נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/יד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יד
[עריכה]תשובה לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם מוהר"ר שמואל זנוויל נ"י מנידרווערין:
הגיעני מכתבו הרמה בשבוע זו. ותחלתו וסופו דברי תורה מראה פנים לכל צד וסוף דבריו סוגר בכחא דהיתרא על דבר האשה מעשירי עם מנכבדי ארץ והכניסה נדן גדול לבעלה שבהכנסת נדן כזה ראוי לקנות כמה שפחות וגם בעלה הוא מקציני ארץ ואחר החתונה שלשה בנים הנולדים להם הניקה היא אם הבנים בעצמה ומתו בימי ההנקה ושפטו הרופאים שחלבה ארסי ואז נועצו יחד היא ובעלה ששוב לא תתן דד בפי תינוק כלל וכן הולידו אח"כ שלשה בנים ושכרו תמיד מניקה והיא לא נתנה דד בפיהם כלל ועלתה להם ותחיינה הילדים והילד הרביעי נולד עשרה ימים קודם מיתת בעלה וג"כ שכרה לו מניקה כמנהגם ולא נתנה דד בפיו כלל ושוב מת בעלה ואבי הבעל הוא עשיר גדול נכבד ותקיף גדול וסילק לכלתו כתובה כדת של תורה והכניס נכדיו כולם לביתו וגם הילד הקטן עם מניקתו והאלמנה שבה אל בית אביה. ועתה עבר זה עשרה חדשים והאשה רוצה להנשא אם באשה כזו שייך גזירת חכמים שלא תנשא עד כ"ד חודש מכמה טעמים. אי מטעם נדן שהיה רב וא"כ אינה משועבדת להניק ודינה כגרושה שהתיר הר"ש הזקן כנזכר בספר אמונת שמואל. ואם מטעם שנתנה בנה למניקה בחיי בעלה ובריצוי וא"כ מחל לה שיעבוד ההנקה. ואי מטעם דחלבה ארסי והוי כמו צמקו דדיה כיון שאינה ראויה להניק כנזכר בתשובת ח"צ וביתר תשובות האחרונים: והנה אימא ליה איזי שדבריו באו בעת שאני טרוד בלמוד הלכה ותוס' והן עתה רבים בני הישיבה ישמרם השם כל אחד מבקש תפקידו זה שואל וזה משיב זה מקשה וזה מפרק ואי אפשר לדחותם כי הזמן גורם ולכן אינני מופנה משום צד וכי קאי בהאי מסכתא וכו' ואנא לאו גברא רבה כרבי אנא והיה ראוי להרחיב הדבר עד אשר אפנה אבל לכבודו הרמה והרבה מהתלמידים אשכנזים המרבים בשבחו אמרתי שלא להשהות כלל ולהשיב אבל בקצרה מאוד. ועוד אמינא ליה שקשה בעיני מאוד להשיב בדברים כאלו שכבר הלכו בו נמושות וכל התשובות מלאים מזה כל האחרונים וזיל קרי בי רב הוא ואין דרכי לעיין בתשובות האחרונים. ולכן קשה הדבר להמציא בזה דבר חדש מה שלא קדמוני בתשובות הקודמים. ואעפ"כ לא אמנע מלחוות דעתי בזה:
ומה שרצה מעלתו להקשות על התוס' שכתבו בכתובות דף ס' ע"ב בד"ה ואמר ר"נ וכו' שכתבו ואין לפרש דגזרו מת אטו לא מת וגמלתו אטו לא גמלתו ונתנה למניקה אטו לא נתנה דא"כ היכי שרי ר"נ לריש גלותא וכו'. וכתב מעלתו לדחות דבריהם וז"ל מעלתו דדלמא באמת למאי דפסק הלכתא מת מותר באמת אין הלכה כר"מ וכו'. הנה דבריו תמוהים מתרי טעמי. חדא דהרי ר"נ גופא אמר הלכה כר"מ ואם טעמו של ר"מ דגזר מת אטו לא מת א"כ איך התיר הוא בעצמו לדבי ר"ג. ותו דאם מת היה הטעם אטו לא מת וא"כ גם גמלתו הטעם אטו לא גמלתו א"כ למה מת מותר למסקנא וגמלתו אסורה. ממנ"פ אם הלכה כר"מ גם מת אסור ואם אין הלכה כר"מ גם גמלתו לא נגזור אטו לא גמלתו אלא ודאי דר"מ גופיה לא גזר הא אטו הא רק גזר משום הך גזירה דשייך בהך איתתא גופא וכמ"ש התוס' ולכך מת מסיק דמותר משום דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו. ומ"ש עוד מעלתו דלכאורה דלמה דמסיק מת מותר משמע דלא כר"מ כיון דר"מ גזר בהבחנה עקרה אטו אינה עקרה א"כ גזר בתרי גופי ה"ל למגזר גם כאן. הנה הלא זה קושיית המהרש"א שהקשה דכל הני דגזרינן ברדופה לילך או בהיה לה כעס וכו' גזרינן הא אטו הא וא"כ למה לא נגזור באמת גם במניקה הא אטו הא ונשאר המהרש"א בצ"ע ויש שם ט"ס במהרש"א. וביישוב קושית מהרש"א נלע"ד דודאי גזרינן המיעוט מן הנשים אטו הרוב אבל לא גזרינן הרוב אטו המיעוט. והנה רוב הנשים ראויות להתעבר ובהם שייך גזירת המתנת שלשה חדשים משום הבחנה ומיעוט הנשים שאינן ראויות להריון כמו רדופה לבית אביה ועקרה וזקנה וכדומה וגזרו המיעוט אטו הרוב אבל בהמתנת כ"ד חודש רוב נשים לאו מניקות נינהו וגם המניקות יש שאינן משועבדות ויש שגמלתו בחיי בעלה ל"ש לגזור הא אטו הא דלא גזרינן אלא במה ששייך ברוב וגם במניקות עצמן אי לא היה שייך לגזור בגמלתו ובמת בנה ובנתנה למניקה משום גזירה דהן עצמן אלא משום אחריני מאן יימר דבצירוף שלשתן דהיינו מת בנה וגמלתו ונתנתו למניקה שלא יהי' כמחצה דמניקות עצמן ולכך לא גזרינן הא אטו הא אבל בגזירה דשייך בהך איתתא גופא שמא תחזור המניקה או שמא תהרגנו או תגמלנו ודאי ק"ו אם גזר ר"מ אטו נשים אחרות ק"ו דגזרינן בהאי גופא עצמו ומתוץ קושיית מהרש"א:
ומה שהמציא טעם לסברת הגאון דבעי דוקא ג' חדשים בחיי בעלה משום דקודם לזה חיישינן דילמא היא עצמה תחזור ותניקנו, יפה כיון וזהו עצמו כוונת הרא"ש שכתב שאחר ג' חדשים צמקו דדיה. ומעתה נחזור לנדון דידן: ראשון לציון אם יש להתיר מטעם שאינה משועבדת שהרי הכניסה יותר משתי שפחות ודבר זה עיקר יסודו אם ההיתר של הר"ש הזקן קיים ואז נדון אם זה דומה לגרושה. התוס' כתבו בשם ר"ש הזקן דגרושה מותרת להנשא משום דלא משעבדא להניק ור"ת חלק עליו וכתב הרב"י באה"ע סי' י"ג שהרשב"א הסכים עם ר"ת אמנם חולק דוקא במכירה וכו' וע"ש בב"י וא"כ משמע שר"ש הזקן מתיר בגרושה אפי' מכירה, ונוראות נפלאתי ע"ז דהרי שם בכתובות דף ס' ע"ב אמר ר"נ בר יוסף הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שב"ש אומרים כ"ד חודש וכו' ולדברי הר"ש הזקן היכא משכחת האי דינא לב"ש כלל והרי לב"ש שום אשה אינה משועבדת להניק כדמוקי התם דף נ"ט ע"ב דמחוורתא מתני' דמניקה את בנה דלא כב"ש כיון דס"ל שומטת דד מפיו מכלל דלא משעבדא ע"ש וא"כ לב"ש כולהו נשי לדבר זה כגרושות דמיין. ודוחק לומר דעיקר פלוגתא דב"ש וב"ה לא לענין נשואין נאמר כ"א לענין עיקר זמן הנקה כמה זמן יניקה של תינוק ואף שהתינוק יונק והולך עד ד' וה' שנים מ"מ נפקא מינה אם פירש דלב"ש מותר להחזירו אם פירש קודם כ"ד חודש ולב"ה אסור להחזירו אחר י"ח חודש דהרי ר"מ ור' יהודה פליגי שם בהדיא לענין המתנה כמה תמתין מלהנשא ועל זה אמר הן הן דברי ב"ש וכו'. משמע דגם פלוגתייהו דב"ש וב"ה לענין נשואין ובשלמא אם ר"ש הזקן לא היה מתיר כ"א באינו מכירה א"כ משכחת לה לדברי ב"ש במכירה. אבל לפי משמעות דברי הרשב"א הנ"ל שר"ש הזקן מתיר אף במכירה א"כ הדרה קושיא הנ"ל לדוכתה דהרי לב"ש כולהו נשי כגרושות דמיין ואפילו הכי אסורה מלהנשא עד כ"ד חודש. ואני מתפלא על כל הראשונים והאחרונים שלא הרגישו בזה ומקום הניחו לי בזה. ולכן צריך לומר דעד כאן לא התיר הר"ש הזקן אלא בגרושה שהאב קיים והוא יטפל עם בנו למסמס ליה ביעי וחלב אם לא ימצא לו מינקת משא"כ באלמנה שאבי הבן אינו קיים ואין מי שישגיח על תקנת הולד כי אם אמו אפילו לב"ש דלא משעבדא מ"מ לא תנשא וכיון שהאשה לא תנשא ממילא תניקנו. ומעתה ההיתר של שו"ת אמונת שמואל שהתיר באלמנה שהכניסה לו ב' שפחות מטעם דלא משעבדא ליתא הגם שעדיין יש מקום להקל באשה זו בעובדא דידן כיון שאבי האב קיים בני בנים הרי הן כבנים ומסתמא ירחם על בני בניו וכאשר הכניס באמת כולם לביתו. ואעפ"כ אין היתר הזה מוכרח כי האב שאני שמחויב בדבר וכופין בקטני קטנים מה שאין כן אבי האב אין עליו כפיה בדין וחיישינן דלמא טריחא ליה מלתא ויחזור בו:
אבל לפמ"ש במקום אחר להוכיח דינו של הר"ש ודקדקתי בשינוי הסוגיות כי רבים הם השינוים בין סוגיא דיבמות לסוגיא דכתובות. דביבמות אמר לא ישא אדם מעוברת חבירו ואם נשא כו' הרי שתלה האיסור בדידיה בהנושא הבא לקחת מעוברת או מינקת חבירו ולא בדידה שלא אמר מעוברת שמת בעלה או מניקה שמת בעלה לא תנשא. הא חדא. שנית שלא נזכר שם זכר מיתה שלא אמר שלא ישא אדם מעוברת שמת בעלה או מניקה שמת בעלה. שלישית שלא קבע זמן שלא אמר לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו עד כ"ד חודש אלא סתמא אמר מעוברת חבירו ומינקת חבירו בלי שום זמן. ולא עוד אלא שאם היה קובע זמן לא היה צריך לומר מניקה כלל והיה די באמרו לא ישא אדם מעוברת חבירו עד שיהיה לולד כ"ד חודש. ובכתובות הסוגיא בהיפוך מכל אלה שתלה האיסור בדידה שאמר לא תתארס ולא תנשא והזכיר מיתה שאמר מניקה שמת בעלה ולא אמר סתמא מניקה לא תתארס ולא תנשא כו' וקבע זמן כ"ד חודש לר"מ וי"ח חדש לר"י ולא הזכיר מעוברת כלל ואדרבה מעוברת לחוד היה לו להזכיר מעוברת שמת בעלה לא תנשא וכו' עד כ"ד חודש ושנויים כאלה ודאי לא במקרה באו בדברי רז"ל. ולכן נלע"ד דודאי גרושה לא משעבדא ולכן לא שייך למתני על דידה אפילו בעודה מניקה משום שהרי הברירה בידה לשמוט דד מפיו ולכן אמרו על הנושא הבא לקחת שלא ישא מינקת חבירו כל זמן שהיא מניקה כיון שהיא רצונה להניק א"כ למה ישא אותה לעכור חלבה אם תתעבר ולכן לא קבע זמן שהרי כל זמן וכל עת הברירה בידה לשמוט דד מפיו ואין האיסור נמשך כ"א בעודה מינקת. וגם מעוברת לא ישא כי אולי תניק מרצונה אף שהיא גרושה ולא היה די באמרו מעוברת לחוד כיון שלא היה יכול לקבוע זמן א"כ יאמר סתם לא ישא אדם מעוברת חבירו ומאין נדע איסור מינקת חבירו וכיון דשם מיירי בעודה מניקה מרצונה לכן גם גרושה בכלל ולא אמר שמת בעלה אלא סתם מינקת חבירו ושם באמת מניקה דומיא דמעוברת אפי' גרושה וכהוכחת ר"ת אבל בכתובות שתלה האיסור בדידה שלא תנשא וקבע זמן עד כ"ד חודש וזה דוקא היכא דמשעבדא לכן אמר שמת בעלה ולאפוקי גרושה ולכן לא אמר מעוברת שמת בעלה לא תנשא עד כ"ד חודש כי יש מעוברת שאינה צריכה לכך כגון הכניסה ב' שפחות שזו כיון דלא משעבדא אין האיסור אלא עד שתלד ולא תניקנו שאז מותר לכל אדם לישא וכן לא היה יכול לומר מעוברת שמת בעלה שהרי יש שצמקו דדיה או שחלבה ארסי וכדומה ואין בהם איסור ואפילו להרמב"ם ששייך טעם דחסה מ"מ אין האיסור באלו רק עד אחר לידתן. אבל אמר מניקה שמת בעלה מניקה דייקא שהיא מניקה מצד הדין שהיא משועבדת להניק וא"כ דברי הר"ש הזקן מוכרחים. ומעתה לב"ש אף שכל הנשים כמו גרושות מ"מ אם הן מניקות מרצונן לא ישא אדם אותן וכמו שמבואר מסוגיא דיבמות ולא קבע שם שיעור וזמן משום דאין שיעור למטה ובכל יום זימנא הוא שאם תשמוט דד מפיו תהיה מותרת אבל יש שיעור למעלה שאפילו אם תניקנו ד' וה' שנים מ"מ אחר זמן ההנקה הותרה להנשא ובזה נחלקו ב"ש וב"ה אם מותרת אחר י"ח חודש או אחר כ"ד חודש. ומעתה יש מקום להתיר בהכניסה ב' שפחות. ולא אחליט בזה אבל בזו שחלבה ארסי אפי' האוסרים בגרושה הוא מטעם אף שאינה משועבדת להניק אעפ"כ סתם אשה מרחמה על ולדה וממילא אם לא תנשא תניקהו אבל בזו שחלבה ארסי וכי אם תרצה להניקו אטו שמעינן לה להכניס הולד לידי סכנה ובתלתא זימני הוי חזקה שמתו ילדיה שהניקה אותם ומה בין זו לאשה שמלה בנה הראשון ושני ומת דאמרינן חזקה בתרי זימני וק"ו בזו בתלתא זימני והרופאים שפטו כן א"כ אין מקום לאסרה:
ואף שכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ג בשם מהר"מ דנתנה בנה למניקה אפילו בחיי בעלה לא מהני הטעם משום דאי הדרה בה המניקת תחזור אחר מינקת אחרת ואי מינסבא לאו אורח ארעא לאהדורי וגם לא שביק בעלה עיין שם. ולפי זה גם חלבה ארסי לא מהני שאע"פ שאי אפשר לה להניק בעצמה מ"מ הרי בידה לבקש לו מינקת. אלא דלפי זה גם צמקו דדיה למה מותרת והרי הרא"ש בעצמו התיר בצמקו וצריך לומר דמתחלה לא גזרו רק במניקה וזו לא מקרי מניקה א"כ גם זו שחלבה ארסי לא מקרי מניקה. ועוד לפי מה שהוכחתי דגרושה מותרת אחר ששמטה דד מפיו והיינו הטעם דלא משעבדא. וגם בזה אומר אני אשה משועבדת להניק אם היא אלמנה כיון שניזונית אבל אינה משועבדת לאהדורי ולבקש לו מינקת וכיון שאינה משועבדת אין בה איסור. הכלל העולה שאשה זו ששלש אלה חברו לה, שגמלתו בחיי בעלה מרצון בעלה אף שהיה זמן מועט קודם מותו וגם הכניסה נדן גדול וגם הוחזקה בתלתא זימני שהילדים שהניקה מתו בימי ההנקה והוחזקה גם לאידך גיסא ששלשה הילדים וכן זה הרביעי שלא הניקה חיים כולם היום וגם אבי אבי הילד קיים והוא עשיר והכניס המניקה עם נכדו לביתו וחזינן שרוצה בתקנת נכדו ולכן היא מותרת להנשא כרצונה בלי שום איחור ועיכוב זמן כלל: