מכות ה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלהכרזה ורבי מאיר הכרזה מישמעו ויראו נפקא:
מתני' במשלשין בממון ואין משלשין במכות כיצד העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים:
גמ' מנא ה"מ אמר אביי נאמר (דברים כה, ב) רשע בחייבי מלקיות ונאמר (במדבר לה, לא) רשע בחייבי מיתות ב"ד מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה רבא אמר בעינן (דברים יט, יט) כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא אי הכי ממון נמי ממון מצטרף מלקות לא מצטרף:
מתני' גאין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם דבאו אחרים והזימום באו אחרים והזימום אפי' מאה כולם יהרגו רבי יהודה אומר איסטטית היא זו ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד:
גמ' מנא הני מילי אמר רב אדא דאמר קרא (דברים יט, יח) והנה עד שקר העד שקר ענה עד שתשקר גופה של עדות דבי ר' ישמעאל תנא (דברים יט, טז) לענות בו סרה עד שתסרה גופה של עדות אמר רבא הבאו שנים ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו והלא במערב בירה עמנו הייתם חזינן אי כדקיימי במערב בירה מיחזא חזו למזרח בירה אין אלו זוממין ואם לאו הרי אלו זוממין פשיטא מהו דתימא ליחוש לנהורא בריא קמשמע לן ואמר רבא ובאו שנים ואמרו בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא חזינן אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא לא הוו זוממין ואי לאו הוו זוממין פשיטא מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל ואמר רבא זבאו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש ולא עוד אלא אפי' אמרו ערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא מאי קמ"ל תנינא לפיכך נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה סיפא מה שאין כן בגמר דין איצטריכא ליה חבאו שנים ואמרו בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני ולא עוד אלא אפי' אמרו בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני אין אלו נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא טוכן לענין תשלומי קנס באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר משלמין ולא עוד אלא אפילו אמרו בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא ערב שבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו ולא עוד אלא אפי' אמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובתרי בשבתא נגמר דינו אין משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא בר תשלומין הוא:
רבי יהודה אומר איסטטית היא זו כו':
רש"י
[עריכה]להכרזה - דאמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פט.) ארבעה צריכין הכרזה לאחר שנענשו בב"ד צריכין ב"ד להכריז כך וכך נהרג פלוני בב"ד על עבירה פלונית כדי לרדות את השומעין:
מוישמעו ויראו נפקא - ואזהרה מלא יוסיפו:
מתני' משלשין בממון - כדמפרש ואזיל:
גמ' מנהני מילי - דכל אחד סופג את הארבעים:
רשע בחייבי מיתות - אשר הוא רשע למות:
בחייבי מלקות - אם בן הכות הרשע:
כאשר זמם - שיקבל הנדון מלקות שלימה:
ממון מצטרף - והרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם:
מתני' שיזימו את עצמן - שיזימו אותן בעסקי גופן ולא בעסקי ההורג וההרוג כדמפרש ואזיל:
באו אחרים - שהעידו עליו כעדות הראשונים:
והזימו - אלו השנים שהזימו את הראשונים הזימו גם את האחרונים:
אפילו - אם הן מאה כתות זו אחר זו וכת אחת הזימתן כולן יהרגו:
איסטטית היא זו - הכת הזאת כת של עדות סרה וסטיא היא כך נטלו עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו:
גמ' גופה של עדות - גופן של עדים:
לענות בו סרה - בפרשת עדים זוממין כתיב סרה עדות המוסרת שהוסרו משם:
בירה - טרקלין גדול:
לנהורא בריא - שמא מאור עיניהם של אלו בריא וצופין למרחוק יותר ממנו:
גמלא פרחא - מין גמלים יש שהם קלים במרוצתם כעוף הפורח:
ולא עוד אלא אפי' אמרו - המזימין בערב שבת הרגו שהקדימו חובתו יותר מן הראשונים:
הרי אלו - הזוממין נהרגין ולא אמרינן בגברא קטילא אסהוד:
מאי טעמא דבעידנא דקא מסהדי - כשבאו יום שלישי בשבת להעיד עליו אכתי גברא לאו בר קטלא שלא הועד עליו בבית דין ואילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר נמצא שהם היו מחייבין מיתה את מי שאינו ראוי למות:
מאי קמ"ל - דאע"ג דאיהו מיקטיל אינהו מיקטלי תנינא במתני' בפרקין (דף ו:) גבי שנים רואין. אותם מחלון זה כו' הוא והן נהרגים:
מה שאין כן - בהזמת עדי גמר דין:
ולא עוד כו' - שאע"פ שאלו האחרונים מאחרים את זמן גמר דינו מ"מ מודים הן שביום שבאו הזוממין להעיד עליו בשלישי בשבת כבר היה דינו נגמר מאתמול ובגברא קטילא אסהוד:
וכן לענין תשלומי קנס - שהמודה בו פטור דינו נמי בזה כדיני נפשות ויש חילוק בין עדות גוף המעשה לעדות של גמר דין: הכי גרסינן באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר ולא עוד אלא אפי' אמרו בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא: ופירושו משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה אישתכח דאינהו הוו מפסדי ליה ודוקא קנס אבל בעדות ממון פטורין שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחויב ועומד:
גברא בר תשלומין הוא - כשהעידו אלו עליו כבר חייבוהו בית דין ואי הוה מודי לא הוה מיפטר:
תוספות
[עריכה]אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו עצמן. פי' עצמן של עדים שיאמרו להם אתם במקום פלוני עמנו הייתם ולא שיזומו שיאמרו ההורג או הנהרג היה עמנו:
דבעידנא דאסהידו עדים לאו בר קטלא הוא. פ"ה משום דאי הוה מודה מיפטר ולא נראה דזה לא מצינו דאם כן כל חייבי מיתות בית דין יכול להודות ולפטור עצמו ונראה לפרש לאו בר קטלא הוא פירוש קודם שנגמר דינו הוא דשמא לא יבואו עדים ואם יבואו עדים לא יהא עדותן קיים ועוד שאסור להורגו עד שיגמר דינו וכשנגמר דינו כבר ודאי בר חיובא הוא הואיל וכבר באו עדים ונתקבל עדותן וההורגו פטור:
וכן לענין קנס. אבל ודאי לענין ממון לא דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גנב ובחד בשבת עמנו הייתם ודאי אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי גנבא בר חיובא אע"ג דלגבי נפשות לא תדמנו לבר חיובא. דכל כמה דלא נגמר דינו (נמי הוי בר חיובא משום שאינו ספק כל כך עדות) בממון [הוי] קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו אבל בעדות נפשות דבעינן דרישה וחקירה אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו הוי בר חיובא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק א (עריכה)
לא א מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה ז', סמג עשין קי:
לב ב מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה א', סמג עשין קי, טוח"מ סי' לח:
לג ג מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה ב':
לד ד מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה ג', ומיי' פ"כ מהל' עדות הלכה ה' והלכה ו, טוח"מ סי' לח:
לה ה ו מיי' פי"ט מהל' עדות הלכה א', סמג עשין קי, טוח"מ סי' לח:
לו ז ח ט מיי' פי"ט מהל' עדות הלכה ב', סמג שם, (טוש"ע שם):
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מכות/פרק א (עריכה)
מתני' משלשין בממון ואין משלשין במכות. פי' העידו עליו שחייב לחברו מנה ונמצאו זוממין זה נותן חמשים וזה נותן חמשים זהו משלשין בממון. מאי טעמא דהני זוזי והני זוזי מצטרפי והוו להו כולהו מנה ונתקיים ועשיתם לו כאשר זמם הן זממו להענישו מנה לפיכך משלמין לו מנה. אבל מלקות דאי אפשר להצטרף כל אחד לוקח ארבעים:
מתני' אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו עצמן כו'. ראינו לרבותינו הגאונים ז"ל כי פירשו עד שיזומו עצמן עד שיחרישו ולא יכחישו המוזמין את המזימין ואנו קבלנו עד שיזימו עצמן [היינו] עד שיזומו העדים עצמן ויאמרו להן אתם הייתם עמנו במקום פלוני באותו היום שהעדתם שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני ואותו המקום צריך להיות רחוק מן המקום שהעידו בו העדים הללו. הלא תראה משנתינו דתני אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו עצמן מפרש כיצד מעידנו בפלוני שהרג נפש במקום פלוני כו' אמרו להם כו' אבל אמרו להם היאך אתם מעידין והלא אותו היום הייתם עמנו הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהן. ואמרינן בגמרא מנא הני מילי.
אמר רבה דאמר קרא והנה עד שקר העד עד שתישקר גופה של עדות. כלומר עד שישקר העד.
וכן לענות בו סרה.
אמר רבה באו ב' ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש ובאו אחרים ואמרו באותה שעה הייתם עמנו במערב בירה חזינן אי כי קיימי במערב בירה מצו חזו במזרח בירה האי דקטיל אינן זוממין דאמרינן הני והני קושטא קאמרי ואם לא יכלי למיחזא הרי אלו זוממין ולא אמרינן נהורא (דהאי) [דהני] בריא. וכן אם העידו ב' דבצפרא בחדא בשבא הרג פלוני את פלוני בסורא ובאו ב' ואמרו עמנו הייתם בו ביום בנהרדעא כו'. ואסיקנא לגמלא פרחא לא חיישינן. אמר רבא באו ב' ואמרו בחד בשבא הרג פלוני את פלוני ובאו ב' ואמרו בחד [בשבא] עמנו הייתם אלא בתרי בשבא הרגו ולא עוד אלא אפילו אם אמרו בערב שבת הרגו נהרגין דבעידנא דקא משהדי גברא לאו בר קטלא הוא. כלומר כיון שעדיין לא נגמר דינו להריגה נהרגין עליו. אבל אם באו ב' ואמרו בחד בשבא נגמר דינו של פלוני ובאו ב' ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אלא בערב [שבת] נגמר דינו ולא עוד אלא אפי' אמרו בתרי בשבא נגמר דינו אינן נהרגין דבעידנא דמשהדי גברא בר קטלא הוא דהא נגמר דינו מקמי הכי בזמן רב וכיון דנגמר דינו מקמי הכי בזמן רב כאילו הרוג מאותה (העד) [העת].
וכן לענין תשלומין וכו':
באו אחרים והזימו העדים באו אחרים והזימו המזימין ובאו עוד אחרים והזימו מזימי המזימין כולן ימותו. פי' המוזמין כולן ימותו שאומרים לעולם עם האחרונים האמת עד שיוזמו ר' יהודה אומר איסטסית היא זו.
מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה. איכא דקשיא ליה וכי דנין אפשר משא"א וכדאקשינן בפסחים ובמס' נדה בפ' יוצא דופן ואיכא דניחא דטעמיה דאביי משום דאס"ד דינא הוא דסהדי לא נעביד בהו אלא כדעבוד אינהו ומשלשין בין בממון בין במלקות דהיינו כאשר זמן דכל חד בהם צירופא דחבריה הוא דמחייב ליה להאי א"ה גבי קטלא הוה לן למפטרינהו לגמרי דהא לא עבדינן בהו טפי ממאי דעבדי והיינו כאשר זמם וכי היכי דכי אינהו אמרי פלוני חייב במלקות מחצין המכות ביניהם משום כאשר זמם וכיון שא"א לעשות כן ה"ל למפטרינהו מדחייבינהו רחמנא ש"מ אין משלשין אלא בממון, והאי תירוצא לא דייק לי כלל דא"כ לאו משום גזירה אתיא ליה לאביי אלא גלויי מילתא דגלי מילתא אמלקות אלא הכי הוא דאיכא למימר שאני ג"ש דעל כרחיך הקישן הכתוב וכי האי גוונא אמרינן התם בפ' יוצא דופן אלא דפליגי אמוראי בהאי טעמא התם במס' נדה ואביי אית ליה אבל רבא משמע דלית ליה הכי ומ" אמר מלקות לא מצטרפא ולא משום דפליג אג"ש דרשע רשע אבל במס' כתובות משמע דרבא לית ליה ג"ש דרוצח רוצח ורשע רשע דאמר אביי התם אתיא רשע רשע ורבא אתיא מכה מכה אלא שא"א לומר כן דהא ברייתא תניא בפ' החובל וכן תניא בסנהדרין ולקמן נמי גבי מתני' דאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין אמרינן חייבי מלקות אתיא רשע רשע וגליות אתיא רוצח רוצח אלא ה"ק רבא הכא ליכא למימר ג"ש לפי שאין דנין איפשר משא"א, א"נ משום דסברא הוא ולא צריך ג"ש וכן נמי בסנהדרין פ"ק מ"ט דר' ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע, ורבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת ה"נ קאמר דג"ש לא צריך, אבל בכתובות היינט טעמא דלא גמר רשע רשע משום דלגבי לפוטרו מממון קאמרינן וכי קאמר רשע במלקות הוא דכתיב ומיהו מכה מכה גמר לה ר"ל דכתיב גבי תשלומין והיינו נמי טעמא דר' יוחנן דאמר חייב מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין ולא גמר מחייבי מיתות:
מהו דתימא ניחוש לגמלא פרסא קמ"ל. וא"ל דהא במס' יבמות בפרק האשה שלום אמר רבא אפילו לדידי דלא חאישנא הכא חאישנא דילמא גמלא פרסא א"נ בקפיצה א"נ ילי מסר ואיכא דמתרצי הכא לא חיישינן משום דלא שכיחא דאת"ל הכי הוה מימר הוו אמרי הני, והאי תירוצא לא נהירא משום והצילו העדה דאינהו מחמת ביעתותא לא אמרי אי נמי משום דסברי לא מהמנו ליה רבנן, והראב"ד ז"ל פירש דהתם טעמא דמילי מסר עיקר ומשום דאיכא למיחש לההיא דשכיחא מילתא מפשינן טעמי דאפשר דהכי הוה מעשה ועיקר חששא ליתא אלא משום מילי מסר אבל לגמלא פרסא ולקפיצא בלחוד לא חיישינן וזהו הטעם הנכון, אבל מה שאמר הרב ז"ל דאי לא תימא הכי היכי הזמה באיזה מקום, קשה לי א"ה היכי אתא רבא לאשמועינן דלא חיישינן לגמלא פרסא שפשיטא דהיינו חקירות דאותו מקום, אלא אי מהתם ה"א ה"מ דקאמרי ליה אותו היום כולו שהיו מעידין עליו עמנו הייתם אבל מצפרא לפניא ומיום ליום חוששין לגמלא פרסא קמ"ל דלא שכיחי כלל ולמעוטא לא חיישינן אפילו בדיני נפשות:
מתני'. באו אחרים והזימום. פירשו רש"י ורי"ף ז"ל באו אחרים והעידו שפלוני הרג את הנפש והזימום אלו המזימין לראשונים ושוב באו אחרים והעידו באותה עדות שפלוני הרג את הנפש ובאו אותן המזימים עצמן והזימום אף לאלו כלן נהרגין שב' מזימין את הג' ואפילו מאה ר' יהודה אומר איסטטית היא זו כלומר זו הכת צבעת היא שצובעת את הארץ בדם כאדום שצובע כסטיס וקוצה ואינה נהרגת אלא הראשונה בלבד, וטעמיה דר' יהודה מפרש לה ר' יוחנן דהלכתא כותיה משום דאמרינן אטו כ"ע גביה הוו קיימי פי' גבי הך כת שהיא מזמת לכלן לפי' אין אנו מאמינין אותה ולפי' הקשו בגמ' איסטטית היא זו אפילו כת ראשונה נמי פטורה ומאי דאמרינן בגמרא לימא ר"ל דאמר כר' יהודה י"מ דכי היכי דר' יהודה פסיל להנך משום חזקה בעלמא דאמרינן אטו כ"ע גבייהו הוו קיימי וכיון דאיכא חזקה במילתא חיישינן דסהדותא ריעא הוא ה"נ פסלינן לסהדי דההיא איתתא משום חזקה דאמרינן מכדי ההיא אתתא מייתא לכלהו ואמרה דכלהו ידעי בסהדותא והיכי אפשר דלכהו קיימי גבה וידעי בסהדותא דידה וכיון דהך סהדותא נמי ריעא דהא אישתקור קמאי פסלין ליה משום הך חזקה וחיישינן דילמא משתקרי בתראי והיינו דמתרץ ר' יוחנן לקמן אבל הכא הני ידעי בסהדותא אבל הני לא כלומר אע"פ שהיא הביאתן לב"ד כיון שנמצאו שקרנים אין כאן חשש לומר אטו כ"ע ידעי בסהדותא דקמאי לא ראו ולא ידע, אבל רי"ף ז"ל שינה בכאן פירושו ואמר דקס"ד השתא דטעמיה דר' יהודה משום דכיון דאתיא ליה כת קמייתא ואתזמי לא מקבלינן תו סהדי מהאי סהדותא אההוא גברא שוהחזקו כלם כמי שהוחזקה הכת הראשונה דדילמא איכא דסני ליה ומהדר בתרייהו ושכיחי שקרני, וה"נ אמר ר"ל בדינא דאיתתא ואע"ג דלא א"ר לקיש הכי אלא בתרי זימני ה"מ בהכחשה דאי לאו דאישתקורי תרי זימני לא הויא חזקה דאמרינן מאי חזית דמסכת אהני סמוך אהני אבל בהזמה התורה האמינה, ובחדא זימנא הויא חזקה ולמאי דקס"ד השתא מאי דקתני מתני' אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד ל"ק לן דדינא הכי הוא דכת ראשונה מקבלין סהדותא ונגמר דינו של רוצח על פיה ולא השנייה, וכי אקשינן לעיל איסטטית היא זו וכו', ההיא קושיא אליבא דטעמיה דר' יוחנן דבמסקנא הוה אקשינן לה ודבר זה מפו' בהל' רבינו הגדול ז"ל, זו היא הסכמת רבותי האחרונים ז"ל שפי' משנתנו כך הוא במ"ש שהכת הא' מזמת לכלן וכלן מעידין על אותו רוצח שהרג את הנפש.
והגאונים ז"ל פירשו באו אחרים הראשונים והזימום לאלו שהוזמו זוממין, ואפילו מאה אלו מזימין לאלו ואלו לאלו כלן נהרגין כלומר אותן שהזמה חלה עליהן זה פירשו הראשונים ז"ל, וכן מצאתי אני מפורש בדבריהם ואע"פ שאינם נביאים הם בני נביאים ומימיהם שותים האחרונים וזה לשון התוספתא מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנדון פטור כת הראשונה חייבת ובאו אחרים והזימום הנדון חייב וכת הראשונה פטורה והשניה חייבת, כת אחת נכנסת וכת א' יוצאה ואפילו מאה כלם חייבין ר' יהודה אומר איסטטית היא ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד, וטעמיה דר' יהודה מפרש לה ר' יוחנן משום דאמרינן אטו כ"ע גבי הני הוו קיימי כלומר כיון שבאו ד' כתות כל אחת מזמת לחברתה אין נאמנים דחיישינן דילמא דאיכא ומהדר ומוגר ומייתי סהדי שקרי דאטו כלהו הני גבי הני הוו קיימי, ואפשר שגרסת הראשונים הכי אטו כ"ע הני גבי הני הוו קיימי בהכי דאיק לישנא, וא"ק לך ר' יהודה דקאמר אין מקבלין הזמה של כת ד' א"כ כת ג' נמי עדותה בטלה היא לפי שאי אתה יכול להזימה וכת ב' נמי אינן כעדים זוממין וכדאמרינן בפ' ואלו הן הנשרפין, וי"ל שאני התם דלא מקיימי עלייהו הזמה אע"ג דאתזמו, אבל הכא משום חששא בעלמא הוא דמבטלינן סהדותא ואלו ידעינן דקושטא קאמרי מקיים עלייהו הזמה אלא דכיון דמבלבלא סהדותא כולי האי מטבלינן להו לכלהו למפרע:
אמר אביי אתיא רשע רשע וכו': ואיכא דקשי' ליה דהא אמרינן דאין דנין אפשר מא"א כדאיתא בפסחים ובמסכ' נדה פ' יוצא דופן. ויש שתירץ דא"כ דאפילו גבי מלקות הוה אמרי' דדינא הוא דמשלשין כמו בממון ואי עבדינן טפי אין זה כאשר זמם א"כ היכא דאיכא קטלא שאי אפשר לומר שלוש הוה לן למפטרינהו דאי עבדינן בהו טפי מהא לא הוי כאשר זמם ומדחייבינהו רחמנא שמעינן דקטלא דכולהו כאשר זמם הוא וגבי מלקות כאשר זמם הוא. והקשה עליו רבי' הרמב"ן ז"ל דא"כ הא לאו מג"ש דרשע רשע גמרי' אלא מן גלויי מילתא דגלי מיתה על מלקות ועדיין אנו אומרים דלאו גלויי הוא דבמיתה דלא אפשר הוי כאשר זמם ולא במלקות דאפשר. ואחרים תרצו דגבי מלקות נמי פעמים שאי אפשר כגון שהם שני עדים או יותר משלשה. והנכון יותר דאביי סבר שלא אמרו אין דנין אפשר מא"א בג"ש שאלא במה מצינו:
רבא אמר בעינא כאשר זמם וליכא: והא דלא יליף רבא בג"ש ואע"ג דג"ש גמורה היא כדאיתא בפר' החובל (דף פו) לענין סומא שהוא פטור מחייבי מיתות ומחייבי גלות. י"ל דאיהו סבר אפילו בג"ש אין למידין מאי אפשר אי נמי דה"ק דהכא לא צריכינן לג"ש והכי נמי אשכחן ליה בפ"ק דסנהדרין גבי הא דתניא ר' ישמעאל אומר מלקות בכ"ג ואמרינן מ"ט אתיא רשע רשע מן חייבי מיתות ב"ד. רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת כלומר ולא צרכינן לג"ש ואי קשיא הא קשיא דבפר' אלו נערות לגבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר שהם פטורין לריש לקיש מייתי לה מדכתיב רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה אלו לר' יוחנן אמר התם שהם חייבים והיכי לא דריש ר' יוחנן ג"ש דרשע רשע וי"ל דר' יוחנן סבר דלא אתיא ג"ש דרשע רשע אלא למה שהוא מגופו של מלקות ולא לדבר אחר הבא עם המלקות:
ממון מצטרף: פי’ מצטרף בידו של זה שהיו מחייבין מיהת אבל במלקות שאין הנענש הראשון מקבל כלום אינו מצטרף ביד הזוממין:
והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו: פי' ושקר קמא מיותר לדרשא שבעד עצמו היה השקר שלא היה שם וכן אידך דדרשינן מדכתיב לענות בו סרה מיותרא הוא דלא בעי למיכתב בו דהא כתיב כי יקום עד א' באיש אלא ודאי ה"ק לענות בעצמו של עד סרה:
מהו דתימא גיחוש לנהורא בריא: פירש ולאו למימרא דמשום מהו דתימא דלא הוי אלא במיעוטא נקטול את הנדון בעדותם אלא לומר דמהו דתימא נציל את העדים מהאי טעמא ויהיה הוא והם פטורי' קמ"ל דאין ניצולים בזו דהא קי"ל בפ' בן סורר ומורה דאזלינן בדיני נפשו' בתר רובא בין לקולא בין לחומרא ועל הדרך הזה מתפרשת אידך דאמרינן בסמוך מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא להציל את העדים מיהת קמ"ל דאפילו להצלה דידהו לא חיישינן לגמלא פרחא. והקשה בתוספ' בפרק האשה דיבמות (דף קטז) חיישינן לגמלא פרחא גבי ההוא גיטא דאשתכח בסורא דהוה כתב בי' אנא ענן בר חייא מנהרדעי' פטרנא וכו' ובדקו רבנן ולא אשכחו אלא חד ענן בר חייא מתגרא בהדייהו הוה בנהרדעא ואמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן לשני י וסף בן שמעון הכא חיישינן כיון דהוחזקו מ"ט דחיישינן לגמלא פרחא א"ג לקפיצה א"נ מיללי מסר וא"כ קשיא דרבא אדרבא. וכ"ת דהתם לחומרא הוה להצריך גט אחר ה"נ ניחוש לחומרא כלומר להציל את העדים משום והצילו את העדה. ובתוס' תרצו דשאני הכא שהעדים בפנינו ולא טענו מידי וכיון דכן אנן לא טענינן להו. ואין זה נכון בעיני הרב רבינו הרמב"ן ז"ל ובעיני רבותי ז"ל דהא ודאי משם והצילו העדה כל מאי דאפשר להו למטען טענינון להו בכל דוכתא דדלמא הכא משום ביעותתא לא טענו או כסבורין דלא מהמני משום דהוי מילתא דלא שכיח. והרב ר' אברהם אב ב"ד זל תירץ דהתם עיקר טעמא דרבא היינו משום מילי מסר ואידך דקפיצה וגמלא פרחא לסניפין בעלמא נקטיה דסימנין דעבי' תלמודא הכי ותדע לך דהא בודקין את העדים באיזה מקום הייתם לקיים בהם מצות הזמה ולמה לי דהא תלינן בגמלא פרחא או בקפיצה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל שדבריו נכונים אבל ראייתו אינה ראיה דאפי' תימא דחיישי' לגמלא פרחא או לקפיצה אנו צריכין לבדוק העדים באיזה מקום כי אולי תתקיים תורת הזמה שיבואו עדים ויאמרו עמנו היו כל אותו יום במקום פלוני ולא זזה ידם מתוך ידינו:
ואמר רבא באו שנים ואמרו: פי' שבאו בשלישי בשבתא לב"ד ואמרו בחד בשבא וכו' עד אלא בתרי בשבא הרג את הנפש ונמצא שכן הרג את הנפש קודם שבאו העדים לב"ד להעידו ולא עוד אלא אפילו אמרו האחרונים בע"ש קודם לכן הרג פ' את הנפש שקדמה הריגתו לעדים אלו להריגתו בעדים הראשונים נהרגין מ"ט דכי אסהידו עלי' גברא לאו בר קטלא הוא פרש"י ז"ל דאי הוא מודה קודם שבאו עדים האחרונים הוה מיפטר משמע דס"ל למר"ן ז"ל דכי היכי דגבי קנס מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור דה"ה לגבי קטלא והקשו עליו שזה לא מצינו בשום מקום דא"כ כל רוצח יציל את עצמו לכך פירשו דטעמא משום דכל זמן שלא נגמר דינו אין חיוב מיתתו ברור והרורגו חייב עליו דגברא חייא קטל ולא עוד אלא כיון דאיכא בעדים כמה חקירות ובדיקות אולי לא תתכוין עדותם ובאידך דגבי קנס גברא לאו בר חיובא משום דאי מודה מפטר ולאפוקי דבר דממון דליכא לא הא ולא הא דהא בדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה דלא אמרינן הכי:
דבעידנא דקא מסהדי: פי' דקא מסהדי הראשוני' שבאו בתחיל' לב"ד גברא בר קטלא הוא. פי' דכיון שכבר נגמר דינו לית' גבר' קטילא הוא והההורגו פטור עליו דבעידנא דקא מסהדי גברא בר חיובא הוא. פי' ואע"פ שנגמר דינו לבסוף ע"פ עדות האלו האחרונים אין דנין אותו למפרע וכדאמרינן בכתובות לענין קנס הבת ולא הספיקה לעמו' בדין עד שבגרה קנסה לעצמה וכן אמרו שם לענין שאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ואיכא למידק דהא לענין חצי נזק דשור תם דקי"ל דהוי קנסא אמרי' התם בב"ק דלמ"ד שותפין נינהו אם הקדישו ניזק אפילו קודם גמר דין ואחר כך נגמר דינו הקדישו הקדש שדנין אותו למפרע שהיה שלו ויכול להקדישו. ה"נ אמרינן התם בב"ק שאך באו שני עדי' ואמרו שהפיל את שנו של עבדו ואח"כ סימא את עינו שיוצא לחרות בשנו ונותן לו דמי עינו כאיניש דעלמא ואע"ג דלא נגמר דינו של שנו עד עתה דנין למפרע כאלו נגמר קודם שסימא את עינו. ונ"ל דשאני הקדש ושחרור דהוה מידי דזכה בו שמים דגבי שמים דנין למפרע כאלו נגמר הדין אבל לגבי הדיוט לא אמרינן ובמסכת בב"ק כתבתי תירוצים אחרי' וכולם יש בהם גמגום גדול:
מתניתין באו אחרים והזימום וכו’: הגאונים הראשונים ז"ל פירשוה בזוממין וזוממי זוממין וכן היה נראה מן התוספתא אבל רבינו אלפסי ז"ל דחה פירושם לגמרי כדאיתא בהלכותיו דודאי כל שבאו הרבה כתות זו אחר זו להזים כל א' את כברתה הקודמת לה הכל הולך אחר העדות האחרונה וקי"ל נמי שכל עדות שאינ בזוממין וזוממי זוממין לא שמה עדות ועוד דבגמ' אמרינן להדיא במסקנא אטו כולי עלמא גבי הני הכוו קיימי אלמא כת אחת בלבד היא שהזימו כל הכתות הללו הבאות להעי' על הנדון והתוספתא ההיא שמסייעת לפי' הראשונים ז"ל משבשתא היא ואין לנו אלא פי' הריא"ף ורש"י ז"ל שפירשו כי באו אחרים והעידו בזוממין הראשונים לומר שראובן הרג את הנפש וכת המזימין הראשונה הזימו אותם וכן לאחרים ואחרים שבאו כן לכולם הזמו הכת המזמת הראשונה ואמרי רבנן שכל אותם הכתות יהרגו בעדות הכת המומת הזאת ור' יהודה אומר איסטאטית היא זו פי' רש"י ז"ל לשון סרה דמתרגמי' סטיא כלומר אין להאמינה כי כת זו עדות המדברת סטה היא והריא"ף ז"ל פי' לשון סטים וקוצה כלומר כת צבעת שרוצה לצבע העלם בדם נקי כסטים וקוצה המצבעת את הכל ודרך משל אמרו כן ושני הפירושים יוצאין לענין אחד וטעמא דידהו מפרש בגמרא והלכתא כרבנן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה