר ועוד הא גופיה מנ"ל לרמב"ם שאינו יכול לזכות בשביל אחר אפילו בשוגג ואם יש מקום לחלק בין שוגג למזיד בזה כדברי מעלתו א"כ ערבך ערבא צריך והרי דין זה מקורו מעובדא דלוי בר סימן ורב יהודה בשלהי חולין דף קמ"א ע"ב ואטו שם שוגגין הוו ולא ידעו מדין שלוח הקן והרי שם עדיין לא קנאם ר"י אלא דקאמר לקנינהו בסודר ועל זה משני פירי חדתי הוו וא"כ אם יאמר לו רב יהודה ללוי שיקנה אותם לו בסודר ה"ז מזיד וא"כ מנ"ל לרמב"ם שאפילו בשוגג אינו יכול להקנותם וא"כ או כדברי מעלתו א"כ אדרבה מוכח שאין חילוק בין שוגג למזיד ודומה מעלתו לנישרא דעייל נורא לקיניה. אלא שהאמת יורה דרכו שגירסא זו משובשת היא:
(י) ומה שרצה מעלתו לתרץ מה שהקשיתי בקונטרס הראשון אות י"ג על רש"י דס"ל דבשוגג יש שלד"ע והקשיתי א"כ ל"ל רבוי בחצירו דלא נימא דאין שלד"ע והלא אין לך שוגג גדול מחצר. ועל זה כתב מעלתו בקונטרס השני אות ח' לתרץ כי היכי דאמרינן בסוף שלוח הקן דחצירו אינו זוכה לו הביצים כשם שהוא אינו יכול לזכות דאמר ר"י ב"י אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם חצירו נמי לא זכי א"כ ה"ה הכא בגניבה הוה אמינא כי היכי דאיהי לאו בר זכות הוא חצירו נמי לאו בר זכות הוא אף דבהא ליכא דברי הרב אין חצירו זוכה לו רק דומיא דידיה להכי אשמעינן דמ"מ זוכה. ובאמת צריך להתיישב למה לא נימא באמת כמו דאמרינן התם משום דאסור לזכות בביצים חצירו נמי לא זכה וכאן נמי אסור לגנוב חצירו נמי לא תזכה, ע"כ דבריו. וכל דבריו שלא ביישוב הדעת כלל ואטו אליבא דאמת בגניבה חצירו זוכה לו כלל ואפי' גנב בידיו ממש אפילו בדיעבד שעבר וגנב וכי זכה הוא בגניבה הא ליתא כלל אלא מתחייב הוא בגניבה שקנה להתחייב באונסין ולשלם תשלומי כפל אבל גוף הגניבה אכתי ברשותא דמרא קמא ולא קנאה הגנב כלל וכמ"ש רז"ל שקודם יאוש שניהם אינן יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ חצירו דקונה לו הגניבה ג"כ לחייבו בגניבה באונסין ובכפל ושפיר אמרינן חצירו דומיא דידו כי היכי דידו מחייבו בגניבה ה"נ חצירו שלוחו בזה לחייבו בכפל ובאונסין אלא דהו"א למעטיה משום אין שלד"ע ולהכי איצטריך ריבוי כמו שפירש"י וא"כ קושייתי במקו"ע שהרי בשוגג בכל מקום יש שלד"ע לדברי רש"י. ואם רוצה מעלתו לומר כל היכי שהוא אינו יכול לזכות הגניבה בשביל אחרים לחייבם משום אין שלד"ע ה"נ חצירו לא יזכה לו לחייבו וע"פ שיטתו דמעלתו לפי גרסת הלח"מ בהרמב"ם בפי"ג מהל' שחיטה אכתי הוא גופיה אם הוא שוגג היה יכול לזכות בשביל אחרים לשיטת רש"י. ועוד כבר הודעתיו שגירסא זו משובשת היא וגם לפי גרסא זו כבר הודעתיו הפירוש בדברי הלח"מ:
(יא) ומ"ש מעלתו בקונטרס השני אות ט' לא ידעתי כוונתו. וכי כתבתי אני שהמקשה מיואב יליף אני כתבתי כיון דהך ברייתא בשוגג מיירי דומיא דיואב א"כ באמרו מ"ט דשמאי קסבר שני כתובין מלמדין והוא ההוא לא דריש וכתבתי דלסברת מעלתו לא ה"ל למימר רק דשמאי הוא ההוא לא דריש ואז אפילו הוה סבר שמאי שני כתובים אין מלמדין ג"כ שולחו חייב לסברת מעלתו. יעיין מעלתו בקונטרס הראשון שלי אות ט"ז וימצא ולא ידעתי כלל כוונתו מה שהשיב על זה:
(יב) ועל מה שכתבתי בקונטרס הראשון אות י"ז שדברי מעלתו בקונטרס אות י"ג ואות י"ד סותרים זא"ז והשיב מעלתו ע"ז בקונטרס השני אות י' שאין ענין לחייב השליח אפי' במזיד בטביחה שהוא אינו הגנב ולשלם תורא למריה הגנב חייב באחריות משעת הגניבה. ותו מה ענין שוגג לכאן הוא סבור שהוא של משלחו איך יתחייב לבעלים וכו' ע"כ דברי מעלתו. אמנם לא ידעתי מה הוא שח וכי הגנב קנה השור להיות שלו לא קנהו אלא להתחייב באחריותו אבל גוף השור אכתי של בעלים הראשונים וכמ"ש לעיל ואם זה הטובח היה שוחטו בזדון הרשות ביד בעלים הראשונים לתבוע דמי השור ממי שירצו וא"כ עבירה היא בידו ומזיק ממון חבירו מיקרי אלא שכיון שלא ידע עושה העבירה בשוגג והרי לסברתו בדבר שבממון לא שייך שוגג ואדם מועד לעולם ולכ"ע שייך אין שלד"ע. שוב מ"ש מעלתו שאפילו שוגג אינו שזה אמר לו שהוא שלו הנה אין מחשבתו מחשבת מה שהוא לחובתו ולדבריו הדרא קושייתו בקונטרסו הראשון לדוכתיה שגם בור של שני שותפין משכחת ששלחו השליח לחפור בור ואמרו בפני השליח שזה רשות שלהם ולא ידע השליח כלל שהיא רה"ר ומה חיוב יהיה על השליח כיון שהיה סבור שהוא שלהם והם אמרו לו לחפור בור הרי זה דומה ממש לגנב שאמר בפני השליח שהשור הוא שלו שישחטנו אלא ודאי דכל זה אכתי משגגה לא נפיק ומוכח שגם בשוגג אין שלד"ע ואפילו מה שפשוט בעיניו לפטור השליח מדין חיוב ממון כיון שהיה סבור שהוא של משלחו אין הדבר פשוט כל כך ולדעת הד"מ בשם הנ"י השליח חייב אך הש"ך נחלק עליו עיין סי' שמ"ח ואף דשם דמיירי לענין גניבה בתחלה ועדיין לא נתחייב הגנב מ"מ לדינא אין חילוק שאף שכבר גנבו אכתי לא קנאו רק להתחייב באחריות וכנ"ל:
(יג) ומה שכתבתי בקונטרס הראשון אות י"ח להוכיח דהלכתא כרב סמא דאי כרבינא לא הוצרך רבא לומר דין שלו דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אליבא דשמאי וה"ל למימר אליבא דהלכתא בטמא שאמר לטהור אכול קדשים. ועל זה כתב מעלתו בקונטרס השני אות י"א וז"ל הדבר תמוה מאד מאד דמה ענין זה לשליח לדבר עבירה ולדבריו טמא שאמר לטהור שיגע בקודש חייב טמא עצמו כו' והאריך מעלתו בזה. ואני שותא דידיה לא ידענא מה פטור או חיוב יש בנוגע בקודש ואפילו טמא עצמו שנגע בקודש וטימא אותו ממש אנן קיי"ל כר' יוחנן במס' מכות דף י"ד ע"ב דפטור אבל בכאן בטמא שאמר לטהור אפילו איסור לא שייך שאין איסור נגיעת הטמא עצמו בקודש כי אם בשביל שמטמא הקודש אבל בנוגע בפשוטי כלי עץ או קודש שלא הוכשר אי לאו משום חיבת הקודש אין כאן איסור כלל. וכאן בטמא שאמר לטהור שיגע אף ששלוחו כמותו מ"מ הקודש לא נטמא ומה איסור יש כאן שיהיה בו חיוב אפילו לריש לקיש. והנה ראיתי סוף דברי מעלתו בטמא שאמר לטהור שיכנס למקדש והקשה לפי סברתי א"כ לדעת הפוסקים דבשוגג יש שלד"ע א"כ מאי פריך בגמרא טמא ששימש היכי משכחת לה הא משכחת שטהור נכנס למקדש בשביל עצמו ובפנים שימש בשליחות הטמא, הנה מלבד שאם הוא שלוחו לשמש ממילא הוא שלוחו בשהייתו בפנים. אלא שבלא"ה לדעתי בכל עניני עבודת הקודש לא שייך שליחות דשלוחי דרחמנא נינהו ועוד אפילו יהיבנא ליה כולא סברתו דבטומאה לא שייך שליחות מ"מ הכי נעלמה ממנו שערי הדמיון לדמות מלתא למלתא דמשכחת מלתא דרבא בישראל שאמר לכהן אכול תרומה דכהן ודאי לאו בר חיובא הוא לענין תרומה. ואעפ"כ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אלא ודאי שיטת רבא אליבא דרב סמא ולא איכפת לן אם הוא בר חיובא או לא וכיון דאי בעי לא עביד אין שלד"ע:
(יד) ומ"ש מעלתו שאף דס"ל לרבא כרב סמא אעפ"כ אין הכרע דהלכה כך דרבינא בתרא הוה. אני תמה וכי רבינא יותר בתרא מרב סמא הרי שניהם היו יחד ואנא אמינא שאם רבא כר"ס ס"ל ה"ל רבינא יחיד במקום שנים וכמו שאמרו במס' נדה דף יו"ד ע"ב בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן שאם ר"י אמר משום ר"ש בן יהוצדק ה"ל חזקיה יחיד במקום שנים. אף שלפי כללי הש"ס הלכה כחזקיה נגד ר' יוחנן דהוא רביה דר' יוחנן מ"מ היכא דהוא יחיד במקום שנים אין הלכה כמותו וכן בנדון דרבינא:
(טו) ומה שרצה להמלט ממה שהקשיתי עליו בקונטרס הראשון אות כ"א על מה שהביא ראיה דבשוגג יש שלד"ע מדם שנטמא וזרקו שוגג וכו' וכתבתי לו בקונטרס הראשון דמלבד שהראיה סתורה דהרי באמת שלוחי דרחמנא נינהו. ואם כוונתו שהיה לו לפשוט האבעיא מזה גם זה אינו דאטו לא משכחת שזרקו הכהן שהוא בעל הקרבן בעצמו. ועל זה השיב מעלתו בקונטרסו השני אות י"ב וז"ל ואחר כל הרעש קול דממה דקה בדבריו שהשיג עלי דמיירי שכהן זרק קרבן שלו שהוא דוחק גדול אך בקונטרס הנשאר אצלי נשמר מזה וכתב דבריו לתוס' קדושין דף כ"א ע"ב שכתבו דלמסקנא נמי מסופק דלמא גם שלוחי דידן נינהו ע"כ דברי מעלתו. הנה מה שכתב שקול דממה דקה בדברי כן דרכי ואפי' במקום שהיה לקיים תחת גערה במבין אפ"ה מבעיא לי למימר בניחותא ודברי חכמים בנחת נשמעין ומלבד כל דבריו עדיין קולי נשמע דאולי מיירי בכהן הזורק דם שלו אך שאין צריך לזה, ומעלתו שלא רצה לשמוע בנחת הנה הוא מרעיש על עצמו קול רעש מה שהקשיתי בסוף שם דמה יענה על המזיד שג"כ מדאורייתא הציץ מרצה, ורציתי בקונטרסי הראשון להצילו מקושיא זו ואמרתי אולי לא רצה לפשוט מזה כיון שאינו מפורש בברייתא אבל עתה שכתב מעלתו שדבריו הם לסברא זו שגם במסקנא הם גם שלוחי דידן א"כ מה יענה על המזיד. ומה שכתב עתה בקונטרס השני שמזה הוכיח דבדרבנן יש שלד"ע אנו תמה וכי מדאורייתא שרי לזרוק דם טמא על המזבח הא ודאי איסורא הוא, אבל באמת א"צ לכל זה דעל כל זה אמר רחמנא דלרצי ציץ וע"י ציץ נעשה כאולי לא היה כאן עבירה כלל ולא שייך כלל אין שלד"ע:
(טז) ומ"ש מעלתו בקונטרס השני ורצה לחדש דבר שלא שמענו מעולם ללקות ביבמה לשוק על הקדושין לחוד. אומר אני הס כי לא להזכיר ואם כדבריו ולמה לא אמרו בקדושין דף ע"ח שמודים ביבמה לשוק שאם קידש ולא בעל שלוקה. ויראה עד כמה הגיע הטעות בדמיונו שסברא זו רצה לקחת מדברי התוס' כמבואר בקונטרסו השני אות י"ד והדבר מפורש בתוס' להיפך ביבמות דף צ"ב ע"ב כתבו בהדיא דיבמה שנתקדשה לזר מותרת למקדש ואין שייך לקונסו שלא עשה שום איסור בקדושין וילפינן ק"ו מאשת איש. ולדבריו מה ראיה מאשת איש דלית בה איסור בקדושין גרידא וביבמה עבר על לאו:
(יז) ועל מה שכתבתי בקונטרסי הראשון אות כ"ה שלדבריו קשה כל מה שנחלקו ב"ש וב"ה לענין טומאה וטהרה יש בו נ"מ לקדושי אשה והיה להם למנוע. וע"ז השיב מעלתו בקונטרסו השני אות ט"ו דזה לא שכיח שימנעו דמה שהוא טמא לב"ש מי שסובר כב"ש לא היה מקדשה בו ומי שסובר כב"ה וקידשה בו הרי לא יתירוה ב"ה לעלמא ולא שכיח שיבוא אחר ויקדשנה. ואני אומר מלבד שהוא דוחק גדול ומעלתו בעצמו כתב כיוצא בזה בקונטרסו הראשון אלא אפילו לדבריו למה לא משכחת דבר שהוא טמא לב"ה ובא אחד שלא ידע כלל שנגע בטומאה וקידשה בו ואח"כ נודע שהוא טמא והתירוהו ב"ה לעלמא והיה להם לב"ש למנוע:
(יח) ומה שכבר כתבתי בדבריי הראשונים דאפילו לדעת התוס' וסייעתייהו דבשוגג יש שלד"ע היינו דוקא בדבר דאי אפשר לבטל המעשה ולא שייך שליחות בטעות אבל כאן שאם אין שליחות אין כאן גט כלל ואין כאן עבירה כלל א"כ אם היה שוגג כ"ע מודו שהוי שליחות בטעות ובטל השליחות והארכתי קצת בזה בקונטרסי הראשון אות כ"ו. והנה ראיתי עתה בקונטרסו השני הקשה עלי וז"ל ואני תמה על מעכ"ת הרי האומר לשלוחו טול ונטל השליח לעצמו מעל בעה"ב משום שליחות כמ"ש התוס' במעילה דף י"ח ובמס' נדרים דף ל"ה מבואר דזה הנוטל לא מעל רק לכשיוציא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ואין חילוק בין נותן לנוטל כיון דלא ניחא ליה איסורא דליקני הרי לא הוציא לחולין א"כ בזה יחזור השליחות משום שליחות בטעות ותרוייהו לא עבדי איסורא ויתבטל השליחות והרי סתם משנה האומר לאורחין טלו מעל בעה"ב ויבטלו השליחות והאורחים שנטלו לא מעלו דאיסורא לא ניחא להו דליקנו ע"כ דברי מעלתו. ואני אומר מה שהוא מדמה טול לנתן לו חבירו אינו דומה כלל דטול כיון שלא מסר לו חבירו מיד ליד הוי כמו כל הקדש שמועל בשוגג ולא שייך איסורא לא ניחא ליה דליקני וע"ש בנדרים בר"ן וברא"ש. ובלא"ה סברא זו שחילקו בין מוציא מעצמו לנתן לו חבירו הוא כהלכתא בלא טעמא וא"כ טול דומה למוציא מעצמו אלא שכיון שהוא בשליחות חבירו מעל חבירו ועוד אם יבטל השליחות ודאי הוי כנוטל מעצמו וא"כ פשיטא שהוא מעל ולא שייך לומר איסורא לא ניחא וכו' וא"כ לכך אינו מתחרט על השליחות כפי שהארכתי בקונטרס הראשון ומשלח מעל ולא הוא, וזה ברור:
(יט) ומה שכתב בקונטרסו השני אות י"ז להוכיח דבשוגג יש שלד"ע משלהי סנהדרין שאמרו ויצאו הן ולא שלוחן לענין עיר הנדחת וקשה למה ממעט מדין מרובים אם ההדחה היתה על ידי שליח ממנ"פ אם השליח מאותו עיר כיון דאין שלד"ע בטל השליחות והרי הדיחו אדעתא דנפשיה ואם אינו מאותו העיר פשיטא דהשליחות אינו כלל דהא אין שלד"ע וקרא ל"ל אלא ע"כ בשוגג יש שלד"ע ובמדיחין הוא דממעט קרא דאין שליחות נוהג אף דבעלמא יש שלד"ע בשוגג. ועוד ראיה מירושלמי פ' האיש מקדש דיליף מקרא ואם המר ימירנו ולא שלוחו וקשה ל"ל קרא הא אין שלד"ע ע"כ בשוגג יש שלד"ע ואיצטריך קרא משום שוגג ע"כ דברי מעלתו. ויקבל את תשובתו, מה שהביא ראיה ממדיחים אבע"א אמינא דמיירי שהשלוחין מאותה עיר ובאמת אין שלד"ע והיה מהראוי שיוחשב כאילו השלוחין בעצמם הדיחו וליחייבו בסייף ואפ"ה מיעטן קרא אם הדיחו בתורת שליחות ועוד מאי טעמא אין שלד"ע משום דברי הרב וכו' ובמסית ומדיח אנן קיימינן ובמסית אין טוענין לו טענה כמבואר בסנהדרין דף כ"ט. אלא שכל זה אמינא רק דרך פלפול לדחות דברי מעלתו שהיה סבור שמצא מציאה בזה. אבל כאשר שמתי אל האמת פני הנה אין בכל המקרא הזה דכתיב יצאו אנשים וגו' שום לימוד מיותר למעט שליח וכאשר עיינתי ברמב"ם פרק ד' מהל' עבודת אלילים הנה העתיק כל האמור בברייתא זו שיהיו מדיחין שנים ושיהיו אנשים ולא נשים ולא קטנים ושיהיו מדיחיה מתוכה ולא מעיר אחרת הכל העתיק אבל דבר זה שדוקא הן ולא שלוחן לא העתיק. ולכן אני אומר שאין כאן לימוד מיותר על זה ומה שאמרו בברייתא הן ולא שלוחן הוא מטעם אין שלד"ע כמו בכל התורה כולה ולכן כיון שהרמב"ם כבר נתן כלל זה בספרו שאין שליח לד"ע לא הוצרך להעתיקו כאן במדיחים שזהו כלל בכל התורה כולה:
(כ) ומה שהביא מירושלמי ימירנו למעוטי שליח היינו טעמא דהרי כתיב המר ימיר לרבות בשל אחרים והיינו באומר כל הרוצה להמיר ודבר זה מטעם נתינת רשות הוא ולא מטעם שליחות דאטו זה האומר כל הרוצה להמיר לוקה הלא הממיר הוא שלוקה. ועיין בתוספות במס' גיטין דף ס"ו ע"א כתבו בהדיא שכל הרוצה אינו בתורת שליחות וא"כ יש מקום לטעות ולדרוש המר ימיר לרבות שלוחו אתי ואם היינו מרבים מכח קרא לא הוה איכפת לן במה שהוא דבר עבירה ומעילה ושליחות יד וטביחה יוכיח שהוא ד"ע ואפ"ה רבינהו קרא ולכך איצטריך ימירנו למעוטי שליחות וממילא ידעינן דרבוי דהמר ימיר לרבות בשל אחרים לא מתורת שליחות הוא כי אם בתורת נתינת רשות. ועוד דכי היכי דמרבינן מעילה גז"ש מתרומה אף שתרומה מצוה ומעילה עבירה אפ"ה כיון דילפינן ג"ש ילפינן שליחות מיניה א"כ הוה אמינא ג"כ כמו דילפינן סוף הקדש מתחלת הקדש לכמה דינין ה"נ נילף סוף הקדש שהוא תמורה מתחלת הקדש וכשם שבתחלת הקדש יש שליחות מקרא ויקחו להם איש שה ה"נ בסוף הקדש יש שליחות לכך איצטריך ימירנו למעט שלוחו: