מיני תרגומא על התורה/שמות/כא

<< · מיני תרגומא על התורה · שמות · כא · >>

י

פרשת משפטים ז״ל הרמב״ן שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ של זו לא יגרע ואין צריך לומר אם לא ישא אחרת כי דבר הכתוב בהוה ופי׳ רש״י שארה מזונות כסותה כמשמעו עונתה תשמיש וכן תרגם אונקלוס זִיוּנָה ובגמרא אמרינן על מי שאמר כך והאי הנא סבר מזונות דאוריי׳ דתניא שארה אלו מזונות וכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר וגו׳. אכן לפנינו בגמרא דכתובות דף מ״ז: איתא שארה אלו מזונות וכן הוא אומר ואשר אכלו שאר עמי והמובן מסוגית הגמרא שהם דברי יחיד והלכה מזוני תקינו לה רבנן וגם על דרך הפשט למה יזכור במזונות שאר שהוא הבשר וכו׳ ולכך אני אומר כי פירוש שאר בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של אדם וכו׳. והנה שארה קרוב בשרה וכסותה כסות מטתה וכו׳ וענין הכתוב שאמר שאם יקח אחרת קרוב בשרה של זו וכסות מטתה ועת דודיה לא יגרע ממנה וכו׳ וכך אמרו חכמים שארה זו קרוב בשר שלא ינהג בה כמנהג פרסיים שמשמשין בלבושיהן וזה פי׳ נכון כי דרך הכתו׳ בכל מקו׳ להזכיר המשכב בלשון נקי ובקיצור ולכן אמר כאלו ברמז שארה כסותה ועונתה על שלשת הענייני׳ אשר לאדם עם אשתו ויבא זה כהוגן על דין ההלכה ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם עכ״ל. אמנם לא כדברי הרמב״ן בדין זו דברי הרמב״ם בריש פרק י״ב מהלכות אישות בזה״ל כשנושא אדם אשה יתחייב לה וכו׳ שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונותיה וכו׳ וכתב הרב המגיד הג׳ דברים שכתב רבינו שהן מן התורה ואחד מהן המזונות הם מחלוקות תנאים בכתובו׳ דף מ״ז: בברייתא ופסק רבינו כדברי האומר שארה אלו המזונות וכן תרגם אונקלוס שארה זיונה וכן פי׳ רש״י ז״ל בפירוש התורה אבל הרמב״ן ז״ל כתב שם בפירוש החומש שמזונות ומלבושי האשה מדבריהם ואני תמה בדבריו בענין המלבושים דהא בכולהו תנאי דברייתא שהם תנא קמא ור׳ אלעזר ור׳ אליעזר בן יעקב אע״פ שנחלקו במזון כולן שוין שכסותה הוא כמשמעו והמלבושין הן מן התורה וכן נראה לי עיקר לפי שלא מצאתי שהוזכר בכסות תקנת חכמים ועוד שכל התנאים הנזכרים שוין בזה ונ״ל שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שמזונות הם מן התורה ואע״פ שהם שנים לגבי ראב״י מ״מ משנת ראב״י קב ונקי ועוד שכן מכרעת ברייתא אחרת דאמר תקנו מזונות וכו׳ וכן משמע בגמרא בקצת סוגיות שהמזונות הם מדבריהם כנ״ל אבל הרשב״א ז״ל וקצת מפרשים ז״ל הסכימו לדעת רבינו שהם כולם מן התורה עכ״ל הרב המגיד. היוצא לתועלת מדברי הרב המגיד שהרשב״א והרמב״ם ס״ל דמזונות דאורייתא וכאונקלוס וכ״כ הטור אבן העזר ריש סימן ס״ט כמ״ש הרמב״ם. וכן מה שמשיג הה״מ על הרמב״ן שכתב דמלבושי האשה מדבריהם מהא דכולהו תנאי דברייתא וכו׳ כולן שוין לכסותה הוא כמשמעו וכו׳ ועוד שכל התנאים הנזכרים שוים ביה ולכאורה הוכפל דבריו במ״ש ועוד שכל התנאים וכו׳ הלא כבר דבר מזה שכתב וכולה תנאי דברייתא וכו׳ אלא כדי דלא נימא דלפירוש הרמב״ן שפירש כסותה שעל המטה כמו דכתיב כי היא כסותה לבדה במה ישכב ע״ש א״כ נוכל לומר דזהו שאמרו התנאים כסותה הוא כמשמעו היינו כסות שעל המטה לפיכך סיים הרב המגיד ועוד שכל התנאים הנזכרים שוים ביה כלומר כמו דלראב״י הפירוש של כסותה היינו המלבושים הכי נמי לשני תנאים הראשונים נמי פירושו הכי באומרם כסותה כמשמעו היינו מלבושים כמו כנפות כסותך (דברים כ״ב י״ב) וקצת מזה תמצא בלחם משנה. וקצת ביתר ביאור כתב הר״ן בפרק נערה שנתפתתה בזה הלשון בגמרא איכא תנאי דסברי מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות כו׳ ור״א בן יעקב פליג ואמר דשארה כסותה ועונתה כו׳ לכסות אתא וכיון דכולהו תנאי בגמרא ס״ל דכסותה כמשמעה הי׳ נראה לומר דכסותה מדאוריית׳ אלא כיון ששנינו במשנתינו וחייב במזונותיה ולא הזכיר הכסות כלל נראה שהכסות בכלל מזונות ועלה דמתני׳ תניא בברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע שהכסות אינו אלא מן התקנה וכיון דסוגיין דעלמא במזונות דרבנן כדאיתא בפרק אע״פ קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר משמע שאף הכסות אינו אלא מדבריהם ואפשר דדרשינן שארה זה קרוב בשר מדריש לה רב יוסף בגמ׳ ועונתה כמשמעה וכסותה דרשינן מיניה שלא ישמש מטתו ע״ג קרקע אלא במטה מוצעת וכולי קרא לעונת׳ הוא דאתא זה נראה דעת הרמב״ן ז״ל בפירוש התור׳ אבל הרמב״ם ז״ל פסק בפרק ב׳ מהלכו׳ אישות כמ״ד מזונות דאוריי׳ עכ״ל הר״ן. ברם לפי מ״ש התו׳ י״ט בד״ה וחייב במזונותי׳ כו׳ בזה״ל ואני תמיה דלא תנן שחייב בכסות׳ אבל דלא תנן חיוב העונה לא קשיא די״ל דלא בעי למתנא וכו׳ ואפשר כיון דשייר עונה שייר נמי כסותה וכו׳ א״כ אין ראיות הר״ן מוכרחות. (וחידוש מהתי״ט שלא רמז בדבריו מדברי הר״ן כלו׳ כאלו היו דברי הר״ן נעלמי׳ מעיניו. ועוד אינני מבין דלמה דוקא תמה שלא תנן כסותה (במשנה) שחייב לה הבעל הלא יש עוד דברי׳ משחייב לה הבעל כמו שחשב הרמב״ם פי״ב דין ב׳ מהל׳ אישות עיקר כתובה. לרפאותה אם חלתה וכו׳ אלא מה אית לך למימ׳ מפני שמבוארי׳ להדי׳ בשאר דוכת׳ במשנה אחריתא להכי לא חשבו במשנה דהכא א״כ גם בכסותה יש לומר הכי וכזה יש לדקדק ג״כ קצת אהוכחת הר״ן). עוד כתב התי״ט לתרץ דכסותה זיל קרי ביה רב הוא וליכא מאן דפליג דכסותה כמשמעו אבל לראב״י דכוליה קרא לכסותה אתא כדאיתא בברייתא מזונות אתיא בקל וחומר (עיין במה שאכתוב להבא בס״ד) איצטריך למיתני דחייב ודלא תני עונה דאתיא נמי בק״ו היינו כמ״ש וכו׳ עכ״ל. אמנם לפי דברי הר״ן נסתר זה דהא יש לומר כסותה דכתיב בתורה לאו היינו מלבושים וכן לפי מ״ש הרמב״ן הנ״ל א״כ לאו זיל קרי בי רב הוא וה״ל להתנא לאשמועינן שהבעל חייב להלבישה אלא ברור כמ״ש למעלה דהתנא סמך עצמו ממה שמבאר במשניות דלהבא על הסדר והיינו חיוב עונה מפורש במשנה דף ס״א: וחיוב ושיעור כסותה מפורש במשנה דף ס״ד: וכן לקתה שחייב לרפאותה מפורש במשנה דף ס״ד: וכן כל הנך חיובי הבעל לאשתו מפורשין כל אחד במקומו ומשנה דהכא דף מ״ו: דקתני חייב במזונותיה ובפרקונה וכו׳ חדא מתרי ותלת נקט. עוד כתב התי״ט לתרץ בזה הלשון ועוד אפשר לי לומר דמתניתין סברא כברייתא דאמר לעיל תקנו מזונות ושהם מדבריהם ולהכי איצטריך למיתני וזה סיוע גדול להרמב״ן בפירוש החומש שסובר דמזוני מדבריהם דהא סתם משנה הכי סברה עכ״ל. אמנם לשיטת הרמב״ן עצמו שפסק דגם (כסותה דהיינו) מלבושי אשה וכן מזונות שניהם מדבריהם. א״כ סיוע שאין בה ממש היא. והנה סיים התי״ט בזה״ל ועוד בריש פרק ג׳ דמעשרות מוקמינן למתני׳ דהתם כמאן דאמר שאין מזונות האשה דאורייתא עכ״ל. ואף שקיצר בכאן סמך עצמו על מ״ש בריש פרק ג׳ דמעשרות בד״ה בניו ובני ביתו אוכלים ופטורים. בירושלמי פריך ואין להם מזונות כלומר ומאי שנא מפועלים דסיפא ומשני כמ״ד אין מזונות לאשה מד״ת כלומר וכו׳ ע״ש. הן אמת לכאורה יהיה ממשנה דמעשרות וכאוקימתא דהירושלמי ראיה להדיא כדעת הרמב״ן והרב המגיד וסייעתם ותיובתא להרמב״ם והרשב״א וסייעתם דפסקו מזונות האשה דאורייתא. איברא כבר מצינו שנאמר על כמה גדולי ראשונים אגב חורפיה לא עיין או אגב שיטפא וכו׳ כן אבקש מעצמות הקדושים של מארי דודי זקני הגאון תי״ט כי אחר העיון בירושלמי אדרבא משם קצת ראיה לשיטת הרמב״ם וסייעתו. כי זה לשון הירושלמי ניחא בניו ובני ביתו ואין לה עליו מזונות כמ״ד אין מזונות לאשה דבר תורה כהדא דתני אין ב״ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית אבל נזונית היא אצל בעלה שביעי׳ וכו׳ ופי׳ רא״פ בזה״ל ניחא בניו אבל בני ביתו קשה לן היינו אשתו הרי יש לה עליו מזונות ומ״ש מפועלין דאסורין כשיש להן עליו מזונות דה״ל כמקח וה״נ גבי אשתו ליהוי כמקח. אין ב״ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית שאסור לפרוע חובו מדמי שביעית אבל יכולה שתיזון אצל בעלה פירות שביעית בלא פסיקה שלא נראה כפורע החוב הכי נמי כאן כיון שאין פוסקין לה רק עמו אוכלת לא נראה כפריעת חוב וכמקח ואתיא אפילו למ״ד יש לה מזונות דבר תורה וגרסינן או כהדא וכו׳ עכ״ל ואם היה לאד״ז הגאון תי״ט פירוש אחרת מספיק למה דסיים הירושלמי כהדא דתני אין ב״ד פוסקין וכו׳ נגד פירושו של הגאון ר׳ אלי׳ פרקאן ז״ל והוא נעלם ממני. עכ״פ זכיתי בזה שאין בראייה זו מן הירושלמי סתירה לשיטת הרמב״ם וסייעתו שהם מפרשים כפירוש רא״פ. וחזינן מדטרח הירושלמי לאוקמי מתני׳ כמ״ד מזונות אשה דבר תורה נראה דקיי״ל כוותיה וכדעת אונקלוס שארה זיונה. וראיתי בירושלמי דכתובות ריש פרק ז׳ איתא נמי בזה הלשון ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו וכו׳ כמ״ד אין מזונות האשה מדבר תורה כהדא דתניא אין ב״ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית וכו׳ ועיין פירוש הגאון קרבן העדה ומשיג שם על הפירוש של הרא״פ במעשרות פ״ג ע״ש היטיב. והשתא יש לצדד בזכות של התי״ט. ומה שלא הביא התי״ט אותו הירושלמי דריש פרק ז׳ דכתובות שהוא מבואר יותר י״ל הואיל דמסוגיא דגמרא דילן ע״י דמוקי המשנה של המדיר וכו׳ באומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך עיין שם שוב אין דברי הירושלמי מוכרחין ודו״ק היטיב. כי קצרתי ועל לב נבון בטחתי. ומה שעומד נגד זה עדיין הרב המגיד שכתב ונ״ל שהמזונות הם מדבריהם וכו׳ ואעפ״י שהם שנים מ״מ משנת ר״א ב״י קב ונקי [הבאתי דבריו למעלה]. אכן כבר כתב עליו הכסף משנה בזה״ל ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב״י דמזונות ועונה הוין דאורייתא וכמ״ש תוס׳ בפרק נערה עכ״ל. ולהעיר אוזן בלימודים אעתיק לשון התוס׳ דף מ״ח. ד״ה ראב״י אומר שארה כסותה לפום שארה הן כסותה וכו׳ פירש רשב״ם דראב״י סבר נמי מזונות דאורייתא דהכי מתניא סיפא דברייתא מזונות מניין אמרת קל וחומר ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה דרך ארץ מניין אמרת ק״ו מה דברים שלא נשאת עליהם לכתחלה אין רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהם לכחחלה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה ולפ״ז תימא ברייתא דלעיל דקתני תקנו מזונות תחת מעשי ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא עכ״ל. הרי מבואר להדיא מתוס׳ דס״ל מזונות דאורייתא וכאונקלוס והרמב״ם וסייעתם: וראיתי בש״ך ח״מ סימן צ״ז ס״ק י״ז ואם באו וכו׳ ובטור אה״ע ריש סימן ס״ט פסק דמזונות דאורייתא וכן פסק הרמב״ם ריש פרק י״ב מהלכות אישות והרב המגיד האריך שם בזה וכו׳ ומה שהקשה הכסף משנה ריש פי״ג מהלכות אישות על הה״מ לא קשה מידי כשתעיין במזרחי פרשת (שופטים צ״ל) משפטים עכ״ל. (וע״ש בסמ״ע ובדרישה שהאריך דגם הרי״ף שכתב שם דרבנן היינו דחכמים תקנו דמזונות שהוא חייב לזון את אשתו מדאורייתא כשיש לו דוקא ולפיכך החוב קדמו ע״ש כי כאן אין מקומו) וראיתי עוד שבאר היטיב כתב על הכ״מ ואישתמיטתי׳ לבעל הכ״מ דברי המזרחי פרשת ואלה המשפטי׳ ע״ש עכ״ל. ולא ידעתי את תפס בסימנים (דאוריית׳) בהשמטה זו דהא הכ״מ מעיד בעצמו וסיים כמו שכתבו התוס׳ בפרק נערה הרי חיזק הדבר במסמורת ממ״ש התו׳ בשם הרשב״ם מכח הבריית׳ דמזונות דאוריי׳ היא וא״כ שפיר הציל הכ״מ כל אותן הגדולי׳ שסוברי׳ מזונות דאוריי׳ שלא יתנגדו לראב״י דמשנתו קב ונקי משו׳ דאינהו ס״ל כרשב״ם שמפר׳ ע״פ הבריי׳ דגם ראב״י ס״ל מדין ק״ו שהמזונות ועונה הוא מדאוריית׳ ויש בזה ליתן טעם לשבח דבהא פליגי, הת״ק ור׳ אלעזר ס״ל אף דאתיא בק״ו מ״מ מלתא דאתי בק״ו טרח וכתב לה קרא אבל ראב״י לא ס״ל הכי עיין פסחים דף י״ח: ודף ע״ז: ועוד יו״ד פעמים בש״ס ותמצא איכא מאן דאמר דלא אמרינן דטרח וכתב קרא מה דילפינן בק״ו ולפיכך קשיא אחרי דמזונות ועונה אתיין מכח ק״ו מכסותה א״כ שארה ועונתה למה לי לכך פירש ראב״י לפום שארה וכו׳ ולפום עונתה תן כסותה. ומעתה חובה עלי להעתיק דבריו של המזרחי ז״ל בפרשת משפטים שארה אלו מזונו׳ במכילתא ומייתי לה בפרק נערה ומה שטען עליו הרמב״ן ז״ל שהם דברי יחיד והלכה מזוני תקנתא דרבנן הן הנה הרמב״ם והסמ״ג והרשב״א ובעל הטורים וכמה פוסקים אחרים כלם פסקו שהמזונות הן מן התורה ומה שכתב בעל מגיד משנה אע״פ שהאומרים מזונות מן התורה הן שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ״מ משנת ראב״י קב ונקי אינו מחוור שהרי בסיפא דברייתא במילתיה דראב״י תני מזונות מנין קל וחומר ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך, דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה משמע דראב״י נמי ס״ל דמזונות דאורייתא וכ״כ תוספות בשם רשב״ם בפרק נערה. אך קשה דא״כ ברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשי ידיה דמשמע דמזונות דרבנן דלא כמאן ושמא מפני זה כתב הסמ״ג דלראב״י מזונות ועונה הם מדרבנן שסובר דברייתא דמכילתא דקתני לראב״י מזונות מניין מק״ו דכסותה אינו אלא דרך אסמכתא דומיא דק״ו דמגילה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים על אחת כמה וכמה לזה אמרו מגלה היא מדרבנן. ויש קצת ראיה על זה שהרי הגמרא לא הביא בפרק נערה מדברי ראב״י רק ששארה כסותה ועונתה כלם לכסותה ומסיפא דברייתא דקתני מזונות מניין לא הביא כלום עכ״ל. צא ולמד שגם המזרחי כתב על הה״מ (כמ״ש הכ״מ) ואינו מחוור שהרי בסיפא דברייתא וכו׳ ומה שמסיק דברייתא דקתני מזונות מניין מק״ו וכו׳ אינו אלא על דרך אסמכתא וכו׳ לא כתב המזרחי כך אלא לשיטת הסמ״ג שכתב דלראב״י גם עונת דרך ארץ אינו אלא מדבריהם. אבל לשיטת הרב המגיד שלא כתב אלא על מזונות שהוא מדרבנן אבל בעונת דרך ארץ מודה להרמב״ן שהוא ד״ת אפילו לראב״י וזה לא ידעינן אלא מכח ק״ו א״כ ע״כ דק״ו אלימתא הוא כמו כל דין ק״ו ומעתה גם מזונות הוא ד״ת מכח ק״ו. א״כ סיום דברי המזרחי שכתב דק״ו זה אינו אלא על דרך אסמכתא וכו׳ לא העלה ארוכה למה שכתב בתחלה ואינו מחוור שהרי וכו׳. ועל דרך הזה תבין כשתדקדק בדברי הכ״מ שכתב דהא מסיים בברייתא אליבא דר״א בן יעקב דמזונות ועונה הוי דאורייתא דקדק לכתוב ועונה. לברר דבריו על נכונה. הרי לך ברורין דברי הכסף משנה. אבל תירוצו של הש״ך אינו מעין הטענה. וצריך עיון גדול על הש״ך. ודע דמ״ש המזרחי בשם הסמ״ג דלראב״י מזונות ועונה הם מדרבנן וכו׳. אכן בסמ״ג שלפני (דפוס ווינעציא שנת ש״ז לפ״ק) איתא לא תעשה פ״א שארה כסותה ועונתה לא יגרע צוה הקב״ה שהנושא אשה לא יגרע ממנה שאר כסות ועונה ובפירוש המקרא נחלקו רבותינו בכתובות פרק נערה שחכמים אומרים שארה אלו מזונות כסותה כמשמעה ועונתה תשמיש וראב״י אומר כסותה ועונתה לפי עונתה תן לה כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים. שארה כסותה. לפי שארה תן לה כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה (ולראב״י מזונות ועונתה מדרבנן) ועל הגליון נדפס במקצת ספרים אין זה. ותניא בתוספתא לראב״י מזונות מניין אמרה ק״ו ומה דברים שאין בה קיום נפש כגון כסותה אין רשאי למנוע ממנה דברים שיש בהם קיום נפש לא כ״ש עונה מנין ק״ו ומה דברי׳ שלא נשאת עליהן מתחלה אין רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהן מתחילה לא כ״ש תני רב יוסף שארה זו קרוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסיים וכו׳ ושיעור עונה ומזונות וכסות מפורשין בפרק אע״פ דתנן העונה האמור׳ בתורה הטיילין וכו׳ הפועלים וכו׳ הספנים וכו׳ והטעם שמאחר שהעונה סתומה בתורה יש לפרש לפי הנראה הכל לפי טורח אומנתו ינהיג את עצמו עכ״ל הסמ״ג: והנה המעיין יראה דהדין עם מקצת הספרים דלא גרסי׳ ולראב״י מזונות ועונתה מדרבנן ומכמה טעמים מוכח דנוסחא מוטעת היא. ראשון שהרי התחיל הסמ״ג לחשוב לא תעשה פ״א שארה וכו׳ צוה הקב״ה שהנושא אשה וכו׳ משמע שכל השלשה מדאוריי׳ לכ״ע אפי׳ לראב״י ולהכי כתב הסמ״ג ובפירוש המקרא נחלקו וכו׳ כלומ׳ רק בפירוש המקרא פליגי אי שארה הוא מזונות ועונתה עונה ממש וראב״י ס״ל דפי׳ המקרא אינו כך אלא לפום שארה וכו׳ אבל לפום קושטא דמלתא גם ראב״י מכח הק״ו מודה שהיא מצוה שצוה הקב״ה וכו׳ ולפיכך דקדק לכתוב ובפירוש המקרא ולא כתב ובעיקר הדין נחלקו והאמת עד לעצמו דלכך הביא הסמ״ג מיד בסמוך לה ותניא בתוספת׳ לראב״י מזונות מנין אמרה ק״ו וכו׳. ותו לדברי הה״מ דקיי״ל כראב״י דמשנתו קב ונקי אפי׳ נגד תרי א״כ למה פסק הסמ״ג דלא כוותיה שחשבן למצוה דאוריית׳ אלא וודאי דגם ראב״י ס״ל כך מכח הק״ו. ותו דא״כ גם המשנה דף ס״א: העונה האמורה בתורה וכו׳ יהיה נגד ראב״י. וראיתי בתוי״ט שכתב וקצת קשה מאי למימרא האמורה בתורה וי״ל דאפי׳ לראב״י דדריש לשארה כסות׳ ועונתה כולהו לכסות אפ״ה אית ליה דעונה אמורה בתורה ממדת ק״ו כדמייתי סתם בתוס׳ סיפא דברייתא דרך ארץ מניין אמרת ק״ו וכו׳ עכ״ל. ותו דכבר ידענו דדין ק״ו דאוריית׳ בבא קמא דף ק״ה. בבא בתרא דף קי״א. זבחים דף ס״ט: מדין ק״ו כיצד וכו׳ וגם לולא דכתב רחמנא שאין עונשין מן הדין [עיין מכות דף ה:] היינו דנין ק״ו לחייב מיתה ע״פ ק״ו. ובכן מי יתנני השב רוחי. להלום דברי המזרחי. שאומר דבר חדש אשר לא שמענו עד כה שק״ו היא אסמכתא והאיך יתואר זה אחרי דקיי״ל דאדם דן ק״ו מעצמו (נדה דף י״ט:) וא״כ אם לא מצינו שום ענין הגורם לבטל הק״ו כגון פירכא או כיוצא בו אין ספק שהק״ו אלימת׳ לחייב או לזכות. ומה שמביא המזרחי לסעד מק״ו ממגילה לא זכיתי להבין שהרי בגמ׳ מגילה דף י״ד. אמרו מ״ח נביאים וכו׳ ולא הותירו על מה שכתו׳ בתור׳ חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר ר׳ חייא בר אבא ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה (ביציאת מצרים אמרו שירה על הים רש״י) ממיתה לחיים לא כ״ש אי הכי הלל נמי נימא (שהיא שירה רש״י) וכו׳ רב נחמן אמר קרייתה זו הלילא רבא אמר בשלמא התם וכו׳ הרי חזינן דהנביאים סמכו עצמן על הק״ו והוסיפו על מה שכתוב בתורה מקרא מגילה ולשיטת רב נחמן לולא שתקנו קריאת מגילה היה מהחיוב לומר הלל על הנס שנעשה ממיתה לחיים מכח ק״ו ומה מעבדות לחירות וכו׳ (ועיין לעיל דף ז׳: עד שמצאו לה מקרא כתוב בתורה וכו׳ ובתוס׳ ד״ה נאמרה לקרות) ומ״ש המזרחי עוד ויש קצת ראיה על זה שהרי הגמרא לא הביא וכו׳ כבר ביררתי בס״ד בחיבור התוספתא אשר לי כי כמה וכמה דינים נלמדים מן התוספתא אף שלא הובאו בש״ס דילן. ולכן מפאת כל אלה שפיר כתב הכ״מ ונסתייע מהתוס׳ שהביאו סיפא דהברייתא. ואי משום קושיא שכתב המזרחי דא״כ ברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשי ידיה דמשמע דמזונות דרבנן דלא כמאן. והיא נאמרה כבר בתוס׳ דסיימו ולפי זה תימא ברייתא דלעיל וכו׳ ואפ״ה לא כתבו התוס׳ שהק״ו הוא דרך אסמכתא מטעמים דאמרן. וידעו תוס׳ דיש לתרץ התמיה היטב לפי מה דקיי״ל כר׳ הונא אמר רב דיכולה אשה לומר לבעלה איני נזונית ואיני עושה ופריך הש״ס מהך ברייתא דקתני תקנו מזונות תחת מעשי ידיה ומשני אימא תקנו מעשי ידיה תחת מזונות עיין לקמן דף נ״ח: ובתוס׳ דף מ״ז: ד״ה תקנו וכו׳ והשתא לפי המסקנא אליבא דהלכתא דכך תני בבריית׳ תקנו מעשי ידיה תחת מזונות א״כ שפיר אתיא הבריית׳ אליבא דכ״ע ומזונות דאורייתא: ברם לריש לקיש לקמן דף נ״ח: דפליג ארב הונא אמר רב וס״ל דמעשי ידיה עיקר וכן לרב אדא בר אהבה לקמן דף נ״ט. דמגיה הברייתא אימא תקנו מזונות תחת מותר מעשי ידיה קושית התוס׳ והמזרחי במקומה עומדת כמאן אתיא. ולכאורה יש לדקדק דעדיפא הו״ל לתוס׳ ולמזרחי להקשו׳ על ריש לקיש דס״ל דמעשי ידיה עיקר והוא דלא ככולהו תנאי. וכן על רב אדא ב״א כמאן ס״ל. וקצת הוה אמינא דס״ל לר״ל ולר״א ב״א כברייתא דתני רב יוסף דף מ״ח. שארה זו קרוב בשר מסייע ליה לרב הונא דאמר האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ונותן כתובה א״כ כיון דמוקמת לשארה על קרוב בשר אין למזונות ראיה מן התורה [אלא חכמים תקנוה למר תחת מעשי ידיה ולמר תחת מותר מעשי ידיה] וס״ל בזה כת״ק ור״א דלא ילפי מזונות ועונה מק״ו אלא עונה כמשמעו הוצרך הכתוב להודיע ואי אמרינן דמזונות אתיא מק״ו דכסות קשה ועונתה למה לי הא פשיטא דעונתה מק״ו אתיא אלא במה שכתבה התורה ועונתה רצה להורות דלא נילף ק״ו ואם כן כיון דשארה אתיא לקרוב בשר אין לנו ללמוד חיוב מזונות ד״ת: ובזה יתיישב הסוגיא דלקמן דף נ״ח: אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשי ידיה משום איבה מיתיבי תקנו מזונות תחת מעשי ידיה, אימא תקנו מעשי ידיה תחת מזונות. ולכאורה איכא למידק למה זה אמר הש״ס קסבר כי תקינו רבנן מזוני וכו׳ עדיפא הוי ליה למימר דקסבר רב הונא דמזונות מדאורייתא כמו כולהו תנאי הת״ק ור״א וראב״י. ובפרט לפי מ״ש דלפי מה דמהפך רב הונא הברייתא אימא תקנו מעשי ידיה תחת מזונות דגם הברייתא ס״ל כהני תלתא תנאי א״כ ניחא טובא לומר דרב הונא ס״ל דמזונות עיקר שהוא דאורייתא ומעשי ידיה משום איבה. אמנם לכדאמרן דרב הונא דאמר האומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו׳ הוציא סברא זו כפי המבואר מסייע ליה לרב הונא מקרא דשארה זו קרוב בשר א״כ ע״כ דמזונות תקנו רבנן. והוי יודע דסוגיא דאמרן דף נ״ח: ולקמן עוד דף ע׳: ודף פ״ג. ודף ק״ז: ובבא בתרא דף מ״ט: ובגיטין דף ע״ז: איתא אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה וכו׳ מזוני עיקר וכו׳ ומפני גירסא זו איכא למידק טובא הא דאמר הש״ס בסוף הסוגיא דף נ״ח: רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשי ידיה וכו׳ הלא בכל מקומות הנ״ל מבואר דרב סבר ליה דמזונות עיקר ומעשי ידה תחת מזונות. אמנם אודיע כי מב״ק דף ח׳: איתא אמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה וכו׳ ולא גרסינן אמר רב וא״כ דרב הונא בעצמו ומפי עצמו אמר יכולה אשה וכו׳ הוכרח הש״ס לומר קסבר כי תקנו רבנן מזוני וכדאמרן. ועפ״י האמור דכולהו תנאי וגם ראב״י ס״ל דמזונות ד״ת יתיישב מה שלכאור׳ תמוה למאוד הא דאמר רבא דף מ״ז: האי תנא סבר מזונות מדאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכן הוא אומר וכו׳ ר׳ אלעזר וכו׳ עונתה אלו מזונות וכו׳ הנה ראינו כי הת״ק ור״א ס״ל מקראי חיוב מזונות וא״כ הו״ל לרבא למימ׳ הני תנאי סבירא להו מזונות דאוריית׳ ולא לשלול רבים בלשון יחיד ואולם אמת נכון הדבר לפי מ״ש תוס׳ ישנים לעיל דף כ״ט: ד״ה ולאפוקי מהאי תנא פירוש תנא דברייתא אבל מפיק מתרווייהו תנאי שמוזכרים בברייתא. והשתא אם אמרינן כמו שכתבתי דכולהו תנאי המוזכרים בברייתא (כלומר אף ראב״י ס״ל מכח ק״ו דמזונות דאורייתא) שפיר יש לומר הא דאמר רבא האי תנא סבר פירוש תנא דברייתא משא״כ לדעת המזרחי דראב״י ס״ל דמזונות דרבנן אבל הת״ק ור״א ס״ל דמזונות ד״ת אין לומר דפירוש האי תנא סבר דקאי על תנא דברייתא. ובכן אחת לאחת. הכ״ף מצרף בקב נקי ונחת. בלימא מסייע בסיוע שיש בו ממש לדעת אונקלוס שארה זיונה וכדעת הרמב״ם והרשב״א וסייעתם: עוד אני מדבר. מצאתי רב לי בדבר זה לחבר. שגם הגאון בעל פרשת דרכים בדרך מצותיך כתב דמה דאיתא בסמ״ג ולראב״י מזונות ועונה מדרבנן נראה דטעות סופר הוא וכתב עוד דממה שכתב הסמ״ג עשין (מ״ז וצ״ל) מ״ח שארה אלו מזונות כסותה כמשמעו כדמבואר דפסק כחכמים ומשיג על המזרחי והרוצה לעמוד עליו יע״ש:

יח

אוֹ בְאֶגְרֹף ז״ל הרמב״ן. על לשון רבותינו אגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף להכות בה כמו שאמרו בעלי אגרופין אגרופו של בן אבטיח וכן להכות באגרוף רשע יד רשע המכה והזכיר הכתו׳ שתי הכאות אחת קשה והיא האבן ואחת קלה והיא האגרוף וכו׳ ואחרים אמרו כי אגרוף רגב עפר מלשון עפר עבשו פרודו׳ תחת מגרפותיהן והאל״ף כאל״ף אזרוע והוא דעת אונקלוס שאמר בְכוּרְמֵיזָא והזכיר את אלה ג״כ לאמר כי גם ברגב ימות אם הכהו במקום שיש בו כדי להמית וזהו להבדיל החרב מה שאין צריך אומד כמו שהזכירו חכמים עכ״ל. הנה מה שכתוב אגרופו של בן אבטיח היא משנה פרק י״ז כלים והביאה הש״ס בכורות דף ל״ז ומ״ש וכן להכות באגרוף רשע הוא פסוק בישעי׳ סימן נ״ח פסוק ד׳ אבל מ״ש מלשון עפר עבשו וכו׳ לא מצאתי אלא ביואל סימן א׳ פסוק י״ז איתא עבשו פרודות תחת מגרפות הן. ופירש רש״י בשם תרגום יונתן בן עוזיאל עבשו. העלו חלודה ועיפוש. פרודות. ת״י גרבי חמרא: ומגרפותיהן. ת״י מגופותיהן מגופות כסוי החביות: וכן מ״ש כמו שאומרין בעלי אגרופין לא מצאתי אלא בפסחים דף נ״ג: איבעיא להו תודוס איש רומי גברא רבה הוה או בעל אגרופין הוה וזה הדבר אשר נעלם ממני מאי טעמ׳ כתב הרמב״ן דוקא אחר ואחרים אמרו כי אגרוף רגב וכו׳ והוא דעת אונקלוס וכו׳ והלא לפירוש הראשון שהאגרוף הוא היד וכו׳ ניחא טפי לומר והוא דעת אונקלוס דהא קרא דמביא ולהכות באגרוף רשע [דהוא במשמעות אגרוף ממש] ותרגם יונתן בן עוזיאל בְּכוּרְמֵיזָא דְרִשְׁעָא וקצת צ״ע. וראיתי ברשב״ם כתב בזה״ל או באגרוף לפי הפשט כתרגום מין אבן או לבנה שהרי בהשלכת אבן הכתוב מדבר וכן מצאתי בתורת כהנים בנגעי בתים אצל וחלצו את האבנים בלבנים או בטורמסין וכן להכות באגרוף רשע באבן גדולה אשר ימות בה ויחבל בה עכ״ל. ודע דבת״כ פרשת מצורע כך איתא אי אשר בהן הנגע יכול אפי׳ קרמודים אפי׳ לבנים וכו׳ וז״ל הקרבן אהרן אי אשר בהן הנגע וגו׳ כלומר ואם אמר אשר בהן הנגע ולא אמר האבנים הייתי אומר אפילו קרמידן והם רעפים וכן נקראי׳ בלשון ערבי קרמוד ובלשון יון קרמודו וכו׳ עכ״ל. מעתה תראה כי טעו׳ נפל בדברי הרשב״ם ושרצונו לפרש דעת התרגום כך ושהכ״ף מתחלף בקו״ף. ואודיע כי ז״ל המוסף הערוך כורמיזא תרגום או באגרוף או בכורמיזא פירוש יוני אבן מוכנת לירות בה עכ״ל:

כב

כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. כתב הרמב״ן בזה״ל כאשר ישית עליו וכו׳ כשיתבענו הבעל בב״ד להשית עליו עונש על כך. לשון רש״י ונכון הוא. אבל אונקלוס אמר כְּמָא דִי יְשַׁוִי עֲלוֹהִי בַּעֲלַהּ דְאִתְּתָא ואמר ר׳ אברהם ככל אשר ישית עליו בעל האשה או יתן בפלילים כאלו אמר שיתפשר עמו לרצונו או ישלם כדי דמיהם ע״פ ב״ד ואיננו נכון כי מה טעם להזכיר זה. ולפי דעתי בעבור שאין בילדים האלו ניכר כי מי יודע אם יצליחו אמר הכתוב אע״פ שאין כאן ממון תשלומין נשים עליו עונש והוא כמו קנס וממון שיטילו עליו אחרים על כרחו וכן ויתן עונש על הארץ [מלכים ב׳ כ״ג] ויין ענושים ישתו [עמוס ב׳] ואמר שיהא העונש ככל אשר ישית עליו בעל האשה שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו ויתן זה בפלילם שלא יתן עליו עונש יותר מכדי דמיהן ובמכילתא ככל אשר ישית עליו שומע אני כל מה שירצה ת״ל ונתן בפלילים אין בפלילים אלא דיינין עכ״ל. וקצת צריך ביאור מה שהביא הרמב״ן ממרחק לחמו מן מלכים ועמוס ולא כתב קרא [דברים כ״ב] וענשו אותו מאה כסף והביאו רש״י. ודע דמ״ש הרמב״ן בשם ר׳ אברהם וכו׳ אכן בר׳ אברהם אבן עזרא איתא בזה״ל כאשר ישית עליו אבי הילדים אם יעשו כחפצי הנוגף ואם לאו יתן ע״פ בית דין עכ״ל. ובכן תראה כי הרמב״ן אסבורי אסבר׳ לדברי ר׳ אברהם שפירש לדעתו בקרא כך הוא דמה דכתיב ונתן הוא וי״ו המתחלקת ופירושו או יתן בפלילים ולפיכך רישא דקרא כאשר ישית עליו פירושו כאלו אמר שיתפשר עמו לרצונו. אבל מה שטען הרמב״ן עליו ואיננו נכון כי מה טעם להזכיר זה. יש לומר ונימא איהו לנפשיה דהא איהו מסכים לפי׳ רש״י כשיתבענו הבעל בב״ד וכו׳ קשה ג״כ מה טעם להזכיר זה דפשיטא דאם לא יתבענו הבעל בב״ד מי מחייבו ואם אין תובע אין נתבע. אלא צריך אני לומר דה״א משום לפי מאי דקיי״ל כופרא כפרה ובין רבנן ובין ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה ס״ל לפי המסקנא ב״ק דף מ׳. כופרא כפרה ולפי הסברא דבמה שהוא משום כפרה אף אם אין חבירו תובעו מחייבין בית דין אותו כי היכי דליהוי ליה כפרה ונהי דלענין אם ממשכנין אותו מספקא ליה בב״ק דף מ׳. [ופסק הרמב״ם פרק י׳ דין ד׳ מהלכות נזקי ממון דממשכנין אותו והטעם מבואר בהמגיד ובלחם משנה] מ״מ הא פשיטא שהב״ד מחייבין אותו ואומרין לו שצריך לשלם כדי שיהי׳ לו כפרה וא״כ היה עולה על הדעת דגם בולדות הדין כך לכך הוצרך לכתוב כאשר ישית עליו כשיתבענו הבעל בב״ד להשית עליו עונש על כך אבל בלא תביעת הבעל אין ב״ד נזקקין לכך וטעמא רבה איכא דבישראל אין שום חיוב מיתה ועל העוברין [ועיין תוס׳ דף ל״ג. ד״ה אחד נכרי וכו׳ ותוס׳ סנהדרין דף נ״ט. ל״ה ליכא וכו׳ ועיין מזרחי בפ׳ ולא יהיה אסון באשה וכו׳ ועיין תשובות ח״י סימן ל״א וכבר הארכתי בזה בס״ד ואין כאן מקומו] ובזה יומתק הסוד דדוקא הכא ויצאו ילדיה לשלם דמי ולדות לבעל כתיב כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר כשיתבענו אבל לקמן פסוק למ״ד את כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו ותרגם אונקלוס אִם מָמוֹן יְשַׁווּן עֲלוֹהִי וְיִתֵּן פּוּרְקַן נַפְשֵׁהּ כְּכֹל דִי יְשַׁווּן עֲלוֹהִי לא כתיב כאשר ישיתו עליו יורשי הניזק משמע שהב״ד מעצמן אף בלא שום תובע נזקקין לחייבו [ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בס״ד] ולהכי ת״א עלי ושת יְשַׁווּן וכן דִי יְשַׁווּן לשון רבים דהיינו הב״ד שמחייבין אותו על כך כי היכי דתיהווי ליה כפרה. אמור מעתה עפ״י הוצעה קלה זו מבואר דגם לפירוש רבי אברהם אבן עזרא איצטריך דה״א דפשרה שמפשר הבעל עמו בפחות מדמי ולדות לא מהני כמו דגבי כופר שמחוייב משום כפרה לשלם כל דמי הניזק הכא נמי הכי גבי דמי ולדות קמ״לן דלא אלא אם רצה הבעל למחול וליטול בפחו׳ סגי מטעם דאמרן דלא שייך גבי עוברין מילתא דכפרה כלל [ובחידושי בס״ד מבואר בעניינים שזכרתי ביאור ארוך והרוצה לעמוד עליו יעיין שם]:

כט

וגם בעליו יומת תרגום אונקלוס יִתְקְטֵל מ״ש הרמב״ן בזה כבר הודעתיו. ועתה אודיע דברי המזרחי [אחר שהאריך קצת] כתב בסוגיא דסנהדרין דף ט״ו: אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו הא כיצד וגם בעליו יומת בידי שמים וכמוהו והזר הקרב יומת בידי שמים. והמתרגם שמתרגם יתקטל הוא מל׳ חכמים שהקטלא בל׳ חכמים נאמרת אף במיתה בידי שמים כמו ששנינו באבות ודלא יליף קטלא חייב עכ״ל:

ל

אִם כֹּפֶר וכו׳ תרגום אונקלוס אִם מָמוֹן. קצת משמע דס״ל לאונקלוס כופרא ממונא הוא. אבל לפי מה שכתבתי כבר מסקנות הש״ס ב״ק דף מ׳. דלכ״ע כופרא כפרה הוא אי אפשר לומר כך. ודע דז״ל הרמב״ן את כופר יושת עליו בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות אם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבא לב״ד לחייבו בכך ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בעבור זה אמר אם עכ״ל. הנה מה שכתב אין מכריחים אותו לבא לב״ד לחייבו בכך לכאורה לאו דווקא וכמו שכתבתי לעיל בפסוק כ״ב ועד כאן לא קמיבעיא ליה בב״ק דף מ׳. אלא אי חייבי כופרין ממשכנין אותו או לא אבל שלא להביאהו לב״ד לא שמעינן אלא שכוון הרמב״ן שפיר כמ״ש תוס׳ בכריתות דף י״ב. [גבי שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר׳ מאיר מחייב] ואם תאמר והאיך מחייב ר״מ והא אמר לא אכלתי ובע״כ לא יבי׳ חטאת כדאמ׳ חייבי חטאות אין ממשכנין אותן וי״ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא לי׳ בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור ממשכנין אותו וזה הוא שדקדק הרמב״ן לכתוב ואם הוא אינו חפץ [כלומר שאומר דלא ניחא ליה בכפרה] אין מכריחין אותו לבא לב״ד דהא אפילו אם חייבוהו בב״ד לא יועילו אם הוא עומד על דיבורו ואומר שאינו חפץ בכפרה דהא אין ממשכנין לכן אמר הכתוב את כופר וגו׳ כלומר אם חפץ בכפרה. אכן אי קשיא הא קשיא לי במה שהחליט הרמב״ן דאין ממשכנין לחייבי כפרה ובסוגיא דב״ק דף מ׳. לא איפשיטא [ואדרבא דמצד הספק להחמיר פסק הרמב״ם בפ״י מהלכות נזקי ממון דממשכנין אותו וכמבואר בלחם משנה ע״ש וצריך עיון גדול. ונכון לברר בזה הסוגיא ב״ק מ׳. וזה תוארה בעא מיניה שור של שני שותפין כיצד משלמין כפר לישלם האי כפר שלם והאי כפר שלם כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין, האי חצי כפר והאי חצי כפר, כפר שלם אמר רחמנא ולא חצי כפר. אדיתיב וקמעיין בה א״ל תנן חייבי ערכין ממשכנין אותן [גיזבר הקדש דכיון דלא לכפרה אתי משהי ליה. רש״י] חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן [דכיון דלכפורי חטאי׳ קבעי לה לא משהי ליה. רש״י] חייבי כופרין מאי כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מיחמר חמיר עלוהי ולא בעי משכוניה או דילמא כיון דלחברי׳ הוא דבעי מיתבא לי׳ ממונא הוא ולא לגבוה אי נמי כיון דהוא לא חטא וממונא הוא דאזיק לא חמיר מילתא עליה ובעי משכוניה אמר ליה שבקן איסתגר בקמייתא [הוסגרתי ונאלמתי בראשונה. רש״י] [ומה שיש לתמוה מסוגיא דהכא דמשמע להדיא דכל עיקר שממשכנין או לאו היינו במה שבא לכפרה חמירא ליה לאינשי ולא משהי ליה וצ״ע בהבנת תוס׳ דכריתות דף י״ב. שהעתקתי למעלה דמדבריהם משמע סתירה גמורה. והואיל שאין ענין זה הכרחי לדבר שאני עוסק פה אמרתי הרוצה ליטול את השם יטול ויעיין בחדושי בס״ד] והנה לכאורה איכא למידק טובא חדא דכשראה רב אחא ב״י דיתיב רב נחמן וקא מעיין בה אין זה מדרך נכון לשאול עוד בדבר שאין בו שייכות לענין הראשון וכבר נאמר על גדול החכמים [שבת דף ג׳:] כי קאי בהא מסכתא וכו׳. ותו מה היה הכוונה של רב נחמן שהשיב לו אסתגר בקמייתא הלא גם בברייתא דהיינו על השאלה השנייה ג״כ לא היה יודע מה להשיב. ולמה זה דוקא בקמייתא ואם כה יאמר אסתגר בקמיית׳ נאלמתי בראשונה כלומר על הראשונה אני מצטער שלא ידעתי ואתה בא להוסיף בשאלות קשה דא״כ הוה ליה לר״נ לומר מיד [כשפתח רב אחא ב״י את פיו לומר ולשאול ממנו השאלה השנייה תנן חייבי וכו׳] אסתגר בזה ולמה המתין בזה עד שסיים שאלתו השנייה: וכדי לבא על המובן דעת שני החכמים השלמים להודיע לבני האדם גבורות רמיזות ת״ח ורב אחא בר יעקב ששבחו רבא לרב נחמן דאדם גדול הוא בא בשאלה השניי׳ שמישך שייכא ודבוק׳ לשאלה הראשונה דאי לאו השניי׳ לא מתקיימ׳ הראשונ׳. ואעירך הערה קטנה דרש״י כתב אם כופר יושת עליו אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף תלוה לשון אשר זהו משפטו שישיתו עליו ב״ד כופר עכ״ל. והמזרחי הקשה דא״כ ר׳ ישמעאל דאמר [במכילתא והביאו רש״י סוף פרשת יתרו גבי ואם מזבח אבנים וכו׳] כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה וכו׳ ולמה לא חשב ר׳ ישמעאל גם אם כופר יושת עליו וע״ש שנכנס לתרץ בדוחק. אמנם הרמב״ן מכח קושית המזרחי ממאן בפירוש רש״י ולפיכך לבאר מלת אם [שהוא בכל התורה תלוי ולא בחיוב ההחלטיי] כתב בעבור היות הכופר וכו׳ וסיים בעבור זה אמר אם, כלומר מעכשיו אם זה תלוי כמו בכל התורה [חוץ משלשה] והנה כשראה רב אחא בר יעקב לר״נ דיתיב וקא מעיין בה עלה על דעתו אולי יפתח פיו בחכמה להוכיח דבאופן זה ר״ל שור של ב׳ שותפין מצד שאמרה תורה כפר אחד ולא שנים וגם כפר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר ולכך פטורין לגמרי וראיה על זה דהא כתיב אם כופר וכל אם תלוי הוא. אם כן מוכרחין אנו לומר דמשכחינן אופן אחד שאין בו דין כופר [ושפיר כתיב אם תלוי הוא] והיכי דמי כגון שור של שני שותפין ולכן הפליא לעשות ואמר ליה תנן חייבי ערכין וכו׳ חייבי כופרין מאי כיון דכפרה הוא לא בעי משכוניה וכו׳. נמצא מצינו לומר דאם תלוי הוא על דרך שכתב הרמב״ן ״ואפילו אם חייבוהו אין תמשכני׳ אותו בעבור זה אמר אם״ וגם השאלה השנייה לא היה כח ביד רב אחא בר יעקב לפשוט לעצמו די״ל דאם הוא תלוי על אופן שור של שני שותפין] וכעין וממין הטענה השיב לו רב נחמן דלדידי פשיטא לי דאין ממשכנין לחייבי כפרה [וכמו שפסק הרמב״ן] מקרא אם כופר לשון אם מורה לזה וכדאמרן. ואסתגר כלומר נאלמתי בקמייתא דוקא כיצד משלמין וכו׳. ומדוייק מלת בקמייתא היטיב. ומעתה מחסה ומגן. לדברי הרמב״ן שיעלו כהוגן: