מילון התופת/מהדורה שישית 1863/הקדמה
הקדמה
אוסף החומרים העצום, כולם קשורים בצורה כלשהי, שמרכיב את מילון התופת יוצר כזו מגיפה של סטיות וחיידקים או מקורות לטעויות, אשר כמעט תמיד יש להם נגיעה עם האמת, שרק הכנסייה, שהלפיד שלה לא דוהה לעולם, היא שיכולה אל מול הקצנות אלו לשמש מדריך בטוח. היצירות שעסקו בנושאים אלו לפני הספר שלפניכם, ואשר היו רבים ביותר בכל תחום התמחות שהוא, בדרך כלל, מלבד מעטים יוצאים מן הכלל, לא היו אלא ערימות בלתי ניתנות לעיכול של רעיונות מוגזמים או ליקוטים חלקיים, או דיונים אינסופיים ללא סדר, או ספרים גרועים בכל מובן המילה. הקורא שרוצה להכיר מעט מבוך מסתורי זה של אמונות מעוותות או לא-טבעיות, וליצור אוסף של יצירות נדירות ומבוקשות, אם כי בקושי נקראות, שעוסקות בנושא, חייב להוציא לשם כך סכומים גבוהים, להקדיש שנים למחקר, ובכמה מקרים לסכן את אמונתו. כל העלויות הללו, כל הכאב והסכנה הללו ייחסכו עם מהדורה חדשה זו של מילון התופת.
אני אומר "מהדורה חדשה זו" כי בשתי הקודמות, שפורסמו ב1818 וב1825, המחבר, במאבקו בגדודים העצומים של שגיאות פופולריות ומתחזים מסתוריים, נפל גם הוא בעצמו לסטיות לא פחות קטלניות. אז הוא חיפש את האמת מתוך עצמו, במקום להסתמך על הכנסיה במקום בו היא יושבת ללא שינוי, הוא היה מסנוור מהזוהר של פילוסופיה גאה וחסרת סמכות, שתורתה, שנלקחה מהתחתית, תטעה עוד זמן רב נשמות חלשות. לאחר הכשרה ארוכה שם, קיבל ב1841 את הסימן המאושר לעזוב את ערבות בהן האור חסר, ולמצוא אותו בתורות היחידות שבהן הוא בלתי-פגום ותמיד בטוח. לכן ערך את יצירתו לחלוטין, והכיר בכך שהאמונות הטפלות, אמונות מטורפות, מדעי ופרקטיקות הנסתר והתקוממויות שבשתיקה נגד הדת, מי יותר בשתיקה ומי פחות, לא באו אלא מעריקי האמונה או מן הכופרים, או מן המתפלגים, או בדרכים פחות ברורות.
כל אדם שילמד היסטוריה בכוונה נכונה יכיר בכך שהכנסיה נאבקה נגד האמונות הטפלות והונאות התופת, ושהיא מעולם לא הפסיקה להפיץ את האור על אמונות השקר, על הליכות האימים המטורפות ועל השיטות המסוכנות של רופאי ומדעי הנסתר.
נצטט רק כמה עדויות: אוגוסטין הקדוש אמר שהאמונות הטפלות הן גנאי למין האנושי. אוריגנס מגנה אותן בתוקף רב יותר מאשר האנציקלופדיסטים עצמם, ומעל לכל: עם משקל משמעותי יותר. האפיפיור ליאו העשירי ציין לגנאי את אלא שהתמסרו לניחושים ולמנהגים אחרים הקשורים באמונות טפלות. המועצה הרביעית של קרתגו הוציאה אותם מאסיפות המאמינים. מועצת הפרובינציה שהתקיימה בטולוז ב1590 הורתה למוודים ומטיפים לעקור, על ידי דרישות תכופות ומסיבות מוצקות, את הפרקטיקות שנגעו לאמונות טפלות ונכנסו אל הדת. מועצת טרנט, לאחר שגינתה שגיאות שונות, הורתה רשמית לבישופים להגן על המאמינים מכל מה שעלול להוביל אותם לאמונות טפלות ולעורר שערוריות בהמשך.
היינו אוספים, במקרה הצורך, אלף עדויות שכאלה. אך נסתפק, מבלי לחשוש משלילה של משקל כלשהו, שלכנסיה לבדה יש את האמצעים והחסדים הדרושים כדי להפיג את השגיאות הללו שלעיתים קרובות הן מסוכנות ותמיד מתועבות
מה שאולי לא נאמר מספיק על רקע זעקות העניין של הפילוסופים, הוא שהאנשים היחידים שחיים חופשיים מאמונות טפלו הם הילדים הנאמנים של הכנסיה. כי הם לבדם האור האמיתי האמת. הספקנים, לעומתם, נראה שמצדיקים כולם את האמירה הגדולה ההיא, שלמי שמפריד עצמו מאלוהים יש רוח מוטעית. כי מביניהם, המאמינים ביותר הם גם בעלי האמונות הטפלות הגדולות ביותר, הם דוחים את הדוגמות שהתגלו. כמו ג'ונסון, הם מאמינים ברוחות. כמו רוסו, הם מפחדים מהמספר 13. כמו בל, יש להם דעה קדומה נגד יום שישי. כמו וולני הם מחפשים את פתרון החלומות. כמו הלווטיוס, הם מתייעצים בקוראי קלפים. כמו הובס, הם חוקרים את העתיד בצירופי מספרים. כמו וולטייר, הם חוששים מאותות. יש ציטוט של מלומד אחד מזמננו שחיפש את שיקוי החיים. מתימטיקאי מפורסם שהאמין לאלמנטים שנמצאים במהויות קבליות. פילוסוף שלא ידע אם הוא מאמין באלוהים ושביצע טקסי כישוף כדי לזמן את השטן.
ספר זה משחזר את הצדדים המוזרים ביותר של התפתחויות הנפש האנושית. הוא חושף את כל מה שנוגע לרוחות, ללוטינים, לפיות, לג'ינים, לשדים, לספקטרים ולפאנטומים, למכשפים ולקסמיהם המרושעים, ליוקרת ההקסמות, למינוחים ולתפקידים של השדים והקוסמים, למסורות האמונות הטפלות, לסיפורים על אירועים על טבעיים, למעשיות נפוצות. הוא פותח את מאה הדלתות הנפלאות של העתיד, לפי ההגדה הברורה של החיזויים, מקריאת כף היד של צוענים ועד לאמנות החיזוי בכתמי קפה או בקלפים. האסטרולוגיה, האלכימיה, הקבלה, הפרנולוגיה והמגנטיות קיבלו את מקומם בכמה עמודים ארוכים וכבדים של הערות מסכמות. ולבסוף, הספיריטיזם, השולחנות המדברים, והתקדמות המגנטיזם נמצאים גם הם בעמודים הללו. במשך ארבעים וחמש שנים לא חדל הכותב מלהרחיב את עבודתו הסבלנית, והמשיך במחקריו באלפי ספרים. לפניו לא חלם איש לאחד ביצירה אחת את כל המגוון שמרכיב את מילון התופת. ואף אחד לא יכול להכחיש את השימושיות שבמפעל הזה.
האמונות הטפלות והשגיאות מבוססות תמיד על אמת סתומה, מעוותת או זנוחה. להאיר אותן הרי זה להילחם בהן. אם מקבצים אותן הן נעשות בולטות ועיוותיהן מתגלים. כך, לאט לאט, בוקע אור באותן אינטיליגנציות מסכנות שמסרבות להתעלות אל התעלומות הנשגבות של האמונה, ושמנמיכות עצמן כדי להאמין בתוקף בהטעיות הגסות ביותר. ניתן כאן גם נשק לידידיה של האמת, בשביל לבלבל את הרמאויות להן נכנעות נשמות שמאמינות שהן עליונות, כי הן לא מרגישות את חולשתן.
מעבר ליתרונות הללו, רציתי לקלוע לטעם של זמננו, הדורש ידיעות פיקנטיות, ובעזרת הנושאים הצלחתי להציע לו לעיתים קרובות מאוד את המוזרויות, את הדברים היחודיים, את הדברים הבלתי צפויים ואת הרגשות הללו להם הוא כל כך משתוקק.
מחבר מהדורה שישית זו, אותה סקר בזהירות רבה, הגדיל אותה ב800 ערכים, והעורך הוסיף לה 550 תחריטים, ביניהם 72 פורטרטים של שדים שצוירו על פי המסמכיל של ויירוס[1] והדמונוגרפים המעניינים ביותר, על ידי מ.ל. ברטון.
