מלאכת שלמה על שבת ב
<< · מלאכת שלמה · על שבת · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
במה מדליקין וכו': פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל תוס' ז"ל. וראיתי מדקדקין ששונין במה מדליקין המ"ם בנקודת סגול ובמה אין מדליקין המ"ם בנקודת קמץ וכן במה טומנין ובמה אין טומנין במה בהמה וכו' אבל במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה שניהם גורסין אותם בנקודת קמץ ושמעתי טעם לדבר לפי שכל במה הכתוב במקרא הסמוך למלה המתחלת באלף נקוד בקמץ כגון במה אדע במה אקדם וזולתם וה"נ גרסי הכא בכל שיתא סדרי משנה:
אין מדליקין וכו': בברייתא בגמ' כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושין מהן מדורות בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין ע"ג קרקע בין ע"ג כירה ולא אסרו אלא לעשות מהם פתילה לנר בלבד:
לא בלכש וכו': ופירוש לכש כמין צמר שיש בארז: ובערוך גרס לגש בגימ"ל:
פתילת האידן: כמין צמר שיש בערבה. והקשו בתוס' ז"ל וא"ת והא מסיפא שמעינן לה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן ותרצו דיש לומר דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. ועיין במ"ש בסמוך במשנה ג' בשם הר"א ממיץ:
לא בזפת: גרסי' בלא וי"ו כדמוכח בגמ' דאיתא התם וגם בירושלמי עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לשים בתוכה פתילה נמי לא חזיא קמ"ל: תו גרסי' בגמ' א"ר זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת דקסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה ולא אתי לאטויי וכן הלכה:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל ולא בשמן קיק וכו' עד תוך הפתילה אלא סביב כך צ"ל:
עוד בפירושו ז"ל ודרשינן קרא הכי והנותר וכו'. אמר המלקט הכי דריש לה בגמ' ובירושלמי מדכתיב לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר ומה ת"ל עד בקר בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו. ועיין במ"ש בפ' כיצד צולין סי' י'. ומסקנת הגמ' דיכול להדליק בשבת בשמן שריפה כשלא חל ע"ש שלה בי"ט:
וחכמים אומרים אחד מבושל וכו': הכא מזכיר שאינו פשוט תחלה וכן בכמה מקומות תוס' ז"ל. פי' אע"ג דקאי אפלוגתא ועיין במ"ש ספ"ק דסוכה בשמם ז"ל:
וכתוב בספר הרוקח סי' מ"ה ומדלא קתני אין משתמשים לאורם ש"מ אין מדליקין בהם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה אבל משתמשין לאורן ע"כ: והכי תניא בברייתא בגמ' ת"ר כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהם מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה ע"כ:
אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט: ירושל' הא בכל אילין קדמאי מדליקין:
ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן: גמ' מ"ט אמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא. וכתבו תוס' ז"ל אבל נפט אין ריחו רע כ"כ כמו עטרן ע"כ: ובירושלמי מה בין עטרן מה בין קרבי דגים קרבי דגים כל זמן שהן דולקין אין ריחן רע כבו ריחן רע עטרן בין כבה בין דולק ריחו רע שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ד' אמות לפום כן צריך מימר אין מדליקין בו: ומצאתי שפי' ה"ר יהונתן ז"ל וחכמים בתראי מתירין בעטרן לעשות גם ממנו פתילה ולא חיישי' לריחו רע כיון שמנהגו להדליק בו כל השנה ואע"פ ששאר השמנים שמזכיר הם בענין שמנים ולא לעשות מהן כפתילות שעוה אבל עטרן מיירי בענין שהיא עשוי כפתילות שעוה. ונפט מין שמן הוא שריחו רע ויש בו ב' מינין הא' שאינו לבן והשני לבן והלבן יש בו ריעותא אחד שהוא עף כלומר שהשלהבת היוצאה ממנו מחמת שמנה מתפרדת מן הבגד כשעולה ונאחזת בכותלי הבית אם שמן או חלב נדבק בהם או בפני האדם או בראשו אם נמשח בשמן ובזה השמן אפי' בחול אסור לפי שיש בו סכנה. ע"כ:
בשמן דגים: רש"י ז"ל פי' קרבי דגים שנימוחו ור"ת ז"ל מכח קושיא פי' שמן דגים שבא מעינו של דג:
ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד: עוד יש תנאים אחרים חולקים בברייתא בגמ' ויש להן סברות אחרות ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין מדליקין אלא בשמן היוצא מן הפרי לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי ור' יוחנן בן נורי ס"ל דאין לך לפסול אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין פי' כגון פסולי שמנים דמתניתין ומדליקין בשמן דגים ובעטרן ר"ש שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט ע"כ: ועיין בתוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ה) שכתבו שם דר"ש שזורי ס"ל דמדליקים בעטרן ובנפט דוקא דאי אף בעטרן קאמר היינו ת"ק ע"כ פי' ת"ק דברייתא דכתבינן דהיינו ר' יוחנן בן נורי ומשמע דבא למעט שאין להדליק בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות ולא בשמן דגים ובעטרן אבל כאן תרצו דאי גרסי' אין מדליקין במילתיה דר"ש שזורי אתי שפיר ע"כ:
כל היוצא מן העץ וכו': ופי' ה"ר יהונתן ז"ל כל היוצא מן העץ וכו'. כגון קונבוס קנמו בלע"ז שעושים ממנו השקים שמוליכים בהם חטה לריחים לפי שאין דרכו שתמשך הפתילה העשויה ממנו את השמן שבנר כי אם הפשתן לבדו ולפי שלא חשבו למעלה גבי כסול פתילות עשה בכאן כלל ובצמר גפן שמנהג העילם להדליק לפי שהפתילה מושכת את השמן אליה ואינה יוצאה מן העץ עצמו אלא כמין הפרי ע"כ: ורש"י ז"ל פי' אין מדליקין בו לעשות פתילה מקונבוס ובגד קונבוס ומצמר גפן ע"כ. ובעלי התוס' ז"ל חלקו עליו דמותר להדליק בקונבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרי' במנחות קונבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא ופשתן נמי מין זרע הוא אלא דאיצטריך במתני' משום דאיקרי עץ כדכתי' ותטמנם בפשתי העץ ע"כ בקיצור:
כתב בעל סמ"ג ז"ל במצות ל"ת סי' ס"ה וז"ל ועוד אומר הרב ר' אליעזר ממיץ שאינו נקרא יוצא מן העץ אלא הנקלף מן העץ קליפה העליונה כעין פשתן דאי מפרשינן הגדל מן העץ לא הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן דתרווייהו גדלין בעץ נינהו עכ"ל ז"ל. ואיתה למילתיה דר' אליעזר ממיץ בספר יראים שחיבר סימן ק"ב:
ובספר כלבו סימן ל"ו כתיב בשם ה"ר דוד בר לוי ז"ל דוקא היוצא מן העץ שכותשין בו את העץ עצמו ומנפץ אותו אין מדליקין בו אבל צמר גפן ודאי מדליקין בו שאינו יוצא מן העץ אלא בתוך קליפה גסה הוא נברא כמו שהוא עם גרעיני הזרע והקונבוס שהוא ג"כ מן העץ עצמו שכותשין אותו ומנפצין אותו כמו הפשתן אפשר לומר שמדליקין בו כיון דדייק ונפיץ כמו הפשתן אע"פ שאינו כפשתן לענין כלאים. וכן העץ שקורין גינשטא שכותשין אותה ומנפצין אותה כמו הפשתן אפשר לומר ג"כ שמדליקין בה או בפתילת הבגד שלה אך אין ידוע אצלנו אם מושכת השמן ודולקת השמן יפה כמו הפשתן והקונבוס עכ"ל ז"ל וכדעת ר"ת ז"ל ודלא כרש"י ז"ל שאסר להדליק בקונבוס ובצמר גפן. ועיין עוד בפסקי הרא"ש ז"ל. ועיין עוד בספר שבולי הלקט סי' י"ו:
ובירושלמי א"ר שמואל בר' יצחק כתיב להעלות נר תמיד שיערו לומר שאין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד:
פתילת הבגד: בגמ' דייקינן האי דקתני פתילת הבגד ולא קתנו פתילה בגד וכתבתיו במסכת כלים פכ"ח: ופשוט הוא דר' אליעזר גרסי' ביו"ד: ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ור"ע סבר דקפול מועיל לבטלו מתורת בגד ולא חיישינן דילמא מימלך ופשיט לה מקפולה ואע"פ שלא הבהבה וכ"ש אם הבהבה שא"א שלא נשרף אחד מחוטי הבגד ע"כ:
ויתננה על פי הנר: לאו דוקא על פי הנר סמוך לפה אשר שם הפתילה דהה"נ על הנר באמצע חללו של הנר אלא אורחא דמילתא נקט שמניחו סמוך למקום הפתילה כדי שתדלק יפה יפה כך נלע"ד:
ואפילו היא של חרס: אותה שפופרת. ופי' ה"ר דוד אבודרהם ז"ל לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' גזרה שמא לקלות השפופרת יסבור שלא ינענע הנר ויקח אותה ויסתפק ממנה ואפי' היא של חרס שהיא כבידה ומאוסה ולא נחוש שיקחנה שמא ינענע הנר אפ"ה אסור ואין צריך לומר אפי' היתה מכסף או מזהב עכ"ל ז"ל:
ור' יהודה מתיר: בפסחים פ"ק דף י"א רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ודרבנן אדרבנן דתניא חבל שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ולא גזרינן עניבה אטו קשירה ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקא ובלבד שלא יענבנו גזירה משום קשירה הואיל והוא עסוק בכך והכא רבנן גזרי ור' יהודה לא גזר ומשנינן דרבנן אדרבנן לא קשיא שמן זה בשמן דכל שנה מיחלף ואתי למיכל מיניה עניבה בקשירה לא מיחלף דר' יהודה אדר' יהודה נמי לא קשיא טעמא דר' יהודה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דקסבר עניבה גופה קשירה היא וה"נ משנינן אההיא דלקמן פט"ו קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ור' יהודה מתיר כדכתבינן התם: ומחק ה"ר יהוסף מלת אדם מבבא דלא ימלא:
מפני עובדי כוכבים מפני ליסטים: מפר' בבבלי גם בירושלמי של סכנה ור' יוסי בעי התם אי בשל סכנה ניתני מותר ומשמע התם דאיכא דתני מותר:
ואם בשביל החולה שיישן פטור: האי חולה וכו' למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צ"ל חייב עליה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ור' יהודה היא: ובגמרא והא דתני ר' אושיעא אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההוא בחולה שאין בו סכנה: ותמהתי שמצאתי בפי' ה"ר יהונתן ז"ל אהאי רישא דמתני' שכתב ומיירי בחולה שאין בו סכנה וכן בשאר הנז' עמו שאם היה בהם סכנה מותר לכתחילה וסתמא זו כר"ש דס"ל במוציא את המת לקוברו שהוא פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כלומר שאין המת צריך לו כלום ברה"ר דלא משכחת הוצאה הצריכה לגופה אלא שאם הוציא כלי לרה"ר והכלי עצמו צריך לו ברה"ר כגון שהוציא מרא לר"ה לחפור בו שם או שהוציא ככר לרה"ר שיהנה בו שם ברה"ר הוא או חברו ע"כ. וגבי סיפא דכחס על הנר וכו' כ' והאי סתמא קתני לה ר' יהודה דמחייב חטאת במוציא את המת לקוברו או אפי' לפנות את ביתו מטומאת מת ג"כ גוף הכבוי שבו נעשית המלאכה אינו מועיל לו כלום אפי' כשהוא חס על הפתילה לא יועיל לו כלום שאיתו ראש הפתילה היה דולק תחלה לא ישוה לו כלום שהרי כשירצה להדליקה פעם אחרת יסיר ממנה ראש הפתילה תחלה ואין זה כבוי פחמין וכ"ש כשהוא חס על השמן ועל הנר שאין ההנאה והתועלת בגוף המלאכה עצמה דהיינו כבוי אלא זה בכה וזה בכה ולא אשכחינן חיוב בפתילה אלא כגון שהיתה פתילה חדשה שלא היתה מהובהבת ועכשיו הוא מכבה אותה ומחייב אהדלקה ועל כבויה א"נ שמכבה אותה תכף שנכנס שבת כגון שהדליקה בע"ש דלא מיחייב אהדלקה ומיחייב משום כבוי לפי שבזה הכבוי נעשית כלי וראויה להדליק בה יותר משלא יעמוד אפר אותן חוטין על ראשה עוד וזהו לשון מפני שהוא עושה פחם שהוא מתכוין ממש לעשות פחם עכשיו שידליק בו פעם אחרת כדרך כל עשיית פחם שבעולם שהוא נעשה בכבוי עכ"ל ז"ל: והוא מן התימה מה שכתב דרישא כר"ש דהא בגמ' בהדיא מכריח מכח הסיפא דרישא נמי ר' יהודה היא דקתני סיפא חייב ש"מ ר' יהודה היא [עוד ישנם דברים אחדים בכ"י אך מטושטשים הם וא"א לעמוד עליהם וחבל על דאבדין.]:
מפני שהוא עושה פחם: גרסי' במפיק ה"א והשי"ן קמוצה ומסקינן בגמ' וכן משמע נמי בירושלמי דר' יוסי כר' שמעון דלקמן פ' עשירי סי' ה' דס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ובהא אפי' ר"ש מודה דמשום דקא מתקן מנא וצריך לגופו הוא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני שנעשית פחם שמע מיניה: והביא בכאן תוי"ט מה שפירשו שם בתוס' דהיינו כשעושה מלאכה וכו'. [וכ"ה] ג"כ הכא בפי' רש"י ז"ל בגמ' וז"ל ואין לך כבוי הצורך לגופו אלא כבוי של פחמין כשעושין אותו וכבוי של הבהוב פתילה שהכבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו ע"כ:
{{דה מפרש|על ג' דברים [כ"ה בהכ"י.] נשים כו' לדתן. נקד הר"מ ז"ל לידתן (הל' בחיר"ק) כדכתיב וידעת עת לדתנה וכך נראה בעיני ג"כ וכדכתיב ויהי בלדתה ויתן יד. אמנם ראיתי שה"ר יהוסף ז"ל נקד לדתן הלמ"ד בצר"י והדלי"ת בקמ"ץ: ירושלמי אית תנאי תנו ילדות והיינו כדתני ר' יהודה בעון נדרים בנים מתים ואית תנאי תנו יולדות והיינו משום דאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ובבבלי ת"ר על שלש עברות נשים מתות יולדות ר' אליעזר אומר נשים מתות ילדות ור' אחא אמר שאין מתות ילדות פי' בחורות אלא בעון שמכבסות את צואת בניהן בשבת: והתם תניא בשם ר' יהודה הנשיא דבעון נדרים בנים מתים וכן ס"ל נמי לר"א בר"ש:
בנדה ובחלה ובהדלקת הנר: מפרש טעמא בגמ' היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה. חלה והדלקת הנר כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימין אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם. ובירושלמי מפרש אדם הראשון דמו של עולם דכתיב ואד יעלה מן הארץ וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו חכמים מצות נדה לאשה. ובחלה אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ותניא כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו חכמים מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמר נר אלהים נשמת אדם וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה ע"כ: מצאתי כתוב אהא דאמרינן בגמרא בפירקין דף כ"ג נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו זפי' רש"י ז"ל והכי אמרינן לקמן ותזנח משלום נפשי זו הדלקת הנר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחושך ע"כ מצאתי כתוב עליו ושמעתי משום שלום ביתו פי' שלא תכשל באותו עון כדתנן על שלשה דברים נשים מתות בשעת לדתן וא' מהן הדלקת הנר ע"כ:
עשרתם כו': ופי' ה"ר יהונתן ז"ל עשרתם פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי שמותר לאכול בחול מפירות שלא נגמרה מלאכתן (כלומר שלא הוקבע למעשר שכל מין ומין יש זמן קבוע ידוע שיקבעו למעשר שאפי' אכילת עראי אסור לאכול מהן אבל קודם לכן מותר לאכול מהן אכילת עראי בחול) אבל בשבת אסור דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד שבת אפי' תמרה א' או ענבה א' אכילת קבע מיקרי דמקיים בה וקראת לשבת עונג ע"כ:
ופי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' ויגש דף ע"ט ע"א עם חשיכה הוא קודם לספק חשיכה ע"כ. ומ"מ הוא סמוך ממש לספק חשיכה כדקתני עם חשיכה ופשוט הוא:
בפי' ר"ע ז"ל ונותנין עליו חומרי יום וחומרי לילה אמר המלקט פי' חומרי יום אי מוצאי שבת הוא וחומרי לילה אי ע"ש הוא:
וכתוב בכלבו סי' ל"ו והא דאמרינן דאין מדליקין את הנרות יש אומרים דאפי' ע"י א"י קאמר ואע"פ שהוא ספק חשיכה ויש מתירין ע"י א"י משום שבת דאין שבות במקום מצוה והדלקה ודאי מצוה גדולה היא א"נ משום דאמירה לגוי שבות ודבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ויש שואלין הא דאמרי' בספק חשיכה אין מדליקין נראה הא ודאי יום מדליקין אע"פ שהוא סמוך לחשיכה ואמאי והא צריך להוסיף מחול על הקודש דבר תורה וכ"ת דספק חשיכה הוא התוספת הזה זה ודאי אינו שמפני הספק הוא נאסר וי"ל שכיון שהתוספת אין לו שיעור מן התורה ובכלל זה גם ספק חשיכה לפיכך אין מדליקין את הנרות לעת כזאת עכ"ל ז"ל:
אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים: פי' אם אינו צריך לפירות או לכלים לשבת: ובירושלמי מתני' בכלים גדולים אבל קטנים מערים עליהם ומטבילן תנא רב הושעיא ממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו: וכתוב בב"י א"ח ס"ס שמ"ב וז"ל ואפשר שרבינו יעקב ז"ל סובר דמתני' דקתני אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי על כרחך לא במעשר לצורך השבת עסקי' דא"כ אפי' ודאי הוה שרי לעשורי דודאי כל לצורך השבת דבר מצוה הוא וכיון דבשלא לצורך השבת עסקי' לא הוה לן למישרי לעשר אפי' דמאי אם לא מפני הדוחק ולכן כ' רבינו או שהיה טרוד והוצרך לעשר פי' כלומר שמפני הטרדא דוקא שרי הא אם אינו טרוד לא ולפי זה לא התיר רבינו לעשר אלא דמאי דוקא ויותר נראה לומר דאפי' ודאי שרי לעשר ואפי' שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דקיימא לן דלא גזרו על שבות בין השמשות בשעת הדחק והא דתנן אין מעשרין את הודאי אתיא כמ"ד גזרו על שבות בין השמשות וכמו שפי' רש"י ז"ל שם עכ"ל ז"ל:
ומערבין: ערובי חצירות וכו'. ובהכי לא קשיא רישא אסיפא. ויש מן הפוסקים מאן דס"ל דאפי' ערובי תחומין לכתחילה הוא שאין מערבין בבין השמשות אבל אם עבר ועירב ערובו ערוב והיא דעת הרמב"ם ז"ל שם פ' ששי:
וטומנין את החמין: נראה פי' מים חמין כדפי' רש"י ז"ל בגמ' בברייתא מים חמין למזוג בהן היין לשתות. וכן פי' ר"ע ז"ל לקמן בר"פ כירה ואי קשיא א"כ סתם לן תנא הכא דלא כב"ה אפשר דלאו קושיא היא דלקמן במבעוד יום עסק' ולהכי מותר חמין ותבשיל אבל הכא בבין השמשות עסקינן ולהכי דוקא מים חמין מותר. ולפירוש הרז"ה ז"ל שאכתוב בריש פירקין דלקמן דפי' דלא איירי פ' כירה בהטמנה כלל ניחא טפי ומ"מ הנכון בעיני דהכא חמין דקתני לאו דוקא דה"ה תבשיל דו"ק. ומצאתי כתוב שבע משניות בזה הפרק כנגד ז' שמות הויה שבמזמור שיר ליום השבת וכנגדם תקנו ג"כ שבע ברכות בשבת ופרשת שבת מתחלת בזי"ן זכור את יום השבת ע"כ: סליק פרקא