מלבי"ם על שמואל א ט
<< · מלבי"ם · על שמואל א · ט · >>
(א) "ויהי". זכר הסבות שבעבורם בחר ה' בשאול, א] מצד יחוסו, שאביו היה שמו קיש בן אביאל. ובד"ה א' (ח, לג) אמר ונר הוליד את קיש, ופי' חז"ל שלאביאל היו קורים לו נר על שהיה מדליק נרות לרבים במבואות האפלות, וזה אות טוב מדותיו לזכות הרבים. וכן היה קיש עצמו "גבור חיל", וגבורת האב תוליד גבורה בבן:
(ב) "ולו". ב] מצד שאול עצמו, שהיה שלם בין במדותיו הנפשיות שהיה "בחור וטוב", ר"ל הגם שהיה בחור בשנים ורתיחת דמו לא שקטה בכ"ז היה טוב עם אלהים ואדם ולא נמשך לתאוותיו, עד שלא היה "איש מבני ישראל" גם בין הזקנים לימים "טוב ממנו" במדותיו. וכן היה שלם בתארו ויפיו, כי היה "משכמו ומעלה גבה מכל העם", עד שהיה מיוחד בגבורה (מצד אביו) ובטוב המדות ובתואר הקומה ויצלח למלוכה:
(ג) "ותאבדנה". סיפר איך סבב בעל הסבות שיגיע שאול אצל שמואל, בהשגחת ה': "נאבדו האתנות לקיש". והנה פעל אבד נקשר תמיד עם מ"ם ופה בא בלמ"ד, כי לא נאבדו באמת רק נעלמו בשעתם, לסבת קיש אבי שאול, יען היה אבי שאול נעלמו האתונות כדי שילך שאול לבקש. ב] סבב ה' "שיאמר אל שאול שילך לבקשם", כי לפי הרגיל היה די שישלח את נעריו אחריהם לא את בנו אשר דאג עליו אח"כ, רק כן נתן ה' בלבו:
(ד) השאלות (ד) למה אמר תחלה ויעבר אח"כ ויעברו? תחלה אמר ולא מצאו ואח"כ ואין, וחזר לאמר ויעבר ולא מצאו:
"ויעבר". ג] סבב ה' שיעקם את דרכו ולא יבקשם במקומות הקרובים (כי אין דרך האתונות להתרחק), רק "עבר את הר אפרים" וגם "עבר בארץ שלישה" (ר"ל כ"א מהם עבר בדרך אחר כדרך המבקשים), "ולא מצאו: ויעברו בארץ שעלים" ר"ל בהיותם בארץ שלישה וכן בארץ ימיני היה להם איזה ידיעה כי עברו האתונות שמה ויחלקו את הארץ לבקשם, אבל בארץ שעלים לא היה להם שום ידיעה ממציאותם, ועז"א ואין, הלכו ביחד ולא התפרדו לבקשם, ועז"א ויעברו, שניהם ביחד:
(ה) "המה". ד] סבב ה' כי עברו עד צוף ששם היה הנביא, ושם נתן ה' בלבם שירצו לשוב ושיפתהו הנער ללכת עד הרואה:
(ו) "והאיש נכבד". יען היו נמצאים בעת ההיא אנשים אלהיים נכבדים באמת אבל בלתי מגידים תעלומות ועתידות, ולאיש כזה לא הוצרך עתה כי לא יפיק חפצו לדעת מאבדת האתונות, ונמצאו אנשים מגידים עתידות ע"י קסמים והם בלתי "נכבד"ים, עד שהגם שישיג מבוקשו ישיגהו קלון ממה שישאל דבר אלהים מאתם, לכן אמר כי "האיש" הזה "נכבד" וגם "כל אשר ידבר בוא יבוא". ולכן "נלכה שם אולי יגיד לנו את דרכנו", ר"ל שיגיד לנו הענין שבעבורו הלכנו בדרך הזה שהוא דבר האתונות:
(ז) השאלות (ז - ח) מ"ש ומה נביא לאיש וכפל שנית ותשורה אין להביא לאיש האלהים, והוסיף מה אתנו. ומ"ש הנער ונתתי ולא אמר ונתת. ומ"ש לפנים בישראל, אין לספור הזה מובן כלל ומה מקומו פה? ולמה לא אמר בקיצור לפנים בישראל היו קוראים לנביא בשם רואה?: "והנה נלך ומה נביא". באשר לא הכירו ענינו של שמואל וחשבו כי לוקח מתן ותשורה מאת הבאים אצלו, אמר "מה נביא לאיש", ר"ל כי הבא אל הרואה לשאול דבר מאתו ראוי שישלם לו בעד טרחו להתבודד בעבורו, וגם היה דרכם שכל הבא לפני שר או גדול היה מביא לו תשורה, שהוא המנחה שנותן לו בעבור ראיית הפנים, כענין (שמות לד, כ) ולא יראו פני ריקם. והנה התשורה לא היו נותנים רק אנשים נכבדים המתראים לפניו דרך כבוד, לא אנשים בני בלי שם אשר יבואו רק לשאול צרכיהם, והיה ערך התשורה כפי ערך כבוד הנותן והמקבל. אולם השכר שהיו נותנים השואלים בעד הפקת שאלתם היה כפי הטורח וכפי מהות הענין ששאלוהו עליו, וז"ש והנה אם נלך, הלא צריכים אנו, א] לשלם לו בעד טרחו "ומה נביא לאיש", הגם שבזה יספיק דבר מועט כי הענין הנדרש שהם האתונות אינו ענין גדול, בכ"ז הלא גם "הלחם אזל מכלינו" וכ"ש כי כסף אין. ב] הלא כשאתראה אנכי לפניו בהיותו איש נכבד ראוי שאקריב לו תשורה, ערך התשורה תהיה מצד שהוא איש אלהים ולא יראו פניו ריקם, "ותשורה אין להביא", שזה אין במציאות כלל, כי זה יגדל לפי ערך המקבל והנותן:
(ח) "ויוסף". השיב הנער, זה אמת שאם תתראה אתה לפניו דרך ראיית פנים צריך אתה לתת לו תשורה, אבל העצה שרק אנכי אלך אצלו ובידי נמצא רבע שקל כסף שזה יספיק בעד שכר טרחו, "ונתתי" אותו אנכי "בעד מה שיגיד לנו את דרכנו", ואנכי בהיותי נער משרת א"צ לתת תשורה:
(ט) "לפנים". כותב הספר יודיענו בל נתפלא איך היה זה שעל שור ועל חמור ועל כל אבדה היו הולכים אל הרואה והיו נותנים לו בשכרו כסף ובעד ראיית פניו תשורה (כי לולא היה המנהג כן לא היה שאול אומר כן לנערו), מה שלא מצינו כזאת בכל הנביאים אשר היו אחרי הדור ההוא, אומר כי יש הבדל בין הנביא בדור אחרון ובין הרואה לפנים, שהנביא נקרא שמו על שם דברותיו ותוכחותיו (מלשון ניב שפתים), על כי ה' דבר בו וישלחהו להגיד לעם פשעם ולבית יעקב חטאתם, ולא שלחהו במלאכות ה' רק לצורך עניני הכלל והגוי כולו ולא חל רוה"ק עליו להראותו דברים פרטיים הנוגעים אל היחידים, אבל הרואה נקרא בשמו על שם שהיה צופה ברוה"ק השורה עליו כל הדברים ההויים והעתידים וגם עניני היחידים ופרטיהם. ועל כן היו בורחים מן הנביא אשר היה תמיד מגיד פשע ומוכיח עלי עון, ורדפו(ם) אחר הרואה באשר כ"א השיג ממנו מבוקשו על הגניבה ועל האבידה ועל החולה ועל האשה והבנים, והיו נותנים לו תשורה ומתן בעבור שהתבודד לעיין על עניניהם. וז"ש כי "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה" "עד הראה", כי היו הולכים אל הרואה ודורשים אליו, והיו הולכים אצלו חבורות אנשים כי כ"א היה לו ענין לשאול, כי לנביא היום שאין הרוח חל עליו רק לנבאות ולהוכיח בשבט פיו "יקרא לפנים הראה", כי צפה על כל הפרטים ברוה"ק אשר לא מש ממנו:
(י) "ויאמר". שאול ראה כי טובה עצת הנער שהוא יהיה השואל והנותן, ולכן אמר "לכה נלכה", אתה תהיה העקר בהליכה ואני הטפל. וגם זה היה מאת ה' שיחשוב שאול להתנכר לפני הרואה לבל יתראה לפניו כאיש נכבד וראה כי בכ"ז הכיר הרואה כי עליו יציץ נזרו:
(יא) "המה". גם זה היה בהשגחה שאחר שאמר ה' כי כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין היה מוכרח שיגיע לפני שמואל ברגע זו שגבל ה', לא קודם ולא מאוחר, כמ"ש (להלן פסוק טז) כעת מחר, ולכן סבב שדברו הנערות עמו ועכבוהו באריכות לשונם עד בוא הרגע בצמצום:
(יב) "ותענינה אותם ותאמרנה". ר"ל על שאלתו היש בזה הרואה היה די שישיבו יש, והם האריכו למעניתם על דברים שלא נשאלו. ושיעור הכתוב, "ותענינה אותם יש" "ותאמרנה "הנה" לפניך מהר" וכו', כי מ"ש "הנה" לפניך אינה עניה על שאלתו, רק אמירה שאמרו בפני עצמם: ""הנה" לפניך מהר עתה". תחלה אמרו דרך כלל, א] דע כי "הנה" "לפניך", ר"ל הנהו נמצא עתה "לפניך", בקל תמצא לדבר עמו. ב] בכל זאת "מהר עתה", מוכרח שתמהר לבא עתה כי אח"כ לא תמצאהו. ופרשו דבריהם, מ"ש הנה "לפניך", הוא משני טעמים, א] "כי היום בא לעיר", ואינו מן המוסר שיאיצו עליו בני העיר בשאלותיהם ומשפטיהם תיכף בבואו עד ינוח תחלה מן הדרך, ובזה תמצאהו לבדו לדרוש ענינך ממנו, באשר אתה אורח. ב] "כי זבח היום לעם", וכולם טרודים להכין הזבח, ותמצאהו מתבודד לבדו:
(יג) השאלות (יב - יג) הנה האריכו לשון בלא הבנה, יש, הנה לפניך, והוסיף כבואכם העיר כן תמצאון אותו, ואמר שלישית כי אותו כהיום תמצאון אותו. ומלבד זה, הלשון דחוק ובלתי מסודר:
"כבאכם". עתה פירשו מ"ש "מהר עתה", כי אם תמהרו אז "כבאכם" העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכל, לא כן אם תתבוששו עד יעלה לאכל לא תוכלו לדבר אתו. ואל תחשבו כי יתאחר מלעלות הבמה, "כי לא יאכל העם עד בואו", ובודאי ימהר לעלות מפני טרחת העם המתענים וממתינים עליו. ובפרט "כי הוא יברך הזבח", וימהר אל המצוה, ולכן "עתה עלו" ואל תתמהמהו. וגם אל תדמו כי תמצאו אותו גם יום מחר, "כי אותו" רק "כהיום תמצאון אותו", כי למחר יפנה מפה וישוב אל ביתו:
(יד) "המה באים" כו' "והנה שמואל יצא לקראתם". זימן ה' ששמואל (הגם שהיה כפי הגלוי יוצא לעלות הבמה) יצא לקראתם ויפגוש אותם ברגע המיועד, וזה היה עקר צאתו ברגע זו, ובאר הטעם כי:
(טו - טז) השאלות (טו - טז) מה זה שכפל כי ראיתי את עמי, כי באה צעקתו?:
"וה' גלה" וכו' "לאמר כעת מחר אשלח אליך". לכן היה צריך יפגשהו ברגע המיועד: "ומשחתו" וכו' "כי ראיתי" וכו'. הם מאמרים מגבילים, "ומשחתו" לנגיד "כי ראיתי" את "עמי". ר"ל שראיתי עניניהם שהם רוצים והם צריכים למלך להנהיג עניניהם: והושיע את "עמי" מיד פלשתים כי באה צעקתו אלי. מפני לוחציו:
(יז) השאלות (יז) וה' ענהו, משמע ששאל ע"ז:
"וה' ענהו". כי בראות שמואל את האורח הבא והוא ידע שברגע יבא האיש המיועד, היה שואל ומשוטט במחשבתו אם זה הוא, וענהו ה' "הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצר בעמי", באר לו שמה שא"ל שיושיעם מיד פלשתים יהיה מפני כי יעצר בעד רוע דרכם ומשובתיהם ובזה יזכה להושיע ולהושע:
(יח) השאלות (יח) היל"ל אל שמואל:
"ויגש שאול את שמואל". פעל נגש נקשר תמיד עם "אל", ופה אמר "את", כי באמת נטה שמואל מדרכו אל יד השער לפגוש את שאול, עד ששאול נגש אליו, וגם הגיש אותו, שע"ז מורה מלת את הפעול, עד שהראשון שפגע בו בבואו היה שמואל, ולכן שאלו איה בית הרואה:
(יט) "וכל אשר בלבבך". מספיקות ועיונים בתורה או בחכמה:
(כ) "ולאתנות" כו' "אל תשם את לבך". משני טעמים, א] "כי נמצאו", ב] שאף אם היו אובדות הלא "למי כל חמדת ישראל":
(כא) "הלא בן ימיני אנכי". ושבט בנימין היה אז מעט ונבזים ע"י מלחמת גבעה, ומשפחתי היא "הצעירה" בשבט זה:
(כב) "ויקח". התחיל לכבדו כי הושיבו (וגם את נערו כי הוא עבד המלך) בראש הקרואים, הגם שלא היו רק שלשים איש, שזה מורה שלא נקראו לשם רק קרואי מועד אנשי שם:
(כג) "תנה את המנה". כי בעת חלק הטבח את המנות לפי מספר הקרואים הפריש שמואל מנה זאת וא"ל להצניעה ביחוד בעבור פלוני אלמוני, [זה הודיע לו כי ידע בואו מקודם]:
(כד) השאלות (כד) למה הרימו בגובה? ולמה קראו נשאר, והיא היתה המנה היפה והמובחרת? ומ"ש לאמר העם קראתי הוא מאמר חתום:
"וירם". כי בזבחי שלמים היו מרימים את השוק ואת החזה ועליהם החלבים ומניפים אותם, והחזה והשוק נתנו לכהנים, והיו נקראים בשם שירים כי היו שירי האשים, ובבמת יחיד שלא היתה שם לא תנופה ולא חזה ושוק, בכ"ז היה החלק הזה מכובד אצלם, והיה שייך למברך את הזבח שהוא שמואל, והטבח היה מרימו לפניו דרך כבוד כמו שהיה טעון הרמה לפני ה' בבמת צבור, והיו נקראים בשם נשאר כי הם שירי האשים בבמת צבור. וז"ש "וירם הטבח את השוק והעליה", ר"ל והחזה שעליה: "ויאמר הנה הנשאר". ר"ל זה החלק הנקרא נשאר, כי הוא שירי אשי ה': "שים לפניך אכול". כי זה השייך לראש הקרואים: "כי למועד". שיעור הכתוב, "כי למועד" לאמר העם קראתי שמור לך. ר"ל כי בזמן שאמרתי לפני שמואל את העם אשר קראתי לזבח, ר"ל בעת שספרתי לפניו מספר הקרואים וחלקתי לפניהם את המנות, מאז שמור החלק הזה לך כי ידע שמואל כי אתה תבוא הנה: "ויאכל" וכו' "ביום ההוא". ר"ל שנמשכה הסעודה כל היום כולו:
(כה) "וירדו". לעת ערב: "וידבר עם שאול". גלה לו סתרי תורה וענינים אלהיים:
(כו) "ויקרא" וכו' "הגגה". כי אכסניא של שמואל היתה בעליה, וקראו לחדרו ומשם יצאו החוצה:
(כז) "אמר" כו' "לנער". כי אין מן המוסר שיפקד "לנער" של אחרים: ""ויעבר"". כי הלך אחריהם וצוה שיעבור לפניהם: ""ויעבר"". עוד הלאה רחוק מאתם: "עמוד כיום". כמו מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כה, לא), השבעה לי כיום (שם, לג). גם רמז לו כי כמו שהוא עתה יום כן עמוד למלוך ולהצליח, על דרך וכסאו כשמש נגדי (תהלים פט, לז), ואורח צדיקים כאור נוגה וכו' (משלי ד, יח):