משכיל לדוד על רש"י בראשית יב
<< · משכיל לדוד על רש"י בראשית · יב · >>
לך לך להנאתך ולטובתך וכו' - הרמב"ן ז"ל טען שא"צ כי משפט הלשון כן הוא הגשם חלף הלך לו אלכה לי אל הגדולים ורבים ככה ותירץ מוהרא"ם ז"ל דאף על פי שמשפט הלשון כן הוא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן עיין שם ואחר אלף אלפים מחילות לא ירדתי לסוף דעתו דבשלמא אם דרשה זו היתה נמצאת במדרש חכמים היה מקום לתרץ כן שכן מצינו כמה דרשות מיתורא דקראי וכדומה אעפ"י שכפי משפט הלשון אינו מוכרח לידרש מ"מ היכא דאיכא למדרש וכו' מיהו לימוד זה הוציא רש"י ז"ל מדעתו דבמדרש לא נמצא כן כמ"ש הרא"ם גופיה וכיון שכפי משפט הל' אין כאן שום יתור ל"ל לרש"י לבקש דרשות מדעתו הרי כל עצמו של רש"י לא בא בפירושו אלא ליישב המקרא על פשוטו כמו שהודיע בכמה מקומות ואפילו דרשות רז"ל לא הביאם אלא היכא שאין הפשט מיושב כ"כ א"כ קושיית הרמב"ן בדוכתא קיימא.
וראיתי לבעל שפתי חכמים שכתב ולי נראה שקושיא היא בכל מקום וגבי הגשם חלף הלך לו ר"ל לטבעו לרצונו אבל כאן הקב"ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכך הוצרך לפ' להנאתך וכו' ועמו הסליחה כלל זה אין לו רגלים דבכמה מקומות מצינו תיבה זו אע"ג דלא הוי לרצון ואפ"ה לא דריש בהו רש"י ולא מידי כגון (בפ' דברים) ואתם פנו לכם וסעו המדברה וכו' והתם ודאי שלא לרצונם אמר להם שילכו וכן בפ' תולדות וקום ברח לך אל לבן אחי וכו' ורבים ככה. ולעד"נ דלאו מיתורא דלך נפקא ליה לרש"י הך פירושא דלפי האמת אין כאן יתרון לדרוש שכן משפט הלשון אלא הכרחו של רש"י שהרי משפט הלשון היא דבכל מקום שהזכיר לשון הליכה לא הזכירה על היציאה ממקום שהיא בו אלא על המקום שהולך בו אבל על מקום שיוצא שייך ל' יציאה וכדומה כמו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה הרי ההליכה קאי על חרנה וכן רבים ובהך פרשה גופה ויצאו ללכת ארצה כנען א"כ הכא היל"ל צא מארצך וכו' רלך לך אל הארץ אשר אראך אלא משו"ה כתיב הליכ' זו חוץ למקרמו לידרש ומשו' דכתיב לך לך דרשינן תרתי מילי להנאתך ולטובתך הנאה היא שיהיו לו בנים והטוב' שיודע טבעו בעולם וה"ט דבפרשת וירא גבי ולך לך אל ארץ המוריה לא פי' רש"י מידי אע"ג דהרי הל' כפול כמו הכא ולפי דרכו של הרא"ם התם נמי הו"מ לדרוש להנאתו אלא היינו טעמא משום דהתם ניחא דההליכה קאי לארץ המוריה מקום שהיה לו להלוך וליכא למדרש מידי וכן בכל מקום אבל הכא דוקא איכא למדרש הכי והקרוב אלי שדרשה זו לאו מדידיה דרשינן הוא אלא מצאה באיזה מדרש והביאה רבינו לתרץ ההרגש הנז' דאיכא בלישנא דקרא ומה שהאריך רש"י ושם וכו' וכאן וכו' בא לומר דלא תהא סבור שהליכתך שם אינו צריך אלא דוקא לענין להיות גוי גדול מכלל שאם לא ילך לגוי גדול הוא דלא יהא הא בנים מיהא יהיו לו לכך קאמר דלאו הכי אלא שאם לא ילך לא יהיו לו בנים כלל:
ואעשך וכו' לפי שהדרך וכו' - משום שרבינו כתב לעיל דעיקר הבטחת הבנים היא בתיבת לך לך וכן הבטחת השם א"כ ל"ל תו ואעשך לגוי גדול וכו' משו"ה פי' דהבטחה זו מלתא אחריתי והיא לשלול הנזק אפילו בשעת הדרך ומתחלה היא הבטחת הטוב ואח"כ שלילת הנזק בשום זמן ובזה א"ש שהיפך רש"י הסדר ופי' הך דואעשך לגוי גדול וכו' קודם שפי' מארצך וכו' שהוא בפ' הראשון לפי שזה נקשר עם מ"ש לעיל דכוונתו לתרץ דלא תיקשי למה שפי' בתיבת לך לך דא"כ היינו מאי דכתיב בתריה ואעשך וכו' ולך לך למה לי:
והיה ברכה וכו' ד"א - דלפי' א' קשה דליכא שום קשר ושייכות לוהיה ברכה עם הקודם ואעשך וכו' ולפי' ב' קשה דמה ענין לדברים הללו הכא באמור לו שילך מארצו, ובענין מ"ש רש"י בפי' שני זה שאומרים וכו' היאך משתמע זה מלשון הכתוב נ"ל במאי דקי"ל כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וצ"ל מלך העולם שאין מלך בלא עם והקשו מברכה ראשונה של שמונה עשרה ותירצו התוספות בברכות דאלהי אברהם הוי מלכות לפי שאברהם הודיע מלכותו לכל העולם נמצא שחשוב אלהי אברהם כמו אלהי עולם מלא וזהו ואעשך לגוי גדול כאילו הוא גוי גדול ואברכך וכו' זה מובן כמ"ש התם אילן אילן במה אברכך אם וכו' הרי יש לך י"ר שכל נטיעותיך יהיו כמותך ה"נ שיאמרו אלהי יצחק שיהא בנך דומה לך וזה תכלית מה שאפשר לברכך מאחרי שיש לך כל השלימות ואגדלה וכו' כמה שאמרו רז"ל על פ' לא ימושו מפיך וכו' מכאן ואילך תורה מחזרת וכו' ואגדלה שמך שיהיה שמך הולך וגדל בלא הפסק ובמה יהיה זה במה שאומרים אלהי יעקב שגם בן בנך יהיה כמותך דהו"ל ג' דורות ומכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה ומ"ש בך חותמין וכו' א"ש בזה והיה ברכה שבעיקר הברכה דהיינו החתימה יהיה הוא לבדו שהכל הולך אחר החיתום:
מארצך והלא כבר וכו' - עכשיו בא ליישב ההרגש דלעיל למה לא הזכיר ל' יציאה מארצו ע"פ הפשט וקאמר לפי שכבר יצא מארצו ועכשיו לא בא לומר לו אלא שילך ויתרחק עוד אלא דס"ס גבי בית אביך ש"ך ל' יציאה ולכך לא ניחא ליה כ"כ בפשט הכתוב והביא תחלה הדרשה רלעיל א"נ כוונת רש"י ליישב שכל אלו הדברים מארצך וכו' הכל מיותר דהא סגי לך לך אל הארץ וכו' אלא ה"ק לי' שלא תהא יציאה זו כיציאה ראשונה שיצא מאור כשדים עם כל בית אביו אלא שיתרחק מהם ויצא מבית אביו שלא יהא חלקו בהם והוצרך לומר לו כן בהדיא כדי שלא יפחד ממה שימנע עי"ז מלקיים מצות כיבוד אב ואם לכך אמר ליה בהדיא וצא מבית אביך שהוא פוטרו ממצות כיבוד וכמ"ש במדרש:
אשר וכו' כדי לחבבה וכו' - הרא"ם ז"ל פי' לחבב את ארצו בעיניו כי כפי רבוי החביב שיש לו בארצו ככה הוא צערו בעזיבתו אותה וככה יגדל שכרו ע"ש ואחר המחילה הראויה אין זה במשמעות דברי רש"י כלל דעל הארץ אשר אראך קאמר כרי לחבבה וארצו מאן דכר שמה. ומה שהכריח הרב ז"ל דאל"כ מה ריבוי שכר יש לו בחבבו אדרבא איפכא מסתברא כי מי שנגזר עליו לצאת מארצו ללכת אל מקום מחובב לו אינו מצטער בעזיבתו אלא מי שנגזר עליו לצאת מארצו ללכת אל מקום שנאוי לו וכו' ע"ש, לעד"נ דל"ק דכוונת המדרש הכי הוא שלא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו כלומר שיראה בעיניו וידמה לו דודאי ארץ משובחת מאד מאוד היא זו מאחר שהקב"ה אומר לו שיעזוב ארצו וילך לדור שם. ובזה מאחר שידמה בדעתו שהיא ארץ משובחת בתכלית כשיראה אח"כ ארץ כנען אע"ג דארץ טובה היא לפי האמת מ"מ לא תהיה חשובה בעיניו מאחר שכפי מחשבתו היה מדמה לראות התכלית של הטובה והעילוי שכך הוא לפי הטבע שאדם שיש לו תוחלת לראות איזה דבר בתכלית החשיבות כשרואה אפילו יהיה חשוב נראה בעיניו גרוע לפי דמיון מחשבתו וזה בחון במציאות ובזה יגדל שכרו כשלא יהרהר אח"כ ותדע שהכוונה כך היא ולא כפי הנראה לכאורה שלחבבה ממש בעיניו שהרי צווי זה של הליכתו לארץ כנען הוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה א"א כדאיתא במדרש ואם אין הכוונה כך מהו הניסיון. ומ"ש רש"י ולתת לו שכר על כל דבור אע"ג שלא נראה בהדיא בכתוב שחזר הקב"ה לומר לו שילך לארץ כנען. י"ל דהיינו מ"ש וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וק' דאטו עד השתא לא ידעינן שה' א"ל ללכת אלא דר"ל כאשד דבר לו פעם אחרת שילך לארץ כנען והשתא א"ש דכתיב דבר אליו דאילו בפעם ראשון נגלה לו בלשון אמירה כדכתיב ויאמר ה' וכו':
אשר עשו וכו' ופשוטו וכו' - הקדים המדרש לפשט משום דקשה לפי פשוטו שהעבדים והשפחות הרי הם בכלל ואת כל רכושם אשר רכשו שגם העבדים רכוש הם ואמאי הדר ואת הנפש וכו'. ומ"ש מגייר וכו' אין הכוונה מגייר על ידי מילה שהרי הוא עצמו עדיין לא נימול אלא רצה לומר שהיה מלמדם להניח הע"ז ולעבוד להקדוש ברוך הוא:
עד וכו' להתפלל וכו' - דקשה ליה דהרי מן הכתובים נראה שלא חנה שם בשכם ולא נטע אהלו וא"כ ל"ל שהזכיר הכתוב ביאתו בשכם טפי מכל שאר מקומות שנכנס בהם עד שהגיע ההרה מקדם לבית אל ששם נטע אהלו א"ו דכוונת הכתוב להודיע שהליכתו שם היתה לאיזה תכלית ואיך לומר שלא היה שם אלא תכלית זה לבד להתפלל על בני יעקב דא"כ מאי האי דהדר וכתב עד אלון מורה וה"נ ליכא למימר דהליכתו היתה לבד להראותו הר גריזים וכו' דא"כ לימא עד אלון מורה אשר בשכם מאי עד עד ש"מ תרתי:
והכנעני וכו' הולך וכובש וכו' - דק' לרש"י דמשמע דליכא שום קשר ושייכות כאן להודעה זו שהכנעני אז בארץ לכך פי' שהוא נקשר עם הפ' שאח"ז ומ"ש היה הולך וכובש ר"ל שלא כבש כל הארץ בפעם אחת שהרי ראינו אח"כ ומלכי צדק מלך שלם הרי שבירושלים עדיין היה מלך שם אלא שהיה הולך וכובש מעט מעט. ומה שהקש' הרא"ם ז"ל ממה שפי' רש"י גבי וחברון שבע שנים נבנתה וכו' וכתב הרב דאגדות חלוקות הך עייך מ"ש לעיל בפ' בראשית ועוד נלע"ד ליישבן באופן אחר דלעולם בחלקו של שם נפלה כל הארץ ומיהו כשכנען היה הולך וכובש במלחמה את הארץ חם אביו היה עדיין חי והוא היה בונה לו את הערים ומשמע להו לרבנן הכי דאיש א' בנאן שתיהן צוען וחברון מדכתיב שבע שנים נבנתה לפני צוען משמע דחד גברא הבונה לשתיהן א"נ הכי קים להו דתרווייהו חם בנאן:
ויבן וכו' על בשורת וכו' - מדכתיב שם משמע על בשורת הארץ וזהו שם ומדכתיב לה' הנראה אליו מיתורא דאליו משמע ג"כ על בשורת הזרע:
אהלה וכו' - הכרחו של רש"י דאל"כ מאי שנא דהכא בנטייה מפ' קרא דאהל משא"כ בהעתקה דלא כתיב אלא ויעתק משם ולא פי' מי העתיק לפי שהוא מבואר ה"נ הול"ל ויט ותו לא א"נ לכתוב ויעתק משם אהלו וכו' ויטהו א' מדקפיד לכתוב אהלו גבי הנטייה מוכח דהכא קמ"ל איזה חדוש משו"ה פי' דקמ"ל שבתחלה נטע אהל אשתו משום דכתיב כל כבודה וכו':
הלוך וכו' חדש או יותר וכו' - אבל בציר מחדש לא מצית אמרת מדקרי ליה קרא אהלו ובציר מחדש לא שייך כדאשכחן גבי דין מזוזה דלא מיקרי בית שלך עד ל' יום:
רעב וכו' ועכשיו משיאו וכו' - לא שהקב"ה אמר לו בפירוש שיצא מך הארץ אלא דכיון ששלח לשם הרעב הרי הוא מוכרח לצאת דדינא הכי כדארז"ל רעב בעיר פזר רגלך וזהו ל' משיאו דכתב רש"י ולא קאמר אומר לו:
הנה נא וכו' ד"א וכו' - דלפירוש ראשון קשה דהול"ל הנה נא ראיתי כיון שע"י מעשה נסתכל בה ולד"א ק' דמלשון הכתוב נראה דעיקרא דמילתא שהיתה יפה הוא שידע עתה בלבד ולא קיום היופי והפשט הביאו באחרונה לפי של' הפ' דחוק טובא לפי הפשט ועוד דק' גם כן דכיון שלא הוצרך לזה אלא לפי שהיו הולכים בין שחורים ומכוערים אם כך באבימלך שלא היה הכרח זה מי הכריחו לומר אחותי היא:
למען וכו' יתנו לי וכו' - הקשו המפרשים ז"ל דאטו אברהם חשק במתנות הרי אפילו מה שלקח במלחמה החזיר כדכתיב אם מחוט וכו' ונדחקו בזה הרבה עיין בש"ח. ולעד"נ דהתירוץ מבואר דאיברא שהקב"ה הבטיחו לאברהם ואברכך בממון מיהו זהו דוקא כשיהיה בא"י כדכתיב אל הארץ אשר אראך ואעשך וכו' ולכך התם במלחמה לא רצה ליטול כלום לפי שהיה בוטח על מה שהבטיחו הקב"ה וזהו שכתוב שם ולא תאמר אני העשרתי וכו' ופירש"י שהקב"ה אמר לי וכו' הכא שהיה בח"ל ושם ליתא להבטחת הקב"ה והיה מוצא עצמו בידים ריקניות משו"ה אמר יתנו לי מתנות:
ויהי כבא וכו' היל"ל וכו - הרגש שמבחוץ הוא דמאי ויהי כבוא דמשמע שהוא ענין מחודש הול"ל ויבא אברם מצרימה משו"ה פירש דלעולם ענין מחודש דאל"כ לימא כבואם קמ"ל וכו':
ויהללו וכו' לומר הגונה וכו' - הרא"ם כתב דהכרחו הוא דאל"כ הול"ל לפרעה ולעד"נ דהיינו לפרעה היינו אל פרעה אלא הכרחו הוא דהול"ל ויהללו אותה אליו דהא כתיב שרי פרעה אלא ה"ק ויהללו אותה באמרם אל פרעה ראויה זו:
וינגע במכת וכו' - דאל"כ הול"ל וישלח ה' נגעים גדולים בפרעה וכו' א"נ נימא וינגע ה' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים אלא מוכח דמלבד הנגעים גדולים שהיו בו ובביתו היה לו בלבד נגע מיוחד שהוא ראתן שהתשמיש קשה לו:
על דבר וכו' - דאל"כ הכל מיותר דאנן מי לא ידעי' שהיה ע"ד שרי וא"צ לידחק כמ"ש הרא"ם ז"ל דאל"כ הול"ל על אודות דהא כמה זמני מנינו כן ע"ד אשר קדמו אתכם וכו' ומה שכתוב דכל היכא דאיכא למררש דרשי' אינו ענין לפירוש רש"י דאזיל לפי הפשט כדכתיבנא לעיל:
קח ולך לא וכו' - דאל"כ מאי ולך הול"ל הנה אשתך קח א"נ לך לבד אלא ה"ק מיד שתקחנה לך תכף: