מלבי"ם על שמואל א כח

<< · מלבי"ם · על שמואל א · כח · >>

(א) השאלות (א) מ"ש כי אתי תצא ולא כי תצא אתי. והשיב לכן אתה תדע, מלת אתה מיותר. והשיב לכן שומר לראשי אשימך, למה הגמול הזה דוקא?: "כי אתי תצא". ר"ל לא תצא בין אנשי החיל רק תצא אתי (כי סביב המלך הלכו הכרתי והפלתי לשמרו בין מני צר בין מאנשי חילו בל ימרדו בו, ולרוב היה בוחר לזה אנשי חיל מארץ אחרת שלא ישתתפו עם אנשי חילו במרד, כמו שנהרגו מלכי ישמעאל כנודע). ולא רצה שילך עם החיל, באשר חשש שלא ירצה להלחם עם ישראל, או שירא שפלשתים לא יאמינו בו, לא כן לשמור את ראש המלך בזה באמונתו ובגבורתו:

(ב) "ויאמר דוד". באשר הבין כוונת אכיש (ובאמת היה זה טוב בעיניו, כי לא היה בדעתו ללחום נגד ישראל), עשה א"ע כאילו אינו מרגיש, והשיב לאמר "לכן אתה תדע את אשר יעשה עבדך", ר"ל לא תצטרך לדרוש מפי השמועה רק תדע בעצמך את הגבורה אשר אעשה: "ויאמר אכיש". בא להוציא מלבו שלא יחשוב שזה מהיותו בלתי מאמין לו, רק בהפך, כי יהיה כל הימים שומר לראשו בגודל בטחונו בו:

(ג) השאלות (ג) הלא כבר נזכר למעלה ולמה כפל פה שנית מיתת שמואל? היל"ל ויספדוהו ברמה ובעירו, לא ויקברוהו. מ"ש שהסיר את האובות היה מקומו יותר ראוי בסוף פסוק ו':

""ושמואל מת"". כבר הוזכר זה (למעלה כה) במקומו שמת ונספד ונקבר? אמנם הזכיר זה פה שנית מצד ארבעה טעמים, א] אמר ""ושמואל מת"", ומצד זה "ושאול הסיר את" "האובות" כו' "מן הארץ", כי בחיי שמואל לא פנה לזה כי מי סכל ידרוש אל המתים בעת שחי הרואה שהגיד לכל אחד כל משאלותיו, וגם כי בימיו היו נביאים רבים שהיו מגידים כל חפץ, אבל במות שמואל נסתם חזון ופסקה הנבואה, ויחלו העם הרוצים לדעת ההוה או העתיד לדרוש באוב וידעוני, ועי"כ התעורר שאול לבערם מן הארץ (ועז"א "ויקברהו" "ברמה ובעירו", שהגם שלפי הפשט מ"ש "ברמה ובעירו" מוסב על ויספדו אותו שספדו "ברמה ובעירו", בכל זה ממה שכתוב ויקברוהו "ברמה ובעירו" משמע גם כן שקברו אותו במקומות האלה, וזה יצדק ג"כ מצד המליצה, שאם לא היה נסתם חזון במותו היה נחשב כי חי, כי עדן היו שואבים מי הנבואה מדליו, והגם שיקבר גופו בעירו, לא נקבר ברמה כי שם חי מצד שפעו הנוזל שם, אבל ע"י שפסק השפע קברוהו גם ברמה, ר"ל שפסק ממציאות גם שם). ב] ושמואל מת ומצד זה "ויקבצו פלשתים למלחמה", שתחלה התיראו מפני כחו של שמואל (אף שהיה דוד בתוכם), ועתה סר צל ישראל, ג] ושמואל מת ומצד זה "וירא שאול וירא ויחרד לבו", שעד עתה היה נכון לבו בטוח בזכות שמואל. ד] ושמואל מת "וישאל שאול בה' ולא ענהו" וכו', ואם היה חי היה שואל את שמואל ולא הוצרך לבעלת אוב שתעלה את שמואל מקברו:

(ד) "ויקבצו פלשתים". הקדים ארבע סבות שהניעו את שאול לדרוש באוב, א] ושמואל מת כנ"ל. (סבה ב') שפלשתים התקבצו וחנו בשונם שהוא בא"י, והוא לא ערב לבו להתקרב אל מחניהם רק חנו בגלבוע:

(ה) (סבה ג') שכאשר ראה מחנה פלשתים התירא מאד, וראה כי לבו החרד מנבא לו רעה:

(ו) השאלות (ו) איך אמר בד"ה ששאול מת על שלא דרש בה', הפך הנאמר פה שדרש ולא ענהו ה'?: (ח) למה לא אמר תיכף שתעלה את שמואל?:

(סבה ד') ששאל בה' ולא ענהו: "גם בחלומות" וכו'. הנה בדברי הימים (א' י, יד) אמר וגם לשאול באוב לדרוש, ולא דרש בה' וכו', ופה אומר ששאל בה'? כי יש הבדל בין שאלה ובין דרישה, הדרישה הוא שדורש ומבקש את ה' בכל לבו ובתפלה, ואם היה עושה כן היה מעביר הגזירה (עכ"פ לפי שעה) והיה נענה, אבל הוא לא דרש רק שאל דרך שאלה לבד. והמופת לזה מצד הסדר, ששאל תחלה "בחלומות", ואח"כ "באורים", ואח"כ "בנביאים", והיה לו להתחיל לשאול "בנביאים" שהם שואבים מן המקור, ואחריהם האורים שהוא רק הופעת רוח הקדש, ואחריהם החלומות שהיא מדרגה קלה. וזה מפני שלא הכין לבבו לדרוש את ה' והתחיל בדבר הקל הרחוק מן הקדושה שא"צ הכנה כ"כ, וז"ש גם בחלומות וכו':

(ז) "ואדרשה בה". משמעות הלשון שתחלה לא היה דעתו לשאול באוב עצמו (שהנשאל באזהרה) רק רצה שהאשה תשאל, והוא ידרוש בה לדעת מבוקשו מן האשה לא מן האוב, וחשב שבזה לא הזהירה התורה. רק אח"כ ע"י שהתחיל שמואל לדבר אליו נסתבב ששאל באוב עצמו:

(ח) "ויתחפש". הערים לבל תכירהו, א] ששנה מלבושיו. ב] "וילך הוא ושני אנשים עמו", שאין דרך המלך ללכת עם שני אנשים לבד. ג] "ויבאו אל האשה לילה", ואין דרך המלך ללכת בלילה. ד] שלא אמר תיכף שרוצה להעלות את שמואל, שאז תבין שאינו הדיוט, שלא יערב ההדיוט את לבו להעלות הנביא:

(יב) השאלות (יב) כל אנשי לב התפלאו איך תשלוט אשה בכשפיה על נפש הנביא להורידה מצרור החים ע"י הקסם, ולדעת ולהגיד עתידות ע"י הכרח הכישוף?:

"ותרא האשה". המפרשים האריכו בדבר הזה מאד, באשר יפלא איך יצוייר שאשה בכשפיה תמשול על נפש הנביא הצרורה בצרור החיים ממעונה להיות כאוב מארץ קולה? ויאמר הגאון ר' שמואל בן חפני שכל מעשה האוב היה דבר כזב והתולים. ויאמר הרלב"ג שהיה מפעולת כח הדמיון. וכ"ז לא יכילו הכתובים האומרים שהיה הדבר ממש, ושנבא לו מה יהיה למחרת, ומי ימלוך אחריו. ויאמר רב האי גאון ורב סעדיה שלא האשה החיתה את שמואל רק הבורא החייהו למען יודע לשאול העתיד לבוא עליו ועל ביתו. ואם היה כן מדוע לא ענהו באורים ובנביאים? ויאמר מהרי"א ששד התלבש בגופו של שמואל, והוא אשר קראוהו הכתובים בשם שמואל מצד גופו. ויאמר בעל עקדת יצחק שהיא התחילה בפעולה, ועי"כ התעורר שמואל מעצמו לא ע"י הכרח האוב. אולם למה לנו הדחוקים העצומים האלה, הלא חז"ל באגדותיהם ספרו מעשה אוב שהיה נוהג עדיין בימי חכמי המשנה והתלמוד, והעידו שהיה בכחם להעלות הנפשות מקבריהם ממש, ואמרו שהמעלה רואהו והנשאל שומע את קולו, ואמרו שאם הנשאל הוא הדיוט עולה וראשו למטה ואם הוא מלך עולה כדרכו, וכ"ז ספרו מצד שהיתה המלאכה הזאת נודעת, נוהגת בימיהם, וידעו כל סגולותיה. אולם אשר תתפלא איך ימשול הכישוף על נפש הנביא, כבר בארתי בדרוש מיוחד, כי הנשמה הנאצלת מלמעלה היא תסתלק תיכף במות האדם ותשוב אל האלהים אשר נתנה. אולם הנפש ההיולאנית המתהוה עם הגויה היא לא תסתלק עד כלות הגויה בקבר אחר י"ב חדש, כמ"ש (שבת קנב ב) כל י"ב חדש היא עולה ויורדת, כי יש לה קשר עצמי עם הגויה, וכל עוד שלא נעשה בה מלאכת האלכימיאה ע"י הצירוף והזיכוך שיבלה הגוף ויתפרדו חלקיו, עדיין היא למטה ויש כח להאוב למשול עליה, ויש לה כח להגיד עתידות ע"י פעולת הקסם, ובכ"ז נשמת שמואל העליונה בכבודה תעמוד לפני ה' בארצות החיים, כי רק הרוח שהוא דבוק עדיין עם הגויה, האוב שליט ברוח לכלוא את הרוח ע"י הקסם. וז"ש ותרא האשה "את שמואל ותזעק", שראתה שעלה כדרכו וידעה שהנשאל הוא המלך, לכן אמרה "למה רמיתני ואתה שאול":

(יג - יד) "אלהים ראיתי". שבזה שראתה אותו עולה כדרכו כדרך הרוחנים הרגישה שהוא המלך כנ"ל. וחז"ל אמרו שעלה משה עמו, ר"ל שאחר שכל הנביאים קבלו ממנו יש להם חלק מה מכחו, וכח זה שהיה ברוחו עלה עמו, והיא שהשיגה זאת בדרך התגשמות ראתה שנים עולים. ועז"א "איש זקן עלה", כוונה על משה שהיה זקן בן ק"ך. "והוא", ר"ל שמואל, "עטה מעיל":

(טו) "ויאמר". כבר בארנו ששאול לא היה דעתו לשאול האוב עצמו, רק ע"י שקם והשתחוה התחיל שמואל לדבר אליו: "ויאמר" שאול צר לי מאד. חשב ג' דברים, א] "שפלשתים נלחמים בו". ב] "שה' סר מעליו", הוא רוח אלוה שהיה עליו, כמ"ש (שופטים יד, ו) ותצלח עליו רוח ה', רוח גבורה ואומץ הלב אשר חלף ממנו, שעי"כ חרד לבו. ג] "ולא ענני עוד", שזה סימן רע לו (וחשב הסדר נביאים וחלומות, שבוש לאמר שהקדים חלומות לנביאים, שזה מורה על התרשלו מדרוש בה' (כנ"ל ו), וכן לא הזכיר אורים כי בוש על הריגת עיר הכהנים כדברי חז"ל בפ"ק דברכות), ומצד זה "ואקראה לך" וכו':

(טז) "ולמה תשאלני". הלא מן הג' דברים שאמרת היה לך לדעת התשובה. כי מ"ש וה' סר מעלי, התשובה היא, "וה' סר מעליך", ועי"כ "ויהי ערך", ר"ל ניתן הויה וקיום אל המעורר אל מלכותך שהוא דוד (כמ"ש למעלה ט"ז ותצלח רוח ה' על דוד ומעם שאול סר):

(יז) השאלות (יז) היל"ל ויעש ה' לך. למה כפל על כן עשה לך ה' היום, שהוא למותר? ולמה כפל גם את מחנה ישראל יתן ה'? ולמה אמר למה תשאלני, הלא זה רצה לדעת?: "ויעש". (על הב') מ"ש ולא ענני עוד גם בנביאים וכו', התשובה היא, כי ה' יענה ויודיע הגזירה השמימיית משני טעמים, א] שאם עדיין יש תקנה בתשובה יודיעהו כדי שיתן על לבו לשוב ותתבטל הגזירה, וזה לא שייך פה שהובטח המלכות לדוד, והגם שאתה תיטיב מעשיך, א"א שישנה את הטוב שהובטח לדוד, וז"ש "ויעש ה' לו" (ר"ל לערך) "כאשר דבר בידי ויקרע" וכו' "ויתנה לרעך לדוד", וזאת א"א להשתנות. (טעם ב') שיודיע את הגזירה כדי שידע מאיזה חטא נגזר עליו, וגם זה אין צריך פה כי החטא ידוע לך, והוא:

(יח) "כאשר לא שמעת בקול ה'" וכו' "בעמלק על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה". וא"כ כבר ידעת הסבה שבעבורה נענשת, כמ"ש ויעש ה' כאשר דבר בידי, וא"כ לא היה שום צורך שיענה אותך:

(יט) "ויתן". (על הג') מ"ש ופלשתים נלחמים בי, התשובה היא כי "יתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים", באשר נשתתפו בחטא, כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר והיה להם למחות ביד שאול אחר שהודיעם פקודת הנביא. עד כאן דבר אליו לאמר למה תשאלני, התוכח על שהרגיז אותו להעלותו בחנם. עתה בא להודיע לו עקר שאלתו, א"ל דע כי נגזר העונש, ומחר הוא זמנו, בין עליך, כי "מחר אתה ובניך עמי". בין על ישראל, כי "גם את מחנה ישראל יתן ה'" (מחר) "ביד פלשתים":

(כ) "ויפל". א] מצד החרדה, שעז"א "וירא מאד". ב] מצד "שלא היה בו כח" כו':

(כא) "הנה שמעה". ר"ל, א] שמעתי במקום סכנה ויראת המלכות: "ואשמע את דבריך". להעלות נביא קדוש ה':

(כב) "ועתה". ראוי שתשמע ג"כ בקולי לאכול, ב] ראוי שתעשה זאת למען ויהי בך כח כי תלך בדרך: