מפרשי רש"י על במדבר כו נה
| מפרשי רש"י על במדבר • פרק כ"ו • פסוק נ"ה |
• ב • ד • ה • ט • י • יא • יג • כד • נג • נה • סב • סד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃
רש"י
"לשמות מטות אבותם" - אלו יוצאי מצרים שינה הכ' נחלה זו מכל הנחלות שבתורה שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים כיצד שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ לזה אחד ולזה שלשה האחד נטל חלק אחד והשלשה נטלו שלשה שנאמר לאלה תחלק הארץ חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הד' אלא שני חלקים עכשיו נטלו ד' חלקים
"אך בגורל" - יצאו יהושוע וכלב וכה"א (שופטים א) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה ואומר (יהושע יט) ע"פ ה' נתנו לו את העיר אשר שאל
"מטות אבתם" - יצאו גרים ועבדים
רש"י מנוקד ומעוצב
לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם – אֵלּוּ יוֹצְאֵי מִצְרַיִם. שִׁנָּה הַכָּתוּב נַחֲלָה זוֹ מִכָּל הַנְּחָלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה; שֶׁכָּל הַנְּחָלוֹת – הַחַיִּים יוֹרְשִׁים אֶת הַמֵּתִים, וְכָאן מֵתִים יוֹרְשִׁים אֶת הַחַיִּים. כֵּיצַד? שְׁנֵי אַחִים מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם שֶׁהָיוּ לָהֶם בָּנִים בְּבָאֵי הָאָרֶץ, לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁלֹשָׁה, הָאֶחָד נָטַל חֵלֶק אֶחָד, וְהַשְּׁלֹשָׁה נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה; שֶׁנֶּאֱמַר: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ". חָזְרָה נַחֲלָתָן אֵצֶל אֲבִי אֲבִיהֶן וְחִלְּקוּ הַכֹּל בְּשָׁוֶה, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ"; שֶׁאַחַר שֶׁנָּטְלוּ הַבָּנִים, חִלְּקוּהָ לְפִי הָאָבוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם. וְאִלּוּ מִתְּחִלָּה חִלְּקוּהָ לְמִנְיַן יוֹצְאֵי מִצְרַיִם, לֹא הָיוּ נוֹטְלִין אֵלּוּ הָאַרְבָּעָה אֶלָּא שְׁנֵי חֲלָקִים; עַכְשָׁו נָטְלוּ אַרְבָּעָה חֲלָקִים (ספרי שם; ב"ב קי"ז ע"א).
אַךְ בְּגוֹרָל – יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב; וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (שופטים א,כ); וְאוֹמֵר: "עַל פִּי ה' נָתְנוּ לוֹ אֶת הָעִיר אֲשֶׁר שָׁאָל" (יהושע יט,נ; ספרי שם).
מַטּוֹת אֲבוֹתָם – יָצְאוּ גֵּרִים וַעֲבָדִים (ספרי שם).
מפרשי רש"י
[יח] אלו יוצאי מצרים. דהא "למטות אבותם" כתב לך, ואין זה רק ליוצאי מצרים. והשתא מפני שקשה קראי אהדדי, דהא כתיב (פסוק נג) "לאלה תחלק הארץ", דמשמע לבאי הארץ נתחלקה, לכך צריך לתרץ 'משונה נחלה זו יותר'. והשתא יתורץ הכל; ד"לאלה תחלק" רצה לומר דלהם תחלק הארץ מתחלה, ואחר החלוקה חזר הנחלה לאבי אביהם, דכתיב "לשמות מטות אבותם" יחלקו בשוה. ואם תאמר, מנא לן דהאי "לשמות מטות אבותם" הם יוצאי מצרים, דילמא הם השבטים, ותחזור כל הנחלה אל השבטים, וכל בני שבט יורשים בשוה. ומתרץ בגמרא (בבא בתרא דף קיז:), דכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'", 'ירושה היא לכם מאבותיכם', וליוצאי מצרים קאמר להו. ולפיכך האי "לשמות מטות אבותם" ביוצאי מצרים איירי, דלהם נתן הארץ בירושה. לכך אחר שחלקו הבנים, חזרה הנחלה אל האבות של יוצאי מצרים, כי להם ניתנה הארץ:
וקשה, דאם כן, מי שהיה יתום כשיצא ממצרים, ולא היה בן עשרים, לא לקח. והטעם הוא כי לא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים, ומהיכן יקח הוא, דאבותיו לא היו מיוצאי מצרים. וכן משמע מפירוש רשב"ם, דפירש (ב"ב סוף קיז.) שלא היו הבנים הנוטלים חלק בארץ רק שלוחים להביא הירושה אל אבותם - למי שסובר דחזרה הנחלה לאבותיהם, ואם כן יתום שיצא ממצרים, דלא היו לו אבות, לא לקח כלום. וקשיא, אם כן, מאי פריך בגמרא (בבא בתרא דף קיח.) למאן דאמר לבאי הארץ נחלק מאי צווחו בני יוסף, הלא הרבה יש להם לצווח, דלא לקחו אלא אותם שהיו להם אבות, ואותן בני עשרים שבאו לארץ - ולא היה להם אבות שיוכלו להוריש להם - לא נטלו, ואם כן שפיר צווחו. ויראה, דמקשה אליבא דרבי שמעון בן אלעזר (ב"ב סוף קיז.), דסבירא ליה לבאי הארץ נחלקה, ולא מצאנו דסבר שחזר הנחלה לאבותיהם, ולדידיה פריך:
[יט] חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וכו'. דווקא נקט 'אצל אבי אביהן', דאם תחזור הנחלה אל האחים, היה כל אחד מן האחים חוזר ומוריש מה שירש, ולא היה כאן הפרש, אלא צריך לחזור הנחלה אצל אבי אביהן. והקשה הרשב"א דהוי ליה למתני בתוספתא (ב"ב פ"ז מ"ג) 'שני אחים ואביהם שיצאו ממצרים'. ויש לתרץ, מפני שסמך (רש"י) על הסיפא שאמר 'חזרה נחלה אצל אבי אביהן', ולא הוצרך לומר דבר זה ברישא. ומתחלה נקט (רש"י) 'שני אחים שיצאו ממצרים', כדי שלא תאמר דאיירי באחים באי הארץ, לכך אמר 'שני אחים שיצאו ממצרים', דאותם אחים לא ירשו דבר, דהא לא היו מיוצאי מצרים. אבל הרשב"א מפרש, דלא בעינן כלל שיהיה אבי אביהן מיוצאי מצרים, אלא גזירת הכתוב כשתשוב הנחלה אל אביהן שחולקין בשוה, אף על גב דבעלמא אין הדין כך, כאן מגזירת הכתוב נלמוד שיהיה כך, כן פירש הרשב"ם:
ותימה, אם מגזירת הכתוב, אף על גב שלזה בן אחד ולזה עשרה בנים, כשחוזרין אצל אביהן - דהם אחים - חולקים בשוה, אם כן אפילו אם לא היה לאחד שום בן, רק בת, כשחוזרין אצל האח האחד יחלקו בשוה, דמאי שנא אם חזר לו חלק אחד ולשני חוזרין לו עשרה חלקים - חולקים בשוה, אם כן אפילו אם לא יחזור לו דבר - יחלקו בשוה. ואם כן למה קאמר התם (בבא בתרא דף קיח.) למאן דאמר לבאי הארץ נחלקה לא לקחו בנות צלפחד חלק אביהם צלפחד, רק חלק בנכסי חפר על ידי חזרה, ולמה לא יטלו חלק בנכסי צלפחד גם כן, דכשמחזירין הבנים - בני אחי צלפחד - אל אביהם, יהיה יורש צלפחד גם כן, ומוריש לבנותיו, ולמה קאמר הא דתנן (בבא בתרא דף קטז:) 'בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בארץ' דלא כמאן דאמר לבאי הארץ נחלק, דאפילו למאן דאמר לבאי הארץ נחלק - יהיו נוטלים בנות צלפחד שלשה חלקים. כגון, שהיו בני אחים לצלפחד ובני אחים לחפר, והשתא בני אחים של חפר היו מחזירין אל אביהם, אחיו של חפר, וירש חפר עמו, וחזר צלפחד לירש הימנו, ובני אחים של צלפחד החזירו הירושה לאביהם, וחזר צלפחד וירש עמו. אלא אם יאמר הרשב"א דלעולם מחזירין לחפר ולא לאחי צלפחד, דכיון דחפר הוא אביהם, מחזירין לחפר ולא לאחי צלפחד. וזה תימה לסברת הרשב"א, דכיון שהוא מפרש "לשמות מטות אבותיו" לחזור אל האחים, וכשחזרו אל האחים חולקים בשוה, למה נצטרך עוד לחזור אל חפר, דהוא אביהם. בודאי בשלמא לפירוש רש"י, דאין מחזירין אל אביהן, רק אל אבי אביהן, נוכל לומר כך. אבל לפירוש הרשב"א, שגזירת הכתוב הוא דיחזור לאביהן בלבד, ויליף ליה מן "לשמות מטות אבותיו", אין לנו בשום אופן לומר להחזיר הנחלה אל אבי אביהן:
אך קשיא על פירוש רש"י קושית הרשב"א, דהוי ליה למכתב 'לשמות מטות אבות אבותם', כיון דחזרה נחלה אצל אבי אביהן. ואין זה קשיא, ד"לשמות מטות אבותם" נמי קרי 'אבי אביהן', דהא בעי למימר ד"לשמות מטות אבותם" פירושו שתחזור הנחלה עד השבטים, וכל השבט יחלוק בשוה. רק דכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה". ולפיכך אבי אביהן נמי קרי "אבותם". ולאבותיהן ממש ליכא למימר, דאם כן חזרה למה לי, אלא שהיה חוזר לאבי אביהן:
אבל פירוש רש"י לא יתכן מתוך ברייתא דספרי (כאן), דקאמר שם 'למה זה דומה, לשני אחים כהנים בעיר, לזה בן אחד ולזה שלשה בנים, ויצאו לגורן, זה נטל סאה, וזה נטל שלשה סאין, והורישו אבותיהן, וחזרו וחלקו בשוה'. מוכח דלא היה כאן רק שני אחים, ואין צריך כלל לאבי אביהן:
אבל הפירוש האמיתי, דודאי אין צריך כלל לחזור אצל אבי אביהם, רק לאחים עצמם, ואפילו הכי חולקים בשוה. ואין הטעם משום גזירת הכתוב, דאין זה גזירה, רק הטעם כי ליוצאי מצרים ניתנה הארץ, כדכתיב (שמות ו', ח') "ונתתי אותה לכם מורשה", אבל חלוקת הארץ לא נתן להם, דהא הם לא זכו בה, וחלוקת הארץ נתנה לבאי הארץ. ולפיכך לא חלקו יוצאי מצרים ביניהם הארץ, רק הבנים שהם באי הארץ חלקו, כפי שהיו באי הארץ. ומכל מקום לא היה נשאר כך החלוקה, דאם כן לבאי הארץ ניתנה הארץ, והתורה אמרה "לשמות מטות אבותם", ולפיכך ליוצאי מצרים חזרה הארץ, רק בירור החלוקה היה על ידי הבנים, וחזרה הנחלה לאבותיהן יוצאי מצרים. ושני אחים יוצאי מצרים חלקו בשוה, כיון שלא היה ביוצאי מצרים חלוקה לכל אחד ואחד, אם כן היו שני האחים ביחד זוכים בחלק בניהם, ולא כל אח ואח בפני עצמו, שכיון שלא היה החלוקה ליוצאי מצרים, כאשר חזרה הנחלה לאבותיהן - לא חזרה לכל אחד ואחד מהם נחלתו, שאם כן היה ליוצאי מצרים חלוקה, ולא היה חלוקה כי אם דווקא לבאי הארץ:
ומכל מקום אין לך לומר גם כן שאף שני בני אחים שהיו מיוצאי מצרים, והיו להם בנים באי הארץ, שתחזור הירושה לבני אחים שהיו מיוצאי מצרים, לא לאחים בלבד, דכיון דהטעם הוא שלא היה חלוקה ליוצאי מצרים, ומשום כך חוזרת הנחלה אליהם בשוה, מי יאמר לי שדווקא תחזור אל אחים ולא לשאר בני קרובים בשוה, כגון שני בני אחים או שאר קרובים, דזה אינו, דהא לא אמרינן שלא תחזור לכל אחד ואחד ירושתו בלבד רק מפני שלא היה החלוקה ביוצאי מצרים רק בבאי הארץ, ובזה שהיתה חוזרת לשני אחים ביחד - מקוים בזה שאין להם חלוקה. וכיון שליוצאי מצרים ניתנה הארץ, ראוי שיהיה לכל אחד חלקו כראוי, אך מפני שלא חלקו אותה יוצאי מצרים, לכך לא היה להם חלוקה לגמרי, ודיו שלא היה חלוקה לאחים ביחד וחזרו להם בשוה לאחים, ולא לשאר קרובים:
ועוד, כאשר חזרה הנחלה מבנים באי הארץ אל האבות יוצאי מצרים, ולא היה בהם חלוקה, אין לומר שתחזור הנחלה רק לשני אחים מיוצאי מצרים ולא לרחוקים יותר, כמו ב' בני אחים, שהרי באבות בלבד - שהם יוצאי מצרים - לא היה חלוקה, אבל בבנים - באי הארץ - היה חלוקה, מפני שאין חלוקה ביוצאי מצרים בעצמם. וכאשר חזרה הנחלה לשני אחים, הרי לא היה חלוקה לכל אחד בפני עצמו. לפיכך לא חזרה הנחלה רק לשני אחים, לא לשני בני אחים, שהרי בו בלבד לא היה חלוקה, ומיד בבנו היה חלוקה. וכן כאשר חזרה הנחלה אל יוצאי מצרים, בו בלבד לא היה חלוקה. וכאשר חזרה הנחלה לאחים בשוה, הרי לא היה לו בעצמו חלוקה, ואין צריך יותר:
והשתא יתורץ הכל. ואם היה לאחד מהם בת ולשני בן, לא חזרה חלק נחלה ליוצאי מצרים, ויחלקו האחים בשוה, ותטול הבת חלק אחד, דזה אינו, שכיון שלא היה לכל אחד בן שיזכה בחלוקה במקומו, אין האח מיוצאי מצרים זוכה בשום דבר, ואין לו חלק בארץ כלל. שצריך שיהיה בנו עומד במקומו זוכה בחלוקה, ואחר כך מחזיר אל אביו, וזה לא היה לו חלוקה. כך פירוש ההלכה, והיא באמת הלכה חמורה היא וקשה, ופרשנו אותה בזכות הרחמים. הדברים הם ברורים, ולית בהו ספיקא וקושיא: