מעשה בראשית והאדמתנות/פרק ד
למען תת ציור יותר נכון והשקפה מדוייקת על כל אשר אמרנו והראנו עד הֵנָּה, כי כל עיקר מציאותם של צורות המקום והזמן הוא רק בְּמׂח האדם לבד, נעקתי בזה מאמרים אחדים מדברי שפנהואיר. נושא חזון באחד ממאמריו על הדבר הזה לאמר: לפני היו מונחים שני דברים, שני גופים כבדים, מחוטבים בסדר נכון ונחמד למראה, האחד היה קרעת זהב ישפה, זר זהב לפיה סביב, וידותיה זהב טהור, והשני – גוף בעל איברים – אדם. אחרי התענגי עונג רב במראיהם החיצוני ביקשתי את המלאך הניצב עלי להרשות לי, לחזור לתוך הדברים האלה פנימה. הוא הרשה לי זה. והנה בקערה לא מצאתי כל עניין חדש להתעניין בו, מלבד לחיצת הַכּׂבֶד ושאיפת חלקי חומר הקערה זה לזה, – שאיפה בלתי מובנת לי, אשר תִּקָרֵא בשפת הטִבְעָנים בשם כוח ההתדבקות וכוח ההקרבות החימית. אולם מה השתוממתי בחודרי פנימה בגוף השני! איזה דבר אבחרה, למען ספר את כל אשר ראיתי! האגדות אודות הענקים והנפילים אינן נפלאות יותר. בתוך־תוכו של הגוף הזה, או ותר נכון, לא בכל הגוף כי אם בחלק העליון ממנו, אשר יִקָּרֵא בשם "ראש", ואשר בחיצוניותו הנהו דׂמֶה לכל יתר הדברים, שיש להן משקל וּכְלוּאִים במקום וכו' וכו' – מה מצאתי שם? שם היה העולם כולו המשתרע במקום לאין קץ, אשר הכל בו ימצא וזמן לבלי קץ ותכלית, אשר בו הכל יתהווה ותמורת־דברים נפלאה מאׂד, דברים אשר יזכירו לנו המקום ואת הזמן וגם –מה שיותר מתמיה מן הכל, – אנכי מצאתי שם נכנס ויוצא – אותי בעצמי!
במקום אחר: על אודות השמש והמזלות וכו' וכו' מבלי עין אשר תראם, ומבלי שכל אשר ישכילם אפשר לדבר במילים, אולם לכוח הַמְצַיֵר וְהַחׂשֵׁב תהיינה המילים האלה קולות ריקים.
במקום אחר: לוּ היה ישן כל אשר בטבע בינה ניצחת וכמו הצמחים לא התעוררו מתרדמתם לעולם, כי עתה, לא היה כל מקום לשאלה על אודות העולם החיצוני.
פה מצאנו לנכון להעיר, למען הרחק כל טעות, כל רעיון וכל מחשבה כזבת, כי כל הדברים האלה והמאמרים השונים, שהבאנום בשם שפנהואיר, וכן, כל המסקנות שהבאנו אותן מחכמים שונים והזכרנו אותן בשם אומרן – אין הכוונה בזה, שהם רק דעת יחיד ויש חׂלְקִים עליהם ומבטלים אותם, או שאפשר, כי באיזה עתיד, קרוב או רחוק, תִּמָּצֶאנָה כל המסקנות האלה לא נכונות, אחרי תגליות חדשות שלא ידענו אותן עד כה. לא מיניה ולא מקצתיה! להיפך, המסקנות האלה וכיוצא בהן, לא היה אדם מפקפק בהן מעולם, הגרעין והתמצית של כל המסקנות האלה שהזכרנו, היו ידועים לטובי הפילוסופים מעולם. עיקר שבחם של האחרונים, מימי קנט והלאה, ואשר על כן יקרא שמם על המסקנות האלה כאילו הם אביהן –הוא, רק, במה שהצליחו לבטא את המסקנות באופן היותר מְדֻיָּק ולהבליטן במבטאים היותר בהירים וברורים עד כי נוכל לנתחן ליסודותיהן שמהם הורכבו ולהוציא מהן גם תולדות שונות, שהיו גנוזות עד כה, מפני אי בהירותן של החוקות האלה. וכדוגמא הזאת עצמה נמצא גם בחכמות הלימודיות: הלימוד הנודע "מרובעי האלכסון וצדדי משולש הניצב" והמפורסם בשם "לקח פתגרוס" לא היה אדם חׂלֵק עליו מעולם, והיה נודע במצרים הרבה קודם פתגרוס, ונקרא על שמו, אך, מפני שהוא מצא את הביטוי היותר נכון להלימוד הזה והראה אותו בהוכחה היותר מדוייקת, עד שהיה באפשר, אחר כן, להוציא ממנו תולדות לאין ספורות, שלא נודעו מקדם.