נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/ס
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ס
[עריכה]תשובה להרב הגדול המופלא ומופלג החכם השלם מו"ה אהרן אב"ד דק"ק האזין פוט. תק"ל:
מכתבו מן יו"ד דנא הגיעני. וע"ד אשר שאל במעשה שהיה בחור אחד המשודך לבת עשיר אחד ובא לזמנו על החתונה ומחמת קטטה שביניהם נתבטל השדוך ואח"ז תוך איזה ימים אחדים יצא קול דלא פסק שהבחור קידש להבתולה והרב שבמקום ההוא קיבל העדות וזהו תורף העדות. עד אחד העיד שבפניו קידש הבחור להבתולה בטבעת וקודם שקידשה דבר עמה על עסקי קידושין ונתרצית בזה וקבלה לשם קידושין. ועד אחד העיד שבאותו יום שנעשה המעשה קודם זה ביקשה ממנו המשודכת שהוא יהיה עד שהחתן שלה יקדשנה והוא השיב לה שאינו רוצה להכניס עצמו בזה הענין ואח"כ ראה אותם מתיחדים בחדר אחד לערך שתי שעות ואף גם זאת העיד שאח"כ ראה אותם מרחוק עומדים יחד עם העד הראשון ולדעתו הבין שהוא מקדש אותה אך לא ראה ולא שמע שום דבר ותכף אח"ז בדרך בהליכתו פגע בהבתולה הנ"ל ושאל אותה איך נהיה הדבר והשיבה כבר נעשה המעשה גם שמע שאמרה הבתולה לאביה ג"כ כדברים האלה שקידשה בפני עד הראשון. עוד העיד עד אחד ששמע מפי המשודכת שהודית בפני אביה שנתקדשה בעד אחד. והבחור המשודך עומד בדבריו שקידשה מרצונה שהיא נתנה לו עצה זו שיקדשנה אך הבתולה מכחשת כהיום ואומרת שמה שאמרה בפני אביה שקידשה היה כוונתה להוציא מאביה ההתחייבות שהתחייב ליתן לה. וכתב מעלתו שרב אחד רוצה לדון שהקידושין הם קידושי ודאי מאחר שדיני נשים דומה לד"מ ובדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא וכאן איכא אומדנא טובא בדברי העד השני שביקשו ממנו שיהיה עד ואח"כ ראה אותם מתיחדים וגם ראה אותם עומדים ביחד עם העד שהעיד על הקדושין. ועוד כתב מעלתו שכמה מורים רוצים להתירה בלא גט. ושאל ממני מעלתו להורות הדרך אשר ילכו בה:
והנה לא הודיע טעם המתירים אמנם טעם האוסר לית ביה מששא ואיני רוצה לדון על גוף הדבר אם מהני אומדנא או לא אבל אני תמה וכי איזה אומדנא יש כאן והלא כל האומדנות של העד הוא מפאת הבתולה אבל מהבחור לא שמע קודם לזה ולא בשעת מעשה שום דבר וא"כ איזה אומדנא יש כאן שהבחור נתרצה כלל לקדשה ומה לנו בהבתולה אפילו אם אמרה בפירוש שהיא מתיחדת לשם קידושין וכי בדידה לחוד הדבר תלוי וא"כ כל מה שראה עד השני לאו כלום הוא רק מה ששמע מפיה שהודית שנתקדשה בפני עד אחד וא"כ צריכין אנו לדון על קידושין בפני עד אחד אם מהני ואפי' אם יעלה בידינו שמהני אכתי צריכין אנו לדון אם נאסרת על פי הודאתה שהרי היא נותנת אמתלא על הודאתה וכבר הרגיש מעלתו בזה והביא דברי רמ"א שאם אמרה שנתקדשה לפלוני לא מהני אמתלא והוא בדברי רמ"א סוף סימן מ"ז ושורש דבר זה הוא מדברי הר"ן כתבו בשם הרא"ה. והנה אף שהר"ן פסיק ואמר להאי מלתא בשם הרא"ה בהחלט אבל עיינתי בדברי הרא"ה עצמו ולא החליט הדבר רק כמסתפק וז"ל הרא"ה בחידושיו לכתובות תניא אמרה א"א אני וחזרה ואמרה וכו' ואפשר באומרת מקודשת אני לפלוני לא סמכינן באמתלא שכבר הודית לו ולאו כל הימנה לחוב לו עכ"ל הרא"ה. הרי שבלשון אפשר אמרה כמסתפק בדין זה ולא בהחלט ובקידושי עד אחד עצמו אפילו בודאי נתקדשה בפני עד אחד והיא מודית בפנינו ואפילו הסמ"ג שמחמיר בקידושי ע"א ג"כ לכל היותר לא הוי רק קידושי ספק שהרי טעמו של הסמ"ג כיון דבמסקנא במס' קידושין דף ס"ה ע"ב קאמר מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושין ור"פ אמר חוששין לקידושין ובגמרא לא הכריעו, זה טעמו של הסמ"ג. ואומר אני דגם לר"פ עצמו לא מצינו שיהיו קידושין ודאי דר"פ לא אמר קידושין ממש אלא חוששין לקידושין לחומרא ור"פ עצמו מסתפק בדבר וטעם ספיקו של ר"פ נראה דגם ר"פ ודאי דלא פליג על ג"ש דבר דבר אלא שמסתפק אם בעינן מה דמהני לממון ממש ובעינן שני עדים או מהני ע"א שהרי קם לשבועה ויהיה איך שיהיה מ"מ חוששין קאמר וא"כ לא מצינו לשום פוסק ולא לשום אמורא בגמרא שמקדש בעד אחד יהיה קידושי ודאי ואיך נצרף לזה במכחשת ספיקו של הרא"ה ולומר שלא תהני לה אמתלא להודאתה הרי שבצירוף שתי החומרות יחדיו יש כאן שני ספיקות ואיך נחמיר בס"ס והבתולה זו בחזקת היתר עומדת:
אמנם אולי הר"ן היה בקי בדברי הרא"ה טפי מדברי הרא"ה שלפנינו בדפוס והר"ן כתב דבר זה בהחלט. אבל הנלפענ"ד בזה שהר"ן כתב אם לא שהוא מודה ואני תמה לענין היתר לאשה לשוק מאי מהני הודאתו הגע בעצמך שאמרה נתקדשתי לפלוני ואין לה שום אמתלא רק שאח"כ חוזרת ואומרת לא נתקדשתי ואותו פלוני מודה שלא נתקדשה וכי הודאתו מהני להיתרא לעלמא אם לא נימא שיש לו מיגו דגרשתיה. אמנם כוונת הרא"ה בחומרא זו טעמא רבה יש בו שהוא סובר דלענין ממון לא מהני אמתלא וכאשר יבואר אח"כ בדברי יותר באריכות וכעת נדבר רק דרך כלל ולענין איסור מהני אמתלא וא"כ באמרה נתקדשתי סתם אין כאן דררא דממונא למעשה שמי הוא התובע ואין כאן רק דררא דאיסורא לכן מהני אמתלא אבל באמרה נתקדשתי לפלוני שיש כאן דררא דזכות אותו פלוני ולזה לא מהני אמתלא ולענין איסור מהני אמתלא והרי אין בידינו בנושא אחד לפסוק תרתי דסתרי להאמינה לענין איסור ולהכחישה לענין ממון לכן צריכין אנו להחמיר גם לענין איסור:
ומעתה צריכין אנו לעמוד על דעת הרא"ה מה זכיה יש לארוס בארוסתו קודם הנשואין שנאמר שלא כל כמיניה לחוב לו ומה חוב יש לו בזה והרי אף אם אמת שנתקדשה ואינה רוצה להנשא לו מה יש לו עליה והלא ארוסה לא הכניסה לא נכסי מלוג ולא נכסי צאן ברזל שיזכה באיזה דבר ואף שכותבין אגרת מרד על ארוסה היינו להפסידה כתובתה למאן דס"ל ארוסה יש לה כתובה או בדכתב לה כתובה והרי אם אומרת שלא נתקדשה ממילא אין לה כתובה עליו וא"כ מה חוב שייך בזה להמקדש שאמרה עליו שנתקדשה לו. וצ"ל שעיקר הזכות והחוב הוא על כסף הקידושין ואף שאפי' מורדת ממש א"צ להחזיר כסף קידושין כמבואר באה"ע ריש סי' נו"ן ובארוסה כ"ע מודים שא"צ להחזיר כסף קידושין שלא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה עיין בב"ש שם בסי' ע"ד בדיני מורדת מ"מ יש לו זכות שאם יקחנה א"צ לתת לה כסף קידושין מחדש ועכשיו שחוזרת בה שלא קידשה אם יקחנה צריך לתת לה קידושין זהו זכות וחוב שיש להמקדש בדברים הללו:
ומעתה המקדש בעד אחד רוב הפוסקים פסקו כרב ושמואל דאין חוששין לקידושין וסמ"ג שמחמיר היינו חוששין לקידושין אבל אם יקחנה ודאי שצריך לקדשה מחדש שבדבר שבממון היא מוחזקת ולמ"ד אין חוששין לקידושין המעות הוא מתנה גמורה וכמ"ש התוס' בקידושין דף ס"ו ע"א ד"ה אמר אביי וא"כ אף לפי הודאתה הראשונה אין לו עליה דררא דממונא ואין לנו לדון רק לענין איסור א"כ פשיטא דמהני אמתלא גם לדברי הר"ן והרא"ה:
ועוד נלענ"ד שאפילו הודית בפני שני עדים שנתקדשה לפלוני בפני שני עדים יכולה לחזור וליתן אמתלא אפילו לדעת הרא"ה שהרי אנו צריכין להבין דברי הרא"ה שכתב שכבר הודית לו ושוב לאו כל כמינה לחוב לו, אתמהה ואטו המודה לחבירו ממש ממון גמור מי לא יוכל ליתן אמתלא והרי המודה שחייב לחבירו יכול אח"כ לומר משטה הייתי בך או שלא להשביע כל אחד לפי ענינו כמבואר בח"מ סי' פ"א והרי כל זה אמתלא הוא ומהני ליתן אמתלא לחוב לחבירו שכבר הודה לו זכותו ועיין בח"מ סימן מ"ז סוף סעיף א'. אלא נלפענ"ד שכוונת הרא"ה ע"ד שכתב הח"מ בסי' קט"ו ס"ק כ"ב וז"ל, יש לדקדק אם מועיל אמתלא אף לאחר זמן ולא ניחוש שמא למדוה לטעון אמתלא זו וכמו שמבואר בח"מ סי' פ' ואע"פ שאשה שאמרה אשת איש אני ואח"כ אמרה פנויה אני נאמנת אפי' לאחר זמן כשנותנת אמתלא שאני איסורא מממונא והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומה תועיל אמתלא להוציא ממון מבעלה וכו' ע"ש. וסובר הרא"ה ג"כ דלענין ממון לא מהני אמתלא וכי היכי דלא מהני לענין ממון ה"נ לא מהני לענין איסור דבהדי ממון ודוקא באמרה א"א אני סתמא דליכא דררא דממונא בהדי האיסור כלל מהני ולפ"ז היינו במודה בב"ד או בעדים ואמר אתם עדים דלא מהני בממון אמתלא אבל במודה חוץ לב"ד ולא אמר אתם עדי גם לענין זכות וחובה שבממון מהני אמתלא ולא קאי הרא"ה רק באתם עדים או באמרה בב"ד:
ואי לאו דמסתפינא אמינא עוד סברא אחת בדברי הרא"ה דהא ודאי דברי הרא"ה נפלאו דלמה לא מהני אמתלא אף לענין זכות וחוב של פלוני וכפי אשר הארכתי אמנם הלא קאי על מה שאמרו בגמרא שאמרה אמתלא שקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים ואמתלא זו מהני לענין שצריכה לומר א"א אני אבל אכתי לא היתה צריכה לומר שנתקדשה לפלוני וא"כ נגד זכותו שהודית לית לה אמתלא לכן לא מהני אמתלא שלה גם נגד האיסור אבל בנדון דידן האמתלא הוא שהיתה צריכה לומר שנתקדשה להמשודך לפי שאביה מתחלה לא נתחייב בהתחייבות שלו למשודך אחר ועוד שאם היתה אומרת מקודשת אני סתם ואוסרת עצמה על כל העולם למי יתן אביה ההתחייבות והיתה צריכה לומר שנתקדשה להמשודך הוא אמתלא גמורה גם נגד המשודך בזה אולי מודה הרא"ה. ודוק בדברי הר"ן שמסיים ולא מהימנין לה בשום מיגו והרי אנן באמתלא קיימינן וה"ל לסיים דלא מהימנין לה בשום אמתלא א"ו לא רצה ליתן כלל על כל האמתלאות דודאי אם יזדמן אמתלא ששייך נגד מה שאמרה לפלוני ודאי מהימנין לה אבל היכא דאמתלא היא כהאי גוונא דאיירי שם בגמרא א"כ אין אמתלא זו שייכא למה שהודית בזכותו והוי הודאה גמורה על זכותו שוב לא מהני שום מיגו דהוי מיגו במקום עדים כנלע"ד באופן שיש לפנינו כמה גווני להקל ולקבל האמתלא זו ועכ"פ בצירוף כולם וגוף הדבר של קדושין בעד אחד הוא חומרא בעלמא יש לסמוך להקל ולדחות ההודאה שלה ונשאר רק העד המעיד שהוא היה אצל הקידישין וכיון שהיא מכחשת ה"ל עד אחד בהכחשה שגם הרמ"א מקיל הגם שמהרמ"פ בתשובה סימן ל"ב חוכך להחמיר גם בזה הרי כתב הח"מ בסימן מ"ב סק"ד שמהרמ"פ עצמו בסימן ל"ז חזר בו ואף שהח"צ בתשובה סימן קט"ו רוצה לומר שלא חזר בו הרואה בדברי מהרמ"פ סימן ל"ז יראה מדבריו שדבר פשוט אצלו דע"א בהכחשה לאו כלום. ועוד אני אומר נחזי אנן מדברי הגמרא אם יש לחוש לע"א בהכחשה אפי' למ"ד חוששין לקידושין. והנה במסכת קידושין דף ס"ה ע"א אמר רב יהודה המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו בעו מיניה מרב יהודה שניהם מודים מאי אין ולאו ורפיא בידיה אתמר אר"נ א"ש המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים איתביה רבא לר"נ האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו אי דאיכא עדים וכו' ואי דליכא וכו' אלא לאו בע"א הב"ע דאמר קדשתיך בפני פו"פ והלכו להם למדה"י וכו' ואח"כ מביא בגמרא אמוראי דאמרי אין חוששין לקידושין מתיב רב אחדבוי שנים שבאו ממדה"י וכו' ותסברא ע"א בהכחשה וכו' מאי הוי עלה רב כהנא אמר א"ח לקידושיו ר"פ אמר חוששין לקידושיו. והנה יש לדקדק כיון דלכולהו אמוראי הקודמין אמרו אין חוששין איך שייך למיבעי מאי הוי עלה בדבר שאין בו ספק ואי משום דברי רב אחדבוי הרי דברי רב אחדבוי בודאי נדחין מכח הותסברא יהיה איך שיהיה אם בשביל הכחשת העד אם בשביל הכחשת האשה כפי הנסחאות השונות ברש"י שמביא מהרמ"פ בסימן ל"ב ועכ"פ דברי רב אחדבוי נדחין דהרי רב אחדבוי עצמו רק מכח הך ברייתא רצה להקשות וכיון שע"כ נדחו דבריו והך ברייתא לענין גביית כתובה מיירי אם כן איך שייך אחר כך לספוקי מאי הוי עלה וצריכין אנו לומר דהך מאי הוי עלה היינו מכח רב יהודה שהיה אין ולאו ורפיא בידיה או מכח דברי רבא דאותיב לרב נחמן ממשנתנו ומוקי לה למשנתנו בעד אחד ולא סבירא ליה לרבא דמיירי בהלכו למדה"י ומעתה בין אי קאי אספיקא דרב יהודה ובין אי קאי אקושייתו של רבא ליכא לספוקי רק במודים אבל במכחישים ליכא למ"ד לחוש שהרי רב יהודה בהדיא אמר שאין חוששין ורק במודים הוה רפיא בידיה ורבא דאותיב ממשנתנו ומוקי בע"א הרי מבואר במשנתנו שרק זה שמודה נאסר אבל היא שמכחשת מותרת בקרוביו וא"כ שהך מאי הוי עלה לא קאי רק במודים וע"ז אר"פ חוששין וממילא המכחיש ליכא למ"ד דחוששין ועוד דלמה לנו לעשות פלוגתות רחוקות שהרי ר"נ משמיה דשמואל ור"י בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמרו בהדיא שאפי' במודים אין חוששין ומהיכא תיתי נימא דר"פ יחוש אפילו במכחישים בשלמא אם היה זה תלוי בזה שאם מהני קידושין בע"א ממילא גם ע"א נאמן לא הוה מיחשב פלוגתא רחוקה שהכל אחד אבל כיון שזה כבר מוכח בדברי רב יהודה ומדברי רבא שאין לזה הכרח א"כ למה נעשה פלוגתא רחוקה ועוד שיהיו ג' מחלוקות בדבר לרב ושמואל אפילו במודים אין חוששין ולר"פ אפילו במכחיש חוששין ולרבא ולרב יהודה במכחיש אין חוששין ובמודין נחוש:
ועוד אני אומר דעל כרחך הך מאי הוי עלה לא ימלט משלש דרכים, או שמסתפק רק במכחיש אבל במודה פשיטא ליה דחוששין או ההיפך שמסתפק רק במודים אבל במכחיש ודאי אין חוששין ודלא כרב אחדבוי או שמסתפק בין כך ובין כך בין במודין ובין במכחישין. ומעתה נחזי אנן הדרך הראשון א"א לפרשו כלל דמהי תיתי יהיה פשיטא ליה לחוש במודים כיון דרב ושמואל סברי אין חוששין ואיך יהיה פשוט ליה נגדם. הדרך השלישי ג"כ אי אפשר דא"כ שמסתפק בשתיהם ובשתיהם פליגי רב כהנא ור"פ הוה ליה למימר ר"כ אמר בין כך ובין כך אין חוששין רפ"א בין כך ובין כך חוששין שהרי ודאי הפרש גדול יש ביניהם כמו שמצינו דרב יהודה ורבא היו מחלקים ביניהם א"ו נהפוך הוא שבמכחישין לא נסתפק שבזה לא החמיר שום אמורא ורב אחדבוי דבריו נדחין לגמרי ומסתפק רק במודים וע"ז הוא דאמר ר"פ חוששין:
ועוד נלפע"ד דע"כ הך ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן היינו הכחשה דידה ולא כגירסת רש"י שלפנינו דהיינו הכחשת עד את חבירו דהרי קשה היא גופא מנ"ל דמיירי דע"א מכחיש את חבירו דאטו מיירי שעל רגע אחד מעידין וזה אומר שנתקדשה לזה וזה אומר שנתקדשה לזה ודלמא מיירי שזה אומר שנתקדשה לזה והשני מעיד על זמן אחר שנתקדשה לאחר מאי אמרת אכתי הכחשה היא שלפי דברי הראשון שנתקדשה כבר לזה שוב מה מועיל עד השני שנתקדשה לאחר אין קידושין אחר קידושין וא"כ לפי דברי העד הראשון ממילא בטל עדותו של השני מ"מ הרי משכחת לה שאחד מעיד בבקר נתקדשה ע"י אביה לפלוני ביומא דמשלם שית ואחד מעיד בערב נתקדשה ע"י עצמה לפלוני השני והיא בוגרת לפנינו והוא פלוגתא דרב ושמואל ודרב ודאי תנאי היא דעל כרחך איכא התם בקידושין דף ע"ט ע"ב חד ברייתא דחיישינן לקדושי שניהם וא"כ דלמא הך ברייתא דהכא כהאי תנא אתיא וצריכא גט משניהם והעדים אינם מכחישים זא"ז כלל א"ו הך ותסברא ע"א בהכחשה היינו הכחשה דידה והרי היא מכחשת ואומרת שהם שני עבדים וכגירסת רש"י שהביא התה"ד וא"כ מוכח בודאי דע"א בהכחשה דידה ליכא למ"ד דחוששין וכן משכחת לה שלא יהיה הכחשה בין העדים שהרי על כמה בשעה אינה מהחקירות וא"כ אם ע"א מעיד שנתקדשה בשעה פלונית לפלוני והשני מעיד שנתקדשה בשעה פלונית לאחר יכול להיות שניהם אומרים אמת אלא שקדושי הראשון לבד הם קידושין וקדושי השני שוב אינם תופסים בא"א וכיון שאי אפשר לידע מי הראשון צריכה גט משניהם אלא ודאי עיקר הקושיא ע"א בהכחשה היינו הכחשה דידה:
ומעתה נשוב לעובדא שלפנינו כיון שעלה בידינו דע"א בהכחשה ודאי לאו כלום הוא וגם עלה בידנו שאמתלא מהני גם באומרת נתקדשתי לפלוני אם האמתלא שייך גם על זה גופא שאמרה לפלוני היכא שלא אמרה כן בפניו בב"ד או בעדים באתם עדים א"כ בתולה זו שריא. ונשאר לנו רק עוד דבר אחד לעיין אם אמתלא זו היא אמתלא טובה או לא שהרי מבואר בש"ע סימן מ"ד ס"ד שהאמתלא היא לפי ראות עינינו אם יש בדברים ממש. מעתה אני אומר הא מילתא יעיינו בה הרב המורה דמקום המעשה דהיינו כך הן הן הדברים לפי טבע הענין אם זה שריחק אבי הבתולה השידוך הוא מחמת שקשה בעיניו עיקר המוהר שפסק לבתו ולכך רצה להרחיק השידוך למעט לה במוהר א"כ האמתלא היא אמתלא טובה וחזקה, אבל אם טבע האב שהוא איש שוע ונדיב נגד זרעו ולא מטעם זה הרחיק השידוך רק מפאת איזה חסרון שיש לו בהמשודך או טעם אחר אבל מעולם לא היה מקוה לחשוב שעינו צרה בהתחייבות של בתו אז אמתלא זו אין בה ממש וחוששין לקדושין:
ואמנם אין רצוני לסמוך עלי לחוד עד שיסכימו בהיתר בתולה זו שני גדולי הדור מפורסמים בהוראה הנני בהדייהו בכחא דהיתרא ע"פ אופן הנ"ל. ובאמת הדבר קשה בעיני להורות במקום רחוק והלא ישנם רבנים סמוכים ואעפ"כ לא יכולתי להשיב פניו ריקם: וכל זה השבתי על מה ששאל אבל ראיתי מוזכר במכתבו שיצא עליה קלא דלא פסיק שהבחור קידש להבתולה ועל דבר זה אם יש להחמיר דלא מבטלינן קלא לא השבתי כי לא הודיעני איך היה הקול והלא כל דברים הללו מבוארים בש"ע ובהגהת רמ"א יעיין עליהם. ולפי שדומה אני שכאן תכף תחלת הקול היה כמות שהוא שהקול יצא רק מע"א ומהודאה שלה בפני אביה ולא איתחזק הקול כלל לכן לא הארכתי בזה וסמכתי על הרב המורה שם שהזכיר מעלתו במכתבו שהוא מופלג בחכמה ויראת חטא א"כ בודאי חקר בזה: