מצוה:לא יעבוד כהן טבול יום עד שיעריב שמשו
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.
(ויקרא יא, לב)
קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.
(ויקרא כא, ו)
שהזהיר הכהן טבול יום מעבוד, אף על פי שטהר, עד שיעריב שמשו. והוא אמרו בכהנים "ולא יחללו שם אלהיהם" (ויקרא כא, ו). והעובר על לאו זה חייב מיתה בידי שמים. ולא בא בו כתוב מבואר בתורה אבל הוא מקובל.
וכהן טבול יום ששימש חייב מיתה. ובפרק ט' בסנהדרין (דף פג:) אמרו בפירוש "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו" (ויקרא שם), אם אינו ענין לטמא בעבודה שכבר התבאר, תנהו ענין לטבול יום ששמש, ויליף חלול חלול. ומנו אותו בכלל מחויבי מיתה.
שלא ישמש כהן טבול יום, עד שיעריב שמשו, ואף על פי שטבל וטהר, צריך הערב שמש. לפי שהוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו, שכן פירשו זכרונם לברכה "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" (ויקרא יא, לב) הכתוב קרא לטבול יום "טמא" אף על פי שטבל, עד שיעריב שמשו, אבל מכל מקום אינו טמא כמו שהיה קודם טבילה, כי מתחילה היה ראשון לטומאה, ואחר הטבילה נקרא שני לטומאה (פ"י מהל' אבות הטומאה ה"א). ועל זה נאמר "ולא יחללו שם אלהיהם" (שם כא, ו), שכן בא עליו הפירוש המקובל וכן הוא בפרק תשיעי מסנהדרין (דף פג:), שאמרו שם "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם", אם אינו ענין לטמא שכבר נתבאר (במצוה רעח), תנהו ענין לטבול יום ששמש, ויליף לה התם מחלול "חלול".
משרשי המצוה. לפי שהכהן הוא השליח (יומא יח:) בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתוך מעשיו וקרבנותיו יתרצה האדם לפני בוראו ויכפר עונו, על כן חובה עליו להיות נקי הגוף בתכלית בעת העבודה, ואולי רוח הטומאה לא יעבור לגמרי מעליו עד הערב השמש, וברוך אדון החכמה כי הוא היודע ולא אנחנו עד איזה עת יכשר למי שנטמא לעסק בעבודתו ברוך הוא, והודיענו כי הוא עת בוא השמש לקצת הטמאות.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה שאחד טבול יום מטומאה חמורה, כגון שטבל מטומאת מת וזיבות וצרעת, או מטומאה קלה, כגון טומאת שרץ וכיוצא בה, טעון הערב שמש. וזה הענין הוא בין באדם בין בכלים בין בטומאה דאוריתא או אפילו בטומאה דרבנן צריך הערב שמש. ופירוש טבול יום כלומר, מי שטבל ולא העריב שמשו, זה פירושו בכל מקום. ואם נגע באוכלין ומשקין של תרומה פוסל אותן ועושה אותן שלישי לטומאה, לפי שהוא כשני לטומאה כמו שאמרנו, נגעו הן אחר כן באכלין אחרים אינם פוסלין אותם שאין שלישי עושה רביעי בתרומה, ואם נגע טבול יום באכלי קדש או במשקין עשאן רביעי, כלומר, שפסלן, אבל אין חוזרין הם לטמא אחרים, שאף על פי ששלישי עושה רביעי בקדש, טומאת טבול יום אינה חמורה כל כך שתטמא לרביעי. אבל אם נגע טבול יום באכלי חולין או במשקין הרי הן טהורים, שאין שני עושה שלישי בחולין, כך קבלנו הדברים מחכמינו זכרונם לברכה (סוטה כט.). והנה יתבאר מזה, שאין שלישי שבתרומה ולא רביעי שבקדש מטמאין משקה אחר ואכל אחר, ואין צריך לומר שאין מטמאין כלים, שאדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. וכל המטמאין, בין חמורין בין קלים, משקין היוצאין מהן, כגון רקן ומימי רגליהם דינן כמשקים שנגעו בהן. ויתר פרטיה במסכת טבול יום.
ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בזמן הבית, שהם הוזהרו על העבודה ולהיזהר מהטומאה, ולא הכהנות. ומי שעבר על זה ושמש טבול יום חייב מיתה בידי שמים. ולא בא על חיוב זה כתוב מבאר בתורה, אלא שלמדו חכמים זכרונם לברכה הענין שם בסנהדרין (דף פג:) בגזרה שוה דחלול חלול.
המשך ממצוה ש"ה
טבול יום מנלן? לומדו בסנהדרין [דף פ"ג] מקדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו וגמר חילול חילול מתרומה אם אינו עניין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו עניין לטבול יום. מכאן דקדק רבי' חיים כהן אבי אמי דטבול יום שאכל תרומה במיתה ולא הוצרך לשנותו עם טמא שאכל תרומה מפני ששניהם יוצאים ממקרא א' [שם בדף פ"ג והסו' בתו' בד"ה ויליף] דהכי כתיבי קראי בפ' אמור ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וגו' ומתו בו כי יחללוהו, וכן מחוסר כפורים שעבד תניא שם שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחלל, [שם] ומניין שעבודתו פסולה שנא' וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה והוא הדין לכל מחוסר כפורים, כהן שעבד ואח"כ נודע שהוא טמא אם היית' טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום בנזיר ועושה פסח הציץ מרצה כדאי' בזבחים [דף כ"ג] וכל הזבחים שהקריב נראה ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה כדאי' בפסחים [דף פ'] שהציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח, ואו' בנזיר [דף ס"ג] ובתוספתא [דזבחים] איזהו טומאת התהום כל שאין אדם מכירה אפי' בסוף העולם ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד ולא להרוג שהרי יודע בו זה שהרגו, נמצא המת גלוי אין זה טומאת התהום, נמצא משוקע בקרקעית מערה והמים על גביו וכן היה טמון בתבן או בעפר או בצרורות הר"ז טומאת התהום היה נקבר במים באפילה ובנקיקי הסלעים אינה טומא' התהום פי' שהרי המציץ שם יכול לראות. וכן הציץ מרצה על טומאת הדברים הקרבים שנ' והיה על מצח אהרן את עון הקדשים אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין לר' יוסי במנחות [דף כ"ה] ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה אא"כ הייתה הטומאה דחויה בציבור שהציץ מרצה עליה, וק"ל כר' יהודא שאומר בסנהדרין [דף י"ב] וביומא [דף ז'] שאין הציץ מרצה אלא על מצחו שנ' והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' ולשון תמיד שלא יסיח דעתו ממנו דר' יהודא ור' שמעון הלכה כר' יהודא כדאי' בשבת [דף מ"ו]
וגרסי' ביומא [דף ו'] ומשנה היא בתמורה [דף י"ד] כל קרבן שאין לו זמן קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה שאם לא יקרב היום יקרב למחר וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד כגון פסח וחביתי כ"ג דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ולא כל טומאות הוא דוחה אלא טומאת המת בלבד כדאי' ביומא [דף ו] כל קרבנות הציבור קבוע להם זמן לפיכך כולן דוחין את השבת ואת הטומא' מחמת כל קרבן מהם שיקריב בטומאה אינו נאכל חוץ מן הפסח בלבד כדאי' בפסחים [דף ע"ו] אלא מקטירין ממנו דברים הראוי' להקטרה והשאר הראוי' לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו [שם דף ע"ט] כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבים טמאין למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבין טמאין למת או שהיו אלו ואלו טהורים והיו הכלי שרת טמאין למת ה"ז יעשה בטומא' ויתעסקו בו בין טמאים בין טהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה, [כך משמע שם דף פ'] אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמא שרץ ונבילה וכיוצא בהן לא יתעסקו בו ולא יכנסו לעזרה אע"פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו ונכנסו חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה שלא נדחית אלא בטומאת מת בלבד, ולעולם מחזירין אחר כהנים טהורים אפי' מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותר' בציבו' אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק כרב ששת שאו' כן ביומא [דף ו'] וגם מסקי' שם [בדף ח'] שר' מאיר ור' חנינא סגן הכהנים כולם סוברין דחויה היא בציבור ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שא"א ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה [בפסחים דף ס"ז] ומניין שטומאת מת דחויה היא בציבור שנ' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין ציבור נדחין אלא הטומאה נדחית מפניהם ויעשו הפסח בטומא' והרי מפורש בכתובים כי דבת הקהל אשר לא התקדשו והלוים על שחיטת הפסח לכל לא טהור, ומה הוא שנא' שם כי אכלו את הפסח בלא ככתוב בתורה מפני שעיבר אותה השנה מפני הטומא' שנ' ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות פסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההי' כי הכהנים לא נתקדשו והעם לא נאספו לירושלם, ותניא בסנהדרין [דף י"ב] שאין מעברים השנה לכתחילה מפני הטומאה ועוד אחרת היתה שם באותה השנה שעיבר חזקיה המלך את השנה ביום שלשים של אדר שראוי להיות ראש חדש ניסן ועשה אותו החדש אדר השני ולא הודו לו חכמים לפי שאין מעברין ביום זה כדאמרי' בסנהדרין [שם] ולפיכך בקש רחמים על עצמו ועל שריו שהסכימו עמו שנ' כי התפלל חזקיה וגו' ונאמר וישמע ה' אל חזקיה וירפא את העם שנרצה את קרבנם: