מצוה:לא לעשות מלאכה ביום שביעי של פסח
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
(ויקרא כג, ח)
הזהיר מעשות מלאכה ביום שביעי של פסח, והוא אמרו "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, ח).
שלא נעשה מלאכה ביום שביעי של פסח, שהוא יום אחד ועשרים בניסן, שנאמר "ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו" (ויקרא כג, ח).
שורש מצוה זו וכל ענינה כתוב במצוה הקודמת (מצוה רחצ), דהיינו יום ראשון של פסח.
ואולם ראוי שאבאר לך, בני, כאן ענין שני ימים טובים בכל מועד ומועד. ותורתנו לא חייבתנו כי אם ביום טוב אחד, כמו שבא בכתוב מפורש בפסח, ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי, וכן בעצרת וראש השנה וסוכות. והאמת כי הענין הוא עכשיו מנהג לבד, לא חיוב אחר. רצוני לומר שאין אנחנו עושין אותו היום מפני הספק כי כל ישראל בקיאין עכשיו בקביעת החודשים ויודעים יום המועד מכוון על פי החשבון המקובל בידם, כמו שכתבתי למעלה בסדר בא אל פרעה במצוה ד. ונקבע המנהג מפני שמתחילה, כשהיו אנשים סמוכים בארץ, היו קובעין החודש על פי הראייה, כמצות התורה כמו שכתבתי שם. ועל כן, כל מקומות ישראל הרחוקים מן המקום הנבחר שהקבע שם, שלא היו יכולין שלוחים להגיע שם להודיעם יום הקבוע, היה להם ספק באיזה יום קבעו החודש, אם ביום שלושים או בשלושים ואחד, והיו עושים המועד שני ימים מפני ספק זה. ואולם לא היה ספק להם לעולם ביותר מיום אחד, לפי שלעולם היו קובעין ראש חודש ביום שלושים או בשלושים ואחד, בין בעדים בין שלא בעדים. כי ידוע הדבר וברור שאין חידוש הלבנה מתאחר יותר, ועל כן בין יבואו עדים או לא יבואו, היו קובעין ראש חודש ביום שלושים ואחד. ומפני הספק הזה (ביצה ד:) שיש לרחוקים מירושלים, קבעו להם בתחילה לעשות שני ימים יום טוב. וחכמים זכרונם לברכה (פסחים נב.) תקנו גם עכשיו לרחוקים מן הארץ לעשות שני ימים, כדת שהיו עושין בזמן ההוא, אף על פי שכל ישראל היו בקיאים בקבוע החודש כמו שאמרנו. אבל הקרובים וכל שכן הדרים בארץ ממש, אין ראוי שיעשו כי אם יום אחד כמנהג אנשי המקום מעולם, וכן נהגו לפי מה ששמענו.
ומן הטעם הזה שאמרנו, שהדבר הוא תקנת חכמים לא ספק, אמרו מן המפרשים שלא נאמר עכשיו בשני ימים טובים של גלויות "נולדה בזה מותרת בזה", כמו שבא בגמרא (ביצה ד:). דבזמן שהיה הדבר ספק היו אומרים כן, אבל עכשיו מכיון שמתקנת חכמים הוא ולא מתורת ספק, כלל לא נאמר כן אלא דינם כקדושה אחת. ומהם שאמרו דמחמת הספק הראשון תקנום חכמים זכרונם לברכה ולא נחמיר בהם יותר מבראשונה. ועוד דכי איתמר בגמרא (שם) נולדה בזה מותרת בזה, כבר היה בטל הקבוע על פי הראיה לפי הדומה וכן נהגו היום. וכל מה שאמרנו דווקא בשני ימים טובים של מועדי השנה, חוץ מראש השנה. דאילו בראש השנה בכל מקום כקדושה אחת היא, ונולדה בזה אסורה בזה, מפני שגם בבית הועד היו עושים אותו לפעמים שני ימים יום טוב שלא מתורת ספק, וכגון שבאו העדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש. ומכל מקום גם בראש השנה מתקנת חכמים הוא היום לעשות שני ימים בכל מקום, אחר שאנו בקיאין בקבועא דידחא (פ"ה מהל' קידוש החדש הי"ב).