מצוה:לא להשחית עצי מאכל במצור
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.
(דברים כ, יט)
שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבם. הוא אמרו יתעלה לא תשחית את עצה.
וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה, כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבור כלי – גם כן עובר משום לא תשחית ולוקה. ואמר אזהרתה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות.
וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בבבא קמא ובבא בתרא.
קישורים
שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר (דברים כ, יט): "לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות". וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא (קידושין לב, א) והא קא עבר משום בל תשחית. ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות.
שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב (משלי יז, ה): "שמח לאיד לא ינקה רע, והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם", זה ידוע ומפורסם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"ק צא, ב) שלא אסרה תורה שלא לקוץ אילני מאכל אלא בקוצץ אותם דרך השחתה, אבל ודאי מותר לקוץ אותם אם ימצא בדבר תועלת, כגון שיהיו דמי אותו העץ יקרים וזה רצה למוכרו, או לסלק בקציצתן נזק כגון שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או מפני שמזיק בשדות אחרים, בכל צדדין אלו ובכל כיוצא בו מותר. וכל אילן סרק אמרו זכרונם לברכה שמותר לקוץ ואפילו בשאינו צריך לו, וכל אילן מאכל שהוא זקן מאד עד שאינו עושה אלא מעט פירות שאין ראוי לטרוח בו בשבילן, ואמרו זכרונם לברכה בזית כל שהיא עושה פחות מרובע זיתים מותר לקוץ אותה, ובדקל שיעשה פחות מקב תמרים.
ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חמה אמרו עליו (שבת קה, ב) שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כן ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה עד שתהיה לה לאמה והיא גברת לעולם ועד. ואמנם הביאו בגמרא מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים כדי ליסר בני ביתם ולזרזן ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה. ויתר פרטי המצוה בבבא בתרא פרק שני.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר על זה והשחית אילני מאכל עבר על לאו זה וחייב מלקות, ועל שאר השחתה בכל שאר דברים שאינן מפורשין מכין אותו מכת מרדות.
"כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור". מכאן שאסור לכרות ולהשחית כל אילני מאכל ולא במצור בלבד.
דהא אמרינן בפ' החובל [דף צ"א] דקלא דטעין קבא אסיר למקצייה ואם היה מעולה כדמים לבניין מלפירות מותר וגם כשהשרשים מכחישים את הגפנים ביניקתם צוה שמואל בב"ק [דף צ"ב] לקצץ האילן, ופירש רבינו שמואל כי זה כמו אלא כלומר אלא אותו עץ מאכל שהאדם יכול לבא שם בין האילנות מפניך במצור ולירות בחיצים מבין האילנות אותו עץ אתה מותר לכרות, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, וגרסינן בפ' החובל [דף צ"א] רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל זה אילן סרק ודורש כן מפני שהיה לו ליכתוב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא, ופירש רבינו משה [בפ"ו דמלכים] אשר תדע כלו' שידעת שהיה עץ מאכל מתחילה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט אבל רבינו שלמה פי' [בגמרא שם] אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו של מאכל הוא. ומכאן למדנו איסור השחתה בכל דבר.
דהא גרסינן במס' קידושין [כן הוא בגמרא שם דף ל"ב] דרב הונא קרע מאניה באפיה בריה למיחזי אי קפיד אי לא קפיד ומקשה שם והא קעבר משום בל תשחית, וגרסינן בשבת [דף קכ"ט] רבא בקעו ליה ספסל אחת לעשות לו אש להתחמם א"ל אביי והא קעבר מר משום בל תשחית א"ל בל תשחית דגופאי עדיף, וכן ביבמות [דף מ"ד] גרסינן אמר רב יוסף כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם, ואם אדם משחית שום דבר להטיל אימה על בני ביתו כדי שיראו ממנו ויהיה שלום בביתו מותר ששכר הטלת יראתו מרובה על השחתו כדאמרינן בשבת [דף ק"ה] רב ששת שדי מוניני ארישא דאמתיה רב הונא תבר נכתמא.