מלבי"ם על שופטים יז

"ושמו מיכיהו". בתחלה היה צדיק וקראו מיכיהו, ואחר שעבד ע"ז קראו מיכה (ולכן אמר "ושמו מיכיהו" שהרשעים הם קודמים לשמם, כמ"ש חז"ל (רות רבה ד, ג) נבל שמו כו'):

(ב) השאלות (ב) למה כפל הנה הכסף אתי אני לקחתיו?:

"ואת אלית". קללת באלה את הגנב. "וגם אמרת באזני הנה הכסף אתי", שר"ל שאמרת כי את חושדת אותי שהכסף אתי, וממילא כוונת באלה הזאת עלי, אני מודה לך "שאני לקחתיו", ובזה אתקן עון הגניבה והאלה (ומבואר בח"מ סי' ע"א סעיף ז' שהמטיל אלה לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאיתא לגזילה בידיה ולא מהדר, לכן בהאלה שהטילה לא אמרה בלשון שלקח הכסף רק שהכסף אתו ואינו מחזיר, כי אין הכוונה לקלל על מה שעבר רק לקלל כדי להחזיר את שלו כמ"ש הש"ך שם): "ותאמר אמו ברוך בני" "לה'". יצאת מכלל ארור לכלל ברוך:

(ג) השאלות (ג - ד) למה אמר ב"פ וישב את אלף ומאה הכסף לאמו, וישב את הכסף לאמו? והלא היא הקדישה כל הכסף ולבסוף לא נתנה לצורף רק מאתים כסף? היא אמרה מידי לבני לעשות פסל ואח"כ נתנה היא לצורף, לא מיכה?:

"וישב". ותיכף השיב את הגניבה, וזה מורה שהיה ירא ה': "ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לה'". והתניתי שני תנאים בהקדש הזה, א] "מידי לבני", ר"ל שאמסרהו לבני שיהיה הוא הגזבר עליו. ב] "לעשות פסל ומסכה. ועתה אשיבנו לך", כיון שאתה הגזבר לעשות הפסל:

(ד) "וישב את הכסף לאמו". ספר שמיכה לא רצה להיות גזבר ע"ז כי לא הסכים לעשות פסל ומסכה, ובודאי דבר על לבה שלא תעשה זאת, בפרט שעפ"י הדין לא חל ההקדש כיון שלא היה ברשותה (כמ"ש בב"ק דף ע א), ועי"כ שמעה קצת שלא לעשות הפסל מכל הכסף רק מן מאתים כסף לבד, והצורף עשה הפסל מהם: "ויהי בבית מיכיהו", שהגם שלא עבדו עדיין כבר עבר על דבר ה' במה שהיה הפסל בביתו, ועבר על לאו דלא יהיה לך אלהים אחרים, שלדעת רש"י (שמות כ, ג) הוא אזהרה על המשהה אליל בביתו:

(ה) "והאיש מיכה". מאז עבירה גוררת עבירה ויצא מדחי אל דחי (לכן כינה שמו מיכה לרוע), עד שעשה "לו בית אלהים" בית מיוחד לעבודת הפסל, ואחר כך עשה "גם אפוד" "ותרפים" מכיסו, ואח"כ "וימלא את יד אחד מבניו" כו' "לכהן", לעבודת נכר:

(ו) "בימים ההם". ר"ל אל תתפלא שישראל החרישו לזאת, כי לא היה אז שר ושופט בארץ:

(ז) השאלות (ז) למה כפל מבית לחם יהודה והוא גר שם?:

"ויהי נער". הנער הלז היה מבית לחם יהודה, וזה יען שהיה מצד אמו ממשפחת יהודה ומצד אביו "היה לוי", ואחר שהלוים לא היה להם חלק בארץ "גר במקום אמו", כי לא היה לו נחלה מצד אביו. וגם למ"ש (ב"ב קט ב) דמשפחת האם אינה קרויה משפחה הוא היה יורש נחלת אמו שהיתה בת יורשת נחלה, ומצד זה נחשב למשפחת יהודה, שהיה הנחלה בחלק יהודה:

(ח) השאלות (ח) למה כפל וילך מהעיר מבית לחם?:

"וילך האיש מהעיר מבית לחם יהודה". יען לא מצא שם פרנסתו הלך משם, ובאר שלא הלך אל מה שאליו, רק יצא ממה שממנו, הלך מעיר לעיר לבקש מקום מחיה, וז"ש "לגור באשר ימצא", ובזה סבב "הר אפרים עד בית מיכה", לא באשר חשב ימצא שם מקום לפרנסתו, רק "לעשות דרכו" כאורח נטה ללון:

(ט) "מאין תבוא". כי חשב שיש לו מקום קבוע, והשיב אין לי מקום, רק "אנכי הולך לגור באשר אמצא":

(י) השאלות (י) מ"ש וילך הלוי משמע שהלך מאתו ואיך אמר ויואל הלוי לשבת?:

"ויאמר לו מיכה". א"ל אחר שבל"ז אתה נע ונד ואין לך עסק ומחיה, פה תרויח בשלש, א] "שבה עמדי", פה תשב ולא תנוד. ב] שהעסק הוא עסק נכבד מתיחס לכבודך שאתה לוי, "ותהיה לי לאב ולכהן". ג] מצד השכר, "אתן לך עשרת כסף לימים", ר"ל לשנה: "וערך בגדים". פי' בגדים לפי ערך כבודך, וגם "מחיתך", מזונות: "וילך הלוי". ספר שתחלה לא רצה להשכיר א"ע לע"א והלך ממנו:

(יא) ואח"כ, "ויואל הלוי". נתרצה: "לשבת את האיש". ר"ל לא להיות לאב ולכהן רק לשבת בביתו איזה ימים: "ויהי הנער כאחד מבניו". אוכל על שולחנו, ואח"כ ע"י שישב בבית רשע נגרר אחריו:

(יב - יג) "וימלא מיכה" כו' "ויהי לו" כו' "לכהן ויהי בבית מיכה". ר"ל ואז נעשה תושב בביתו להיות שם תמיד, כי עד עתה היה שם רק לפי שעה. ומיכה נתן ע"ז שבח להפסל: