מקור ברוך/המבוא/ג/ב

ב.

ולא רק תלמודם ושינונם (כמבואר בסעיף הקודם) אך גם סגנון כתיבתם בכלל של חז״ל בא לפעמים בקיצור מופלג; ולפעמים כללו מלה שלמה באות אחת; וכמו במסכת מעשר שני (פ״ד מי״א): המוצא כלי וכתוב עליה ק׳ (אות ק׳) – הוראתו קרבן (כלומר, הקדש); מ׳ (אות מ׳) הוראתו מעשר; ד׳ – דמאי; ט' – טבל; וכן בשמות אנשים: ד׳ – דניאל: ט׳ – טוביה (כלומר, מודעה היא, שהכלי שייך לאיש ששמו דניאל או טוביה, ועל כן מה שבתוכו חולין).

ואמנם מתבאר מזה, כי לא רק חז״ל, אך גם העם בכלל היה נוהג בכתב רמזי כזה, ועיין בסמוך.

ובמסכת שבת (נ״ה א׳) תי״ו – תחיה, תי״ו – תמות, עיין שם; וביומא (ל״ז ב׳) מבואר, שפרשת סוטה היתה כתובה על טבלא רק בראשי אותיות של כל מלה;

ובגיטין (ל״ו א׳) איתא, שכמה מן החכמים חיו חותמים שמותיהם רק באות הראשונה מן השם, וכבר היו הכל יודעים מי הם;

ובמגילה (י״ג ב׳): דמפקי להו לכולא שתא בשה״י פה״י (ראשי תיבות: בשבת היום, פסח היום);

ושם (כ״ה ב׳): ומנחי ליה בשי״ן תי״ו שלך [מלשון חשופי שת (ישעיה כ׳)] שהוא תחתית מתני איש שבה יושב (ועיין מה שכתבתי בזה להלן במבוא פרק ט׳ ('קרי וכתיב') סעיף ב׳, בבאור לערך ״כבד – כבוד״);

ועוד שם במגילה: שרי לבזויי בשי״ן גימ״ל: בן שפחה, בן גוי.—

וקרוב לומר, כי זו היתה כוונתו של רבי יהודה בסימניו "דצ״ך עד״ש באח״ב", כלומר, שעל פי הרגלו לכתוב מלים שלמות בראשי אותיות שלהן, היה כולל שמות העשר מכות בראשי אותיותיהן^א.

וכן הסימן "יע״ל קג״ם" שבתלמוד (עיין ב״ק ע״ב א׳ ובכ״מ); ובמשנה מנחות (פרק י״א משנה ד׳) בשם רבי יהודה: שד״ד יה״ז סימן, עיי״ש, וזה גם כן כמו שכתבנו; ותתיישב בזה הערת בעל תפארת ישראל לאותה המשנה.—

וכן אפשר לכוין על פי זה כוונת הרמב״ם בהלכות קדוש החודש (פ״י ה״א) שכתב בזו הלשון: תוספת שנת החמה על שנת הלבנה עשרה ימים וכ״א שעות וקכ״א חלק ומ״ח רגע. סימן להם יכ״א, קכ״א, מ״ח, עכ״ל; ועוד שם (הלכה ב׳): בין כל תקופה ותקופה צ״א יום וז׳ שעות ותקי״ט חלקים ול״א רגע, סימן להם צ״א, תקי״ט, ל״א, עכ״ל;

והנה דבר פלא הוא, מה טעם בסימן זה, שאיננו רק מספרים מאותיות תחת מספרים מפורשים במלים?

אך לפי המבואר, תפס הרמב״ם דרך חז״ל לקבוע מלים שלמות באות אחת הראשונה, וקבע גם הוא מספרים מאותיות תחת מספרים במלים.

ויתכן, שהיה לחז״ל איזו מטרה וכוונה מיוחדת לסגנון זה, וכמו בשפת הנביא (ירמיה, כ״ה כ״ו) "מלך ששך" – הכוונה, מלך בבל, כי באל״ף בי״ת בסדר אתב״ש ג״ר ד״ק ה״צ ו״פ וכו׳ יוצא שם בבל ששך [וכן בתלמוד מגילה (ו׳ א׳): גדול הוא בששך, ומוסב על בבל, עיי״ש); ועוד שם בירמיה (נ״א א׳): יושבי לב קמי, היינו כשדים, בסדר אתב״ש וכו׳; ובשמואל א׳ (א׳ א׳), "בן תחו" — המובן, בן אסף, וגם כן בסדר אתב׳ש (פסיקתא רבתא, מ״ג).–

ועל פי דרך זו מלכלול מלה שלמה באות אחת יתבארו כמה עניינים בתלמוד, אשר בלא זה עניינם סתום וחתום ובאורם פלא, ועם הנחה זו יתבארו בנקל וברחבה מאוד;

כמו:

א) בפסחים (י״ג ב׳): תני תנא קמיה דרב יהודה (בלשון המשנה) "על גב האצטבא", ותמה רב יהודה ואמר ליה, תני, "על גג האצטבא", ע״כ; והנה לא נתבאר איך חשב התנא לקרוא תחת על גג – על גב?

אך הבאור הוא, שהמלה "גג" היתה כתובח במשנה בגימ״ל אחד (עם סימן קו (') לר״ת), וסבר התנא שפתרונו של הגימ״ל "גב", ואמר ליה רב יהודה, שפתרונו "גג";

וכן בסוכה (מ״ד סוף ע״ב): תני תנא קמיה דרב נחמן (בלשון המשנה) "סודרן על גג האצטבא", ותיקן לו רב נחמן, שהקריאה הנכונה "על גב"; וגם כאן, כמו באות הקודמת, באה הקריאה המוטעית על פי זה, שהיה במשנה קבועה מלה זו בגימ״ל אחד, ויתן מקום לטעות;

הערות

הערה א: ותכלית כוונתו בזה אפשר לומר, שבא להורות על סידורן של העשר מכות בתורה, יען כי בתהלים (ע״ח) באו בסדר אחר. —