סמ"ג לאו שו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · לאו · שו · >>


מצות לאו שו - לא יעבוד כהן טבול יום עד שיעריב שמשו

המשך ממצוה ש"ה

טבול יום מנלן? לומדו בסנהדרין [דף פ"ג] מקדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו וגמר חילול חילול מתרומה אם אינו עניין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו עניין לטבול יום. מכאן דקדק רבי' חיים כהן אבי אמי דטבול יום שאכל תרומה במיתה ולא הוצרך לשנותו עם טמא שאכל תרומה מפני ששניהם יוצאים ממקרא א' [שם בדף פ"ג והסו' בתו' בד"ה ויליף] דהכי כתיבי קראי בפ' אמור ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וגו' ומתו בו כי יחללוהו, וכן מחוסר כפורים שעבד תניא שם שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחלל, [שם] ומניין שעבודתו פסולה שנא' וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה והוא הדין לכל מחוסר כפורים, כהן שעבד ואח"כ נודע שהוא טמא אם היית' טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום בנזיר ועושה פסח הציץ מרצה כדאי' בזבחים [דף כ"ג] וכל הזבחים שהקריב נראה ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה כדאי' בפסחים [דף פ'] שהציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח, ואו' בנזיר [דף ס"ג] ובתוספתא [דזבחים] איזהו טומאת התהום כל שאין אדם מכירה אפי' בסוף העולם ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד ולא להרוג שהרי יודע בו זה שהרגו, נמצא המת גלוי אין זה טומאת התהום, נמצא משוקע בקרקעית מערה והמים על גביו וכן היה טמון בתבן או בעפר או בצרורות הר"ז טומאת התהום היה נקבר במים באפילה ובנקיקי הסלעים אינה טומא' התהום פי' שהרי המציץ שם יכול לראות. וכן הציץ מרצה על טומאת הדברים הקרבים שנ' והיה על מצח אהרן את עון הקדשים אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין לר' יוסי במנחות [דף כ"ה] ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה אא"כ הייתה הטומאה דחויה בציבור שהציץ מרצה עליה, וק"ל כר' יהודא שאומר בסנהדרין [דף י"ב] וביומא [דף ז'] שאין הציץ מרצה אלא על מצחו שנ' והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' ולשון תמיד שלא יסיח דעתו ממנו דר' יהודא ור' שמעון הלכה כר' יהודא כדאי' בשבת [דף מ"ו]

וגרסי' ביומא [דף ו'] ומשנה היא בתמורה [דף י"ד] כל קרבן שאין לו זמן קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה שאם לא יקרב היום יקרב למחר וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד כגון פסח וחביתי כ"ג דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ולא כל טומאות הוא דוחה אלא טומאת המת בלבד כדאי' ביומא [דף ו] כל קרבנות הציבור קבוע להם זמן לפיכך כולן דוחין את השבת ואת הטומא' מחמת כל קרבן מהם שיקריב בטומאה אינו נאכל חוץ מן הפסח בלבד כדאי' בפסחים [דף ע"ו] אלא מקטירין ממנו דברים הראוי' להקטרה והשאר הראוי' לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו [שם דף ע"ט] כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבים טמאין למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבין טמאין למת או שהיו אלו ואלו טהורים והיו הכלי שרת טמאין למת ה"ז יעשה בטומא' ויתעסקו בו בין טמאים בין טהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה, [כך משמע שם דף פ'] אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמא שרץ ונבילה וכיוצא בהן לא יתעסקו בו ולא יכנסו לעזרה אע"פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו ונכנסו חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה שלא נדחית אלא בטומאת מת בלבד, ולעולם מחזירין אחר כהנים טהורים אפי' מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותר' בציבו' אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק כרב ששת שאו' כן ביומא [דף ו'] וגם מסקי' שם [בדף ח'] שר' מאיר ור' חנינא סגן הכהנים כולם סוברין דחויה היא בציבור ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שא"א ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה [בפסחים דף ס"ז] ומניין שטומאת מת דחויה היא בציבור שנ' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין ציבור נדחין אלא הטומאה נדחית מפניהם ויעשו הפסח בטומא' והרי מפורש בכתובים כי דבת הקהל אשר לא התקדשו והלוים על שחיטת הפסח לכל לא טהור, ומה הוא שנא' שם כי אכלו את הפסח בלא ככתוב בתורה מפני שעיבר אותה השנה מפני הטומא' שנ' ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות פסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההי' כי הכהנים לא נתקדשו והעם לא נאספו לירושלם, ותניא בסנהדרין [דף י"ב] שאין מעברים השנה לכתחילה מפני הטומאה ועוד אחרת היתה שם באותה השנה שעיבר חזקיה המלך את השנה ביום שלשים של אדר שראוי להיות ראש חדש ניסן ועשה אותו החדש אדר השני ולא הודו לו חכמים לפי שאין מעברין ביום זה כדאמרי' בסנהדרין [שם] ולפיכך בקש רחמים על עצמו ועל שריו שהסכימו עמו שנ' כי התפלל חזקיה וגו' ונאמר וישמע ה' אל חזקיה וירפא את העם שנרצה את קרבנם: