מעשה בראשית והאדמתנות/פרק ו
בזה נוכל כבר לגמור את דברינו, כי אין בכוחנו להראות בבירור גמור, למעלה מכל פקפוק וספק, רק על צד המשולל, כלומר, שזמני האדמתנים הם בדותא בעלמא ולא היו במציאות מעולם, מפני שזה עיקר תפקידו של השכל, הנשאר לנו תחת החוש הקדמוני, לברר את צד "המשולל" שבכל דבר של מציאות; אולם מן הנמנע הוא לברר וללבן גם את צד "הַמְחֻיָב" שבהזמן של סיפור מעשה בראשית, כלומר "מהותן" של ששת הימים, אחרי כי יחסר לנו החוש ההוא, שחש אותם והרגישם ואי אפשר עתה לכל דמיון, גם היותר נלהב, לצייר לו אותו הגוון המיוחד בעניינו של מושג הזמן, שהיה נקרא בחוש ההוא בשם "יום". ובכל זאת, כמדומני, שאפשר לנו לתפוס, על כל פנים, שרטוטים אחדים קלושים, דקים מן הדקים, שבוודאי לקחו חלק, בין יתר היסודות לאין־ספרות, בגוון של ה"יום" הטמיר והנעלם ההוא.
מושג הזמן, כפי מה שבארנו, התפתח והשתלם בהתפתחות האדם ובהשתלמותו במלחמת הקיום שלו, עד בואו למדרגת ההשתלמות כפי מה שהוא לפנינו עתה. דבר הלמד מזה, כי היו צורות שונות למושג הזמן, אשר השתנה בכל פעם, פשט צורה ולבש צורה עד בואו לצורתו הקבועה עתה. להצורות האלה היו גבולים מְסֻיָּמִים והינם מְסֻמָּנִים היטב במצריהם, עד שיחשבו למינים שונים זה מזה תכלית השינוי.
והנה סיבת התרחקות מיני היצורים זה מזה הוא רק מלחמת הקיום, כפי מה שבאר זאת, די־באר, דרבין בספריו "מוצאי־המינים" "מוצא־האדם", ואולם סיבת התרחקות מיני הצורת בהזמן, צריכים לחשוב, את חוק סף־ההכרה, הנודע בנפשנות בשם "חׂק וֶבֶּר־פֶכְנֶר", על פי חוק זה, כל הכרה שֶׁתִּמָּצֵא בנפש לא תשתנה להכרה אחרת על ידי תוספת הכרה משהו, מאיזה הרגשה נוספת, עד שתבוא התוספת לגודל מְסֻיָּם, המתערך בכל פעם לגודֶל ההכרה שלפניה, כערך הלוגריתמוס אל מספרו ();[1] ורק אז יוודע לנפש כי יש איזו הכרה חדשה לפניה, הַמְשֻׁנָּה מההכרה הראשונה שהייתה לה עד עתה. ומזה יצא לנו, כי הכרות הנפש אינן מתדבקות, ההולכות ונמשכות ממשהו אחד למשהו שני מבלי כל גבול מְסֻיָּם ביניהן, אך להיפך: הכרות הנפש הן אישיות נפרדות הנגבלות במצריהן ונבדלות היטב זו מזו. וכל אחת ואחת נעשה, כפי מבטא הַמְקֻבָּלִים הַמְדֻיָּק, קומה שלמה בפני עצמה.
והנה אף שאי אפשר לנו עתה לעמוד על אפיין של צורות הזמן האלה, הננו יכולים בכל זאת לדעת את יסודותיהם. צורת הזמן, כפי מה שהיא נודעת לנו כעת, מורכבת היא משני יסודות שונים, הלא המה: הרגע וההמשך. ההמשך בעצמו איננו יסוד פשוט, כי אם הרכבה יוצאת ונמשכת מפעולות כשרונות הנפש היותר גבוהים במדרגות התפתחות־אדם התולדתי. להזמן, בטרם היות האדם התולדתי, היה חסר לו, לפי זה, יסוד ה"המשך" והיה כולו רק "רגעים". כעין דוגמא לאופיו של זמן כזה, הבלתי מובן ואי מִצְטַיֵּר בכלל להאדם התולדתי, אפשר למצוא בנפש הילד מיום שיתחיל לעמוד על דעתו עד היותו בן שלוש שנים לערך. ומזה אפשר לנו לדון גזירה שווה, על פי החוק שהתפתחות היצור הפרטי והתפתחות מינו דומים זו לזו (Ontogenie et Phylogenie), על מציאות מין זמן כזה בטרם היות האדם התולדתי. ומה נפלא שככה נסמנים באמת הימים הנזכרים בסיפור מעשה בראשית שבתורתנו בתור ימים של רגעים, ימים של ויהי "ערב" ויהי "בוקר", כלומר, לא ימים של המשך "יום" ושל המשך "לילה" כי אם ימים של "ערב" ושל "בוקר" בלבד, הדבקים יחד מבלעדי כל המשך זמן אחר ביניהם. ולא עוד אלא שגם הימים בעצמם אין אחד מהם דׂמה לחבירו וגם בינם לבין עצמם אין כל דמיון להם, כי כל אחד הוא מין בפני עצמו ולו צורה בפני עצמה. וכל זה מסכים מאוד עם כל מה שיצא לנו מצד העיון.
מספר מיני צורת הזמן כאלה, שהשתלמו ביחד עם צורות המקום עד שנבקעה הצורה האחרונה לְקַיֶּמֶת ועׂמֶדֶת כיום הזה, אין כל מבוא לשכל לדעת זאת, כי ידיעות כאלה הן רק נחלת החוש לבד ואין לזר חלק בהן, והדבר תלוי בגודל ההרגשות על פי החוק של ובר־פכנר. והחוש שהרגיש אותן, לפי סיפור מעשה בראשית שבתורתנו, מסר לנו כי הן שבע במספר.
א) הכרת ההבדל הראשונה שבין החושך ובין האור ואשר גם עתה הננו רואים עוד, שזאת היא ההכרה הראשונה הבאה לתינוק אחרי הִוָלְדוֹ.
ב) הכרת המרחק שביננו ובין העצמים שמסביב לנו. הכרתו של המרחק הזה חסרה גם כן לאדם, גם היום, בהתחלת הכרתו את העצמים שמחוצה לו, כמו שהננו רואים בניסיון מהעיוורים מלידה בסיבת דׂק שבעיניהם, שכאשר יוסר אחרי כן הדוק הזה על ידי ניתוח הרופאים ויתפקחו, יתראה להם, בזמן הראשון להתפקחותם כמו העצמים שמסביב להם נוגעים הם בעין, מבלי כל אמצעי, ורק אחרי שיתרגלו בהרגשת הראות יתחילו לחוש את המרחק שבינם ובין הדברים שהם רואים.
ג) הכרת ההבדל שבין הים ובין היבשה ועם זה יחד הכרת ההבדל שבין הדומם ובין הצומח.
ד) הכרת העצמים השמימיים, שאי אפשר להשיגם מפני שבאמת הם רחוקים מאוד מאיתנו (ברקיע השמים). הכרה זו היא גם כן אחת ההכרות החסרות לאדם בתחילת הכרתו, כמו שהננו רואים, למשל, בתינוק, כשמראים לו את הירח ואת הכוכבים הוא מושיט את ידו לקחתם או מבקש שיתנום לו.
ה) הכרת היצורים שבמים ושבאויר, כי טבעם, טבע החיים, נבדל מן טבע הדברים הסובבים אותם, שאין בהם טבע החיים.
ו) הכרת היצורים שביבשה ועם זה יחד, הכרת ההבדל שבין בעלי חיים ובין האדם. כי הכרות ה' ו' הן היותר אחרונות – נראה ממה שהפראים מייחסים גם להדוממים חיים ורצון וגם שכל[2].
ז) צורת הזמן האחרונה, הקבועה עד עתה.
פה יש לנו להעיר על דבר נפלא אחד, כי בעוד אשר בייחס למלחמת הקיום של האדם הלך האדם הלוך והשתלם, כי ככל אשר נתבררו לו ידיעותיו ונקבעו תחומיהן המדוייקים, כן ביתר שאת וביתר עוז הייתה ידו על העליונה במלממתו עם איתני הטבע ועם כל אשר מסביב לו; כן להחפך, ביחס הכרותיו את הדברים כמו שהם לעצמם, הלך הלוך והתרחק מן האמת הברורה וכל השגותיו הלכו הלוך והתגשם. – וההכרה היותר אחרונה שלו, שעל פיה השתלם ויצא מתורת החי לתורת האדם, הנה יציאה זו, הנראה לנו כמעלה יתירה ומדרגה מאוד נעלה הייתה ביחס להכרותיו את הדברים כאשר הם, הירידה היותר גדולה; וכפי מבטא ספר בראשית שבתורתנו, הכרתו של האדם את הטוב ואת הרע היא היא שהטרידתו מגן העדן.
- ^ עיין למשל בספרו של וילים ג'מס Text Book of Psychology cap. II.
- ^ צריכים להעיר בדרך כלל, שההכרות של האדם בתחילת הבריאה, שאנו מוצאים דמיון להם בהכרות הראשונות של התינוק, בהכרות העיוורים שנתפקחו ובהכרות הפראים שבימינו, כל הדמיונות האלה עשויים רק בכדי לסבר את האוזן בדרך שהיא עשויה לשמוע ולא יותר, שהרי האדם הזמני כבר יש במוחו רשימות מצורת הזמן הקבועה הבאה לו בירושה, כנודע, מה שהיה חסר לאדם הראשון.