נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/כט

<< · נודע ביהודה (קמא) · אבן העזר · כט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן כט

שאלה בעסק עגונה מק"ק נעמרוב רבתא:

עגונה זו שכולה וגלמודה מימים ושנים רבות לא נודע מה נעשה באישה כי אין האיש בביתו הלך בדרך למרחוק ולא נודע מה נעשה בו וברבות הזמן אירע שנזדמן אורח אחד בא לבית שהיתה העגונה שמה והכירה ואמר הלא זאת פלונית אשת פלוני. ויען ויאמר ברוך ה' שהנחני בדרך אמת כי אני יודע להעיד לה שנהרג בעלה שמצאתי שלשה הרוגים בדרך בוואלחיי ואחד מהם היה בעל האשה שהכרתיו שהיה וויינר בק"ק פלונית בביתו של פלוני ושמו כך וכך ושם אשתו כך וכך וגם מצאתי בו סימנים בגופו וכמו שמבואר למטה. כל זה אמר לאיש אחד שהיה אז ג"כ בבית וישיבהו האיש הלא האשה הזאת תתן לך מתנה הגונה עבור הבשורה הטובה הזאת ויען האיש חלילה לי לקחת מאתה מאומה. אחר זה בא האיש השומע וסיפר הדברים לפני הרב שבעיר ושלח הרב אחרי העד שיעיד עדותו בב"ד ואז רוח אחרת עמו השיב הן אמת אני הוא העד היודע אבל אין רצוני להעיד בחנם עד שתתן לי שכרי. והשיב לו ה"ה הרב אב"ד דק"ק קאלק גיסו של הרב הנ"ל מה צורך שוב לעדותך כבר הגדת בפני כמה אנשים והם יעידו עד מפי עד, והשיב אעפ"כ לא אעיד בעצמי בלי שכר סך פלוני והלך לדרכו והאשה הנ"ל הלכה אחריו כמה פרסאות עד ק"ק קראסני ונתנה שכרו והעיד עדותו בפני ב"ד. וסימנים היו שהיה לאיש הזה על עינו שרונד טיף איבר דיא ברעם ביז אן דען ביין פון דיא באק ועל יד שמאל העכר פון עלינבוגן אויף דען דיקן פלייש איין פלאם מיט האר בעווקסין. וגם העיד שקברו הוא ואנשיו שעמו. שאלה זו בא ביומא דשוקא בק"ק בראד מאת הרב דק"ק נעמרוב וגיסו הרב מוה' משה מקאלק ועיקר פלפולם היה אם יש כאן חשש נוטל שכר להעיד כמבואר בדבריהם שיובאו בקיצור בתשובתי. ואף שלא עלי המלאכה לגמור ולא אדון אני בדבר הזה מ"מ לתקנת עגונה לא אחשה. וזה החלי בעזר ה' צורי וגואלי:

ראשונה מ"ש הרב אב"ד להכשיר העדות בפעם שניה אחר שקיבל שכרו מטעם שכתב הרשב"א הובא בב"י סימן כ"ח וז"ל הא דאמרינן נוטל שכר עדותו בטלה לא אמרו אלא בעדים שכבר נעשו עדים ומצווים דאם לא יגידו וכו' דומה דנוטל שכר לדון שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר אינו בדין הנוטל שכר וכו' עכ"ל. א"כ בנדון דידן אין העד מחויב להעיד דעד אחד הוא הגם שהובא בטור ח"מ סי' כ"ח אף עד אחד אם כבש עדותו וכו' זיל בתר טעמא משום דקם אחד לשבועה וכאן אין שייך טעם זה ולא מהני עדותו מן התורה רק חכמים הקילו משום עגונות משום דדייקא ומינסבא ואינו מחויב להעיד ואינו בכלל הנוטל שכר להעיד כסברת הרשב"א. ועוד נלע"ד קצת ראיה מתשובת מהרי"ק הובא ברמ"א א"ע סימן ק"ל עדי הגט נוטלין שכר משום דאסורה האשה על העדים וכאן נמי רק ע"א ואסורה האשה על העד אם כן נוטל שכר כשר. עד כאן דברי הרב ר' משה:

הנה מ"ש להכשיר מטעם שאין עדותו מועיל מן התורה ואינו מצווה להעיד רק חכמים הקילו בזה משום תקנת עגונות ועוד היתר שני מעדי הגט. טעה שסבר שאין כאן רק ריעותא מה שנוטל שכר להעיד שהוא פסול דרבנן ובאמת יש כאן פסול דאורייתא שהוא נוגע בעדות שאם יעיד על מיתת הבעל יתנו לו ואם לא יעיד לא יתנו לו והדברים עתיקין ועיין בספר קול בן לוי תשובה ה'. הן אמת שכבר הארכתי בתשובה אחרת בעגונה מק"ק זאלקווי אשתקד להכשיר נוגע בעדות אשה מ"מ הא מלתא חדתא היא לי שאני ת"ל חידשתי דבר זה דין חדש מה שלא נזכר בשום פוסק לא קדמני אדם אדרבה כל התשובות מלאים מזה לפסול מדאורייתא עיין מהר"י בן לב ומשאת בנימין סימן צ"ח ומהתימה על הרב הגדול מ' משה הנ"ל שהכניס ראשו להתיר בדבר ערוה ולא שת לבו לדבר זה כלל וכל דבריו לא שרירין ולא קיימין. מ"ש כיון דאסור לישא האשה ודימה לעדי הגט. במחילה מכבודו דאין הנדון דומה להראיה דשם העדים מפסידים שאם לא יחתמו ויחתמו אחרים הם רשאים לישא הגרושה ועכשיו שהם חותמים הגרושה נאסרת עליהם אבל כאן מה מפסיד העד אף אם לא יעיד כלל לא יוכל לישא אשה הזאת דהרי בחזקת א"א קיימא ואסורה אכ"ע ואם יבא ע"א ג"כ שיעיד על מיתת בעלה ממילא מותרת לראשון ע"פ עד השני ואינו מפסיד בעדותו מידי וא"כ שפיר הוא בכלל הנוטל שכר להעיד. ומה שכתב דשאני הכא דכאן אינו מצווה להעיד מן התורה אלא שחכמים הקילו משום תקנת עגונות לכך מותר ליטול שכר להעיד. הנה הרב הזה תפס במושלם והחליט הדבר שעדות אחד המועיל כאן הוא רק תקנתא דרבנן ומדאורייתא אינו נאמן כמה לא חלי ולא מרגיש האיש הזה ולא נאחז בסבך דברי הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין הלכה כ"ט ששם לשונו של הרמב"ם מסובך וסותר דברי עצמו שמתחיל זה שהאמינה התורה וכו' שמשמע מדאורייתא ע"א נאמן בזה ומסיים לכך הקילו חכמים משמע שתקנתא דרבנן הוא והלח"מ הרגיש בזה והרב הנ"ל מתהלך במישרים עד שכתב תכלית הקיצור כאילו אין שום פקפוק בזה ונעלם ממנו דברי הרמב"ם הנ"ל והלח"מ הנ"ל ובתשובה אחרת הארכנו בישוב דברי הרמב"ם דבר דבור על אופניו ואיך הם לקוחים מים התלמוד. ומסקנת דברינו הנ"ל שעד שמעיד מפי עצמו נאמן מן התורה ועד מפי עד או מפי שפחה תקנתא דרבנן הוא ובזה ישבתי כל לשונו של הרמב"ם בפיסוק הזה וכאן אין רצוני להאריך בזה. וא"כ כאן בעובדא שלפנינו שעד עצמו ראה אותו נהרג וקברו הוא נאמן דבר תורה ומצווה מן התורה להעיד. ועוד שלדבריו שמי שמצווה רק מתקנת חכמים ולא מן התורה מותר ליטול שכר א"כ עקרת דין זה של הנוטל שכר לדון ושל הנוטל שכר להעיד שהרי אין לנו עתה דיינים מן התורה דאלהים כתיב בפרשה דהיינו סמוכים וא"כ גם העד אינו מצווה להעיד רק בב"ד וכיון שאין לך עתה דיינים סמוכים ואנן רק שליחותייהו דקמאי עבדינן אין לך דיין המצווה לדון מן התורה ולא עד המצווה להעיד ויהא כל אחד מותר ליטול שכר אתמהא שהוא דין מבואר בש"ע ונוהג בזמן הזה. ובהכי בטלו כל דברי הרב הנזכר:

ועכשיו נכתוב הנלע"ד בשריותא דהאי איתתא. ואען ואומר דפסול נוטל שכר לא שייך בעדות אשה כלל כיון שפסול זה הוא רק קנס מדרבנן וכבר מבואר בש"ע אבן העזר סימן י"ז שכל הפסול מדרבנן כשר בעדות אשה, ועוד ראיה לדבר מדאמרינן במסכת ראש השנה דף כ"ג ע"ב בעדות החודש וסעודות גדולות היו עושין להם כדי שיהיו רגילים לבוא הרי שגם זה בכלל נוטל שכר הוא וכבר נתבאר סוף פ"ק דר"ה דעדות אשה קיל יותר מעדות החודש. אך כאן יש חשש נוגע בעדות שהוא פסול דאורייתא. אך שכבר הוכחתי בתשובה דאשתקד והרביתי בראיות תלמודיות שגם נוגע כשר בעדות אשה ועכשיו אין בהמ"ד בלא חידוש ראיות חדשות שהרי בסוף פ"ק דר"ה דף כ"ב ע"א בתוספות ד"ה אלו הם הפסולים בסוף הדבור כתבו שהוצרך למכתב עבדים שפסולים בעדות החדש אף דפסולים מדאורייתא משום דלא תימא כיון דלאו מחמת עבירה פסולים מכשרי לעדות החודש כמו קרובים ע"ש בתוספות וא"כ בעדות אשה שג"כ קרובים כשרים לה וגם עבדים כשרים לה אף פסולי דאורייתא כל שאין פסולו בעבירה כשר הוא לעדות אשה. ובאמת הכי מורגל כל לשון הפוסקים הקדמונים הרמב"ם והרא"ש ואינך פוסקים שכל הפסול מן התורה מחמת עבירה פסול לעדות אשה והש"ע באה"ע סימן י"ז ס"ג סתם דבריו שכל הפסול מן התורה פסול לעדות אשה כתב הב"ש בס"ק י"ב היינו הפסול בעבירה וכ"כ הנמוקי יוסף בשלהי פ' האשה בתרא אמאי דכתב הרי"ף כל הפסולים מן התורה וז"ל הנ"י אע"ג דעבד ואשה פסולים מן התורה ומשיאין על פיהם היינו טעמא משום שאינם פסולים מחמת עבירה עכ"ל. וכן כתב הרשב"א בחידושיו שלהי יבמות וז"ל גזלן דדבריהם כשר והפסול מדברי תורה פסול לעדות אשה ועבד ושפחה אע"פ שהם פסולים מדאורייתא מ"מ אינם נפסלים בעבירה וכשרים הם דנאמנים הם בעלמא למלתייהו כנשים אבל הפסול בעבירה נגרע מערכו וכו' ע"ש. הרי שאף פסולי דאורייתא כלם כשרים לעדות אשה ואין לך הפסול רק פסולי עבירה וכבר הארכתי פעם אחרת בזה הרבה אלא שכאן אין לנו צורך לכל זה כיון שכבר הגיד בפעם ראשונה בק"ק נעמרוב בלי שום שכר אדרבה נער כפיו ולא רצה לקחת מאומה מה לנו שלא הגיד בפני ב"ד כיון שיש כאן עד ששמע ממנו ועד מפי עד כשר לעדות אשה ובחנם האריכו ורעשו כל הרעש הזה שהדבר פשוט אפילו לתינוקות של בית רבן:

אלא שיש כאן ריעותא בגוף העדות מה שלא ידעו והרגישו כלל והיה ההר הגדול לפניהם למישור דכיון שהעד לא היה בשעה שנהרג רק שמצא הרוגים מוטלים בדרך והכירם ניחוש שמא היה אחר שלשה ימים דלא מהני ההכרה ונעלם מהני רבנן דין מפורש בש"ע אה"ע סימן י"ז סעיף כ"ז מצאוהו הרוג ומכירין אותו בט"ע ואינן יודעים מתי נהרג י"א שתולין להקל שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו ויש אוסרין. וכבר ידוע כמה החמיר הרב חלקת מחוקק בספק זה בס"ק מ"ז ואם אסימנים ניקום ונסמוך שמהני אף אחר ג' ימים מי יודע אם אלו הסימנים מיקרו מובהקים כי בזה רבו הדעות מה נקרא סימן מובהק ומבואר בפוסקים שאינו נקרא סימן מובהק אלא שלא ימצא כיוצא בו אדם אחד מאלף ואף שזה הסימן שיש לו שרונד טיף למעלה מעינו הוי רושם הגוף בצמצום מקום מכל מקום כיון שלא הגיד באיזה עין אם ימנית אם שמאלית מבואר בב"ש ס"ק ע"א דלא הוי ס"מ. וסימן השני שיש לו פלאם אף שפרט איזו יד מכל מקום זו דבר השכיח טובא ולא מקרי ס"מ. דרך כלל לסמוך אסימנים לחוד קשה הדבר מאוד:

ואם נרצה לעיין בתשובות האחרונים מה שהכריעו הם בפלוגתא הנ"ל בספק אם הוא תוך ג' אזי נתת תורת כל אחד ואחד בידו כי נוכל למצוא כמו שנרצה כי בהרבה מקומות מבואר להקל בספק אם הוא תוך ג' ובהרבה מקומות מבואר להחמיר ומעולם אין דרכי להעמיד יסוד על תשובות האחרונים כי אדגרמי גרמי תחות פתורייהו דהנך בתראי ניכול בשרא שמינא מפתורא דדהבא דקמאי. ומראש צורים אראה לפלוגתא זו מי הם אבות העולם שיצא מהם הבערה זו לחלק מחלוקת זו. וראיתי שני בני אדם גדולים ר"ת והרשב"א ז"ל ר"ת מיקל והרשב"א מחמיר ומי הוא זה שיכניס ראשו בין שיני אריות. אך הואיל והרשב"א בעצמו לא החליט הדבר להחמיר רק הוא מסופק בזה והניח הדבר בצריך תלמוד עיין ברשב"א בשיטותיו סוף יבמות לכן אם נמצא איזה סמך בגמרא לדעת המקילים לא נמרה פי אדוננו הרשב"א בזה אחרי שהוא בעצמו לא כתב בהחלט ומכ"ש אם לפענ"ד נוכל לחתור היבשה ולהמציא איזה היתר שנוכל לתלות באילן גדול הרשב"א ז"ל שגם הוא יודה בזה פשיטא ופשיטא שבזה יצאנו חובת שתי הדעות ועדיף לן כח דהיתרא להתיר העלובה הזאת אחרי שעל זה אנו מצווים ועומדים להמציא כל צד היתר שאפשר כדי להקל בעגונה:

ואחר כל ההצעות האלה אומר אני דרך מו"מ לא להלכה ולא למעשה ח"ו כי קטן אני ודל, ולהבין בדברי הפוסקים לבי חדל. אך דרך פלפול בעלמא נראה דאף להפוסקים דסימנים דרבנן ואין משיאין אשה על פיהם מ"מ חומרא בעלמא הוא ומדאורייתא שריא. וסמוכים שלי מדברי הרמב"ם שהוא מן המחמירים ופוסק שהוא דרבנן דהיינו הסימנים ולא סמכינן עלייהו עיין פי"ג מהלכות גירושין. והנה הוא עצמו כתב בפ"ז מהלכות נחלות וז"ל או שנדקר במלחמה כו' או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היה להם סימנים מובהקים בגופו בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר לא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת וכו' ע"ש ברמב"ם. הרי לך שדבר זה חומרא בעלמא הוא וכן משמע לשון החמירו ועוד אי דין תורה אין חילוק בין איסור כרת לשאר דברים ומשפט אחד לכלה. ואל תטעה בדברי שאני אומר שאף אי סימנים דרבנן מ"מ מן התורה מהני שלכאורה זה יסוד נופל ממנו כל הסוגיא דמסכת ב"מ פרק אלו מציאות ששם דחק לאוקמי דאי סימנים דרבנן לא מחזירין אבידה אלא בעדים ושם כל הסוגיא אקרא קאי. אלא שכוונתי בזה שהיא חומרא דרבנן לפי שבגוף הדין אי לאו חומר איסור כרת היינו מקילים לומר סימנים דאורייתא אלא מחמת חומר איסור כרת אנו מחמירין להסתפק אולי סימנים דרבנן ללישנא בתרא דרבא. ועוד ראיה גדולה שזהו רק חומרא בעלמא שהרי אם נשאת לא תצא. עיין ב"ש ס"ק ע'. ואם לדעת הפוסקים המחמירים הוא דאורייתא איך מקילין בדיעבד אלא ודאי שכל זה חומרא בעלמא הוא. וכתב מרן הרב"י באה"ע סימן י"ז דהנך סימנים מובהקים שהזכיר הרמב"ם בפרק ז' מהלכות נחלות לאו מובהקים לגמרי דאי מובהקים לגמרי אפילו בחומר כרת מהני דהנך ודאי דאורייתא אלא כוונתו מובהקים קצת גווני דהנך סימנים דתרי לישנא דרבא וא"כ אפילו אינם מובהקים לגמרי הוא רק חומרא בעלמא והיינו סימן אמצעי כגון שומא וכיוצא בו דהרי ללישנא בתרא דרבא עכ"פ שומא מובהק קצת מיקרי שהרי פליגי בה תנאי אי מקרי ס"מ לגמרי ואם כן סימנים דהך עובדא שלפנינו עדיפי משומא ועל כל פנים סימנים אמצעים מקרי והך איתתא לית בה איסור דאורייתא רק חומרא בעלמא דרבנן:

ועכשיו לפי הצעה זו אומר אני אף שהרשב"א מחמיר בספק תוך או אחר ג' מ"מ מודה הוא כאן להתיר דהרי ז"ל של הרשב"א שם בשיטותיו שלהי יבמות והיכא דאשכחוהו ואשתמודעוהו ולא ידעי אי הוי תוך ג' או אחר ג' איכא למימר דאין מעידין עליו דה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ואיכא למימר כיון שמכירין אותו חזקה זה הוא אלא דחשו רבנן דמתפח ודוקא שנודע שעברו ג' וכל ספיקא חששא דרבנן הוא ולקולא ולישנא דמתניתין מכרעא לחומרא דקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים ולא קתני כל שעברו עליו ג' ימים אין מעידין עליו, והדבר צריך תלמוד עכ"ל. הרי שלא נסתפק הרשב"א להחמיר אלא משום ספיקא דאורייתא אבל אשה זו שבלא"ה אין עליה איסור דאורייתא משום סימנים אפילו אם נימא דסימנים הללו לא הוו מובהקים ביותר מ"מ סימנים אמצעים נינהו ומאיסור דאורייתא נפקא ונשאר כאן רק איסור דרבנן שלכתחלה לא תנשא א"כ בספק אם הוא תוך ג' ימים הוי ספיקא דרבנן ולקולא ומכ"ש דאפשר סימנים הללו מקרי מובהקים ממש אלא שאין רצוני לבנות בנין ע"ז להתיר משום סימנים לחוד אחרי שמבואר בפוסקים דסימן מובהק הוי היכא שלא נמצא אחד מאלף כיוצא בזה אבל מ"מ ראוי להתיר מטעם ספיקא דרבנן וכנ"ל:

ובהכי ניחא מאי דקשיא לי טובא לדעת הרשב"א דמחמירין מספק לומר שהוא אחר ג' ימים אם כן האי דטבע בדגלת דשריא רבא לדביתהו בתר חמשא יומין משום דמיא מצמת צמתי ניחוש שמא זה הוא שנמצא עתה במים זהו מת זה זמן רב ביבשה והיה מונח ביבשה ג' ימים ונתפח ונשתנה ביבשה ואח"כ הציפוהו המים וזהו שהועלה עתה ונדמה לזה שנטבע בדגלת כיון שאנו מחמירין בספק. וביותר מתחזקת קושיא זו לדעת הרי"ף דסובר דאף במים אינו מותר מטעם דצמתי רק עד חמשה ימים ולא יותר דביותר מחמשה ימים אף במים מתפח א"כ קשה שמא זה שהועלה מן המים הוא נטבע זה זמן רב עד שגם במים נתפח ונשתנה. ואף שכתבתי בתשובה אחרת ע"פ קושיא אחרת שהיה לי בדעת הרי"ף והוכחתי דהאי דדגלת מיירי שהיו עדים וראו את זה שנטבע בדגלת והיו להם בו ס"מ אך שלא הכירוהו מי הוא ועתה הועלה מן המים בסימנים הללו שמכירין אותו עדיו שנטבע פניהם זה ה' ימים ועוד אחרים מכירים בט"ע מי הוא ובהכי מתורץ קושיא הנ"ל מ"מ לפ"ז מי שנטבע במים והועלה תיכף וראוהו לאלתר תהא אשתו אסורה אם אין בו סימנים אתמהא דהרי ביבמות דף קט"ו בהאי דהתיר רבי ע"פ נשים שלדעת המקשה לא הוו סימנים כלל שם ולא קשיא ליה * רק מטעם מאה נשים כחד דמי אבל בשני עדים גמורים לא קשיא ליה ואמאי ניחוש שמא נטבע זה שהועלה זמן רב ונשתנה לדעת הרי"ף שמשתנה יותר מה' ימים, וא"ת דדעת הרי"ף באמת כדעת ר"ת דבספיקא תולין לומר שהוא תוך ג' א"כ די לן בזה דהרי קיי"ל בכל מקום הלכה כרי"ף זולת במקום שהתוספות חלוקין עליו וכאן הרי"ף והתוספות הסכימו לדעת אחת הכי הלכתא אלא ודאי משום דמשאל"ס אף אם לא הועלה כלל מכל מקום אשתו מותרת מן התורה ואינה אסורה רק מדרבנן ולהכי אם נשאת לא תצא כמבואר בגמרא ופוסקים וא"כ בספק אם הוא תוך ג' או אחר ג' גם הרשב"א מודה דמותר משום ספיקא דרבנן כיון שעכ"פ כבר נפקא מאיסור דאורייתא כו' ודו"ק:

ויש עוד קצת ראיה מתוס' יבמות דף קט"ו ע"ב בד"ה וקאמרי. וקצרתי בזה מרוב הטרדא. עוד נ"ל להמציא לאשה זו היתר דהרי במסכת ב"מ דף כ"ז ע"ב פירש רש"י סימנים דרבנן ולא סמכינן עלייהו בא"א דהוי איסור דאורייתא ע"ש משמע דבאיסור דרבנן אף אם סימנים דרבנן שפיר נוכל לסמוך בדרבנן. והנה כבר נודע פלוגתא דקמאי בהא דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא האי חומרא אי דבר תורה היא לאסור ספיקו כודאי או כל ספיקא רחמנא שריא רק שחומרא דרבנן היא להחמיר בספק איסור תורה שהרמב"ם סובר שהוא רק דרבנן וכן דעת הראב"ד ז"ל והחולקים עליהם המה הרשב"א והתוס' והר"ן. וכבר ישב על מדוכה זו הרב פרי חדש ביו"ד בכללי הס"ס שלו שם הרחיב בדבר זה לברר דעת כל אחד ואחד והכריע כדעת הרמב"ם ז"ל רק דשדי נרגא דהיכא דיש חזקת איסור אז ספיקו מדאורייתא כודאי דמוקמינן אחזקה. וא"כ בספק א"א דיש כאן חזקת איסור דבחזקת אשת איש קיימא היה ראוי לנו להחמיר מאד כי ספיקו אסור מן התורה. ומצאנו מרפא לשבר זה מדברי התוס' ביבמות דף פ"ח ע"ב כתבו בהדיא דסברא זו דאשה דייקא ומינסבא דוחה לחזקת אשת איש וכאילו אין כאן חזקת איסור כלל. וא"כ לדעת הרמב"ם והראב"ד שהכריע הפ"ח כמותם כל ספיקא דכאן הוא רק איסור דרבנן שחכמים הוא דהחמירו וא"כ אף אם נקטינן דעת הרשב"א דבספק אם הוא תוך ג"י יש להחמיר משום דספיקא דאורייתא הוא מ"מ אין כאן רק איסור דרבנן שחכמים הוא דהחמירו לאסור ספק איסור תורה דכאן ליכא חזקת איסור כנ"ל משום דדייקא ומינסבא וא"כ שהוא רק איסור דרבנן שפיר סמכינן אסימנים כמש"ל ואפילו סימנים אמצעים מותרים דסימנים מובהקים ממש מועילים אפילו למ"ד סימנים דרבנן אפילו באיסור תורה גמור אפילו בודאי איסור וכמו שהאריך בזה הב"י באה"ע במקומו עיין עליו:

הדרנא בי שהתוס' לא כתבו אלא שמרעי לחזקה דלא יתחייב חנק אבל עכ"פ באשם תלוי קאי כמבואר שם בגמ' בהדיא דלהכי מוקי בא' מעדיה וא"כ על כרחך ספק זה אסור מן התורה דאל"כ ליכא אשם תלוי ועיין בפר"ח בכללי הס"ס וא"כ מוכח דלאו לגמרי נדחה חזקת אשת איש. מ"מ אשה זו מותרת מטעמים אחרים שנתבארו כאן:

מסתעף לן מזה דין חדש שמי שנפל למים שאל"ס ושהה כדי שתצא נפשו ואף שמחמרינן במים שאל"ס מ"מ חומרא דרבנן הוא אם הועלה אח"כ שפיר יכולין לסמוך להכירו ע"י סימנים בלי ט"ע כלל אפילו ע"י שומא חוץ מסימנים גרועים לגמרי כגון ארוך וגוץ כדמוכח שם בגמ' וכמה מעליא הא שמעתתא לתקנות עגונות אלא שאנו דעתנו קצרה ואין אנו יכולין לסמוך על דעתנו ואם ייטבו הדברים לפני גדולי הדור המה יכריעו:

העולה מכללות דברינו למשרי קטרין ולהתיר העגונה העלובה הזאת אבל שלא לסמוך עלי כלל אם לא בהסכמת שלשה עמודי עולם ה"ה כבוד דודי הרב הגאון מוהר"ר יצחק סג"ל אב"ד בגליל לבוב וכבוד הרב המאור הגדול המפורסם מ' צבי הירש סג"ל אב"ד דק"ק טשארטקוב וכבוד הרב המאה"ג המפורסם מו"ה ליב אב"ד ומ"ץ דק"ק סטאניסלב, אם הם יתנו מהודם על דברי ויסכימו להתיר בין מטעמא דידי ובין מטעמים אחרים גם אני אהיה סניף לאריות אחרי שבטוח אני בהם שדעתם לש"ש ואם יתירו לא ירצו מזה שום הנאת ממון ובלבד שאח"כ ישבו ב"ד יחד של שלשה להתיר כדין הנשאת ע"פ ע"א שצריכה ב"ד שלשה כשרים ועכ"פ עלי לא יעמידו שום בנין כל שהוא כי אולי אפילו דבר פשוט נעלם ממני כי אם זקנה אין כאן חכמה אין כאן, ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה ואני כלי ריקן קנקן חדש שאפילו חדש אין בו והגדולים שבדור המה יתנו עדיהן ויצדיקו הדברים אם ייטב בעיניהם. הכ"ד הצעיר שבתלמידים:

הק' יחזקאל סג"ל לנדא