מצוה:לא לגרוע שאר כסות ועונה
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.
(שמות כא, י)
הזהיר מענות אמה עבריה כשנקנה אותה אם נשאה, רוצה לומר שנחסר ממנה מזונה כסותה ועונתה על דרך העינוי וההכאבה, והוא אמרו "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י).
וזאת האזהרה תכלול כל מי שישא בת ישראל, שלא יענה אותה בדבר מאלו הדברים על צד ההכאבה והצער. והוא אמרו באמה העבריה, שהזהיר שלא למנוע ממנה שארה כסותה ועונתה, "כמשפט הבנות יעשה לה" (שמות כא, ט). הנה הודיענו כי משפט הבנות הוא שלא ימנע מהם שאר כסות ועונה. ואמרו במכילתא וכי מה למדנו במשפט הבנות מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד. ושם אמרו: שארה אלו מזונות, כסותה כמשמעה, ועונתה דרך ארץ.
שכל קונה אמה העבריה ויעדה, שלא יגרע לה שארה כסותה ועונתה. ופירוש שאר – מזון, (כתובות מז:) וכסות כמשמעו, ועונה – דרך ארץ. ובכלל לאו זה כל בנות ישראל (גם כן) שלא לגרוע להן דבר מאלה. קל וחומר הדברים, אם לזו לא יגרע, כל שכן לאחרות בנות חורין. וזה שכתוב "כמשפט הבנות יעשה לה" (שמות כא, ט), אמרו במכילתא (שם) שהוא בא ללמד ונמצא למד, שהבנות למדות ממנה.
מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות נו.): המתנה עם אשתו על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה מה דינו, ומה שאמרו (דף סא:) שהאשה עולה עם הבעל ואינה יורדת, ולפיכך מחשבין מזונותיה וכסותה לפי מעלתו. ועניין חילוק העונות שהוא לפי כובד אמנות האיש, עד שאמרו ז"ל (דף סב:) שעונת הספן פעמיים בשנה, והגמל פעם בחודש, ותלמיד חכם פעם אחת בשבוע וראוי לו שתהיה ליל שבת. ויתר פרטיה מבוארים בסדר נשים בפיזור.
ונוהגת מצוה זו לעניין בת חורין בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר עליה וגרע לאשתו אחת משלוש אלה מרצונו על צד שיכוון להכאיבה, עבר על לאו, והוא כעובר על אזהרת מלך אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.
"שארה כסותה ועונתה לא יגרע". צוה הקב"ה שהנושא אשה לא יגרע ממנה שאר כסות ועונה. ובפירוש המקרא נחלקו רבותינו בכתובות [ד' מ"ז] שח"א שארה אלו מזונות כסותה כמשמעו ועונתה תשמיש וראב"י אומר כסותה ועונתה לפי עונתה תן לה כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים שארה לפי שארה תן לה כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנ' לילדה [במקצת ספרים אין זה] ולראב"י מזונות ועונתה כדרבנן ותניא בתוספתא [שם] לראב"י מזונות מניין ומה דברים שאין בהן קיום נפש כגון כסותה אין רשאי למנוע ממנה דברים שיש בהן קיום נפש לכ"ש עונה מניין ומה דברים שלא נישאת עליהן מתחילה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנישאת עליהן מתחילה לכ"ש, תני רב יוסף [שם בד' מ"ח] שארה זו קירוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן מסייע לה לרב הונא דאמר האומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה.
ושיעור העונה והמזונות והכסות מפורשים בפ' אע"פ [ד' ס"א] דתנן עונה האמורה בתורה הטיילין הם בני אדם פנויין ובטלין בכל יום הפועלין אם עושין מלאכה בעיר אחרת פעם אחת בשבת ואם בעירם שתים בשבת החמרים אחת בשבת הגמלים אחת לל' יום הספנים אחת לששה חדשים דברי ר"א והטעם שמאחר שהעונה סתומה בתורה יש לפרש לפי הנראה הכל לפי טורח אומנתו ינהיג עצמו, [שם בד' ס"ד] מזון וכסות דתנן המשרה אשתו ע"י שליש כלו' שנותן לה מזונות ע"י שליש לא יפחות לה בכל שבוע מקביים חטים או ארבע קבין שעורין אמר ר' יוסי [שם] לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר' ישמעאל מפני שהיה סמוך לאדום שהשעורים אדומיות רעות הם, [שם] ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה הם תאנים הנדרסות בעיגול ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כיפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים לרגליה ממועד למועד, ואומר שם [בד' ס"ה] שהתנא היה דר במקום הרים שאין דיי לאשה בפחות משלשה זוגות מנעלים לשנה, [שם במשנה דלעיל] ונותן לה בגדים של חמשים זוז משנ' לשנה ומפרש שם [בד' ס"ה] שהם חמשים זוזי פשוטי כלומר זיזי מדינה שזוז צורי שוה שמנה מהם [גם בן במשנה שם] ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אבל נותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה, והשחקים הן מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נידותה [שם בדף ס"ה], מתוך שיטת התלמוד למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה א"כ עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינוניות של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לא בחולה ולא בגרגרן ומאותו מאכל שרגילין בינוניים של אנשי אותה העיר לאכול, וכן תמצא שם בדף ס"ה] וכן פוסקין לה מעט יין לשתות אם הי' מנהג המקום שישתו הנשים יין, [שם במשנה דלעיל] ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ואמר ר' יהושע בן לוי [בדף ס"ה] נותנין לה יין שהוא יפה לחלב ויבי' אליהו הי' אומר [בתו' שם בד"ה באות דף ס"ג] שחייב אדם להשכיר עצמו לפרנס אשתו כדכתבינן בכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס כך המסקנא שם בדף ס"ד] ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום ואומר שם התלמוד [בדף ס"ד] שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון לצורך כיבוסי נשים ומרחץ, הדברים שאמרנו במזונות ובכסות זהו דווקא בעני שבישראל [שם] אבל במכובד הכל לפי כבודו.
כתב רבי' משה [בהלכות אישות] שאם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן אפי' כפי הצורך כופין אותו להוציא ותהי' כתובתה לחוב עליו עד שתמצא ידו ויתן, בפ' אע"פ דרש רבי שילא כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים ומשם ואילך תקנת חכמים היא להאכיל עד שיגדלו כדאיתא בכתובות [דף מ"ט] ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ברבי' לאמר לו עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני כן אומרים לו בצבור בד"א באיש שאינו אמוד ואינו יודע אם ראוי ליתן צדקה אם לאו אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו כדמסקינן התם [בדף מ"ט], בכתובות [דף ק"ז] אמרי' מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לב"ד לתבוע מזונות שלשה חדשים הראשונים מיום הליכת' אין פוסקין לה מזונו' חזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כרב שאומר שם כן ואם היו לו נכסים ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיהן ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי זו שלו וכן אם לא עמדה בב"ד אלא מכרה עצמה לצורך מזונות מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה [שם דף פ"ו] ולא שבועה כחנן שאומר שם [דף ק"ה] כן עד שיבא בעלה ויטעון פסקתי לה מזונות שאומר שם [בדף ק"ז ופסק ר"י בתוס' שם וע"ש] שהוא נאמן ופסק רבינו יצחק נאמן להצריכה שבועה שאם לא תהא נאמנת בשבועה לא תמצא מי שילוה לה מפני שירא להפסיד, וכן אם באת לגבות כתובתה [שם בדף ד"ה] לאחר מותו אז מגלגלין עליה שבועה שלא מכרה אלא למזונות שהוצרכו לה, וכשם שב"ד מוכרין למזון האשה שהלך בעלה למדינת הים כך מוכרין למזון בניו ובנותיו עד שש שנים אבל יתר משש שנים אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אע"פ שהוא אמוד וכן אומר שם בכתובות [דף מ"ח] שמי שנש' ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהם בני שש או פחות ומפרנסין אותן, הלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה כשיבא חייב לשלם אפי' לא לוותה בב"ד וכן מוכיח גם מתוך פי' רש"י בכתובות [דף ק"ז], בעניין דברי חנן שאומר כן, עמד אחד מדעת עצמו וזנן משלו אם יבא הבעל אין חייב לשלם לו והר"ז איבד מעותיו מפני שלא ציוהו לזונה והיא לא לותה הימנו אבל אם לותה הימנו חייב לשלם, וכן אמרי' התם [בדף ק"ז] כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה אינו משלם משמע הא אם לא מיאנה משלם. אמנם מקצת רבותינו שבצרפת נוהגים בשם רבי' יעקב שתצטרך שתלוה האשה בבית דין מההיא דכתובות [שם] מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו. ואמרינן בירושלמי [פרק נערה] ור"ח הביאו בפ' נערה ובקבורתה תניא לא רצה הבעל לקוברה וקברה האב מוציאין ממנו בדין ר' יוסי אומר בין אב ובין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים ולמזונות בין אב בין אחר אינו גובה.
כמו שאמרנו לעניין המזונות כך הדין לעניין הבגדים הכל לפי המקום ולפי המנהג שהרי יש מקומות שהבגדים ביוקר הרבה ויש מקומות שהן בזול אלא העיקר שסומכים עליו הוא שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויים לימות הגשמים ולימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שם באותו מדינה וכל שיש לו על האיש מזונות בין בחייו בין לאחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור וכל שב"ד מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכלי בית וכסותו ומדורו.
כתב רבינו משה [בפ' י"ג דאישות] האומר לאשתו אין רצוני שיבא לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו ותהא היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותלך בית אביה פעם ושנים בחדש ובכל רגל ורגל ולא יכנסו הם אא"כ אירע לה דבר כגון חולי או לידה שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנס אצלי אמך ואחיותיך ואיני עומדת עמהם בחצר אחד מפני שהם מריעים לי ומצירים לי שומעין לה [שם במיימו'] האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים פריצים בשכונתי שומעין לו ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות שכך צוו חכמים הרחק משכן רע וכן היא שאמרה כך שומעין לה כל הישוב ארצות ארצות הוא כגון ארץ מצרים ארץ כנען וארץ תימן וארץ שנער וארץ כוש וצרפת ואשכנז וכיוצא בהן וכל ארץ וארץ יש בה כרכים וכפרים וערי ישראל לעניין נישואין שנינו בכתובות [דף ק"י] כי שלש ארצות הן יהודא ועבר הירדן והגליל איש שהיה מארץ אחת ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש כדאיתא בתוספתא דכתובות [וגם בתוס' שם מביאה] אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה מכרך לכרך [שם בדף ק"י] ומכפר לכפר באותה הארץ ואינו יכול להוציא מכפר לכרך ומכרך לכפר אף באותה הארץ שיש דברים שישיבת הכרך טובה להם ויש דברים שישיבת הכפר טובה להם, כשמוציאה מכרך לכרך או מכפר לכפר באותה הארץ אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרעה ליפה [היינו אליבא דרשב"ג שם במשנה והפי' מהמיי' וצ"ע שבגמ' לא משמע כפירושו] מפני שנוה היפה בודק פירוש מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהא קלה בעיניו וכעורה ורש"י פירש בודק את הגוף למי שבא מנוה רע שהוא שנוי ווסת ומתוך כך חלאים באים עליו וכן פירש בערוך [ערך בדק] וכן לא יוציאנה ממקום שרובי ישראל למקום שרובי עכו"ם [בתוס' לעיל] ובכ"מ מוציאין ממקום שרובו עכו"ם למקום שרובו ישראל בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין לעלות אפי' מנוה היפה לנוה הרע [שם ובתלמוד דף ק"י] אפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו"ם מעלין ואין מוציאין מא"י לח"ל ואפי' מנוה הרע שרובו עכו"ם לנוה היפה שרובו ישראל אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכ"מ מא"י עם ירושלם שהכל מעלין לא"י [במשנה שם] ואין הכל מוציאין משם והכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם.
כבר בארנו למעלה עונת הפועלים ותלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת [כתובות דף ס"ב] מפני שת"ת מתיש כחן ודרך ת"ח לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת [ממשמעו' הגמרא שם] היכולת ביד האשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה וכן יש לה למנוע אותו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה ות"ח יוצאין לת"ת שתים ושלש שנים שלא ברשות [היינו אליבא דחכמים] האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא נקראת מורדת [שם] ושואלים אותה [בדף ס"ג] מפני מה מרדה אם אמרה מאיס עלי [שם] ואיני יכולה לשכב עמו מדעתי כופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה ותצא בלא כתובה בלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעלה כלום ואפי' מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל מה שנתן לה בעלה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני שולחין [שם בדף ס"ג] לה מב"ד ואומרי' לה הוי יודע שאם את עומדת במרדך אפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ד' שבתות זו אחר זו ולא בכל יום דהא בהדיא קתני בתוספתא [דכתובות] פעם אחת בשבת ואומרים פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך וכן פוסק רבינו יעקב [בתוס' שם] כרבא ורמי בר חמא [שם] שנמלכים בה להוכיחה ב"פ אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין לה מזונות מהבעל כל י"ב חדש וכשהיא יוצאה לסוף י"ב חדש תצא בלא כתובה ותחזיר כל דבר שהוא של בעל ושהוא שלה מבלאותיה אם תפסה [שם] אין מוציאין מידה ואם תפשן הבעל אין מוציאין מידו וכל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל באחריותו עליו אינו משלם לה כלום ורבינו יעקב פירש כל הסוגיא [בתוס' שם דף ס"ג] להפך כי דין זה אחרון במאיס עלי אבל במרידה אחרת תטול בלאותיה כי הפסד שבעה דינרים תנן [שם] הפסד בלאותיה לא תנן וכלל הדבר לדברי רבינו יעקב במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה מכריזין ד' שבתות ונמלכין בה להתרות אותה ב"פ פעם אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ובמורדת דמאיס עלי לא הוא ולא כתובתו משהינן לה תרסר ירחי שתא ואח"כ תצא בלא כתובה והפסידה בלאותיה אם תפשם הבעל ובכל מה שכתב לה בעל אפי' תפשה מוציאין זהו דין התלמוד שמפורש [שם] ויש גאונים שכתבו מנהגים אחרים ולא פשטו בכל ישראל אמנם רב שרירא גאון כתב בדין המורדת [באלפס שם ובאשירי] דלא משהין לה אגיטא כלל פן תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה אלא נותנין לה גט מיד כתקנת הגאונים אחר ארבע שבתות ובכל מה שכתב לה הבעל אפי' תפשה מוציאין מידה אבל מה שהביא' אין מוציאין מידה במורדת דמאיס עלי שבארנו שוים רבינו שלמה ורבינו משה [באישות] שיגרשנה בעל כרחו כאשר בארנו וחולק עליהם רבי' יעקב [בתוס' שם דף ס"ג] שהרי בפי' שנינו בהניזקין [דף מ"ט] וכן שנינו בפ' חרש [דף קי"ג] האיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה אגיטא ומפרש כל שמועה זו כשהבעל רוצה לגרשה רק שיהי' פטור מן הכתובה גם ר"ח איש רומי פירש בפירושו זה הלשון אם אמר לה הבעל אתן לך גט.
אלמנה ניזונית [דף צ"ה] מנכסי יתומים כל ימי אלמנותה עד שתטול כתובתה ומשתבע' כתובתה בב"ד אין לה מזונות כדאמר שמואל [דף נ"ד] פי' רבינו יצחק דכל שכן תבעוה לינשא ונתפייסה דאין לה מזונות ומה שאומר [בתוס' שם] לית הלכתא בכל הני שמעתתא לא קאי אתבעוה לינשא וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר והיא שתאמר פה תגבה חובך אין לה מזונות מן היורשין אבל אם מכרה מקצתה יש לה מזונות ומשתתארס האלמנה אין לה מזונות. כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו כך נותנים לה כסות וכלי תשמיש ומדור שהיתה יושבת בו בחיי בעלה ומשתמשת בכלים ובכרים ובכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה ותניא שם בפרק הנושא נפל המדור אין חייבין לבנותו ואם אמרה הניחו לי ואני אבנני משלי אין שומעין לה וכן לא תחזיק בדקו ולא טוחה אותו שהי' בעיא ולא נפשט' אלא תשב בו כמות שהוא או תצא ואמר רב נחמן ויורשים שמכרו מדור האלמנה לא עשו ולא כלום [מימו' פי"ח דהל' אישות] נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה וכן מזונותיה וכסותה נותנין לה לפי כבודה וכן אם היה כבוד בעלה גדול מכבודה נותנין לה לפי כבודו [שם דף מ"ח] שעולה עמו ואין יורדת עמו ואפי' לאחר מיתה ברכת הבית ברובה [פרק הנושא דף ק"ג] כיצד חמשה שהיו מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו אם היו חמשתן בבית אחד אוכלים בעירוב אחד מספיק להם ד' קבץ והוא הדין לשאר צרכי הבית לפיכך אלמנה שאמרה איני זזה מבית אבי תפסקו לי מזונות ותנו לי שם יכולין היורשין לומר אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו לא ניתן לך מזונות אלא לפי ברכת הבית כמו ששנינו בפרק הנושא [שם] ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים שומעין לה ור"ח [בתוס' שם] פירש ברכת הבית ברובה כגון נר לאחד נר למאה וכיוצא בזה תניא בפרק נערה [דף נ"ב] אלמנה שחלתה אם צריכה לרפואה שאין לה קצבה הר"ז כמזונות ויורשי' חייבין בה ואם היא רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה מסקינן בפ' אלמנה ניזונת [דף צ"ה ועיין במיימו' ובהשגו' פרק י"ח דלעיל] מתה האלמנה יורשי הבעל חייבים בקבורתה ויורשים כתובתה אבל לא יורשיה יורשים כתובתה ואם נשבעה שבועת אלמנה ואחר כך מתה יורשיה יורשין כתובתה והם חייבין בקבורת' אבל לא יורשי הבעל.
מעשה ידי האלמנה ליורשין כמה ששנינו שם [בדף צ"ה] ויורש שאמר לאלמנה טלי מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין לו אבל היא שרצתה בזה שומעין לה ואמר רבי יוסי ברבי חנינא שם [דף צ"ו] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו אמר שמואל [שם] מציאת האלמנה לעצמה ופירות נכסים שהכניסה לבעל לעצמה ואין ליורש בהן כלום שהרי פרקונה תחת פירות ומאחר שאם נשבית אין היורשין חייבין לפדותה כדאמר בפרק נערה [דף נ"ב] אין להם פירות והנכסין עצמן שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשין בהם דין בעולם אא"כ הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמות' לבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין נדונייתה אע"פ שהוא נכסי צאן ברזל ואם היה בהם מותר המותר ליורשי הבעל גרסינן בכתובות [צ"ו] אמר רבי אליעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפס תפסה אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקין מינה פירוש מזוגי הואיל ולא גבי ממשעבדי והוי נמי תנאי ב"ד אלמוה רבנן להועיל בה תפיסה יותר מכתובתה מתקיף לה מר בר רב אשי [שם] מאי שנא כתובה ממזונות הלא דין שניהם שוה לגבות ממקרקעי אלא בשניהם מה שתפסה תפסה אמר ליה רב יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כוותי' פירש הרב רבי יהודא בר נתן [בתוס' שם] דווקא בתפיסה דלאחר מיתה אבל תפסה מחיים אמר רבא גופיה לעיל בפרק הכותב [דף פ"ד] דמהניא אף לכתובה דקא' שם גבי תפיסת ב"ח ואשה בכתובתה ולרבי עקיבא לא מהניא תפיסה כלל אמר רבא אמר רב נחמן שתפס מחיים וכן בפ' אלמנה [דף צ"ח] ההיא איתתא דתפסא כסא דכספא בכתובה וקתבעה מזוגי אמר להו רבא זולו הבו לה מזוני ונעמידנה בשתפסה מחיים הואיל ורבא ורבינא בשיטה אחת פוסקין ה"ג ורבינו משה [בפרק י"ח דאישות והסוגי' בהגה שם] כמותם ואע"פ שפסק בתשובת הגאונים הלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא [לקמן מ"ע צ"ה] איכא למימר דדברי מר בר רב אשי אינן אלא אתקפתא בעלמא ולא שיסבור כן אמנם ר"ח [וכל הסוגי' בתוס' שם דף צ"ו ובפרק הכותב דף פ"ד וע"ש] פסק כמר בר רב אשי וגם פירש דדברי רבינא בתפיסה מחיים ודווקא למזוני מהני אבל משום כתובה לא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומר בר רב אשי אמר דאף לכתובה מועלת תפיסה מחיים כרבא אמר רב נחמן בפרק הכותב [דף פ"ד] וכרבא דפרק אלמנה [דף צ"ו] גבי כסא דכספא ודרב יעקב בר נפתלי שאומר דרבא כרבינא ליתא דודאי רבא כמר בר רב אשי סבירא ליה ואפשר שרב יעקב בר נפתלי סובר דההיא דהכותב אתפיסת בעל חוב קאי ולא אכתובה וההיא דכסא דכספא נעמידנה כשתפשה אחר מיתה ומ"מ המסקנא כדברי ר"ח שהלכה כדברי מר בר רב אשי ואף לדבריו מועלת תפיסה לכתובה מחיים, אלמנה שבאת לב"ד לתבוע מזונות הורו הגאונים ורבותיו של רבינו משה [מיימו' פרק י"ח דאישות] שאין לה מזונות מב"ד עד שתשבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלמנה שפסקו לה בית דין מזונות אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבאו היורשין ויתבעוה אם מצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותם ואם לאו הולכין לדרכן ונראה לרבינו משה [שם] שאם היו היורשין קטנים ב"ד מחשבין עמה ופוסקין לה מזונות על מעשה ידיה, [פרק הנושא דף ק"ד] אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות [עיין במיימוני ובהשגותיו פי"ט דאישות] ולא מזון הבנות שמא מחל' כתובתה או מכרה או משכנה ואע"פ שלא טען היורש אנו טוענים לו ואומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי וטלי מזונות אא"כ אין דרכן לכתוב כתובה ויש מרבותינו שבצרפת חולקין על זה מההיא [דב"מ דף י"ז] דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, מסקינן בפ' אלמנה ניזונית [דף צ"ו] אלמנה ענייה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו אלא משע' שתבעה ואם שהתה פחות מזה אפי' יום אחד לא ויתרה אלא נוטלת מזון השני' שעברו, עוד תני רבי לוי בכתובות [שם] אלמנה שתבעה מזונות מן היורשין הם אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותיטול משניסת עליה להביא ראי' או ישבע היורש שבועת היסת שנתן וכיוצא בזה.
תניא בירושלמי דנערה לעניין כתובה מסקי' בכתובות [דף נ"ג] שמתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או יתבגרו [שם בדף מ"ג] ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה ולא לאחיה פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה ומוכרין בלא הכרזה כדרך שפוסקין לאלמנה אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולפי כבוד בעלה ולבנות פוסקין להם דבר המספיק להם בלבד [שם דף ס"ט] ואין הבנות נשבעות המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונות משעת האירוסין כדמסקינן בפר' נערה שהרי אין לה מזונות מהאחין משנתארסה אינה בוגרת שנאמר שתזון עצמה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחין, עוד אמרי' שם [בדף נ"ג] נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתארמלה אפי' היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הר"ז ניזונת מנכסי אביה עד שתתבגר או עד שתתארס שנינו בפרק מי שמת [דף קל"ט] מי שמת והניח בנים ובנות ירשו הבנים כל הנכסים והם זנין אחיותיהן עד שיבגרו או עד שיתארסו בד"א כשהניח נכסים שאיפשר שיזונו מהן הבנות והבני' כאחד עד שיבגרו הבנות אע"פ שנתמעטו אח"כ ואלו הנקראים נכסים מרובים אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו או עד שיתארסו ונותנים השאר לבנים ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד הבנות ניזונות מהן עד שיתבגרו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים ואע"פ שאמר אדמון שם [דף ק"ה והסוגיא בתו' שם] וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ואומר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ואמר מר [שם בדף קי"ט] כ"מ שאמר ר"ג כן הלכה כמותו מ"מ בזה אין הלכה כמותו אלא כחכמים כי אף אדמון אינו חולק אלא תמה ור"ג שראה דבריו זהו שיש לתמוה וכרבנן סובר סתם התלמוד בפ' מי שמת [דף קל"ט] ובפ' נערה [דף מ"ג] אמר ר' יוחנן עשו האלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסין מועטין משמע שסובר כרבנן בד"א כשהניח קרקע אבל אם הניח מטלטלין הואיל ובתקנת הגאונים הוא שיזונו הבנות מן המטלטלין הרי הבנים והבנות ניזונות כאחד מן הנכסי' האלו המועטין שלא תקנו להם במטלטלין אלא כדי שיהיו כבנים וכן הורו הגאוני' צוו חכמים [בפרק נערה דף נ"ב] שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתינשא בו וזהו הנקרא פרנסה ואם מת האב אומדין דעתו כמה הי' דעתו ליתן לפרנסתה ונותנין לה והלכותיה מפורשות בכתובות [דף ס"ח ופי ר"ה בתו' ופ' נערה בד"ה ומאי דף ס'] ופירש ר"ח ששמין האב לגרע כחה ליתן לה פחות מעישור אבל לא ליפות כחה ליתן לה יותר מעישור נכסים שחושבן אעבורי אחסנתא ומניין אנו יודעין אומד דעתו חוקרין מריעיו ומיודעיו משאו ומתנו וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעתו נותנין לה עישור נכסין לפרנסה, [שם בדף ס"ח] הניח בנות רבות כל שתבא תחלה להנשא נותנין העישור נכסים ושל אחריה עישור ממה ששייר' ראשונה ושלאחרי' ממה ששיירה שנייה ואם באו כולן להנשא כאחת אחר שנטלו זאח"ז העישור ממה ששיירו שלפניה חוזרות וחולקות העישורי' בשוה עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה [שם במיימו' פ"כ דאישות ובהגה שם] לפיכך אפי' בתקנת אחרונים אינו נוטל אלא מן הקרקע לדברי ר"ח ולדברי ר"ש נגבית אף מן המטלטלין [כן פסק לקמן מ"ע מ"ח] ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע אף לר"ח [שם וע"ש בתו' בד"ה מעמלא] ואם רצו האחים ליתן להם מעות כנגד שכירות הקרקע נותנין. עוד מסקינן שם [בדף ס"ט] הבת בעישור זה כב"ח של אחים היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהן מן הזיבורית בשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבוע' ומן הזבורית, [שם] והאחין שמכרו או משכנו קרקע אביהן הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפין כל בעלי חובות מן הלקוחות [בדף ס"ח] מי שצוה בשעת מיתתו אל תפרנסו מנכסי לבנותי שומעין לו שאין זה מתנאי כתובה מסקינן בפרק נערה [דף מ"ג] מי שמת והניח אלמנה ובת מזונות האלמנה קודמין למזונות הבת בנכסים מועטין וכן אם נישאת הבת אינה נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה בפרק אע"פ [דף נ"ו] פסקינן הלכה כר' אלעזר בן עזריה שאומר שאם נתארמלה או נתגרשה מן הנישואים גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא לכונסה גרסי' בפרק נערה [דף מ"ז] ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים האלו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו ופירש רבי שלמה [שם] שזאת הברייתא מדבר' באירוסין וקשה שהרי שונה אותה על המשנה [בדף מ"ו] דנשאת שהיא ברשות הבעל ועוד למה זכה לרבי נתן הלא לא פסק עד שתבא לבית בעלה אלא בנישואין מדבר וטעמא דת"ק שאומדין דעתו של אב שלא הקנה הנדונייא אלא על מנת שתהנה בתו ממנה כמו הבעל והיינו כראב"ע [שהביא לעיל בסמוך] דאזיל בתר אומדנא ורבי נתן אינו הולך אחר אומדנא והואיל וזאת השמועה מדברת בנדוניית חתני' שלא זכו בה נראה לרבי' יעקב [כל הסוגיא מתחילה ועד סוף בתוס' בד"ה כתב דף מ"ז] שאין חייבין לשלם להם ועבד כשמעתיה וכן ר"ח פסק כת"ק והא דתניא בת"כ [בחקותי פ' ה'] ותם לריק כחכם זה המשיא בתו ונתן עליה ממון ולא הספיקו שבעת ימי המשתה עד שמתה בתו הר"ז מאבד בתו ומאבד ממונו התם שאני שכבר נתן וזכה הבעל אמנם רבינו יעקב גזר ותקן לשלם אפי' זכה אם מתה תוך שנה ולא פשטה גזירתו בכל ישראל [ר"פ דף ס"ה].
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ועיקרי המלאכות מפורשות בפ' אע"פ [דף נ"ט] ומה שהיא עושה הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשטן טווה אבל אם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אותה אלא לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים [במסכת יומא דף ס"ו] והטיווי היא המלאכה המיוחדת לאשה שנא' וכל אשה חכמת לב בידיה טוו [פ' מציאת האשה דף ס"ו] דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה המותר לבעלה היה לו ולה ממון הרבה אפי' היה לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה כלל בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה [בפרק אע"פ דף נ"ט] אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה [שם] המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זימה [שם בדף ס"א] וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגה לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלים או תטול מלפניו וכיוצא בדברי' אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני בנו או בפני אביו ומלאכות אלו עושה אותן היא בפני עצמה ואפי' היה לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו ויש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעל בזמן שהם עניים ואלו הן אופה את הפת בתנור [שם בדף נ"ט] [בב"ק דף פ"ב] ועזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים [בדף נ"ט דלעיל] ומבשלת את התבשילין ומכבסת את הבגדים ומניקה את בנה [שם בדף ס"א] ונותנת תבן לבהמתו ולא לפני בקרו ומטחנת כיצד מטחנת יושבת בריחים ומשמרת את הקמח ואם דרכן לטחון בריחים של יד טוחנת [שם] בד"א בעניי' אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראויין לקנות בהם שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופ' ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו הכניסה לו שתים או נכסים שראויין לקנות שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אבל נותנת אותו לשפחה להניק [בדף ס"ד].
האשה כל זמן שהיא מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה דברים שיפין לחלב אמרי' בירושלמי [פ' אע"פ ובאשירי מביאה] ילדה תאומי' אין כופין אותה להניק את שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל להניק את השני תניא בתוס' [פ"ו דכתובות] הרי שרצתה האשה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד [פ' אע"פ דף נ"ט] נדרה שלא להניק בנה הבעל כופה ומניקתו עד שיהא בן כ"ד חדש אחד לזכר ואחד לנקבה. בכתובות [דף נ"ד] אמר שמואל הל' כאנשי גליל דאמרי [במשנה דף נ"ב] אלמנה ניזונת כל ימי מיגר אלמנותה ואין יכולין לסלקה בכתובתה ופסק ר"ח [בתו' דף נ"ד] במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ובמקום שאין מנהג הלכה כשמואל בדיני' ובירושלמי [פ' אלמנה ניזונית] גרסי' דרב יהודא בשם שמואל אמר מוחלת כתובתה דיתומים ניזונות משלהם, [בפ' אע"פ דף נ"ט] האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו ומטפל בו בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל הכירה אפי' הי' סומא [שם בד' מ'] אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הוולד אלא כופין אותה ומניקתו בשכר עד כ"ד חדשי' [כל הסוגי' במיימו' ספ"ב דאישות וע"ש בביאוריו] גרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בהם אבל מעוברת גרושה אין לה כלום.
שלמו כ"ד חדשים וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהא בנה אצלה אין מפרישין אותו הימינה עד שיהא בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו. ואחר השש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו כלום. והבת אצל אמה לעולם כדמסקינן בכתובות ואפי' לאחר שש כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה. ואפילו נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה אצלה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה ואם לא רצתה האם שיהו בניה אצלה אחר שגמלתה אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להם אב והם מטפלין בהן [פרק האשה דף ע"ה].
אין לבעל בנכסי ארוסתו כלום עד שיכנוס וכשנכנס כל הנכסים הידועין לה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואין לה יכולת למכור הפירות ואם מתה בחיי בעלה יורש את הכל ובאושא התקינו [שם] האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירין ללקוהות בד"א בנכסים הידועים לבעל אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת ולא ידע בהן הבעל ומכרה אותן מכרה קיים כר"ש שאומר כן בכתובות [דף ע"ח], שם [דף ע"ט] מוכיח שהאשה שרוצה שתבריח מקצת נכסיה מבעלה וכתבתן לאחרי' קנאו אותם אחרי' אא"כ כתבה לו קנה מהיום ולכשארצה אבל מברחת כל נכסיה לא קנו ואפי' לא כתבה כן וההברחה קיימת שאע"פ שלא קנה הלוקח לא קנה בעל שעשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל ואליבא דר"ש ופסק רבי' יעקב [בתוס' שם כל הסוגיא בד"ה עשאום] באדם המבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשה ולבעל חוב שהשטר קיים וקנאם לוקח מאחר שאם לא קנאם לוקח שיחול השיעבוד א"כ אין לומר שנתכוין להבריח מאחר שעי"כ אינו מוברח הנותן מתנה לאשתו בין שנתן לה קרקע בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע אמרינן בב"ב [דף נ"א] שאין לבעל פירות במתנה זו וכן הנותן מתנה לאשה על מנת שלא יהא הבעל אוכל פירותיה אלא יהיו פירותיה לאשה למה שתרצה אין הבעל אוכל פירות מתנה זו.
עוד שם [בדף כ"א] ת"ר אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן הקטנים ואם עבר וקיבל מן האשה יחזיר לאשה ואם מתה יחזיר לבעלה מן העבד יחזיר לעבד ואם מת יחזיר לרבו פי' רבינו שמואל ונראה בעיני דה"ה אם נשתחרר העבד יחזיר לרבו שהרי היה עבד כשהפקידו אצלו וסתם עבדים גזלנים הם אבל נתגרשה האשה ואח"כ מתה יחזיר ליורשיה דמשנתגרשה אין הבעל יורשה דסתמא לאו גזלנות היא [שם בדף נ"ב] קיבל מן הקטן יקנה לו ס"ת או דבר שאוכל פירותיו וכולן שאמרו בשעת מיתתן פקדון זה של פלוני הוא אם היו בחזקת נאמנים אצל זה שהפקדון אצלו יעשה כמו שצוו ואם לאו יתן ליורשיהם.