מלבי"ם על מלכים א ה

<< · מלבי"ם · על מלכים א · ה · >>

(א) השאלות (א - ח) לפי הסדר הי"ל לספר תחלה ויהי לחם שלמה וכו', ואח"כ יאמר ושלמה היה מושל וכו', כי הוא רודה בכל עבר הנהר וכו'. וכן מ"ש בפסוק ז' וכלכלו הנציבים וכו' הוא מיותר, שכבר אמר זה. גם הסתירה שיש בענין מספר הארוות סוסים בין ספר זה לספר ד"ה:

ג] "ושלמה". היה צריך להגדיל שולחנו מצד גודל מלכותו ויקר תפארת גדולתו, כי "היה מושל בכל הממלכות", ושולחן המלך יגדל כפי גודל מלכותו. וגם בזה לא היה למשא אל העם, כי כולם "מגישים מנחה ועובדים את שלמה", ועי"ז ינקו ישראל חלב העמים והגיע להם שפע מן הארצות הנכנעים תחתם:

(ב) ולכן "ויהי לחם שלמה ליום אחד" וכו'. ר"ל והיה זה ראוי כפי עושר עם ישראל וכפי גדולת מלכות שלמה, וכפי רוב האנשים שבאו אליו יום יום מסביב:

(ד) "כי הוא רודה". עתה יציע שנית למה שיספר מרוב הסוסים שהיו לשלמה, שגם אלה מוטלים על העם לכלכלם, שגם זה היה כפי הראוי והנכון, כי הסוסים היו מוכנים למלחמה בעת הצורך, ועל ידם רדה בכל הממלכות באשר ידעו כי לו חיל וסוס ורכב ויראו מפניו, ועי"כ לא הצטרך למלחמה. ר"ל שע"ז פעל ג' דברים, א] שרדה ביד חזקה, שזה ההבדל בין מ"ש תחלה ושלמה היה מושל ובין מ"ש פה כי הוא רודה. ומפרש שהיה "רודה בכל מלכי עבר הנהר", ר"ל כי הלוחם וכובש רודה בהעמים אשר כובש, לא כן שלמה שלא לחם עם העמים רק מלכיהם פחדו מלפניו ובם רדה וע"י נכנעו עמיהם ממילא, וזה ע"י שראו רב חילו ופרשיו. ב] "ושלום היה לו מכל עבריו", שגם העמים ביתר הצדדים שלא רדה בם עכ"פ התיראו מלהרים יד להלחם נגדו: (ה) ג] ועי"כ "וישב יהודה וישראל לבטח". כי לא הצטרכו להלחם, ולא החרידם רגל אויב מחוץ ולא מרד ושערוריה בפנים:

(ו) "ויהי לשלמה". ר"ל ולתכלית זה היו לו "ארבעים אלף ארות סוסים". ובד"ה (ב' ט, כה) כתוב ארבעת אלף, שם חשב מה שהיה לו לצורך תשמישו כמ"ש וינחם בערי הרכב ועם המלך בירושלים כי שם חשב כבוד עשרו, ופה חשב מה שהיה לו לצורך החיל להיות נכון ליום קרב ומלחמה:

(ז - ח) "וכלכלו הנצבים". עתה גומר דבריו שע"י הנציבים אשר הכין השיג כל הצריך לו, בין אל שולחן המלך בין מה שצריך לצורך הסוסים, וגם הביאו כל הצריך עד המקום אשר יהיה שם:

(ט) "ויתן אלהים". חוץ מחכמת ההנהגה שדבר בה עד הנה, "נתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד". וכבר בארנו בפירוש ספר משלי בפרטות ההבדל בין חכמה ותבונה, בחכמה כלול כל חכמת המדות וכל ענינים שנופל עליהם טוב ורע, ובתבונה כלולה החכמה העיונית שנופל עליה שם אמת ושקר: "ורוחב לב". לדעת כל פרטי החכמות והתכונות ומיניהם אשר אין להם סוף:

(י) "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם". שהיו מחוכמים בחכמת התכונה ודומיה, וחכמת מצרים שהיו חכמים בחכמת הטבע ומזגי הדברים עד שהיו יכולים להפך הדברים בלהטיהם:

(יא) "ויחכם מכל האדם". שהם החכמים הגדולים וחרטומים שהיו בזמנו, וכבר ידעת מה שדרשו חז"ל בזה, ועי' במהרי"א שבאר באורך ההבדל שבין חכמת שלמה ליתר החכמים, שעל שהיתה חכמתו בדרך הנס השיג הכל מן הקודם אל המאוחר בידיעה פתאומית לא בידיעה הדרגיית שלא תושג רק ע"י השגת החושים ובעמל ויגיעה וברב זמן ובריבוי ההוצעות והיא עלולה לטעות וא"א לו שישיג שרשי הדברים וצורותיהם העצמיים ולא השכלים המופשטים מחומר, ע"ש באורך:

(יב) "וידבר". חוץ מן החכמה הקבועה בלבו, דבר ג"כ דברי חכמה ברוה"ק וחבר ספרים, שהם "שלשת אלפים משל", הוא ספר משלי שנחלק לשלשה חלקים, כמבואר בפירושי, ור"ל שלשת למודים (מלשון (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה): "ויהי שירו" "חמשה ואלף". הוא ספר שה"ש שנחלק לחמשה שירים ושיר האחרון המתחיל (ח, ח) אחות לנו קטנה, שאומר שם (יא - יב) איש יביא בפריו אלף כסף, האלף לך שלמה, נקרא שיר האלף, כמו שבארנו זאת ת"ל בפי' שירי הנפש:

(יג) "וידבר". גם חבר חבורים רבים על חכמת הטבע שבם דבר על הצומח בכל מיניו, מן הארז עד האזוב, וכן בחכמת הבע"ח לכל מיניהם, ההולך על ארבע, והמעופף והשוחה במים, והרמש שכולל האמפיביאן וגם הרמשים הקטנים:

(יד) "ויבואו". פי' מהרי"א שמאת מלכי הארץ ששמעו שמע חכמתו נשלחו שלוחים מכל העמים חכמי עם ועם לשמוע את חכמת שלמה. וי"מ שמלכי הארץ באו לשמוע חכמתו, ובשובם למדינתם באו כל העמים ללמוד לקח מפיהם מה ששמעו המלכים ממנו. וי"ל שרמז בזה על ספר קהלת שנאמר בהקהל, ובו דבר בדרך החקירה והחיפוש על כל עניני העולם, והיה בזה לימוד גם להמלכים לההביל הצלחת העולם, גם להמון העמים יחד:

(טו) "וישלח חירם". הנה בשמואל ב' (ה, יא) נזכר שחירם שלח מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ וכו' ויבנו בית לדוד, ופה אמר ששלח את עבדיו, כי שם רצה לכרות עמו ברית בפעם ראשונה, והיה צריך לשלוח מלאכים, ששם מלאך הונח על ההולך בשליחות נכבד, כי היו שרים נכבדים ומלאכים מליצים ומורשים מאת המלך לכרות עמו הברית עפ"י הקשורים שיעשו ביניהם, אבל עם שלמה לא היה צריך לחדש ברית חדשה, כי הוא עומד תחת אביו והברית שהי"ל עם אביו נכונה גם לבנו המולך אחריו, ולא שלח "רק עבדיו", לברכו ולדרוש שלומו. ומפרש "כי שמע כי אותו משחו". ולכן שלח עבדיו ולא הוצרך לשלוח מלאכים, "כי אהב היה חירם לדוד כל הימים", והברית נאמן וקיים ביניהם מכבר עפ"י הברית שבינו לבין דוד:

(טז) "וישלח שלמה". הנה מהרי"א העיר והתפלא על החלופים שבין הספור שבכאן אל הנזכר בד"ה, ובאשר דרכו בישוב החלופים לא נכונה אצלי, הנני מעתיק הלשון בד"ה להעיר עליהם ולבחון היטב ענינם. שם כתוב (דהי"ב ב, ב ולהלן) "וישלח שלמה אל חירם מלך צור לאמר כאשר עשית עם דוד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו,הנה אני בונה בית לשם ה' אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת סמים ומערכת תמיד ועולות לבקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' אלהינו לעולם זאת על ישראל, והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אלהינו מכל האלהים, ומי יעצר כח לבנות לו בית כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ומי אני אשר אבנה לו בית כי אם להקטיר לפניו, ועתה שלח לי איש חכם לעשות בזהב ובכסף וכו' ויודע לפתח פתוחים עם החכמים אשר עמי וכו', ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלגומים מהלבנון כי אני ידעתי אשר עבדיך יודעים לכרות עצי לבנון והנה עבדי עם עבדיך""," "ולהכין לי עצים לרוב כי הבית אשר אני בונה גדול והפלא, והנה לחוטבים לכורתי העצים נתתי חטים מכות לעבדיך כורים עשרים אלף ושעורים כורים עשרים אלף ויין בתים עשרים אלף ושמן בתים עשרים אלף, ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה באהבת ה' את עמו נתנך עליהם מלך, ויאמר חירם ברוך ה' אלהי ישראל אשר עשה את השמים ואת הארץ אשר נתן לדוד המלך בן חכם יודע שכל ובינה אשר יבנה בית לה' ובית למלכותו, ועתה שלחתי איש חכם יודע בינה לחירם אבי וכו', ועתה החטים והשעורים השמן והיין אשר אמר אדוני ישלח לעבדיו, ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך ונביאם לך רפסדות על ים יפו ואתה תעלה אותם ירושלים", ע"כ. והנה לא נזכר שם השליחות, ובשליחות של שלמה הראשון ששלח חירם עבדיו אל שלמה כתוב כאן בהוצעת דבריו ענין אחר, ושם כתוב ענין אחר מדברים אחרים לגמרי. וגם השאלה דכאן משונה מן השאלה דשם, פה כתוב צוה ויכרתו לי ארזים, שמשמע שלא בקש רק פועלים שיכרתו ארזים מן הלבנון אשר בארץ ישראל, ושם כתוב ושלח לי עצי ארזים שמורה שישלח לו מן הלבנון אשר בגבול חירם, והוסיף ברושים ואלגומים, ושישלח לו עצי ארזים לרוב, שלא נזכר בבקשה דפה. שם פירש השכר עשרים אלף כור חטים וכו', ופה נזכר ושכר עבדיך אתן לך ככל אשר תאמר, הרי רצה שחירם יקוב שכרו עליו ויתן. פה אמר כי אתה ידעת כי אין בנו איש, ושם אמר כי אני ידעתי, ושם הוסיף לבקש איש חכם לעשות בזהב וכו' שלא נזכר פה. וכן תשובת חירם משונה בשני (מ)[ה]ספרים, פה אמר שהשיב שמעתי את אשר שלחת אלי וכו', ושם הוסיף דברים רבים. מכל זה נראה בעליל שהיו בזה חמשה שליחויות, תחלה שלח חירם אל שלמה לנחמו ולחזק עמו הברית והאהבה, ואז שלח שלמה אל חירם וחירם השיב אל שלמה הדברים שנז' פה, ואחרי תשובת חירם חזר שלמה ושלח אל חירם וחירם השיב הדברים שנזכר בד"ה, באופן שעזרא הסופר השלים בד"ה הדברים החסרים כאן, והדברים המבוארים כאן לא הוצרך לשנות שנית, וכמו שנבאר. ועתה נבאר בפרט, שלמה בשאלתו הראשונה לא שאל תיכף שישלח לו עצי ארזים הרבה מהלבנון שבגבול חירם, כי בחכמתו התחיל בשאלה קטנה, שאינו מבקש רק יתן רשות לעבדיו האומנים לכרות עצים, ר"ל שיעשו מלאכתו לכרות ארזי לבנון אשר בא"י, והקדים לשאלתו הוצעה שעל פיה יתנדב חירם מעצמו לתת לו יותר מאשר בקש:

(יז) "אתה ידעת". הקדים התנצלות על דוד אביו שלא התעסק בדבר הגדול הזה, כי לא היה זה מרפיון ידים, רק שהיה טרוד תמיד במלחמותיו. ויש בזה ג' כונות, אם כפשוטו שלבנות בנין גדול כזה צריך עת שלוה ושקט, ואם מפני שכן גם מצות התורה שלא יבנו בית הנבחר עד יניח ה' להם מכל אויביהם, כמ"ש חז"ל (סנהדרין כ ב) ג' מצות נצטוו ישראל למנות מלך ולהכרית זרע עמלק ולבנות בית הבחירה, והוכיחו שם שבנין הבחירה יהיה בסוף כמ"ש (דברים יב, י - יא) והניח ה' וכו' והיה המקום אשר יבחר, ועוד ענין שלישי בארתי בדרושי ארצות השלום (דרוש ב), כי באשר עקר המצוה הזאת אינה הבנין עצמו רק אם יבנו הבית יהיה לשם ה' בלבד מבלי שום פניה חיצונית שיכוונו להשיג על ידו איזה כבוד או תועלת לעצמם, וכמו שדייק פה במ"ש ג' פעמים" לשם ה' אלהיו, לשם ה' אלהי, לשמי," וידוע שקשה מאד על טבע האדם לעשות דבר שמצפה ממנו ריוח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו רק יעשהו לשם ה', כמ"ש שם באורך, וכבר הובטח דוד ע"י נתן שע"י בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים, כמ"ש בברכות (ז ב) כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנא' (ש"ב ז, י) ושמתי מקוםלעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו, שהבטיח לו שאחרי יבנה הבית ימצאו מנוחה מאויביהם, וא"כ היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקיה לשם ה' בלבד, באשר היה מצפה ג"כ התועלת שימצא ממנו לנוח מאויביו סביב שתו עליו כל היום, רק שלמה שבל"ז היה שלום בימיו, והובטח ע"י נתן שיהיה איש מנוחה, היה נקל לו לבנותהבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה' מבלי שום פניה חיצונית. וז"ש " אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלהיו", ר"ל שלא היה יכול לבנותו בכוונה לשם ה' בלבד מבלי פניה חיצונית, מפני המלחמות אשר סבבוהו, והיה עולה בלבו בהכרח ג"כ תועלת עצמו שבונה הבית מפני המלחמה למצוא מנוחה מאויביו:

(יח) "ועתה". שכבר "הניח ה'  אלהי לי מסביב", וגם בלא המקדש אין לי מלחמה עם האויבים: "כי אין שטן". מן האומות

הקרובים: "ואין פגע רע". שיפגעני אויב מרחוק בדרך מקרה:

(יט) "והנני אומר". ר"ל אני הוא שיכול לאמר "לבנות בית לשם ה' אלהי", היינו בכוונה מיוחדת לשם ה' בלא שום פניה חיצונית, אחר שאין לי לקוות למצוא על ידי הבית מנוחה ממלחמות: "כאשר דבר ה' אל דוד אבי שבנך אשר אתן" "תחתיך על כסאך". והוא כבר ימצא ממלכה נכונה בשלות השקט: "הוא יבנה הבית לשמי". דייקא, לשם ה' ביחוד, שזה העיקר הנרצה בבנין הקדוש הזה:

(כ) "ועתה צוה". אחר ההוצעה הזאת שמורה שרוצה לבנות בנין גדול והפלא מאד, עד שלא היה בכח דוד אביו לבנותו הגם שהיה מלך גדול ונורא למלכי ארץ, בקש שאלה קטנה מאד, והוא שיתן רשות לאומנים וחרשי עץ במלכותו שיעשו מלאכת שלמה ויעזרו לעבדיו "לכרות ארזים מן הלבנון" אשר בגבול א"י, שעז"א ועתה "צוה ויכרתו", לא בקש שיתן לו ארזים משלו רק אומנים כורתי ארזים שיעשו מלאכה ביער הלבנון שבא"י, ושהוא ישלם שכר פעולתם כפי שיקוב עליו חירם. ובאר הטעם שמבקש אומנים מאתו, מפני שהוא יודע שלא נמצא בישראל איש יודע לכרת עצים כצדונים:

(כא) "ויהי כשמוע חירם את דברי שלמה". הנה חירם הבין מדברי שלמה כי בלבו מבקש דבר גדול יותר ממה ששאל, כי על אומנים לבד לא היה צריך להציע באורך שדוד אביו לא היה יכול לבנות הבית, שזה מורה על גדולת הבנין ושהוא גם כן צריך עזר וסעד אל הבנין, ומזה הבין שרמז לו שהוא יתן לו ארזים משלו, כי בחלק הלבנון שאצל צור היו ארזים וברושים טובים יותר ולרוב מאד. וז"ש "ויהי כשמוע", ר"ל כאשר הבין דבריו: "שמח מאד וברך ה' אשר נתן לדוד בן חכם". כי זה מורה על רוב חכמתו ששאל מעט כפי המוסר והנמוס ובכ"ז כלכל דבריו כפי תבונתו שחירם בעצמו יבין את זאת להפריז לו כרצונו:

(כב) "וישלח" וכו' "שמעתי" וכו'. ר"ל הבנתי: "את אשר שלחת אלי. אני אעשה את כל חפצך בעצי ארזים." לא אמר אעשה את שאלתך, רק את כל חפצך, ר"ל מה שחפצת בלבך, הגם שלא שאלת בפיך שאתה חפץ שאתן לך עצי ארזים מהלבנון אשר בצור, וכן אעשה:

(כג) "עבדי יורידו מהלבנון". שבגבול צור אל הים, וקבל עליו להוליכם עד המקום שיפרט שלמה, ומשם ישאם לירושלים. והתנה עמו שבעבור זה "תעשה את חפצי לת לי לחם ביתי":

(כד - כה) וספר שכן היה "שחירם נתן לו עצי ארזים ועצי ברושים", "ושלמה נתן לו" ללחם ביתו "עשרים אלף כור חטים ועשרים אלף כור שמן כתית מדי שנה בשנה". ופה לא השלים הספור, והשלימו עזרא בד"ה, שאחר השליחות הזה הנזכרת פה שנרצה לו לתת לו עצים משלו, חזר שלמה ושלח אליו השליחות שנזכרת בד"ה "כאשר עשית חסד עם" "דוד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו", ר"ל הלא זה דומה כמו שעשית עם דוד ששלחת לו ארזים משלך, וכן הבטחת לעשות עמדי, אבל "אני הנה בונה לשם ה' אלהי וכו' והבית אשר אני בונה גדול", וע"כ תוסיף בחסדך "לשלוח" ג"כ "ארזים ברושים ואלגומים מהלבנון", הוסיף שני דברים, איש חכם לעשות בזהב, גם שישלח אלגומים, והוסיף עוד ולהכין לי עצים לרוב, ושם פרט שכר העבדים החוטבים וכורתי העצים, שלהם נתן עשרים אלף כור חטים וכן שעורים, וגם יין ושמן כ"א עשרים אלף בתים. וע"ז באה התשובה מן חירם פעם שנית בכתב, ששלח לו איש חכם יודע בינה לחירם אביו, וכן גלה לו שנרצה בהשכר שפרט לעבדי חירם ושהוא יביא לו העצים על ים יפו שמשם יעלם לירושלים:

(כו) "וה' נתן חכמה לשלמה". ספר כי השלום שהיה בין שלמה ובין חירם לא היה מצד שהיה לו אהבה עם דוד אביו, רק מצד חכמת שלמה, כי מה שעשה חירם שלום עם דוד היה בעבור שהיה איש מלחמה כובש ארצות והיה צריך לעזרתו, ומה שהיה לו שלום עם שלמה היה בעבור רוב חכמתו, ושלזה הוסיף לכרות עמו ברית האהבה:

(כז - כח) "ויעל המלך". הנה עבדי חירם עשו מלאכה עם עבדי שלמה ביער אשר בגבול חירם, וחוץ מזה כרת ג"כ ארזים מהלבנון שבגבול שלמה, כי היה נצרך גם אל עצים קטנים שהם ימצאו בגבול ישראל, ולמלאכה זו העלה מס שלשים אלף איש, שתמיד עסקו עשרת אלפים בכל חדש ועשרים אלף מהם נשארו בביתם שני חדשים לעסוק בצרכי ביתם:

(כט) "ויהי לשלמה". ועוד היה לו מן הגרים שהיו בא"י (הם הגבעונים ואותם נשארו מן האומות אשר לא הורישו ב"י), והיו ק"ן אלף איש, ועשה מהם "שבעים אלף נושא סבל", לשאת העצים מן הלבנון שבגבול שלמה ומן ים יפו עד ירושלים, ולשאת האבנים מן ההר אל מקום הבנין, "ושמונים אלף חוצבים בהר":

(ל) "לבד משרי הנצבים". שהיו ממונים עליהם, "שלשת אלפים ושלש מאות". ובד"ה (ב, ב) אומר שהיו ג' אלפים ושש מאות, והיינו כי היו שלשת אלפים שרי חמשים, ושלש מאות שרי חמש מאות, והם הרודים בעם העושים במלאכה. ובד"ה (שם) שכתוב ושש מאות מנצחים, הם היו ממונים על הג' אלפים הנצבים, כל אחד ממונה על עשר:

(לא) "ויצו המלך". ספר שצוה "להסיע אבנים גדולות" בכמות, "ויקרות" באיכות, ר"ל אבני שיש טהור, "ליסד הבית". שהגם שדרך העולם שביסוד מניחים אבנים פחותים, צוה שגם אל היסוד יבחרו אבנים גדולות וכבדות ושתהיינה "אבני גזית":

(לב) "ויפסלו". ואחרי שקצצו העצים מן היער והסיעו האבנים מן המחצב אז עסקו הבונים לפסלם ולהשוותם וליפותם, ובזה הכינו הכל שיהיה מוכן אל הבנין, באופן שכל מה שהביאו אלהבית היה מופסל בכל הלכותיו, שלא היה צריך לעשות בו דבר רק להניחו במקומו, וכמ"ש (להלן ו, ז) ומקבות והגרזן וכל ברזל לא נשמע בבית בהבנותו: