מעשה בראשית והאדמתנות/פרק ג
והנה ידוע, שכל הדברים אשר יאמר עליהם שהם "גשמים" הם דברים כאלה, התופסים מקום ויש להם תמונות מוגבלות בו ומסומנות במצריהן, וכמו כן כל הדברים אשר יאמר עליהן שהם "חמרים" הם דברים כאלה שמלבד שהם תופסים מקום ויש להם תמונות מוגבלות בהמקום, כל מה שֶׁיֵעָשֶׂה בהם יֵעָשֶׂה בזמן מוגבל וּמְסֻיָּם. ובצרפנו את זה להאמור מקודם יצא לנו, מאליו וממילא, כי הגשמיות והחמריות רק ממחשבות האדם וציורי תוצאותן, וההבדל ביניהן ובין כל יתר ציורי מחשבות האדם ודמיונותיו הוא רק בזה, כי בכוד שכל דמיונות האדם תלויות הן ברצונו של האדם, ברצותו יעמיד אותם לפני עיני רוחו כמו חי וברצותו יסירים מלפנייו, הנה הציורים האלה יצטיירו בעל כורחו, בין רׂצֶה ובין אינו רׂצֶה, מפני שהתפתחות האדם והשתלמותו, בהצלחת קיום פרטי המין, נטו פתאום מן הדרך, שהתוו להן מקודם, בהוספת חוש אחד על החושים המצויים לכל בעלי החיים, ופנו להן על דרך הציורים האלה. והם, הציורים האלה, לקחו חלק גדול במלחמת הקיום שלו, עד ששבו להיות לו כאיברי־המלחמה, הציפורניים, השיניים והקרניים וכל כיוצא בהן, שישנן לכל יתר בעלי החיים. הִתְכּוְּנוּתוֹ המדוייקה של האדם בחלקי הזמן ובגבולות המקום, היא היא שנתנה לו היתרון במלחמתו על קיומן עם היצורים החיים ועם היסודות הדוממים, ועל כן נקלעו בכל חזיונות רוחו ונקשרו בקשר אמיץ, באלפי נימים ומיתרים בכל תהלוכות חייו, והינם עתה קבועים בדעתו ובלתי מתפרדים ממנו עוד. ומיום החלו לחשוב ולהתבונן על האופן הזה והתכונה הזאת, שהננו מוצאים אותו כיום, מאז נקבע גם ציור העולם בכלל, רק על פי ציור החומר והגשם ואופן אחר לא ידע ולא יוכל לְצַיֵר לו. ולא עוד, אלא, אף כל מה שֶיְצַיֵר לו מכל אשר עבר על העולם ועליו בעצמו, טרם נקבעו בו כל הרגשותיו בדמות הגשם והחומר, לא יוכל לְצַיֵר אותם עתה, כי אם באותו הדמות עצמו, ממש "כמו החולה במחלת הירקות, שגם כל זכרונותיו, שיעלו על ליבו מהעבר, מקבלים את צבע הירקות, כפי שמצטיירים לו הדרים המתקבלים בחושיו זה עתה. וכבר נודע בזה המשל הידוע של הרמב"ם במורה־נבוכים [פרק ע"ב לראשון].
מאליו מובן, כי כמו, שאם צִיֵר לו האדם כעת את כל ההרגשות, שהנהו מרגיש עתה, מבלעדי צורות המקום והזמן, אז היו הציורים האלה נחשבים באמת רק לדמיונות לבד וציורי שווא, ולא היינו יכולים לייחס להם כל מציאות בפׂעל, אחר שבאמת כל ההרגשות שהאדם מרגיש בעת החיה, הוא מרגיש אותם אך בצורות המקום והזמן, לא באופן אחר, אשר על כן כל ציור אחר מההרגשות האלה הלא אך מְדֻמֶה או הפשטה גרידא; כן הוא גם להיפך: כל מה שֶיְּצַיֵּר לו האדם היום בצורות המקום והזמן, מכל אשר עבר עליו בעצמו ועל העולם כולו, טרם נחלטו בו הצורות האלה להיות לחוק ולא יעבור לכל הרגשה, הנה כל ציורי הרגשות כאלה הם רק בדותה ולא יותר, אחר שהוא מְיַחֵס את הצורות להרגשות כאלה, שהיו בטרם נתהוו הצורות ובטרם באו לכלל מציאות.
ואולם באמת לא נקבעו הצורות האלה בחושי האדם בבת־אחת במלואן ובצביונן, כי אם, כפי מה שתורנו הנפשנות, בהתפתחות ובהדרגה מְרֻבָּה: מתחילות משרטוטים דקים, קלושים ומטֻשׁטשׁים עד שמכלות בצורות עבות, ברורות ומסמנות היטב במצריהן, ולכל מדרגה ומדרגה, בהתפתחות צורות המקום והמזן, מְכֻוָּן כנגדה, לכל ההרגשות המתקבלות מכל אשר מסביב, ציור אחד, בגון מְיֻחָד לו לבדו. ואשר על כן, כל המערבב את הצורות ונותן תחת צורה מטושטשת, צורה ברורה ומצויינת, או להיפך, הרי זה בדאי וכבר אין לו לזה, ידיעה נכונה מההרגשות, כפי שנתקבלו באמת בחושי האדם, וכפי שהרגיש אותם האדם בהיותו בהתפתחותו במדרגת הצורה המטושטשת, או להיפך. להאמת אין כל הבדל והפרש: גם אם יצייר האדם את ההווה, או במילים אחרות: גם אם יצייר את ההרגשות בצורה מטושטשת תחת הצורה הברורה, שיש להן, וגם אם יצייר אותן בצורה ברורה, תחת הצורה המטושטשת, שהייתה להן אז, בהתקבלן בחושי האדם, שני הציורים האלה גם יחד, הינם שווא ושקר, שניהם כאחד, פיגול הם, לא יֵרָצוּ להאמת. ולא עוד אלא שבעיקרו של דבר יש יתרון רב להצורה, שיצייר את ההווים עתה, (צורה גשמית ברורה ומסֻיֶּמֶת) בציורו של העבר (שרטוטי הגשמיות לבד וכמעט שֶיֻכְּרוּ) מאשר להיפך. כי לפי, שצורת העבר, בטרם נתעבתה הצורה ונקבעה החומריות הגמורה והגשמיות הברורה, הייתה קרובה בכלל, לעצם הדברים, כמו שהם לעצמם, כנו שהם נִתָּנִים בהחושים, בלי כלח ובלי שרק, הלא מבואר מזה, שציור ההרגשות בצורת העבר קרוב יותר אל אמיתת הדברים הַנִּתָּנִים לנו בהרגשה, ושאותם אנחנו רוצים להכיר ולדעת, עך פי אותן ההרגשות, שנקבל מהם בחושינו. ולכן מובן מעצמו, כי כל מה שמתקרב ציור ההרגשות אל מהות עצם הדברים, הַנִּיתָּנִים לנו בההרגשה, במידה כזאת, מתקרבים אנחנו יותר ויותר אל האמת המתבקשת, הלא היא, ידיעת עצם הדברים והכרתם, כפי מה שהם לעצמם. ואולם מצד אחר, קלות הבנת המתקבל בהרגשותינו, בהירות המושגים, הקפת כלל העניין וקביעותו בזכרוננו, כל אלה הינם מתקרבים רק אז, לתכלית שלמותם, כאשר נְצַיֵּר את הרגשותינו בצורות המקום והזמן בהתפתחותן היותר אחרונה וְהַהׂוָה עתה, לפי שרק הצורה של אותה התפתחות קבועה עתה בשכלנו ורק על פיה פּׂעל השכל וְתׂפֵס את הרגשותינו, וכפי רׂב השימוש בה, כן תקל הפעולה על פיה.
דבר הלמד מעניינו, כי האמת וקלות־ההבנה מתערכות זו לזו בערך מְהֻפָךְ בכמותן והן שני קוטבי התבונה האנושית, המתנגדים זה לזה כצפון אל תימן, כי כל מה שיתקרב ציור איזה דבר אל אמיתת הדבר ההוא כן תכבד הבנתו וכל מה שיתקרב הציור אל קלות ההבנה, כן, על פי אותה המידה, יתרחק מאמיתת עצם הדבר. הא למה הדבר דּׂמֶה? להתנועה בעולם הטבע; התנועה הישרה לצד אחד, על אופן אחד שווה, היא קלה הרבה ואיננה מצטרכת לכל בזבוז עבודה, כי תתקיים מאליה, בעבור חוזקת ההתמדה (inertio), אכן לעומת זה, הִנֶּהָ רחוקה מן המציאות, כי אין בטבע תנועה ישרה, על אופן אחד שווה, מבלי כל שינוי וחילוף. וכן היא גם קלות ההבנה, הנוסדה על התמדת הציור והתדמותו אל עניינים אחרים, קרובים אליו בתכונתם. אמנם התבונה האנושית תקלט ציור כזה בנקל מבלי כל עבודה ויגיעת הבשר וְהַמּוחַ כפי רבות הפעמים שהיה לה עסק בכיוצא בו. אכן, על ידי זה עצמו, היא מתרחקת מן האמת הטהורה שאין עיקרה השוואת הדברים השונים והתדמותם אל מה שקדם להם, כי אם ידיעת כל דבר ודבר כאשר הנהו, מבלי כל חסרון ויתרון.