משנה ברורה על אורח חיים תסח

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים תסח |◄

סעיף א

(א) מחצות ולמעלה - הטעם מפני שהוא זמן שחיטת הפסח שכ"א מישראל חייב בו ויום שמביאין קרבן הוא כיו"ט ולכן אסור מד"ס במלאכה ואפילו בזה"ז דליכא קרבן עדיין האיסור במקומו עומד:

(ב) משמתין אותו - וגם אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה:

(ג) בחנם אסור - אם הוא מלאכה גמורה וכדלקמיה בס"ב:

(ד) אפילו ע"י א"י - כמו בחול המועד:

(ה) ויש מי שמתיר - אפילו הוא עושה בביתו של ישראל דס"ל דלא החמירו בזה באמירה לעכו"ם כמו בחול המועד ויו"ט. ולענין להסתפר ע"י עכו"ם אחר חצות הסכימו הרבה אחרונים להקל אף שמטה ראשו לצד המספר ומסייע קצת אבל ע"י ישראל אסור אפילו בחנם משום דהיא מלאכה גמורה. ונטילת צפרנים אם שכח ליטול אותן קודם חצות יש להקל אפילו ע"י עצמו או ע"י אחר בחנם:

סעיף ב

(ו) מלאכה להשתכר - ובזה אפילו אינו מלאכה גמורה אסור ואפילו אם הוא לצורך יו"ט. כתבו האחרונים דפועל שאין לו מה יאכל מותר לעשות מלאכה להשתכר:

(ז) והוא מלאכה גמורה - ובזה אסור אפילו לצורך יו"ט. וכיבוס כליו הוא בכלל מלאכה גמורה ואסור. ולכובסת עכו"ם מותר בכל גווני ליתן אחר חצות. כתבו האחרונים דכל מה שמותר לעשות בחוש"מ כגון דבר האבד או שעושה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן ויש בו צורך המועד וכיו"ב משאר דברים המותרים בחולו של מועד כ"ש שמותרים בע"פ אחר חצות וכן כל אותן שהתירו לספר ולכבס בחולו של מועד כגון הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין ג"כ בע"פ אחר חצות:

(ח) מתקן הוא כליו ליו"ט - ר"ל כלי ישן שנתקלקל קצת או בגדיו שנקרעו קצת רשאי לתקן ולתופרם לצורך יו"ט וה"ה שמותר כ"ז לצורך חבירו אם הוא בחנם וכתבו האחרונים דאפילו מעשה אומן מותר בזה:

(ט) לעצמו דרך לימודו - דכיון שדרך לימודו ולעצמו הוא כותב אינה נראית כמלאכה גמורה שבודאי אינו מתכוין לכתיבה גמורה והגונה והוי כתיקון בעלמא שהתירו לצורך המועד. ולאחרים אפילו בחנם אסור בזה:

סעיף ג

(י) מקום שנהגו וכו' עושים - ואפילו בשכר ובס"ה יבואר סעיף זה עי"ש במחבר ורמ"א:

(יא) שלא לעשות - היינו מנץ החמה ולמעלה [וכל הלילה מותר] ואפילו בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות אין רשאין לעשות משום אל תטוש תורת אמך ואפילו התרה אין מועיל בזה [אחרונים]:

(יב) ולדידן וכו' - עיין בלבוש ובשארי אחרונים שאין זה מוסכם כי יש הרבה מקומות שנוהגין לעשות עד חצות וע"כ תלוי כ"א לפי מנהג מקומו:

(יג) ודוקא מלאכות גמורות וכו' - כנ"ל בס"ב בהג"ה בלאחר חצות:

סעיף ד

(יד) ההולך וכו' - כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג מקומו. ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר ואפילו אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא ועתה נבאר בפרטיות:

(טו) לא יעשה וכו' - ומיירי כשדעתו לחזור למקומו דאי אין דעתו לחזור אפילו במדבר אסור:

(טז) בישוב - של ישראל וכל שבא לתוך תחומו של אותו המקום מקרי בא בישוב:

(יז) מפני המחלוקת - ואפילו בצנעא דמלאכה א"א לעשות כ"כ בצנעא שלא יתוודע:

(יח) במדבר - ר"ל בשדה העיר חוץ לתחום שאין אנשי הישוב מצויין שם כיון שדעתו לחזור למקום הראשון שמקילין שם:

(יט) לא יעשה - זה מיירי גם כן בדעתו לחזור למקומו וע"כ לא נפקע ממנו חומרי מקום שיצא משם אבל בדעתו להשתקע כאן לעולם אין צריך להחמיר כמנהג מקומו שיצא משם ויכול להתנהג כקולי המקום שיושב ביניהם עכשיו וכמו שמוכח מדברי המחבר לקמן סימן תקע"ד:

(כ) וחומרי מקום שהלך לשם - ואע"פ שדעתו לחזור מפני המחלוקת וכנ"ל בריש הסעיף:

(כא) ואעפ"כ לא יתראה וכו' - קאי אהיכי דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם לא יתראה וכו' וכל זמן שלא יראה היכר לפניהם שהוא בטל מחמת איסור לא יהיה שום מחלוקת דמימר אמרי מלאכה הוא דלית ליה [גמרא]:

(כב) וכן וכו' - הלשון מגומגם מאוד דהא כל הסעיף קאי בדעתו לחזור למקומו וכמו שכתבנו וכתבו האחרונים דקיצור לשון יש כאן וחסר תיבת כל והכונה דלאו דוקא ממקום שעושין מלאכה למקום שאין עושין דה"ה בכל מנהג שבמקום זה נוהגין כן ובמקום אחר נוהגין באופן אחר:

(כג) והוא שלא יתראה וכו' - כולל בזה שני גווני א) היכי דמנהג מקומו להקל ומיקל צריך ליזהר עכ"פ שלא יתראה בפני אנשי המקום ד"ז וכנ"ל בריש הסעיף אלא דבזה לא הצריך לצאת במדבר כמו ברישא לענין מקום שעושין מלאכה דשאני מלאכה דא"א שלא יתודע לאנשי המקום כשיעשה בעיר משא"כ בשארי מנהגים לא יתודע כשיעשה בצנעא וע"כ לא החמיר עליו רק שלא יתראה בפני וכו' ר"ל שלא יעשה בפרהסיא. ב) היכי דמנהג מקומו להחמיר ומחמיר צריך ליזהר ג"כ שלא יראה בפניהם שהוא מחמיר וכנ"ל לענין מלאכה. אמנם היכי שא"א לו שלא ירגישו בו שהוא משנה ממנהגם יש לו לנהוג לקולא כמותם אפילו בשדעתו לחזור למקומו שמחמירים מפני המחלוקת. ודוקא אם הדבר הזה אינו אסור מעיקר הדין אלא שנהגו לאיסור אבל דבר שהוא אסור מצד הדין אפילו איסור דרבנן ח"ו לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת ומוטב לסבול ע"ע קטטות ולא לעבור על ד"ס שהעובר על ד"ס חייב מיתה בידי שמים:

(כד) מפני המחלוקת - כתבו הפוסקים דאם מנהג אנשי מקומו להקל ועשה כמנהגו בצנעא ומצאוהו אנשי המקום שהוא בו עכשיו צריך להפסיק ממנהגו שלא יכירו בו מפני המחלוקת אבל אם מצאו ת"ח אין צריך להפסיק דת"ח יודע שזה תלוי במנהג ואין כאן מחלוקת ומ"מ לכתחלה לא יעשה כמנהגו אפילו בפני ת"ח:

סעיף ה

(כה) לא יתחיל וכו' - ר"ל אפילו אם ירצה לעשותם לצורך המועד והא דהוזכר לעיל דבמקום שנהגו לעשות עושין היינו לגמור מלאכות שהתחיל בהן מקודם או דמיירי בג' אומניות וכדמסיים:

(כו) ואלו הן החייטים וכו' - ר"ל אם הן לצורך יו"ט ולא הקילו אלא באלו מפני שהעם צריכים להם הרבה:

(כז) קודם וכו' - והוא שעושה אותן לצורך המועד:

(כח) אפילו במקום וכו' - פי' מפני שהן צורך גדול למועד:

(כט) ואם התחיל וכו' - ר"ל ובשאר אומנות להתחיל אסור בכל גווני כיון שהוא מקום שנהגו שלא לעשות אלא דאם התחיל קודם יום י"ד מותר לגמור אם הוא לצורך המועד וכ"ז במקום שנהגו שלא לעשות אבל במקום שנהגו לעשות מותר בין להתחיל בכל המלאכות בין לגמור לצורך המועד ושלא לצורך המועד:

(ל) מבעוד יום - היינו קודם הנץ של יום י"ד:

(לא) בשאר אומנות - ורצענין הוא בכלל שאר אומנות לרוב הפוסקים וכ"ז לעשות מנעלים חדשים אבל לתקן המקורעים ליו"ט לכו"ע שרי להתחיל ולתקן עד חצות [אחרונים]:

(לב) עושין עד חצות - ומכיון שהגיע חצות מחוייב להפסיק באמצע מלאכה:

סעיף ו

(לג) מושיבין שובכין וכו' - ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מותר להתחיל ולעשות כל אלו המלאכות [המוזכרות עד סוף הסימן] כל היום [אחרונים]:

סעיף ז

(לד) שלשה ימים וכו' - דבשלשה ימים נפסלין מאכילה לגמרי ואיכא פסידא רבה אם לא יושיב אחרת תחתיה אבל קודם לכן שעדיין ראויין קצת למי שדעתו יפה ואינו איסטניס לא מקילינן להושיב עליהם תרנגולת:

(לה) ומתה - וכ"ש אם ברחה שמחזירין אותה למקומה:

(לו) שלא יפסידו הביצים - מוכח מזה דלהושיב לכתחלה תרנגולת על ביצים בע"פ אסור אחר חצות. אכן כמה פוסקין מקילין בזה ויש להקל לעת הצורך קצת ולדעה זו אם מתה מושיבין אחרת תחתיה אפילו אם הראשונה לא ישבה עליהן ג' ימים:

סעיף ח

(לז) מתחת רגלי בהמה - ומשליכין אותו לחוץ לאשפה ועיין בב"ח דדעתו דדוקא כשעומדת הבהמה בחצר אבל כשעומדת ברפת אין מותר רק לסלק לצדדין:

אין על סעיף ט

סעיף י

(לח) שלא להקיז - דבערב שבועות יצא שד דשמו טבוח ואלו לא קיבלו ישראל את התורה הוי טבח להי לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עיו"ט משום ערב שבועות ושרעפי"ן שקורין באנקע"ס או קעפ זעצי"ן יש מתירין מלבד הו"ר שהוא יום הדין ועכ"פ בערב שבועות יש להחמיר ובלילה שלפני עיו"ט מותר להקיז דם חוץ מליל הו"ר. ועיו"ט אחרון של פסח הכל מותר דאינו רגל בפ"ע. וכ"ז כשרוצה להקיז לבריאות אבל משום סכנה כבר דשו בו רבים ושומר פתאים ה' ואפילו בערב שבועות התיר בא"ר כשצוו הרופאים בחולי שיש בו סכנה אבל בלא"ה לא: