נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/כח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כח[עריכה]
שאלה אשר שאלני ב"ד הרב המאור הגדול אב"ד דק"ק אסטרווצי:
במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הנעלה כמ' משה בהר"ר יוסף מק"ק לובלין והעיד בת"ע ובחרם יב"ן ובאליונ"ע בזה הלשון. בעת שהיה היוקר גדול נסעתי אני עם דודי הר"ר אלכסנדר זיסקינד בהר"ר מתתי' כ"ץ בעל האשה מרת שרה בת הר"ר אלי' מק"ק אסטרווצי לק"ק דאבראוויץ והיינו שם מלמדים בשני כפרים אני באחד והוא בשני ובינינו היה מהלך פרסה. פעם אחת נזדמן שהבעה"ב של דודי הנ"ל נעשה אבל וישב שבעה ימים בק"ק דאבראוויץ הנ"ל וזה היה סמוך לחג השבועות תצ"ז לפ"ק והסוסים של בעה"ב הנ"ל היו על המרעה מעבר לנהר הארי"ן ויום אחד קודם ערב חג השבועות אמרה בעלת הבית רצוני לשלוח עגלה עם הסוסים ליסע להעיר אחרי בעלי וישב דודי הנ"ל על משוט עם משרת נער אחד לשוט את הנהר וכאשר באו מעבר הנהר לקח הנער הסוסים והוליכם דרך הנהר והוא הלך לתוך המשוט וכאשר בא על המשוט משכו הסוסים משפת הנהר וצווח הנער ר' זיסקינד תן לי העץ שמשיטין בו כדי שאדחוק את המשוט לאחור לשפת הנהר והשיב דודי אני אקפוץ לתוך המשוט וכאשר קפץ שמה באו מים לתוך המשוט ונטבע דודי הר"ר הר"ר אלכסנדר הנ"ל ותיכף מהר השיגוהו מן הנהר עם כל הבגדים והוכרו בהעלותו מן הנהר שהוא זה ר' זיסקינד בפרצוף פנים וגם בגדיו הביאו באותו יום לעיר ק"ק הנ"ל דרך הכפר שהייתי והכרתיו בטוב ג"כ. וכל הנ"ל הגיד לי גיסו של בעל הבית של דודי שראה אותו ככה כנ"ל תכף בהעלותו מן הנהר. כל הנ"ל הוגבה כדת וכדינא ובחרם הנ"ל היום יום א' כ"ד סיון תי"ו קו"ף לפ"ק. הק' יעקב, ונאום יונה. ונאום נח. ונאום יצחק. וכבר הורו הגאונים אב"ד דק"ק אפטא ואב"ד דק"ק טרניגראד להתיר:
הנה כבר יצא הדבר להתיר משני מאורות הגדולים הנ"ל לא לגמרא דידי ולא לסברא דידי צריכי ואני ידעתי כי אני צעיר לימים ומך ערכי שאינני כדאי להכניס ראשי בדבר חמור כזה ובפרט שהשיטות עמוקות מאד ופן לעומק המושג וקוצר המשיג אבוא ח"ו לידי שגיאה והיה מהראוי לי לחדול מזה. אך להפצרות השואל באתי לגלות דעתי דרך פלפול לא להלכה ולא למעשה שלא יסמוך על דברי לא לאיסור ולא להיתר ואני רק כתלמיד הדן לפני הגדולים והגאונים אשר בדור והם יבחנו הדבר וכתורה יעשו ועלי לא יסמוכו. וזה החלי. בעזרת צורי וגואלי:
הנה בעדות הנ"ל יש לשדות נרגא. שהראשון שהוא גיסו של בעה"ב שסיפר הדברים לפני כמ' משה הנ"ל לפי הנראה ראה הטביעה וכבר נודע דעת הרא"ש שהכריע כן הרמ"א בש"ע שמי שראה הטביעה אומר בדדמי ולא מהני ט"ע לחוד בלי סימנים אף שכל גופו שלם. ועד השני שהוא כמר משה הנ"ל לא ראה אותו תיכף כשהועלה מן הנהר וכבר אמרו בגמ' דף קכ"א וה"מ דחזיה בשעתיה אבל אשתהי מתפח וכיון שהיה ביניהם מהלך פרסה אישתהי הרבה ומתפח. ומחמת זה רצה הרב מטארניגראד להמציא היתר ע"פ דעת הטור דמי שלא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר וא"כ עד השני לא ראה הטביעה ומועיל עדותו אף דלא חזי לאלתר ואף שעד השני ידע הטביעה כתב הרב הנ"ל לחלק בין ראה לידע דדוקא ראה אומר בדדמי אבל ידע אינו אומר בדדמי וכן האריך בסברא זו ובנה יסודו:
ואני אומר שאין חילוק בין ראה לידע כלל או ראה או ידע בשניהם אומר בדדמי לשיטת הרא"ש שהוא כשיטת הרז"ה דהרי שיטת הרז"ה הוא האבעיא אם עד אומר בדדמי וסובר שהאבעיא לא איפשטה דהאי דדיגלת איירי בלא ראה הטביעה דלא שייך בדדמי רק בראה הטביעה. זו היא שיטתו ויש להשיב עליו שא"כ גם הכא בדף קט"ו דפשיט מרבי שהשיא נשותיהן ע"פ נשים דלמא הני נשים לא ראו הטביעה ולמה הוצרך לומר דאמרי סימנין. ומצאתי שהשיגו הרמב"ן במלחמות על זה:
והנראה לי בישוב דבר זה דהרי לכאורה יפלא הדבר מה חידוש הוא בהוראה דרבי הלא מתני' היא הוחזקו להיות משיאין וכו' ואם היא גופא קמ"ל דהלכה כן ולאפוקי מר"ע שם במשנה אכתי קשה סתם הוה ליה למימר מעשה שהשיא רבי ע"פ נשים ומאי רבותא דמים דנקט ספינה שטבעה. ומשום הכי היה סובר הפשטן שהרבותא הוא אף שהמים כמלחמה דמי ומאה נשים כעד אחד הן אעפ"כ נאמנות דע"א לא אמר בדדמי. והתרצן תירץ לו דאמרי סימנים וקמ"ל רבותא דסמכינן אסימנים ולא חיישינן דלמא איתרמי כדחיישינן בשומשמי אבל אי הוה מתרץ שלא ראו הטביעה א"כ לא שייך כלל בדדמי ואם כן הדרא קושיא לדוכתה מאי רבותא דמים דבשלמא גבי עובדא דדגלת קמ"ל דאף שהיה בתר חמשא יומין אעפ"כ מיא מצמת צמתי ומיירי בלא ראה הטביעה:
וא"כ שוב מוכח דידע דינו כראה דאי לא תימא הכי רק בדידע לא אמר בדדמי עדיין קשה דלמא לא ראו הנשים הטביעה רק ידעו והרבותא היא גופה דידע לא אמר בדדמי אלא ודאי דלהרז"ה ידע וראה שוים המה ושניהם אמרי בדדמי וא"כ שיטת הרא"ש שהיא כשיטת הרז"ה ידע וראה שניהם שוים דט"ע לחוד לא מהני ובעינן ג"כ סימנים וכן כתב הריב"ש בהדיא דידע דינו כראה וכן מהר"י בן לב ור' בצלאל אשכנזי והמשאת בנימן כולם כאחד עונים ואומרים דידע וראה שוים המה, וגדולה מכולם הרשב"א הובא בתשובת ר' בצלאל אשכנזי סי' ל"ב כתב בהדיא לענין קברתיו שג"כ הטעם משום בדדמי כתב וז"ל בשעה שיודע שטבע או שירד במלחמה סומך על הדמיון ומעיד. א"כ מי לנו גדול מהרשב"א וכתב דידע מעיד בדדמי ומי הוא זה אשר יחלוק מסברא דידיה עליו בלי ראיה:
אלא שאני תמה על הרב הנ"ל כיון שהוא תפס בתשובותיו במושלם דברי הטור דלדעת הרא"ש מי שלא ראה הטביעה לא בעינן דחזי ליה בשעתיה אפי' אישתהי אחר העלותו מן המים מהני א"כ לדעת הטור הא דבעינן לאלתר היינו רק מי שראה הטביעה משום דאומר בדדמי אבל מי שלא ראה אינו אומר בדדמי לא בעינן לאלתר א"כ אין הקפידה בלאלתר משום שהמת בעצמו משתנה ואי אפשר שוב להכירו אלא הקפידא הוא משום בדדמי ולפי זה בשני עדים אפי' ראו לא אמרו בדדמי. וכן כתב הרא"ש בהדיא ויתר הפוסקים דבתרי ליכא חשש בדדמי וא"כ בתרי לא בעינן לאלתר אף שראו הטביעה. ואם כן כאן באשה הזאת אנו מצרפים עדות גיסו של בעה"ב לעדות כמו"ה משה והוו שני עדים ולא אמרי בדדמי וא"כ מה בכך שלא ראה השני לאלתר הרי אפילו שניהם לא חזו לאלתר מהני ושנים לא אמרי בדדמי ולא בעינן לאלתר. ואי"ה נפלפל בתשובה זו עוד בזה אי הוו שני עדים בענין שלנו:
אמנם כל זה דעת הטור דמי שלא ראה לא בעינן לאלתר. אמנם לא כן עמדי ודעתי קצרה מהכיל הבנת דברי הטור דהרי לדעת הרא"ש ודאי עובדא דדגלת איירי בלא ראה הטביעה דאי בראה הטביעה מ"ט הימניה רבא לשושביניה בלא סימנים דלדעת הרא"ש אפילו לאלתר לא מהני למי שראה הטביעה אם לא בצירוף סימנים ועיין בהגהת רמ"א בסעיף כ"ח ובב"ש שם דשם איירי בלא סימנים כאשר אברר אלא ודאי דאיירי בלא ראה ואעפ"כ מסיק בגמרא והוא דחזי בשעתיה אבל אישתהי מתפח תפח:
והנה מצאתי בב"ש ס"ק צ' כתב דלדעת בעה"מ אפילו בלא ראה בעינן לאלתר מדמוקי עובדא דדגלת בלא ראה ובדעת הרא"ש מסופק הב"ש. ואני אומר אין כאן ספק דגם להרא"ש איירי שם בלא ראה דאל"כ אמאי הימניה רבא כנ"ל. ומ"ש הב"ש בס"ק פ"ט ושם איירי בסימנים שא"מ וט"ע. אומר אני דזה אינו דאי הוה מצינן לאוקמי שם בסימנים קשה אמאי כתב הרי"ף כאן דאע"ג דלא איפשטא בעיין הכא איפשט בהאי דרבא קשה אמאי איפשטא הא מצינן לאוקמי בסימנים כדמשני הכא ועוד הרז"ה ג"כ אמאי דחיק לאוקמי בלא ראה הוה ליה לאוקמי בסימנים אלא ודאי דשם לא איירי בסימנים דאי בסימנים מאי מקשה שם הגמ' דאי לחומרא פליג רבא דעביד כמאן דלמא שאני התם דהוי סימנין ולכך מהני גם אחר ג' ימים ומנ"ל להמקשן להקשות אלא ודאי דשם היה המעשה שהיה ידוע בלא סימנים וק"ל:
ועוד נ"ל הוכחה גדולה דהאי דדגלת איירי בלא ראה דהרי יש לתמוה תימה רבתי בהאי דדגלת דקאמר התם דאנסבא רבא בתר חמשא יומין והמקשן הקשה שם רבא דעביד כמאן ע"ש. וקשה לי איך מיירי האי בתר חמשא יומין אי שראו שבעלה של אשה זאת נטבע בדגלת ואחר ה' ימים מצאו איש אחד בדגלת והכירו השושבין שהוא בעלה של אשה זאת א"כ קשה מה בכך שהוא אחר ה' ימים הרי ממנ"פ אשה זאת מותרת אם זה משנטבע אז שוב לא עלה מן המים במקום אחר רק אישתהי במים עד עתה והוא שעלה עכשיו הרי שהה יותר משתצא נפשו ועוד שהרי הוא עתה מת לפנינו ואנו אומרים שהוא זה שנטבע אז, אלא ודאי שאנו חוששין שאחר טביעתו עלה מן המים במקום רחוק א"כ אומר אני הרי אם לא היינו יודעים משום טביעה ואנו מוצאים במים איש אחד שניכר לנו בט"ע שהוא בעל אשה זאת הרי אשה הזאת מותרת אף אם לא היו המים מצמתין דהרי לדעת ר"ת והרא"ש אנו תולין מן הסתם שהוא תוך ג' ימים. א"כ אם היה אחד נטבע לפנינו והיה עולה מן המים לפנינו חי ואח"כ אירע שמצאו במים איש אחד שטביעת עינו כמו זה שנטבע ועלה בפנינו הרי אשתו מותרת דאף שעלה אז מ"מ כיון שניכר עתה בט"ע שהוא פלוני שוב נטבע מחדש ומת במים ומה בכך שעלה פעם אחת חי כיון שהוא ניכר בט"ע וא"כ בהאי מעשה דדגלת שאתה אומר שהוא בתר חמשה ימים ובעלה של אשה זו נטבע אף שאנו אומרים שעלה אחר טביעה ההיא חי ואין אנו מתירין האשה בשביל הטביעה מ"מ כיון שאנו מכירין אותו בטב"ע מה בכך שעלה פעם אחת לא יהא עדיף משראינו בעינינו שעלה מן הטביעה הראשונה חי מ"מ כיון שאנו מכירין בטב"ע שהוא זה אמרינן שנטבע מחדש ואין כאן עדיין ג' ימים ושפיר ניכר בט"ע ואם אתה אומר שהוא אחר ה' ימים ולפי שאתה אומר שנטבע זה ה' ימים ומאז הוא מונח במים א"כ פשיטא דאשתו מותרת ועיין בש"ע סעיף כ"ז ודוק היטב:
ואף לדעת החולקים על ר"ת וסוברים דמן הסתם תולין להחמיר שהוא בתר ג' ימים מ"מ מספר של חמשה ימים מאי עבידתייהו שכיון שאתה נותן מספרו א"כ הרי אתה אומר שהוא זה שנטבע אז מספר הימים הללו א"כ אשתו מותרת ואם אתה חושש שאינו זה א"כ מנין אתה יודע מספר ימיו וסתם הוה ליה להוכיח היאך התיר רבא ולא חשש דלמא הוא אחר ג' ימים:
ובישוב תמיה זו נלע"ד דאיירי כך ששושביניה לא ראה הטביעה רק איש אחר ראה שנטבע אחד בדגלת והוא מכירו עתה בשעה שהועלה שהוא ודאי זה שנטבע אז וכגון דחזי ביה בטביעותו סימן מובהק שמכירו בו עתה דהיינו האי דנטבע והיינו האי דעאל עכשיו אך שאינו יודע מי הוא לפי שלא ראה אותו מעולם רק בשעה שנטבע ושושביניה מכירו בט"ע מי הוא והסימן ההוא אינו ידוע להשושבין שיכירנו בו רק מכירו בט"ע לחוד ולא ראה אותו בשעה שנטבע רק עתה רואה אותו בהעלותו מן המים וא"כ כבר ידוע שזה האיש שהועלה עכשיו היה מונח במים ה' ימים וא"כ היה לנו לומר שזה איננו זה שניכר להשושבין שנדמה לו שהיה לו בחייו ט"ע כזה דאי היה זה כיון שהיה לו בחייו ט"ע הזה היה לו להשתנות עתה לט"ע אחרת כיון ששהא בודאי ה' ימים אלא ודאי שבאמת הוא אחר שהיה לו בחייו ט"ע אחרת ונשתנה אחר מותו ונדמה ט"ע לזה שהיה מכיר השושבין שהיה לו בחייו ט"ע כזה וא"כ למה התיר רבא את אשתו וקאמר דמיא מצמת צמית ואינו משתנה כלל. ודוק היטב כי נכון הוא:
וא"כ ממילא מוכח שלא ראה השושבין דאי ראה השושבין הטביעה שנטבע בעל האשה הזאת א"כ כבר ידוע בודאי שבעלה נטבע ואחרי שהיה לאחר בו סימן מובהק שזה שנטבע הוא שעלה א"כ אפילו אישתהי אשתו שריא דמה בכך שתפח הרי בשעת נפילתו נודע שהוא בעלה ועתה נודע ע"י סימן דאיהו הוא מה בכך דתפח ואינו ניכר בט"ע כיון שיש בו סימן מובהק שניכר בו ולמה מסיק הגמרא והוא דחזיה בשעתיה א"ו שלא ראה השושבין הטביעה וא"כ מוכח דאף שלא ראה הטביעה בעינן דחזיה בשעתיה ודוק:
ועפ"ז תירצתי מה שהקשיתי על הרי"ף ז"ל דפשט האבעיא מהך דדגלת דהרי צריכין אנו להבין דעת בעל הבעיין שמסופק אם הטעם דע"א נאמן הוא משום מלתא דעבידא לגלויי ע"ש והרי בכמה מקומות בש"ס מצינו טעם זה ואציגם לפניך אחת אל אחת למצוא חשבון:
ביבמות דף ע"ז בעי לאכרוזי עליה מיד ועמשא בן יתרא וכו' והאמר מר וכו' שאני התם דהא שמואל וב"ד קיים. ומפרש רש"י מלתא דעבידא לגלויי היא ולא משקרי בה:
ובר"ה ריש פ"ב דף כ"ב ע"ב כי אתא עולא אמר קדשוהו לירחא במערבא אמר רב כהנא לא מבעיא עולא דגברא רבה הוא דמהימן אלא אפילו אינש דעלמא נמי מהימן וטעמא כל מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי:
ובבכורות דף ל"ו ע"ב גבי בכור בעל מום איפסיק הלכתא אפילו כלישנא קמא דנאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו דאפילו היכא דליכא תובע אעפ"כ לא משקר במלתא דעבידא לגלויי:
והנה פעם אחת מצאתי להיפך ביבמות דף מ"ז גבי גר שבא ואמר נתגיירתי ופליגי ר"י ורבנן והנה פסקו הפוסקים הרא"ש והרמב"ם והטור והש"ע דאפילו אמר נתגיירתי בב"ד של פלוני אעפ"כ אינו נאמן. וצריכין אנו לתת טעם וחילוק היכא דנאמן והיכא דאינו נאמן. ואומר אני ע"פ סברא דבבכורות שהיא מלתא דרבנן נאמן אפילו היכא דאיתחזיק איסורא מדלא משני התם שאני מעשר דאיתחזיק איסור טבל אלא ודאי דבמלתא דרבנן אפילו איתחזיק איסורא מהימן. וביבמות דף ע"ז גבי עמשא אף שהוא דאורייתא מ"מ עדיין היה הלכה רופפת בידם ולא איתחזיק איסורא דהרי אבנר פשט תחלה להתיר עמוני ולא עמונית וכן כששאל בי מדרשא פשטו להיתרא אלא דאקשי להו דואג וא"כ דלא איתחזיק איסורא אף שהוא באיסור דאורייתא נאמן. וגבי גר דהוא דאורייתא ואיתחזיק איסור נכרי דהרי איירי שהוא מוחזק לנכרי קודם לכן כמ"ש הרמב"ם בהדיא אינו נאמן ובר"ה דומה להא דעמשא דאף שהוא של תורה מ"מ כיון דלא איתחזיק איסורא נאמן ובהכי הכל על נכון. ועכשיו נפרש האבעיא בכאן דכאן איבעיא להו משום שהוא של תורה ואיתחזיק איסורא דא"א והא דלא פשיט ליה מגר שאינו נאמן היכא דאיתחזיק איסורא היינו משום דכאן איכא למימר דסברא דדייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א כמ"ש התוס' בריש פרק האשה רבה דף פ"ח ע"ב ד"ה והבא עליה ע"ש ואף שמסיק הכא דהני נשי לא דייקי היינו דלא דייקי דיוקא רבא אבל דיוקא זוטא דייקי כמ"ש התוס' ג"כ. ובמקום אחר הארכנו בפירוש אלו האבעיות ובפסקי הרמב"ם ואין כאן מקומו:
וא"כ עיקר האבעיא היינו משום דאיתחזיק איסורא בשל תורה ולפ"ז היכא דטבע במים שאל"ס שכבר הותרה אשתו מן התורה ואסורה רק מדבריהם כמבואר בש"ס ובפוסקים ואם נשאת לא תצא וא"כ אף דאיתחזיק איסורא מ"מ לא גרע מבכור שהוא ג"כ איתחזיק איסורא וא"כ שוב ע"א נאמן להכירו אח"כ בהעלותו מן הנהר מטעם מלתא דעל"ג לחוד אף בלא דייקא ומינסבא כיון שהוא מדרבנן. וא"כ קשה על הרי"ף היאך פשט האבעיא מהאי דדגלת דלמא שם מיירי שיודע בעדות שנטבע בדגלת וא"כ אשתו מותרת מן התורה ונשאר רק איסור דרבנן לכן הימנהו רבא לשושביניה אף שמים כמלחמה דמי וליכא טעם דדייקא מ"מ בכאן די בטעם מלתא דעל"ג לחוד אבל גבי ע"א במלחמה שהוא איסור דאורייתא ואיתחזיק איסורא א"נ במים שאל"ס רק שלא שהה העד עד שתצא נפשו שאז ג"כ אסורה מן התורה כמבואר ברוב הפוסקים ועיין בכ"מ פי"ג מהלכות גירושין הלכה י"ט מנ"ל להרי"ף למפשט לקולא דנאמן ע"א כיון שכאן איתחזיק איסורא והוא של תורה. אבל לפי מה שכתבתי לעיל מוכח דהאי עובדא דדגלת איירי דבשעה שנטבע לא ידע מי הוא דאי ידע מי הוא הרי כבר ביארתי שיש סימן מובהק דהיינו האי דנטבע היינו האי דעאל א"כ לא בעינן עדות שושביניה כלל ועוד ל"ל דחזי בשעתיה ודוק היטב, אלא ודאי דבשעה שנטבע לא ידעו מי הוא וא"כ גם שם הוא איסור דאורייתא ואיתחזיק איסורא ושפיר פשיט הרי"ף האיבעיא משם ודוק:
והואיל ואני עסוק באותו ענין אודיע שהרב מטרניגראד טעה בזה שכתב בכאן הוא איסור דרבנן ובאמת כאן הוא איסור דאורייתא גמור לרוב הפוסקים כיון שלא העיד ששהה והביט לכל הצדדים שלא יצא מן המים עד שיעור שתצא נפשו והדבר זה מפורסם בפוסקים ואין צורך להאריך בו. ולדברי הראשונים אני חוזר שכבר מוכח בהוכחה גדולה ומוחלטת דהאי דדגלת איירי בלא ראה הטביעה ואעפ"כ מסקינן והוא דחזיה בשעתיה ואידחי דעת הטור. וא"ת עדיין יש לנו לקיים דעת הטור דמי שלא ראה לא בעינן לאלתר והאי דדגלת שאני דשם כבר שהה ה' ימים במים שאם היה ביבשה כבר היה משתנה אלא שהמים צמתו לכך כשהוא עלה מן המים בעינן לאלתר אבל כשלא שהה ג' ימים במים לא בעינן לאלתר כשלא ראה הטביעה והאי דאמרו בגמרא והוא דחזיה לאלתר קאי אהאי עובדא דשהה ועיין בריב"ש סי' ש"פ שפלפל בזה. ואומר אני מלבד שהרמב"ן והרשב"א דחו האי סברא גם בדעת הרא"ש ובדעת הטור אי אפשר לומר כן דהרי בודאי זה ברור דכשיש בו מכה משתנה במים אפילו קודם ג' ימים ומנא אמינא לה מדהקשה שם בגמרא דף קכ"א * והא אמרת מיא מרזו מכה ובודאי היינו אף קודם ג' ימים דאי דוקא אחר ג' ימים קשה הרי זה הוא דברי המקשה והמקשה הוא רוצה לדחות סברא דמיא צמתי וא"כ מאי איריא דאיכא מכה אפילו ליכא מכה אין מעידין עליו אלא עד ג' ימים לסברת המקשה אלא ודאי דע"י מכה נשתנה תיכף במים קודם ג' ימים וכיון שלא מצינו שהתרצן דחה לו סברא זו דמכה משתנה תיכף א"כ מהיכא תיתי נימא פלוגתא חדשה בין המקשן ובין המתרץ מה שלא שייך להתירוץ, אלא ודאי דקושטא הכי הוא מדלא אמר ליה ותסברא א"כ הכי קי"ל דע"י מכה משתנה אף תוך ג' ימים וא"כ קשה להרא"ש מדוע לא כתב דין זה בהדיא דע"י מכה משתנה תיכף קודם ג"י במים דהרי יש לפנינו דרך לטעות בו ולפרש דהרא"ש לא קאמר דמרזו מכה אלא על האי עובדא דשהה כי היכי שאנו מפרשין דבריו גבי וה"מ דחזיה בשעתיה א"ו דדעת הרא"ש דלא שייך ג' ימים רק ביבשה אבל בכל הריעותות דאיתנייהו במיא לא שייך חילוק בין תוך ג' לאחר ג' כיון דלא נאמר בגמרא חילוק זה רק ביבשה ולא הוצרך הרא"ש לכתבו כלל אבל אם נימא דגם במים מצינו לפעמים חילוק בין תוך ג' לאחר ג' והיינו לענין חזוהו בשעתיה א"כ הדרא קושיא לדוכתה דהו"ל להרא"ש לפרושי גבי מכה דלא נטעה לדמותו לחזוהו בשעתיה דבהדי הדדי איתמר אלא ודאי דגם גבי חזוהו בשעתיה אין חילוק בין תוך ג' לאחר ג' וק"ל:
ובדברי הטור יותר מוכח מפורש היטב דהרי הטור כתב והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים וגם שאין בו מכה אבל יש בו מכה או שלא ראוהו מיד בעלייתו מן המים משתנה ע"ש בטור, א"כ הרי השוה בהדיא היכא דשהה להיכא דיש בו מכה ושניהם דין אחד להם דכי היכי דבמכה אין חילוק בין תוך ג' לאחר ג' ה"נ היכא דלא חזוהו מיד אין חילוק בין תוך ג' לאחר ג' ודוק:
וא"כ כיון שהוכחנו דהא דמסיק הרא"ש בעובדא דדגלת דברי הגמרא דה"מ דחזוהו בשעתיה קאי אף תוך ג' וא"כ אף מי שלא ראה בעינא לאלתר ודלא כטור. ודברי הטור בעצמו א"א ליישבן דהוא סותר דברי עצמו ועיין בדרישה:
ואם יאמר האומר מה נעשה לדברי הרא"ש שהן מורין באצבע דיש חילוק בין ראו ללא ראו לענין לאלתר דהרי הרא"ש כתב דיראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו למי שראה הטביעה וכו' א"כ משמע דדיוקא הרא"ש קאי אלאלתר דהרי הרא"ש לא הזכיר סימנים ברישא דמלתא וא"כ דיוקא דהרא"ש אלאלתר קאי ובאמת מהכא יליף הטור חילוק זה ואומר אני שבאמת יפה דקדק הטור בדברי אביו הרא"ש ז"ל במי שלא ראה לא בעינא לאלתר אעפ"כ האי דדגלת איירי בלא ראה ואסיק הגמרא והוא דחזי ליה בשעתא ושניהם קיימים ואינם סותרים זה לזה. והנה נדייק כאן בגמרא אמרו וחזינהו לאלתר ובעובדא דדגלת לא אמרו לשון לאלתר אלא וה"מ דחזי ליה בשעתיה דבאמת נפיק ליה להרמב"ם דין חדש דשעה שלימה רשאים להעיד עליו עד שעה שניה וזה יליף מתיבת בשעתיה. ועיין במגיד משנה ובכסף משנה:
והנה כשאנו רוצים לתרץ דברי הגמרא מדוע כאן אמר לאלתר ושם אמר בשעתיה אנו מתרצים כך דכאן הוא משום העד שאמר בדדמי אף שהמת בעצמו לא נשתנה באמת מ"מ העד אומר בדדמי בעינן לאלתר ואי לא ראה לאלתר אף שהוא בתוך שעה מ"מ העד שוב אומר בדדמי אבל שם בדף קכ"א מיירי הגמרא בגוונא דליכא בדדמי רק החשש מפני שהמת משתנה באמת וא"א להכירו אף אם אינו אומר בדדמי והמת בעצמו אינו משתנה אלא לאחר שעה לכך לא בעינן לאלתר ומשום הכי אמרו וה"מ דחזי ליה בשעתיה ולא אמר לאלתר. אך קשה למה לן באמת שעה הלא אף תוך שעה אף שלא משתנה בעצמו מ"מ שוב אינו מועיל בלא"ה משום חשש העד שאומר בדדמי כיון דלא ראה לאלתר. ואין לתרץ דשם בשני עדים דליכא חשש בדדמי דהרי שם קאי אעובדא דרבא דמיירי בעד אחד לכן צריכין אנו להמציא אופן גם בעד אחד שלא יאמר בדדמי והיינו היכא דלא ראה הטביעה ומיירי שם הגמרא בלא ראה הטביעה דליכא חשש בדדמי ולא בעינא לאלתר ואעפ"כ בעינא דחזיה בשעתיה דזה אינו משום בדדמי רק משום שאחר שעה המת משתנה באמת וא"א להכירו אפי' ב' עדים לא מהני ואפשר דמהכא נפקא ליה להרא"ש חילוק זה שבין ראה הטביעה ללא ראה. העולה מזה שאף אם נודה להטור דדיוקא דלשון הרא"ש מורה דבלא ראה לא בעינא לאלתר מ"מ בעינן דחזי בשעתיה דזה אינו משום בדדמי כנ"ל ומש"ה העתיק הרא"ש בעצמו בהאי דדגלת וה"מ דחזיה בשעתיה דאף דשם מיירי בלא ראה מ"מ תוך שעה בעינן וזה כפתור ופרח. והריב"ש בתשובה סי' ש"פ נדחק לומר דלאלתר אינו משמע דוקא תיכף ומיד ויש לו שיעור ע"ש ולדידי הכל על נכון:
והנה הפרישה הקשה על הטור שפסק במים שאל"ס והוא שראה מיד שהעלוהו מן המים והקשה בדרישה ממנ"פ אי ראה הטביעה מה מועיל מיד הא בעינא סימנים ואי בלא ראה הרי כתב אח"כ הטור בהדיא דלא בעינא לאלתר ע"ש בדרישה שהאריך. ולכאורה קושיא זו היא על הרא"ש בעצמו לפי מה שפירש בו הטור דבלא ראה לא בעינא לאלתר והרי הרא"ש כתב בדגלת והוא דחזיה בשעתיה אבל לדידי אתי שפיר דשם כתב בשעתיה שהוא ענין אחר ואינו נוגע ללאלתר כנ"ל אבל דברי הטור א"א לתרץ כן דהטור לא כתב לשון בשעתיה רק כתב והוא שראוהו מיד וק"ל. העולה מדברי שאף אם נודה שהרא"ש מקיל בלא ראה הטביעה ולא בעי לאלתר מ"מ בעי דחזוהו תוך שעה וא"כ כאן נאמר בגביית העדות שהיה ביניהם מהלך פרסה וא"כ בודאי הרעש שהיה בשעת הטביעה ובשעה שמצאוהו וקודם שהניחוהו על העגלה וקודם שנשאוהו א' פרסה בודאי אישתהי כמה שעות קודם שראהו כמר משה הנ"ל ואז בלא טעמא דדמי המת משתנה מעצמו ובטלה עדותו של השני לגמרי לכל הדעות ונשאר רק העד הראשון שהוא גיסו של בעל הבית יחידי ואידחי ממילא שראה הטביעה ואמר בדדמי ולא נשאר לאשה הזאת שום עדות כלל לשיטת הרא"ש, וכ"ז נ"ל ברור:
ומ"ש הרב מטרניגראד לומר שכיון שנאמר בגביית העדות הזה והוכרו שזה ר' זיסקינד משמע מתיבת והוכרו שהיו רבים שהכירו את ר' זיסקינד וא"כ הוו שני עדים ולא אמרו בדדמי אלו הם דברי הרב. ואני תמה מאד דדקדוק תיבת והוכרו שהוא לשון רבים קאי על הניכרים שהיו רבים ולא על המכירים אלא שאנו רואים שכל זה גמגום ושיבוש הסופר הוא אשר לא ידע לכתוב כהוגן ולשונו סרוח ואיך נעמיד בנין על לשון סרוח, ועוד שאפילו יהיבנא להרב טעותיה שקאי על המכירים מ"מ מאן מפיס דילמא נשים רבות היו או שאר פסולי עדות דכולם כחד חשבינהו כמ"ש בגמרא והא מאה נשי כחד הן. ועוד שאפילו אם היו שני כשרים שהכירוהו או בגוונא שכתבתי אני לעיל שמי שתופס דברי הטור יכול לצרף כאן עד הראשון להשני והוו שני עדים ולא אמרו בדדמי. אומר אני לא כן הדבר כי אף שהפוסקים חולקים על הרי"ף וסבירא להו דשני עדים לא חיישינן בדדמי היינו כששני העדים באים ומעידים לפני הב"ד כדין כל עדות שבתורה שאז כיון שהתורה האמינתן אנו אין לנו לדקדק אחריהם אם אומרים בדדמי או לא אבל כאן בעובדא דידן שבפני הב"ד העיד רק כמר משה הנ"ל אלא שהוא מעיד מה ששמע מהראשון שהוא גיסו של בעה"ב שראה אותו בעלייתו מן המים שנזכר בגביית העדות ובפני הב"ד אין כאן רק הוא יחידי ומפיו אנו חיין וע"פ דין תורה לאחד הוא נחשב אפילו הוא מעיד מפי כמה וכמה ובכי הא חיישינן בדדמי אפילו אומר מפי שנים כן נ"ל. וסמוכות שלי מדברי הרמב"ן במלחמות שהאריך כאן לחלק על הרי"ף שפוסק דשני עדים אמרי בדדמי והוא ז"ל חלק עליו דעדים לא אמרי כלל בדדמי אפילו ע"א לא חיישינן לדדמי כי מה לו להעיד במה שאינו ברור לו כשמש מה לו לצרה הזאת ומסיים וכ"ש בשני עדים שהתורה האמינה אותם אתם מה לכם עליהם עכ"ל. אלמא עיקר הרבותא בשנים לפי שהתורה האמינה אותם א"כ מה לנו לדקדק אם אמרו בדדמי התורה לא הקפידה עליהם בזה ואנן נקפיד והיינו היכא שנאמנים מן התורה כגון שהעידו בב"ד שניהם. והסברא נותנת כן דאטו שנים רואים יותר בבירור מאחד הלא כל אחד רואה לעצמו וכי היכי דנדמה לאחד שהוא פלוני בדדמי כן נדמה להשני ומעידים שניהם יחדיו ומדוע לא ניחוש לבדדמי א"ו הטעם הוא כיון שעדותם כשר מן התורה אין בידינו לפסול בשביל קפידא שלא הקפידה התורה. ואין לומר שהטעם הוא לפי שרחוק הוא שיתדמה לשניהם יחדיו שהוא זה בדדמי ואיך יתרמי שכשם שנתדמה לזה שהוא פלוני כן יהיה כח המדמה שבשני ג"כ על זה ולא על איש אחר ומש"ה לא חיישינן לבדדמי הואיל ומכוונים שניהם על אחד. זה אינו דא"כ אין חילוק בין עדים כשרים לפסולים גם בפסולים ובנשים נימא היאך אפשר שהוא בדדמי ויתרמי שמאה נשים יהיה כח המדמה שלהן שוה שידמה להם שהוא פלוני ואיך אמרו בגמרא ע"ז והא מאה נשי וכו' א"ו עיקר הטעם הוא לפי שנאמנים מן התורה. וכן משמע לשון הרא"ש שכתב דבתר סהדותא דתרי לא דייקינן ע"ש, והיינו שאנו אין מדקדקים אף שאפשר שהם אומרים בדדמי מ"מ אין לנו לדקדק במה שהתירה התורה וא"כ היינו כשיש סהדותא דתרי ששניהם מעידים עדותם בב"ד אבל בנדון דידן שכל סמיכתנו על עד אחד שהעיד בב"ד בין שיעיד מה שראה בעצמו בין ששמע משנים ואפילו ממאה כיון שאין כאן עדות מן התורה אנו מדקדקים אחריו וחיישינן לבדדמי:
ובהכי אידחי ג"כ מ"ש לעיל שמי שתופס במושלם דברי הטור אין צריך כאן לפלפול הזה אם ידע דינו כראה לפי שכאן אנן מצרפין סהדותא דתרי, ועכשיו הדרנא בי ואפילו לדעת הטור חיישינן כאן לבדדמי כיון שהשני ידע מהטביעה ושנים אין כאן כנ"ל וא"כ אפילו לדעת הטור אין לאשה זו היתר כיון שכבר העליתי לעיל להלכה בשם גדולי הפוסקים דידע דינו כראה ואשה זו בחזקת א"א היא:
ואולם כל זה הוא ע"י הט"ע שהכירוהו ע"י ט"ע. וראיתי שהרב מאפטא רצה להמציא היתר ע"י הבגדים מאחר שנאמר בגביית העדות שהוכר שזה ר' זיסקינד בפרצוף פנים ובגדיו. אומר אני לולא שיש כאן רעותא בגביית העדות בנדון הבגדים כאשר אכתוב לקמן אזי דבר גדול דבר הרב והם הלכה למשה הרב רמ"א בהג"ה סעיף ל"ב כתב דאם ראוהו נטבע בבגדים אלו לא חיישינן לשאלה וע"ש בח"מ ובב"ש דאם נמצא מיד אזי לא חיישינן לשאלה ואם לא נמצא מיד חיישינן לשאלה וא"כ צריכין אנו לברר איזה זמן נקרא מיד. והנה הח"מ כתב אך מי שנטבע בבגדים ואחר כמה ימים וכו' ע"ש, משמע שכל שנטבע ביומו לא חיישינן לשאלה אפילו כל היום וזה קולא גדולה יותר מדאי ובב"ש כתב סתם מיהו אם ראו אדם אחד נטבע בבגדים אלו ואח"כ נמצא במים אדם אשר מלובש וכו' יש לחוש שמא יצא הראשון והשאיל וכו' אלא כאן מיירי שנטבע אחד והיה לבוש בגדים אלו ונמצא מיד אדם אחד מלובש בגדים אלו ואז מעידין וכו' עכ"ל. הרי משמע מלשונו שלא מהני כל היום אלא צריך להיות מיד ממש ונתת דבריך לשעורין מהו נקרא מיד ממש. ואם נאמר דכל ששהה בכדי שיש שהות שישאוהו המים רחוק מראית העין ויפשוט בגדיו וילבשם אדם אחר ויטבע וישאוהו המים לכאן שוב לא נקרא מיד, ושיעור זה זוטא מאד וחומרא גדולה, ועוד דאי בכה"ג שאין הזמן מספיק שיפשוט בגדיו וילבשם אדם אחר א"כ מלתא דפשיטא היא ומאי קמ"ל:
ונ"ל דרך ממוצע מסברא דודאי תיכף כשנפל למים נשרו כל בגדיו ונבלע בהם מים מעבר לעבר בתכלית השריה ואין דרך בני אדם ללבוש בגדים כאלו עד שינגבו לפחות ואפילו אם נמצא אדם ערום שהוא מוכרח ללבוש קודם ניגוב לכסות מערומו מ"מ די היה ללבוש בגד אחד ולנגב המותר הלכך כל שאין שהות שיתנגבו הבגדים במקצת ודאי נקרא מיד ולא חיישינן לשאלה וכאן לפי המשמעות בגביית העדות לא אישתהי כ"כ וגם נאמר בגדיו לשון רבים א"כ לא חיישינן לשאלה. אלא שלבי מהסס דמהר"ם מפאדווה כתב שם בתשובה ההיא שכל הגדולים מבקשים עלילות להקל במים שאל"ס ע"ש ורצה לסמוך שם על קולא זו. והיינו משאל"ס שכבר אין שם איסור תורה אבל בנדון דידן כבר כתבתי שהוא איסור תורה לא סמכינן ע"ז ועוד שיש כאן ריעותא שלא שייך היתר הזה דהיתר זה שייך כשראה שנטבע בבגדים אלו אבל כאן לא נאמר שהוכר שנטבע בבגדים אלו רק שהכיר שהם בגדיו ואפשר שבשעת הטביעה היה לבוש בגדים אחרים ועדיין יש חשש שאלה ואף שהיה העד אצל הטביעה מ"מ אפשר לא היה משגיח לראות במה הוא לבוש בעת ההיא ועוד דהרמ"א כתב שם והיה לו סימן מובהק בהבגדים משמע דט"ע דבגדים לא מהני וכן כתב שם מהר"מ פאדווה להדיא *. ונ"ל טעם נכון בדבר שלא מהני ט"ע כיון שראוהו נטבע בבגדים אלו א"כ היה אצל הטביעה ומי שהיה אצל הטביעה אומר בדדמי וכי היכי דלא מהני ט"ע דגוף לדעת הרא"ש והרז"ה משום דאומר בדדמי ה"נ לא מהני ט"ע דבגדים למי שראה הטביעה דחד טעמא אית בהו דאומר בדדמי ולכך כתב הרמ"א סימן מובהק ובהכי אידחי נמי הסברא שרצה הרב מאפטא לחדש דלדעת הר"י בתוס' דמהני סימנים שאינם מובהקים ולא חיישינן בדדמי, ועפ"ז רצה הרב לחדש דט"ע דבגדים עכ"פ לא גרע מסימנים שא"מ דגוף וא"כ כי היכי דמצטרפין ט"ע דגוף עם סימנים שא"מ ולא חיישינן שוב לבדדמי ה"נ נצרף ט"ע דגוף עם ט"ע דבגדים ולא ניחוש לבדדמי אלה הם דברי הרב הנ"ל. ואני אומר לא דמי כלל דבשלמא ט"ע עם סימנים אף שאינם מובהקים תרי מילי נינהו והחשש שיש בזה איננו בזה ובצירוף שניהם מועיל אבל ט"ע דגוף עם ט"ע דבגדים הכל אחד הוא וט"ע מיקרי ובכלהו חיישינן לבדדמי דבשלמא סימנים שאינם מובהקים אין בהם חשש בדדמי רק שאינם מדאורייתא אבל כאן לכל זה יש חשש בדדמי. הגע בעצמך שהיה לבוש עשר בגדים ויש לו ט"ע בכל אחד תאמר שתצרף כל העשרה והוא ודאי נגד ההלכה מטעם דהכל אחד הוא ה"נ ט"ע דגוף וט"ע דבגדים הכל טעם אחד הוא שהוא ט"ע ובהכל יש חשש אחד שכיון שראה הטביעה אומר בדדמי. העולה מזה שאין שום היתר לאשה זו:
ואולם כל זה אשר הארכנו מתחילת דברינו עד עתה כל זה הוא לשיטת הרא"ש והרז"ה דמי שראה הטביעה אומר בדדמי ולא סגי ט"ע בלא סימנים אבל עדיין יש לאשה זו תרופה לשיטת הרי"ף וסייעתו דכשרואה לאלתר אף שראה הטביעה סגי בט"ע ולא בעינן סימנים א"כ יש לאשה זו היתר ע"פ הגדת הראשון בלבד שראה אותו תיכף בהעלותו מן הנהר והכירו בט"ע בפרצוף פנים כנזכר בגביית העדות: ואם אמרנו להכניס ראשנו בזה להכריע בין ההרים הגדולים בין דעת הרי"ף לדעת הרז"ה והרא"ש מתירא אני שמא ירוצצו גלגלתי ואעפ"כ אמרתי דרך פלפול יש להביא ראיה קצת לשיטת הרי"ף ז"ל. והנה שיטת הרי"ף הוא שעיקר האבעיא אם העד משקר ומיירי בגוונא דליכא חשש בדדמי וכגון דאמר קברתיו מ"מ כיון דאיהי לא דייקא יש לחוש שהעד משקר ולשיטת הרז"ה אין לחוש כלל שמא משקר רק עיקר האבעיא היא אם אומר בדדמי ועיין ברז"ה וכן לשיטת הרא"ש ג"כ האבעיא היא אם אומר בדדמי דאי לשיטת הרא"ש ג"כ האבעיא היא אם העד משקר א"כ הרי איפשטא האבעיא מהאי דדגלת דאף דמיירי שם בלא ראה הטביעה מ"מ איפשטא האבעיא מה בכך שלא ראה הטביעה ואין אומר בדדמי מ"מ עדיין יש לחוש שמשקר א"ו דאיפשיטא האבעיא א"כ תו מנ"ל להרא"ש להמציא דע"א אומר בדדמי ואי משום שאמרו בגמרא וכגון דאמרי סימנים יש לומר דכאן קאי אליבא דבעל האבעיא לכך בעינן סימנים כי היכי דלא נסמוך על העד רק על הסימנים כמ"ש בגמרא אבל כיון דלסוף איפשיטא האבעיא א"כ תו לא בעינן סימנים כלל ומנ"ל דבראה הטביעה חיישינן לבדדמי. א"ו דשיטת הרא"ש כשיטת הרז"ה ולא איבעיא כלל דמשקר רק על בדדמי ולא איפשט האבעיא כלל:
ואומר אני דמוכח כשיטת הרי"ף דאי כשיטת הרא"ש והרז"ה מאי פשיט הגמרא ת"ש דאמר ר"ע כשירדתי לנהרדעא וכו' מאי מדינה משובשת בגייסות וכו' אלמא דע"א מהימן ואי כשיטת הרז"ה קשה מאי פשיט דלמא שם מיירי דאמר קברתיו דלא שייך בדדמי וא"ת בקברתיו מאי רבותא דגייסות כיון דלא שייך כלל בדדמי יש לומר דהיא גופא קמ"ל דלא ניחוש לסברת הרי"ף ונימא אף דלא אמר בדדמי מ"מ ניחוש דילמא משקר וקמ"ל דלא חיישינן למשקר אלא ודאי דהיא גופא מבעיא ליה היכא דליכא בדדמי אי חיישינן למשקר וכשיטת הרי"ף ז"ל. ואפשר לדחות דלהרז"ה לא חשיב זה רבותא כלל מאי דלא חיישינן למשקר. ואם נדייק בסוגיא זו יש אפשר להביא ראיה לשיטת הרז"ה והרא"ש דהא לשיטת הרי"ף איפשט הך אבעיא מעובדא דרבא דדגלת וא"כ היה לרבא בעצמו פשיטות הך אבעיא והרי רבא גופא עסק בשמעתא לדחות הת"ש ושלא לפשוט האבעיא ואף שיכולין אנו לומר דרבא לא קאמר הכא רק דמהכא דגייסות ליכא למפשט מכל מקום הוה לי' למפשט מנפשיה ומאי שתיק אבל לשיטת הרא"ש והרז"ה אתי שפיר דהאי דרבא אינו נוגע לאבעיא זו דשם לא ראה הטביעה ואע"פ שאנו מדמין מ"מ אין בכל זה כדאי להכריע בין הגדולים אשר מעולם אנשי השם:
דרך כלל לפום ריהטא היתרא דהך איתתא עומד ותלוי באשלי רברבי אי הלכה כהרי"ף והרמב"ם שלא נזכר בדבריהם חילוק בין ראה הטביעה ללא ראה או הלכה כהרא"ש והרז"ה ואם היה הדבר כן היה אפשר לנו לגבב עוד קולא אחריתא ולצרף להקל אבל כד דייקינן שפיר בגביית העדות קיוהא קא חזינא הכא והאי איתתא אסורה ע"פ כל הפוסקים ולא ישאר שום פוסק מפורסם שתהא מותרת לדעתו. והרב הגאון מאפטא והרב הגאון מטרניגראד לא שמו לבם לדבר זה והיה הר גדול לפניהם למישור ועברו ולא הרגישו. והנה ראיתי בגביית העדות ובכל הדברים הנכפלים שמה וקבורה לא היתה לו מבוארת בדברי העדות שלא נזכר שם שום רמז בקבורה. והנה ראה זה מצאתי שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהל' גירושין הלכה י"ט וז"ל עד אחד שאמר ראיתי שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול וכיוצא מדברים אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא עכ"ל והש"ע העתיק דבריו דברים כהוייתן בסעיף ל"ג. והנה לכאורה יפלא מה ענין קברתיו לטבע בים הגדול הלא עיקר החששא במים אף שראה אותו שהועלה מן המים מ"מ חיישינן דאומר בדדמי שנדמה לו שהוא זה ואפשר שהוא אחר ולכן בעי הרי"ף לאלתר והרא"ש בעי סימנים. אבל דברי הרמב"ם קשה להולמן דאי לא ראה לאלתר ויש למיחש לבדדמי שאפשר שהוא אחר ומה בכך שקברו הלא לא ידעינן מי הוא ואם ראה לאלתר וליכא למיחש בדדמי הגם כי קבורה לא היתה לו מה בכך כיון שהכירו תיכף בהעלותו מן המים והכירו בודאי שהוא זה האיש מת מוטל לפניו. והנה הח"מ בס"ק ס"ב כתב קברתיו כלומר שראהו מיד בשעה שהועלה מן המים באופן שנאמן אף שראה הטביעה עכ"ל. הנה הרגיש גם כן במה שכתבתי ורצה לעקור תיבת קברתיו מפשטיה ולהטות לכוונה אחרת והדבר יפלא בעיני לעקור דבר מפשטיה ולפרש בו דבר אשר לא עלה על לב הרמב"ם כי הוא נקטיה בחדא מחתא עם מלחמה ועם מפולת דקבורה ממש בעינן. והנראה לי דכוונת הרמב"ם דיש עוד חששא במים מלבד החששא שאינו מכירו ואפשר שהוא אחר אפי' מכירו בודאי מכל מקום יש חששא אחריתא שאומר בדדמי על המיתה דכי היכי דבמלחמה אף שמעיד על ההריגה שראה אותו מת ממש מ"מ חיישינן כיון שראה המלחמה אומר בדדמי שנדמה לו שמת ואפשר שהוא רק נתעלף ועדיין יש בו רוח חיים ולכך בעינן קברתיו כן נמי במים אף שפלטוהו המים וראה אותו ומכירו שהוא פלוני בודאי וראה אותו מת מ"מ יש לחוש שמחמת הטביעה נדמה לו שמת ואפשר שיש בו רוח חיים עדיין וזה מעיד בדדמי שנדמה לו שמת ולכך בעי הרמב"ם קברתיו. ואל יפלא כי כמה פעמים אני שמעתי בנטבעים שמעלים אותם מן המים ומגלגלין אותם בחבית מנוקבת לפלוט המים שנבלעים בגופם ועושין להם פעולות גדולות והם חיים וקיימים ובשעה שעלו מן המים היו פגרים מתים שהמים בלבלו כל ההרגשות שבאיבריהם. והדברים פשוטים שזה כוונת הרמב"ם. והארכתי בזה לאפוקי מהחלקת מחוקק ששגה בזה לכן הארכתי קצת:
ועדיין יש לבע"ד לומר איך אפשר שזה כוונת הרמב"ם הלא קשה ממנ"פ במאי איירי שם הרמב"ם אי שראה העד ששהה במים עד שתצא נפשו ואח"כ הועלה א"כ קשה קברתיו למה כיון ששהה עד שתצא נפשו הוא מת בודאי ואי לא שהה עד שתצא נפשו א"כ איך מסיים הרמב"ם ואם נשאת לא תצא הלא כלל בידינו דהא דאמרינן במשאל"ס אם נשאת לא תצא היינו בשהה עד שתצא נפשו וכמ"ש הכ"מ שם במקומו. אין זה קושיא שאף שלא שהה כ"כ במים כיון שהעד ראה אותו אחר שהועלה מן המים שהוא מת אף שחיישינן שאומר בדדמי כי לא אמר קברתיו מ"מ היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד שנישאת לא תצא כמו במלחמה. ואבע"א שהרמב"ם מיירי ששהה עד שתצא נפשו ומ"מ בעינן קברתיו דאף ששהה מ"מ כיון שהמים אין להם סוף חיישינן דלמא גלי אשפלוהו למקום רחוק והיה חי עדנה וזה זמן קרוב שנטבע אשר אין עדיין שיעור שתצא נפשו ואפשר שנדמה לו מת והוא חי עדנה ודבר זה שכיח מאוד שמי שנופל למים שאינו נטבע במקומו רק שט למקום רחוק והמים נושאים אותו כמה שעות והוא חי עדנה לכך בעי הרמב"ם קברתיו דוקא. נמצא העולה מדברינו שהרמב"ם בעי במים קברתיו דוקא והש"ע פסק כוותיה בלי שום חולק והרמ"א לא השיגו א"כ הלכה קבועה היא ובנידון דידן כיון שלא נזכר שום קבורה אין לאשה זו שום היתר כלל:
והנה ראה זה מצאתי שמהר"ר איסרלאן בעל תה"ד בכתביו סימן רכ"ג כתב וז"ל מ"ש שהרמב"ם מצריך קברתיו כמ"ש בתרי דוכתא מספרו אדוכתא קמייתא יפה השיב לך מהרז"ק דהתם לא איירי אלא בטבע במים וכה"ג דרגילי אינשי למימר בדדמי וכו' ורצה אח"כ הבעל תה"ד לחלק ולומר דלא מצריך הרמב"ם קברתיו אלא מי שראה הטביעה דאמרי טפי בדדמי כמ"ש הרא"ש ע"ש בתה"ד. ואני אומר במחילה מכבודו דבריו תמוהים דחילוק של הרא"ש הוא לענין חשש שאינו מכירו שייך שפיר כיון שלא ראה הטביעה א"כ אינו יודע מטביעת פלוני ומהיכא תיתי ידמה שהוא פלוני שהוא אומר בדדמי אבל הרמב"ם דמיירי בדדמי לענין המיתה מה בכך שלא ראה הטביעה מ"מ כיון שהעלו אותו מן המים בפניו הרי הוא רואה בעינו שנטבע ואומר בדדמי שמת וזה ברור. ואפשר לתרץ דברי התה"ד שכוונתו רק לאפוקי היכא שלא ראה אותו טובע ולא הועלה מן המים בפניו רק אח"כ שכבר הועלה מן המים בא אחד ואינו יודע כלל שהיה במים ומכירו שמת אז לא בעינא קברתיו וכמו בנידון דידיה דבעל תה"ד שלא ראה הנפח ההריגה כלל ע"ש:
ומ"ש התה"ד שרב אלפס חולק על הרמב"ם ואפילו במים לא בעי קברתיו ומתוך כך כתב התה"ד שבכל מקום הלכה כרב אלפס זולת היכא שהתוספות חולקים עליו ע"ש. הנה תה"ד בנה לעצמו דיק ולומר שרב אלפס חולק על הרמב"ם ומתוך זה דוחה דברי הרמב"ם, ואני מסברא דידי אמרתי שאין מדברי רב אלפס הכרע. ואח"כ פקחתי עיני ואתמה מאד על בעל התה"ד שהעיד נגד האמת ולא דק שפיר וכל הגדולים כולם מעידים שרב אלפס בעי במים קברתיו ומחמיר בזה יותר מהרמב"ם כאשר אברר לפניך. הנה הרשב"א ז"ל כתב בתשובה והועתקה בתשובת ר' בצלאל אשכנזי סימן ל"ב (דף צ"ג ע"ב) וז"ל הרשב"א ודע שזה ענין של מים ושאר מקומות של סכנה כגון מלחמה נשאלה שאלה בגמרא פ' האשה שלום אם עד אחד נאמן בו אם לאו ונחלקו בפסק הדבר גדולי הדור שר"ח אומר שלא נפשטה השאלה לפיכך אין ע"א נאמן במלחמה ומים אע"פ שהכירו מת ואע"פ שאמרו מת וקברתיו וכ"ש נכרי ומסל"ת אבל הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ושאר מן האחרונים ז"ל אמרו שהוא נאמן אלא שהרמב"ם והרז"ה ז"ל אמרו שצ"ל וקברתיו וכן נראה ג"כ מדעת הרי"ף ז"ל אבל אם אינו אומר שקברו אינו נאמן דבכל מקום של סכנה שדרכן של בני אדם מתים שם כגון במלחמה ומים בין שיל"ס בין שאל"ס משעה שהוא יודע שטבע או שירד במלחמה ולא שב מיחשב הוא שמת כדרך שמתו האחרים וסומך על הדמיון ומעיד ואפשר שלא מת ועד שיאמר בפירוש קברתיו אין משיאין את אשתו על פיו ומכל מקום אם ניסת לא תצא אבל מקצת מן האחרונים אמרו שהוא נאמן באומר מת סתם. ואע"פ שאין דעתי מכרעת כן דעתי נוטה מפני שיש בזה ראיות בגמרא ומן הירושלמי מכל מקום מי יקיל ראש ולהקל בדבר שבערוה כנגד האבות העולם שאין לנו אלא לתת לבנו לדעתם ואין אני מורה לך דבר זה להקל עכ"ל הרשב"א. הרי העיד לך הרשב"א בהדיא שהרי"ף מסכים עם הרמב"ם, ועוד יצא לנו מדברי הרשב"א הזה שאף שלא ראה רק ידע מהטביעה אומר בדדמי שהרי כתב משעה שידע שטבע וכו' ותה"ד לא פקח עיניו ולא ראה דברי הרשב"א לכן כתב בשם הרי"ף מה שכתב:
והב"י הביא תשובת הרשב"א הנ"ל בקצרה באופן שמשמעות לשונו שהרשב"א העיד בשם הרמב"ם והרי"ף בכל עד אחד אף שלא במקום סכנה דבעינן קברתיו אבל ר' בצלאל אשכנזי העתיק באריכות שפיר ומסיק ר' בצלאל אשכנזי שלא העיד הרשב"א בשם הרי"ף כן רק במים ובמלחמה שהמה במקום סכנה וכתב עוד ר' בצלאל הנ"ל דבזה דהצריך הרמב"ם בכל נכרי מסל"ת קברתיו אף בלי מקום סכנה בזה לא קיי"ל כוותיה אבל מה שמצריך במים ובמלחמה קברתיו בזה אין להקל. ועוד כתב הרשב"א בתשובה סימן תתק"פ והב"י הביאו וז"ל שצריך לומר קברתיו שכל שראה אותו שירד במלחמה או שטבע או כיוצא בזה סומך ואומר על הדמיון ומ"מ אם נישאת לא תצא ויש מי שהתיר בלא קברתיו והראשון עיקר עכ"ל. הרי הכריע הרשב"א כאן בפירוש גם דעתו כהרי"ף ורמב"ם. וכן הביא הב"י כמה תשובות מהריב"ש והר"ן כולם מעידים דלהרי"ף בעינן במים קברתיו דוקא והכי קיי"ל. ומ"ש התה"ד דסוגיין דעלמא דלא בעינא קברתיו יפה העיד ואמת העיד אבל לא דקדק שפיר דזה כתבו כל התשובות שמה שמצריך הרמב"ם קברתיו בנכרי אף בלתי סכנה בזה סוגיין דעלמא דלא כוותיה ויחידאה הוא הרמב"ם בדבר זה אבל במלחמה ומים שהרי"ף והרז"ה קיימי בשיטתיה כמו שהעיד הרשב"א והרשב"א עצמו הכריע כן והכי קיי"ל כמבואר בתשובת ר' בצלאל אשכנזי ובריב"ש ובש"ע. וכתב עוד הריב"ש דלהרי"ף יותר חמור מלהרמב"ם דלהרמב"ם אף בלא קברתיו אם ניסת לא תצא ולהרי"ף אפילו אם ניסת תצא ועוד להרי"ף אפי' בשני עדים בעינא במים קברתיו דוקא. וא"כ אין שום רפואת תעלה לאשה הנ"ל אחרי שלא נתבאר קברתיו בגביית העדות לכל הדעות היא אסורה. ואם יאמר האומר הלא עיקר הטעם בקברתיו הוא משום בדדמי ובשני עדים כבר הכריעו כל הפוסקים דלא כהרי"ף ולא חיישינן בדדמי וכאן הרי יש שני עדים שראה אותו גיסו של בעה"ב וגם כמ' משה הנ"ל וא"כ לא חיישינן לבדדמי ולא בעינן קברתיו. זה אינו דכבר כתבתי לעיל כיון שרק אחד העיד בב"ד אף שאמר מפי שנים אעפ"כ חיישינן לבדדמי:
אמר הכותב אחר שובי נחמתי ויש להביא קצת היתר לפום רהיטא דאף שהעליתי לעיל דכאן לא אמרינן דהוו שני עדים כיון שרק אחד העיד בב"ד והבאתי סמוכים מדברי הרמב"ן. הנה מצאתי גדולים שכתבו היפוך מסברא דידי והמה שני עמודי עולם מהרי"ן לב הובא בקונטרס עגונות סעיף ה' שאפילו שני פסולים לא אמרי בדדמי וא"כ מוכח שאין הטעם כמש"ל משום שנאמנים מה"ת דהרי פסולים אינן נאמנין מן התורה והמבי"ט בתשובה סימן ק"ו הובא בקונטרס עגונות סימן רל"א כתב יותר מפורש שאפילו רק אחד העיד לפני הב"ד רק שהעיד בשם עצמו ובשם נכרי מסל"ת הוי כשני עדים ולא אמרי בדדמי. וא"כ ק"ו כאן שהעיד כמ' משה מפי עצמו ומפי גיסו של בעל הבית שהם שני עדים כשרים דלא חיישינן לבדדמי ולא בעינא קברתיו. ואף כי לדין יש תשובה על דברי המבי"ט הנ"ל דהרי לדידיה קשה לשיטת הרא"ש והרז"ה דעיקר האבעיא היא אם עד אחד אומר בדדמי א"כ מה פשיט ליה מדהשיא רב נשותיהן ע"פ נשים ומאה נשים וכו' דלמא שם מיירי שאמרו הנשים ששמעו מפי שני עדים גמורים שהכירו אותם. וליכא למימר דמשמע ליה שכל ההיתר ע"י הנשים היה זה אינו דהרי משני ליה וכגון דאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים ולדעת הרמב"ן במלחמות לא אמרו הנשים רק הסימנים ואפילו לא ידעי מי הוא רק אמרו ראינו שהועלה מן המים אחד שיש בו סימנים כך וכך ואנו יודעים שפלוני היה בו סימנים הללו סמכינן רק אסימנים כדרך שמחזירין אבידה בסימנים עיין במלחמות ודו"ק. וא"כ פשיטא שהיה לו לתרץ שהנשים אמרו שמענו מאנשים. וגם בלא"ה יש כמה תשובות בדבר אלא שאעפ"כ היה אפשר לומר כדאי המבי"ט לסמוך עליו במקום עיגון ובשעת הדחק ואף שעדיין יש כאן חשש דהרי השני ראה אותו אחר שעה ולא מהני הכרתו ונשאר רק עד הראשון יחידי ובעינן קברתיו. זה אינו כיון דאנן קיימינן כשיטת הרי"ף שלענין הכרה הראשון בלחוד סגיא שאף שראה הטביעה מ"מ כיון שראה אותו לאלתר מכירו שפיר בט"ע בלא סימנים וא"כ כבר נודע לנו מי הוא ואין לנו חשש רק אם הוא חי או מת על זה שפיר אנו מצרפין את השני ואף שהשני חזהו בתר שעתא ואז א"א להכירו ואינו יודע מי הוא מ"מ מעיד שפיר על המיתה שזה שהעלוהו מן המים יהיה מי שיהיה מת א"כ יש שני עדים על המיתה שזה הוא שהעלוהו מן המים מת ושנים לא אמרי בדדמי לא בעינן קברתיו ועדותו של הראשון לחוד מועיל להכירו מי הוא א"כ הרי כבר הוכחנו שפיר שהוא בעלה של פלונית ושהוא מת בודאי וזה ברור. אלא שעדיין יש לחוש כיון שהכרה של השני לאו כלום כיון דלא חזי בשעתא ואף שאומר שהוא פלוני אינו מועיל שאפשר שאחר הוא ונשתנה א"כ שוב אין לך שני עדים על המיתה כי שמא זה שראה השני אחר הוא ואינו זה שהעלוהו מן המים בפני הראשון אלא אחר שלא נזכר בעדות השני שהעיד שום אדם בפנינו שזה הוא שראה עכשיו הוא שהועלה מן המים אלא שהוא הכירו כשראה אותו וגם הראשון הכירו בהעלותו מן הנהר ואח"כ סיפרו הדברים זה לזה וכיון שההכרה של השני לאו כלום הוא א"כ איכא למיחש שמא אחר הוא וא"כ ליכא על זה שהועלה מן המים שני עדים על המיתה ובעינן קברתיו אלא שהוא חששא רחוקה:
ועוד שבלא"ה יש לנו היתר ע"פ הראשין לחוד שהרי הריב"ש כתב בתשובה והביאו הב"י כאן וז"ל הב"י וכתב עוד הריב"ש בתשובה שאפילו להמצריכים שיאמר קברתיו ודאי קברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת שהרי התעסקו בו וראה בטוב שמת אבל באומר הכרתיו לבד לא סגי במלחמה ומים והרי"ף שהוא בעל סברא זו דבעי קברתיו במלחמה כתב כן בפירוש דבמים דוקא כדאמר אסקוהו לקמאי וחזינא לאלתר ואשתמודענא ליה דאיהו פלוני והוא הדין במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו עכ"ל. והביא ראיה לדבריו דהא בפירוש אמרו מים כמלחמה דמי והיאך יחלוק הרי"ף א"ו דהאי דאסקוהו אגישרא דשביסתא והאי דטבע בדגלת הוי כמו קברתיו כיון שנתעסקו בטלטולו כמ"ש עכ"ל הריב"ש. וכ"כ הר"ן ז"ל בתשובה וז"ל ומ"מ הוו זהירין בדבר דלא בעינן דאמר קברתיו ממש אלא כגון דאמר דברים שהם ברורים שאין לספק בהם דאמר בדדמי סגי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת ושניתיו ממקום למקום וכיוצא באלו וכדרך שאמרו בפרק האשה שלום כגון דאמרי אסקוהו קמן וכו' ע"ש והובא כ"ז בב"י. הרי שהריב"ש והר"ן כתבו שאם ראה שהעלוהו מן המים א"כ הרי טלטלוהו ולא בעינא קברתיו וא"כ ע"פ העד הראשון שהיה בשעה שהעלוהו מן המים היה ראוי להתיר ע"פ הרי"ף והרמב"ם דלא מחלקי בין ראה הטביעה ללא ראה וא"כ הכירו שפיר והטלטול ה"ז כקבורה כל היתרים הללו עלו על רעיוני לפום רהיטא ואף שלשיטת הרא"ש והרז"ה כבר העליתי שאסורה מ"מ לדעת הרי"ף לפום רהיטא מותרת:
אבל כד דייקינא שפיר בגביית העדות חספא בעלמא הוא כי לא הוזכר בדברי העדות אפילו שראה שמת לא בדברי הראשון ולא בדברי השני אלא שהשני כיון שהעיד בפני ב"ד להאשה הזאת א"כ משמעות לשונו על מיתה שהרי נתכוין להעיד להתיר אשתו אבל גיסו של בעל הבית לא העיד כלל בתורת עדות רק שהוא סיפר הדברים דרך סיפורי דברים בפני השני איך שהכירו תיכף כשהועלה מן המים ולא הגיד שראה שמת רק שהכירו ואין אנו יכולין לסמוך עליו שמת ואפילו אם נאמר שמה שאמר השני בעדותו כל הנ"ל הגיד לי גיסו של בעה"ב וכו' כוונתו על כל הדברים והרי נאמר תוך הדברים שנטבע דודי האט מען אים באלד בעקומין. אך לשון זה לא מהני שהרי הטביעה כוונתו הנפילה למים. העולה מזה שבדברי הראשון לא נזכר מיתה כלל ואפילו היכא דלא בעינן קבורה לא מועיל זה שגם סתם מיתה לא הגיד כלל וא"כ נדחה עדות הראשון לגמרי ונשאר השני והשני לא נאמר בו שראה שהזיזו אותו וא"כ בעינן קבורה והרי לא העיד על הקבורה ועוד שהכרת השני לאו כלום הוא דהיה בתר שעה:
ועכשיו נשובה ונראה דעת הפוסקים באשה זאת אם ימצא שום אחד שהתירו והאוסרים רבו כמו רבו. הנה לדעת הרי"ף והרמב"ם והרז"ה והרשב"א שהסכים עמהם דבעינן במים קברתיו אשה זו אסורה בודאי. לדעת הרא"ש איברא דלא מצינו שמצריך קברתיו בפירוש במים מ"מ כיון שמצריך במלחמה קברתיו מצריך גם במים וכמ"ש הריב"ש על דברי הרי"ף וא"כ אשה זו אסורה אף אי הוה אמרינן כדעת הטור דמי שלא ראה לא בעינן לאלתר. ומכ"ש שכבר הוכחתי דלדעת הרא"ש אף אם נקיל דמי שלא ראה לא בעינא לאלתר מ"מ בשעתיה בעינן וכאן ראה השני אחר כמה שעות א"כ אף בלי קברתיו אסורה לדעת הרא"ש שאין לך שום עד שהראשון אומר בדדמי והשני ראה אחר שעה שכבר נשתנה וכן להרז"ה. וכבר הוכחתי דאפי' תוך ג' ימים בעינן בשעתיה א"כ פשיטא שאשה זו אסורה. ואפילו נקח דעת היותר מקיל שהוא ר"ת שכתב שכשהוא שלם מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים מ"מ אשה זו אסורה לדידיה שהרי העיד הרשב"א בתשובה שהבאתי לעיל שהועתקה בתשובות ר' בצלאל אשכנזי סימן ל"ב דלר"ת לא אפשיטו האבעיות ואין עד אחד נאמן במים ואפילו מכירו שפיר וקברו אינו מועיל ואשה זו אין לה אלא עד אחד. דרך כלל אין לך שום פוסק שיתיר רק הראב"ד והרמב"ן דס"ל דאפילו אחד אינו אומר בדדמי וא"כ לא בעינן קברתיו וכבר נדחו דבריהם בכל הפוסקים. ועוד שאפילו לדידהו לא פשיט היתרא דהך איתתא ועדיין איכא למיחש דהרי הראשון לא הזכיר מיתה כלל כמ"ש וא"כ אנו צריכין לדברי העד השני והכרה של העד השני לא מהני כיון דלא חזיה בשעתיה ואז המת משתנה בעצמו ואפילו שנים ראוים אותו דליכא חשש בדדמי אין מועיל אחר שעה שאז משתנה באמת וא"א להכירו כדמשמע בהרמב"ן דאם לא חזוהו בשעתיה אפילו שני עדים לא מהני וא"כ מה בכך דהראב"ד והרמב"ן פסקו דאפילו ע"א אינו אומר בדדמי מ"מ לא מהני אחר שעה וא"כ צריכין אנו לצרף דברי שניהם עדות הראשון על ההכרה ועדות השני על המיתה ועדיין יש חשש שמא זה שראה השני איננו זה שהכיר הראשון כאשר כתבתי לעיל כיון שההכרה של השני לאו מלתא היא וגם לא נזכר בדברי עד השני שאמר לו שום אדם שזה גיסו של בעל הבית הוא ניהו שהוא רואה ומכיר עכשיו רק שהוא הכירו מעצמו ולפי הנראה אפשר שלא היה גיסו של בעה"ב אצל המת בשעה שראהו ר' משה הנ"ל ואח"כ נזדמנו יחדיו וסיפר לו. העולה מזה שאשה זו אסורה לכל באיסור א"א החמורה ובחזקת איסור דאורייתא. ואף שחפשתי מאד למצוא סברות להתיר משום תקנת עגונות אין למדין משאי אפשר אחרי שביארתי שאסורה לכל הפוסקים. וה' יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות, אכי"ר: