מלבי"ם על שמואל א כה

(א) השאלות (א) למה שינה דוד אז את מקומו אחרי מות (שאול) [שמואל]?:

"וימת שמואל " וכו'"ויקם דוד". כל ימי חיי שמואל לא נגלה הדבר ששמואל משח את דוד כי ירא מלגלות, כמ"ש (למעלה יו, ב) ושמע שאול והרגני, ובמות שמואל נתגלה הדבר, או ע"י שמואל עצמו לפני מותו או ע"י תלמידיו אחרי כן, ולכן הוסיף דוד להתירא משאול, ובעוד עסקו בהספדו של שמואל הלך למדבר פארן:

(ב) השאלות (ב) למה האריך בספור מקום נבל ומקום מעשהו ומעלליו?:

"ואיש במעון". זה הוצעה להגדיל פחיתות נבל, שלא תאמר שלא היה מכיר את דוד, אמר שהאיש יושב במעון ששם התהלך דוד במדבר מעון, ורק "מעשהו" היה "בכרמל". ב] שלא תאמר שלא היה ביכלתו, אמר שהאיש גדול ולו עושר רב, ובפרט שהיה בגזוז את צאנו שלפי מרבית הצאן גדלה המשתה ולא קצרה ידו:

(ג) "ושם האיש". האיש היה מפורסם לרוע מצד שמו "נבל", אבל אשתו היתה נודעת לשבח. וספר כי כשמם כן היו מעשיהם, האשה היתה שלמה בין במעלות הנפשיות "טובת שכל", ובין במעלת הגוף "ויפת תאר". "והאיש" היה "קשה", בטבעו. "ורע מעללים", בתכונותיו המוסריים (שזה גדר שם מעלל על פעולה יוצאת מתכונה מוסריית, כמ"ש בכ"מ). והנה מי שהוא קשה בטבעו ואינו רע מעללים, יעשה לפעמים טוב מצד המוסר והצדק. ומי שהוא רע מעללים ואינו קשה בטבעו, יעשה לפעמים טוב וצדק מצד התפעלות טבעי, כמו מצד הרחמים על הדרך, או מצד היראה, כמו שהיה ראוי פה שיתירא נבל מדוד, או שירחם על הנערים. אבל מצד שהיה קשה הטבע ורע המעלל, לא היתה בו תקוה. והטעם שדוד בטח בו לשלוח אליו, אומר, א] "והוא כלבי", מצד היותו ממשפחת כלב מיהודה שהם שבטו של דוד:

(ד) ב] "וישמע " וכו'"כי גזז". וחשב כי בעת שמחתו ייטב לבו להטיב:

(ה) "ושאלתם". פייס אותו מצד שלשה ענינים, א] מצד כבוד דוד השולח לברכו, ועז"א "ושאלתם" "לו בשמי לשלום". ובאר להם איך ישאלו שלומו:

(ו) "ואמרתם כה לחי". כה תזכה לחיים בשנה הבאה: "ואתה שלום". כלל שלשה שלומות שבהם יצלח האדם, א] שלום עצמו, וזה "ואתה שלום". ב] שלום ביתו, וזה "וביתך" "שלום". ג] "שלום" קניניו והנלוים אליו, וזה וכל אשר לך "שלום":

(ז) השאלות (ז) וכי מגיע להם שכר בעבור שלא גנבו ולא עשקו?:

"ועתה". (ענין ב') באו אליו מצד החיוב, א] אחר שהמשתה הזאת הוא בעבור הרועים והם בכלל הרועים, כי הם היו עקר בשמירת הצאן, וז"ש "ועתה" שמעתי כי גוזזים לך, עתה הנה השגחנו שלא יגיע לך נזק מאתנו כדרך יתר אנשי מלחמה, אף נזק כל שהוא בדברים, וז"ש "לא הכלמנום". ב] שגם הגיע להם תועלת ע"י "שלא נפקד להם מאומה", כי שמרנום מלסטים ומחיתו טרף, וע"ז העיד עדים את הרועים בעצמם. וז"ש:

(ח) "שאל את נעריך" וכו'. (ענין הג') באו אליו מצד החנינה והחסד, וז"ש "וימצאו הנערים חן בעיניך" אחר "שבאנו על יום טוב", שראוי לחונן את כל השואל חסד ביום ההוא. ומצד ג' טעמים האלה "תנה את אשר תמצא ידך", ר"ל כמסת כח ידך ונדבתך לבד:

(ט) השאלות (ט) מהו וינוחו?:

"ויבואו נערי דוד וידברו" וכו'. גם זה הוצעה להודיע פחיתות נבל, א] שאחר שספר מהות השליחות שהיו דברי ריצוי ותחנונים ולא היה בם שום דופי שבעבורו יבזה אותם ויחרפם, הקדים לבל תחשב שהנערים שינו את הדברים, עז"א כי דברו "ככל הדברים האלה" בלא שינוי. ב] בל תחשב שדברו זאת "בשם" עצמם ולכן עט בהם, עז"א כי דברו "בשם" "דוד". ג] בל תאמר שאח"כ הוסיפו דברים שבעבורם עלתה חמתו עליהם, עז"א "וינוחו", ולא דברו אח"ז מאומה:

(י) השאלות (י) מה זה מענה על בקשתה?:

"ויען נבל " וכו'"מי דוד". נגד מה שאמרו שבאו בשם דוד וכבודו, השיב "מי דוד" ומי בן ישי, ר"ל אינו חשוב לא מצד עצמו, ולא מצד אבותיו, שלא נודע בשם, רק כל הנודע ממנו הוא שהוא אשר הרים יד במלך ומצד זה הוא מפורסם, ומצד זה יעוז לדבר עתק. אבל זה היה חידוש בימי קדם שלא נמצא מעיז ומורד, לא כן "היום שרבו עבדים" "המתפרצים", ואין זה חידוש, ור"ל שדוד זה לא נודע בשם אף מצד יתרון רעתו שהוא מורד במלכות, שגם זה אינו חידוש עתה: (יא) "ולקחתי". ונגד מ"ש שיתן להם מצד החנינה כי על יום טוב באו, השיב שהוא לא הכין המשתה רק לגוזזיו לא לאנשים זולתם, וז"ש "ולקחתי" "את לחמי " וכו'"ואת טבחתי" "אשר טבחתי" (רק) "לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה", הם יאכלו וגוזזי ירעבו. ועל מה שתבעו מצד החיוב לא השיב מאומה, כי התנכר אליהם כמ"ש אשר לא ידעתי אי מזה המה:

(יב) "ויהפכו". לא טעמו אצלו מאומה רק הלכו לדרכם:

(יג) "חגרו". דוד חשב א"ע כמלך, אחר שנמשח עפ"י נביא ואחר שנטו אליו רוב יהודה, ורצה לדונו כדין מורד במלכות בית דוד שחייב מיתה. וחז"ל אמרו שדנו דיני נפשות, ולכן התחילו מן הצד כמ"ש חגרו איש חרבו, שמי שחגר חרבו גלה דעתו שמחייב אותו מיתה, ודוד חגר חרבו לבסוף כי הוא היה ראש השופטים כפי הדין:

(יד) "הנה שלח". ספר לה, א] מה שחטא נגד דוד, ששלח "מלאכים" (גדר שם מלאך הוא ההולך בשליחות של כבוד דרך כבוד), והשליחות היה "לברך את אדנינו". והוא לא די שלא קבלם בכבוד, כי "ויעט בהם" והפריחם בבזיון וקצף:

(טו) "והאנשים". ב] שהיה חייב להם גמול מצד החיוב, שהאנשים היו "טבים לנו מאד", א] שלא קבלנו מהם נזק, עז"א "ולא הכלמנו". והנה הרועים לפעמים ירעו ולפעמים ירבצו, ר"ל שיאספו הצאן אל הגדרות בעת כלות המרעה, אמרו הנה בעת הרביצה שהיו הצאן בגדרותיהם ואנחנו לבד בשדה, שאז לא היו הצאן צריכים לשמירה, שעז"א "כל ימי" "התהלכנו אתם בהיותנו בשדה", אז לא קבלנו נזק לא בדברים "שלא הכלמנו", ולא בממון "שלא פקדנו מאומה":

(טז) השאלות (טז - יז) למה כפלו בהיותנו בשדה, כל ימי היותנו עמם רועים הצאן?:

ב] בעת הרעיה שהצאן בשדה שאז צריכים נטירה מלסטים ומזאבים, שעז"א "כל ימי היותנו עמם רועים הצאן" אז "חומה היו עלינו גם לילה גם יומם", עד שנוכל לאמר שגם הם היו מסייעים ברעיית הצאן, וז"ש "היותנו עמם רעים":

(יז) "ועתה דעי וראי מה תעשי". לתקן המעוות, כי בודאי ילבשו נקם, א] מצד שבזה השלוחים, שעז"א "כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו". ב] מצד שבזה את דוד עצמו, שעז"א "והוא בן בליעל מדבר אליו", שאל דוד היה מדבר לאמר עליו שהוא בן בליעל פורק עול ומורד, כמ"ש היום רבו עבדים המתפרצים:

(יט) "עברו לפני". כי חששה שאם ילכו אתה ביחד יודע לנבל, וז"ש "ולאישה נבל לא הגידה":

(כ) "וירדת בסתר ההר". שהיו שני הרים זה נגד זה, היא יורדת מהר הזה ודוד מההר המגביל לו, ובהכרח כבר פגש דוד את הנערים שהלכו לפניה:

(כא) השאלות (כא) למה אמר זה דוד ברגע ההיא?:

"ודוד אמר". כאשר פגש את נערי נבל וחמוריו נושאות בר ומזון (שחשב כי הולכים אל מעון אל ביתו), אמר לאנשיו "אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה" (ההולך פה לקראתנו), ששמרנו רכוש הזה, ועתה השיב רעה תחת טובה:

(כב - כג) "כה יעשה אלהים לאיבי דוד". כמו שאעשה לנבל. ואביגיל שמעה הדברים האלה ועי"כ הכירה וראתה את דוד שהוא דבר כל זאת:

(כד) "בי אני אדוני העון". אמרה הנה נבל זה כאין נחשב, יש לו עושר ונכסים ולא השליטו האלהים לאכל ממנו, ומה שנודע בשם לאיש שוע הוא על ידי, ולולא הייתי אשתו לא היה אדוני שולח אליו, וא"כ עקר העון בי באשר אני עקרת הבית. אבל מטעם הזה בעצמו "ותדבר" וכו', ר"ל, א] תן לי רשות לדבר, ב] "ושמע" וכו', וקבל דברי:

(כה) "אל ישים אדני את לבו". ר"ל הבזיון לא יהיה רק מאיש נכבד ובין השוים, לא מאיש פחות ונקלה שלא יחושו לבזיונו. והנה נבל זה הוא נקלה בעיני הבריות, "כי נבל שמו". וכן הוא נקלה מצד עצמו, כי "נבלה עמו". וכן לא יחשב בזיון, רק מאיש שאין טבעו בכך, לא כן מנבל שדרכו בכך, וז"ש "כי כשמו כן הוא". וא"כ אין לך להקפיד על בזיונו, ועקר הקפידה הוא עלי בהיותי אשת חיל, אבל "ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני":

(כו) השאלות (כו - כז) למה דברה ג' מאמרים כ"א מתחיל במלת ועתה?:

"ועתה". בארה ג' טעמים שראוי שימנע מלכת לנקום נקם, כי שילך לנקום יהיה באחד מג' פנים, א] שיחשב שנבל חייב מיתה מדין מורד במלכות, ב] שיחשוב לנקום בל יעיזו אחרים לעשות כמוהו, ג] שיחשוב לקחת בחזקה מה שמגיע לנעריו עפ"י הדין שהיו שומרים את הצאן. על הא' אמרה "חי ה' " וכו'"אשר מנעך מבוא בדמים", ור"ל כי עדיין לא יצא טבעך בעולם ועדיין שאול קיים, ואם היית הורג אותו היית שופך דמים שלא כדין, או עכ"פ לפי דעתך שיש לך דין מלך אין ראוי "שתושע ידך לך", לעשות בעצמך נקמה על כבודך, וזה בהשגחת ה' שמנעך מרציחה או מהכח הבלתי ראוי, רק שתקוה אל ה'. על הב' אמרה אל תחוש לנקום פן יעשו אחרים כמעשהו, כי "ועתה" אין שייך טעם זה, כי הלואי "יהיו" "כנבל איביך", לא יהיה בכחם לעשות לך רע רק מה שיש בכח נבל, שלא יכול לעשות לך מאומה, כי נעשה פקודתך נגד רצונו. ואמרה אויביך, על המבקשים להשפיל כבודך, "והמבקשים" את נפשך להרגך:

(כז) "ועתה". על הג' שמנע מהנערים המגיע להם ע"פ הדין, הנה "הברכה הזאת אשר הביא שפחתך" (ואמר הביא בלשון זכר, שיוחשב כאילו הביא הוא, כי הוא מכספו), וטוב מעט בצדקה (כן פי' מהרי"א):

(כח) השאלות (כח - לא) פה דברה דברים בלתי שייכים אל ענין נבל כלל, ודבריה כפולים ומשולשים:

"שא נא לפשע אמתך". אחר שסלקה שלש הטענות שבעבורם ילך לנקום נקם, התחילה לברר לו, שאם היה עושה זאת היה נמשך לו ממנו נזק גדול, ופייסה אותו על שערבה לבה לדבר לפניו כזאת. התחילה לחשב שלשה מעמדות מימי חייו, א] המעמד הראשון, בעת התחיל ללחום מלחמות ה' בגלית ובפלשתים. ב] המעמד השני, עת נרדף מפני שאול. ג] המעמד הג', עת יזכה למלכות כפי שהובטח מפי נביא. שמצד כל השקפות אלה ראוי שיחדל מעשות זאת. א] "כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן כי מלחמות ה' אדני" "נלחם", ר"ל אחר שמה שיקוה שיעשה לו ה' בית נאמן, נצמח ממה שלוחם מלחמות ה', שלוחם באויבי ישראל שהם אויבי ה', א"כ אין מהראוי שתתערב בין מלחמותיך מלחמה לכבודך שאינה מלחמת מצוה או חובה, רק מלחמת רשות או עבירה, וזה "ורעה לא תמצא בך מימיך", שאז יאמרו כי נלחמת כפי המקרה כאדם האוהב מלחמה לשפוך דם כפי שיזדמן:

(כט) "ויקם". (מעמד הב') שבעת שקם אדם לרדפך שאתה נרדף מפני שאול, בזה ראוי כי "נפש אדוני" תהיה "צרורה בצרור החיים", ר"ל שתהיה נפשך שמורה מן המות האורב עליה כדבר הצרור בצרור ונטור ושמור מכל צד, והצרור הזה שבו תהיה שמורה, הוא החיים "את ה' אלהיך", השגחת ה' שישמור אותה בחיים, כי עמו מקור חיים ולא יקרב המות לגבולה: "ואת נפש איביך". הרודפים אותך: "יקלענה בתוך כף הקלע". היא מליצה, שמן כף הקלע שמשם זורקים חצים ואבנים עליך לקחת את נפשך, משם יזרק את נפשם, כאילו נפשם שוכבת שמה, ובזרקם אבנים את נפשם הם זורקים, ע"ד (משלי כו, כז) וגולל אבן אליו תשוב. גם כוונה בזה על שכר עוה"ב שע"י רדפם אחריך ואתה נע ונד בעוה"ז תשכון נפשך במנוחות שאננות בצרור החיים הנצחיים, ונפש אויביך לא תשכון במנוחתה העצמיית רק תהיה חוץ למקומה כאבן הנזרק במרגמה, ולא כאבן שנזרק מן הקלע שנח במקום שנופל שמה, רק כמי שמקלע אבן אל תוך כף הקלע שגם שם לא תמצא מנוח רק תקולע מקלע אל קלע, וז"ש חז"ל בשבת (קנב ב) בינונים ורשעים נמסרים לדומה (ור"ל והם חוץ למקומם) הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה:

(ל) "והיה". ר"ל ומן המעמד הזה שאתה נרדף יצמח בהכרח (המעמד ג') שתגיע למלכות, שעז"א "והיה" כי יעשה ה' לאדני כאשר דבר. א"כ אין מן הראוי שתעשה עתה המעשה הזה, כדי:

(לא) "ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול". שכבר ימצא שאול זכות במעשה הזה שרודף אותך כדין, כי שפכת דם חנם, כי עדיין לא הגעת למלכות. וגם כמ"ש חז"ל שאם יבא דין לפניך שהעני בקש צדקה מן העשיר והרגו על שסרב מלתת לו, לא תוכל לעשות בו משפט, כי גם אתה עשית כזאת. ויש הבדל בין פוקה ומכשול, ששם פיק משתתף עם הוראתו השנית מענין הוצאה, כמו זממו אל תפק (תהלים קמ, ט), טוב יפיק רצון מה' (משלי יב, ב), שגדרו שמוציא לחוץ דבר הסגור וצרור ונבלע במקומו כאילו יצא מן הנעלם אל הגילוי, ובא לרוב על הוצאת עצמיים הגיונים, ומזה בא "פיק ברכים" בשיתוף עם המכשול, שמוציא הרע הטמון ותכונה רעה אל הפועל, ויכשל בה, ומזה פיק ברכים, שנפרדו צומת הגידים וקשורי הברכים ונתרפו מקשורם. וכן יל"פ פקו פליליה (ישעיה כח, ז), שהוציאו עברות היוצאות מתכונת רעות נפשיות ממסגרותיהם, כמו והוא עון פלילי (איוב לא, כח): "והיטב" "ה' לאדני". בעת הזאת תזכר את אמתך כי מנעתי אותך מדבר שהיית מתחרט עליו כל הימים:

(לב) "ויאמר דוד לאביגל". הכיר שהאמת אתה, והודה, א] לה', ששלחה בהשגחתו למנעו מהמעשה:

(לג) ב] "וברוך טעמך". שחוץ מזה גם טענותיה נכוחות ואמתיות. ג] "וברוכה את", שגם את מצד עצמך כבר היית ראויה לזה בל אחריב את ביתך:

(לד) "ואולם". אמר שלא בעבור נבל היתה ההשגחה הזאת רק בעבורך, וזה "אשר מנעני מהרע אתך. כי לולא מהרת". היית[י] מחריב הכל צדיק כרשע, והיה מן הופעת האל בל יגיע רע אליך:

(לה) "מידה". דרך כבוד: "ולה אמר". עד הנה דבר מעסקי נבל, עתה הבטיח לה כי ישא פניה לעתיד ולא ישמור איבה:

(לו) השאלות (לו) מה צורך לענין הספור מה שהיה לו משתה כמשתה המלך וכו'?:

"והנה לו " וכו'"ולא הגידה לו". ספר ג' טעמים שלא הגידה לו תיכף, א] שאם היה חסר מן המשתה ע"י המנחה שהובילה באופן שהיה מרגיש החסרון תיכף היתה מוכרחת להגיד לו, אבל "הנה לו משתה בביתו כמשתה המלך", שהיה הכל לרוב מאד ולא הרגיש בחסרון מה שלקחה. ב] כי "ולב נבל טוב עליו", ולא רצתה להעציבו ולערב שמחתו. ג] "והוא שכר עד מאד", ויראה כי יבער חמתו ביינו ויעשה רע לה, ולכן "ולא הגידה לו דבר קטן" וכו':

(לז) "וימת לבו". נפל עליו פחד מדוד ומהסכנה שהיה בה, ונצטננו דמיו "ויהי כאבן":

(לח) "כעשרת הימים". חז"ל (ר"ה יח א) דרשו בו כמה דרושים, והוא ע"פ הכלל שמספר המופשט מן המתואר מורה על מספר ידוע, והם עשרה ימים הידועים של תשובה שבין ר"ה ליוהכ"פ:

(לט) "ברוך ה'". הודה על ג' ענינים, א] על שנענש על שחרפו, ב] ששמר אותו שלא ינקום בעצמו, ג] שהשיב גם רעת נבל ויתר עונותיו בראשו באופן שלא נענש ע"י דוד לבד, שכל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (שבת קמט ב), רק מת ע"י עונותיו:

(מ) "הכרמלה". כי תיכף אחר המשתה חלה ולא שב עוד אל מעון, והיא נשארה אחרי מותו בכרמל:

(מא) "הנה אמתך". דברה אל השלוחים בנכח כי שלוחו של אדם כמותו:

(מג) "גם שתיהן". ר"ל נוסף על מיכל בת שאול שהיתה לו מכבר:

(מד) "ושאול נתן את מיכל בתו". הנה התפלאו איך נתן שאול את בתו שהיתה אשת איש לאחר, ואיך לקחה דוד אח"כ בחזרה אחרי הוטמאה. ויאמר הרד"ק ששאול אנס את דוד לגרשה, ובכ"ז החזירה דוד כי היה גט מעושה ופסול. ויאמר מהרי"א שלא נתנה לפלטיאל לאשה רק לשמרה. וכ"ז רחוק, איך היה ביכלתו לכוף את דוד שברח מפניו, והכתוב אומר (ש"ב ג, טז) וילך אתה אישה. אבל העקר כדברי חז"ל (סנהדרין יט ב) ששאול טעה וחשב שקדושי מיכל לא היו כפי הדין כי קדשה במלוה של עושר שהובטח למכה גלית, או שדוד חשב שמאה ערלות פלשתים שוים פרוטה ושאול חשב שאינם שוים כלום, ולכן דייק דוד 'לקמן שם, יד) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. ובכ"ז היה דוד מותר להחזירה, כי היא היתה אנוסה ע"פ בית דין של שאול שטעו בדין, וכמו שהוא ההלכה במי שאמרו לה מת בעלך ונשאת ע"פ ב"ד שלא נאסרה. וכפי הנראה התעורר שאול לזה, ממה שראה שדוד לקח עוד נשים על אשתו בלי רשותה, שזה כמואס בבת המלך לקחת עליה צרה לצרור, וזה ג"כ עורר שנאה חדשה אצל שאול, ולכן התעורר דוד להרחיק נדוד ממדבר פארן אל מקום אחר להמלט מחמת שאול אשר בערה מחדש: