ביאור:מחמאות לפני ביקורת

כשאדם שומע דברי ביקורת, הם תמיד פוגעים בכבודו ובבטחונו העצמי, ולכן הנטיה הטבעית שלו היא לדחות אותם ולהתעלם מהם, ולפעמים גם לתקוף את מי שאמר אותם.

כדי להחליש את התופעה, ממליצים כל ה"מומחים" לנושא זה, להקדים לדברי-הביקורת כמה דברי-שבח ומחמאות, כך שהאדם ירגיש טוב ולא ייפגע מהביקורת.

לרעיון זה יש בסיס בכמה פסוקים בתנ"ך, לפחות לפי אחד הפירושים על כל פסוק, כפי שנראה בהמשך. מומלץ לקרוא על הנושא גם בספר "הבית היהודי" מאת הרב שמחה כהן - חלק א - עמ' 101-138.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2004-12-16.

תגובות

מאת: אראל

כמו מומחים רבים ליחסים בין-אישיים, גם ספר משלי מציע לאנשים שרוצים למתוח ביקורת (משלי כה יב): "נזם זהב וחלי כתם - מוכיח חכם על אוזן שומעת".

נזם הוא תכשיט ששמים בתנוך האוזן (או באף), וחלי הוא תכשיט ששמים מסביב לאוזן (ע"פ מלבי"ם) ;

וכמו נזם זהב וחלי כתם על אוזן , כך גם מוכיח חכם על אוזן שומעת; גם המוכיח החכם ( = המתמחה בדיבור ובשמיעה ) יודע "לקשט" את השומע בדבריו, ולהציג את דברי התוכחה שלו בצורה שמחמיאה לשומע ומשפרת את ההערכה העצמית שלו.

הביטוי נזם זהב נזכר בפסוק נוסף (משלי יא ב): "נזם זהב באף חזיר - אשה יפה וסרת טעם"; שם נזם זהב הוא משל ליופי, וגם בפסוק שלנו נזם זהב הוא משל ליופי - המוכיח החכם גורם לשומע להרגיש שהוא יפה, ושאם יקבל את התוכחה הוא יהיה יפה עוד יותר.

פירוש נוסף

ייתכן שהפסוק בא ללמד שצריך להוכיח רק אדם שמוכן לשמוע - רק כשהצד השני שומע, התוכחה ממלאת את תפקידה : " "הנה כמו נזם זהב שיאות להשלים קשוט מי שיש לו חלי זהב עד שלא יאות זה בלא זה, כן התוכחה הישרה כשתוכיח לאזן שומעת , כי התוכחה ההיא תשלים קשוט השומע למוסר, ובזולת האזן השומעת לא יאות התוכחת ולא יועיל, כאמרו אל תוכח לץ פן ישנאך" " (ע"פ רלב"ג, מצודת דוד) .

לפי זה, המשל בפסוק שלנו הוא הפוך מהמשל בפסוק (משלי יא כב): "נזם זהב באף חזיר - אשה יפה וסרת טעם": שם מדובר על נזם זהב שאינו מתאים למקום שבו הוא נמצא (אף חזיר), וכאן מדובר על נזם זהב שמתאים למקומו (חלי כתם).

מאת: אראל

משלי כד כד: " "אמר לרשע 'צדיק אתה' - יקבהו עמים, יזעמוהו לאמים." "ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב. שפתים ישק משיב דברים נכחים" ":

מי "שאומר לרשע שהוא צדיק" , מעודד את הרשעים ומחזק את כוחם בעולם, ובכך גורם נזק ממשי לעולם (ראו נזקי ממשלת הרשעים ), "והעמים יקללו אותו" .

האם בכל-זאת יש הצדקה, לפעמים, להגיד לרשע שהוא צדיק? התשובה לשאלה זו תלויה בפירוש המילים "ולמוכיחים ינעם":

• לפי פירוש אחד - "מי שמוכיח" את הרשעים ומציג בפניהם את המעשים הרעים שהם עושים, יזכה לחיים "נעימים" , כי כל העמים "יברכו" אותו על התועלת הרבה שהוא מביא לעולם בכך שהוא נלחם ברשע. וכל "השפתיים" ירצו "לנשק" אותו על כך שהוא "עונה" לרשעים "תשובות" אמיתיות בצורה ברורה "וגלויה לעין" .
• לפי פירוש שני - למי שמוכיח את הרשעים, יהיה נעים ומועיל להגיד לרשעים שהם "צדיקים", כי כך הם יקשיבו לו יותר , ואז הרשעים יחשקו את שפתיהם ולא יתנגדו לתוכחות: " "אבל להמוכיחים את הרשע יונעם הדבר לומר לו בתוכחותיהם: 'הלא באמת צדיק אתה, רק בדברים אחדים תשגה, לזאת הסר ממך גם את אלו... ועל המוכיחים ההם תבא ברכת טוב, כי הטיבו לעשות, כי אם יאמרו לו בפה מלא 'רשע אתה' יעיז פניו לומר שהדין עמו, אבל בדברים כאלה ימשך לבבו אליו לשמוע בקולו" ". "שפתיים יישק משיב דברים נכוחים": " "כי עתה כדברם כדברים האלה אז הרשע הזה ישק שפה העליונה בתחתונה ולא יפתחם לדבר עזות מול המוכיחים ואדרבה יהיה עוד משיב להם דברים נכוחים לומר גם בדברים האלה אעשה כאשר אמרתם" " (מצודת דוד ועוד) .

מאת: אראל

יש אנשים, שכל דבר שקורה במדינה מעורר אצלם ביקורת:

• אם המשטרה פותחת בחקירה נגד בכיר בממשלה - זה מוכיח שהממשלה מושחתת;
• אם המשטרה סוגרת את התיק מחוסר ראיות - זה מוכיח שגם המשטרה מושחתת;
• אם בית המשפט מזכה את הנאשם - זה מוכיח שגם בית המשפט מושחת...

אפשר, כמובן, לראות את הדברים אחרת -

• אפשר למתוח ביקורת על השר המושחת, ולשבח את המשטרה שחוקרת ללא משוא פנים;

• ואפשר גם למתוח ביקורת על המשטרה שממהרת להאשים אנשים חפים מפשע, ולשבח את השר שעמד בחקירה בכבוד עד שהוכיח את חפותו.

אבל אותם אנשים לא יגידו מילה אחת טובה - אצלם כל אירוע הוא הזדמנות למתוח ביקורת.

אדם מסוג זה נקרא, בספר משלי, " איש תוכחות " - איש שכל מהותו היא תוכחה וביקורת:

• (משלי כט א): "איש תוכחות מקשה ערף, פתע ישבר ואין מרפא"

איש שכל דבריו הם תוכחות - איש שיודע רק להוכיח ולמתוח ביקורת על אחרים - מקשה את עורפם של השומעים, גורם לשומעים להתעלם מדברי הביקורת שלו ואולי אף מדברי ביקורת בכלל, כי הם רואים שלביקורת שלו אין סוף - לא משנה מה יקרה, תמיד יהיה בזה משהו רע, ולכן אין טעם להתאמץ ולשפר. רוב האנשים מוכנים לקבל ביקורת, אבל רק במידה מתונה - כדי שהביקורת תועיל, צריך לשלב בה גם מחמאות .

מעבר לנזק שהוא גורם לשומעים, איש תוכחות גורם נזק גם לעצמו: מכיוון שהוא רואה בכל אירוע את הצד השלילי, הרגשות השליליים מצטברים בליבו, אין לו שמחת חיים, והוא יכול פתאום להישבר וליפול לדיכאון שממנו לא יוכל לצאת - פתע יישבר ואין מרפא .

מקורות ופירושים נוספים

1. המאמר מבוסס על פירוש של יעל.

2. מקובל לפרש: " איש תוכחות " = " "שמוכיחים אותו" " (הגר"א) או "שצריך שיוכיחו אותו" (ע"פ מצודת דוד) ; " איש תוכחות מקשה עורף " = "איש שמוכיחים אותו והוא מקשה את עורפו ואינו משנה את התנהגותו". ועונשו יהיה, שיבוא עליו אסון פתאומי, והוא לא יוכל להירפא ממנו: " "מדה כנגד מדה - הוא לא רצה לרפא וכל מה שהוכה עוד הוסיף סרה, ולזה יבא לו רע לא יוכל להרפא ממנו" " (רלב"ג) .

• אולם, אדם בדרך-כלל נקרא על שם המעשים האופייניים לו, ולא על שם מעשים שאחרים עושים עבורו או שהוא צריך.

3. יש שפירשו, שהנושא של הפסוק הוא " איש ", והנשוא הוא " תוכחות מקשה עורף ", כלומר, הפסוק מדבר על כל איש שמקשה עורפו לתוכחות.

• אולם, פירוש זה אינו מתאים לטעמים ולמשקל של הפסוק.

4. ויש שפירשו: איש תוכחות = איש שמתווכח עם המוכיחים וסותר את ראיותיהם; מקשה עורף = מקשה את עורפו לייסורים ואינו נכנע (מלבי"ם) .

מאת: אראל

יש אנשים שבוחרים לעצמם חברים רעים, מתוך אשליה ש"אני אצליח להחזיר אותם למוטב". החכמה מתייחסת לאשליה זו במשלי פרק ט, שבו החכמה קוראת לנערי-רחוב לבוא לבית הספר שבנתה (ראו מבנה הפרק , החכמה קוראת ); פסוקים 6-10:

"עזבו פתיים וחיו; ואשרו בדרך בינה - "  עזבו את חבריכם הפתיים , שאינם רוצים לבוא ללמוד, ולכו בדרך שתקדם אתכם בחיים - דרך של לימוד ובינה ;

"יוסר לץ - לוקח לו קלון; ומוכיח - לרשע מומו" "" - עזבו את חבריכם הלצים, כי מי שמטיף מוסר ללץ ( =אדם הלועג לחכמה ) זוכה ממנו לקלונות ועלבונות; מי שמוכיח את הלץ - נחשב בעיניו לרשע , ובכך גורם לעצמו מום ונזק; לא כדאי לכם להיות בחברתם של לצים - אי אפשר להתווכח איתם (ראו פירושים שונים לפסוק , פסוקים נוספים על לצים וביקורת ).

"אל תוכח לץ, פן ישנאך; הוכח לחכם, ויאהבך" - אל תנסו להתווכח עם לצים ולהחזיר אותם למוטב, כי הם רק ישנאו אתכם על כך; עדיף שתבואו לבית החכמה, שם תוכלו לדבר עם חכמים ואף להוכיח אותם, והם יקשיבו לכם ויאהבו אתכם (ראו מותר לפתי להוכיח את החכם )

"תן לחכם, ויחכם עוד; הודע לצדיק, ויוסף לקח" - כדאי לכם להיות בחברתם של החכמים והצדיקים, איתם תוכלו לדבר בנחת, והם ירצו לשמוע עוד.

"תחילת חכמה - יראת ה', ודעת קדושים - בינה" : תנאי מקדים לחכמה ובינה הוא יראת ה' ואהבת ה' (ראו חכמה, בינה, יראה ואהבה ), וללצים ולרשעים אין תכונות אלו, ולכן אינם יכולים ללמוד חכמה (דעת מקרא) .

פירושים נוספים

1. פירשנו למעלה, שכל הפסוקים 6-10 הם דבריה של החכמה אל נערים המסתובבים בחבורות רחוב, במטרה להוציא אותם מהחבורה.

2. אולם, רוב המפרשים פירשו, שרק פסוק ו הוא דבריה של החכמה אל הנערים:

"עזבו פתיים וחיו; ואשרו בדרך בינה - "   עזבו את דרך הפתיות וחיו , וצעדו בדרך אל בית הספר, שם תלמדו בינה ;

לפי פירושים אלה, הפסוקים 7-9 הם דבריה של החכמה אל הקוראים, שבו החכמה מסבירה מדוע היא פונה דווקא אל הפתיים ואל חסרי-הלב, ולא אל הלצים והרשעים:

"יוסר לץ - לוקח לו קלון; ומוכיח לרשע מומו" "" - אני לא פונה אל הלצים, כי אין טעם, מי שמייסר את הלץ גורם לכך שהלץ מקלה ומבזה אותו, ומי שמוכיח את הרשע גורם לכך שהרשע מקלל אותו ומטיל בו מום בדיבורו, או גרוע יותר - מטיל בו מום פיסי ע"י מכות... (ראו פירושים שונים לפסוק )

"אל תוכח לץ, פן ישנאך; הוכח לחכם, ויאהבך" - אני לא פונה אל הלצים כי הדבר רק יגרום להם לשנוא את החכמה; אבל אני כן פונה לחכמים : " "ועל פי זה יאמר, שנערות החכמה, אשר נשלחו להזמין את הפתי ואת החסר לב לסעודת החכמה, הם יקראו גם אל החכמים להיות מקרואי המשתה, והגם שהחכמים כבר קיבלו חוקי החכמה ויודעים אותם, בכל-זאת -" " (מלבי"ם)

"תן לחכם, ויחכם עוד; הודע לצדיק, ויוסף לקח" - גם את החכמים והצדיקים כדאי להזמין לבית הספר, כך שיהיו יותר חכמים ויותר צדיקים.

"תחילת חכמה - יראת ה', ודעת קדושים - בינה" : כפי שהסברנו קודם, תנאי מקדים לחכמה ובינה הוא יראת ה' ואהבת ה', וללצים ולרשעים אין תכונות אלו, ולכן אין טעם להזמינם לבית הספר (דעת מקרא) ; וייתכן גם שבפסוק זה החכמה חוזרת לדבר אל הנערים שכבר הגיעו לבית הספר, ומוסרת להם את השיעור הראשון.

אולם, לפי פירוש זה, חסרות בקטע הרבה "מילות קישור", למשל:

• חסר משפט שאומר "החכמה לא קוראת ללצים כי...";
• חסר משפט שאומר "החכמה מזמינה גם את החכמים והצדיקים כי..."

3. וייתכן שהפסוקים הם דברי הנחיה של החכמה אל נערותיה (שנזכרו בפסוק ג - "שלחה נערותיה תקרא...") - היא אומרת להן את מי להזמין לבית הספר, ואת מי אין טעם להזמין; ולפי פירוש השל"ה, היא אומרת להן איך בדיוק צריך להוכיח (ראו פירושים שונים לפסוק , פסוקים נוספים על מחמאות לפני ביקורת ).

• אולם, לפי פירוש זה, הקטע היה צריך להיות כתוב בלשון נקבה - "אל תוכיחי לץ... הודיעי לצדיק..." או בלשון רבים (אל נערות) "אל תוכיחו לץ... הודיעו לצדיק...".

מאת: אראל

תגובה ל: ביקורת בספר משלי שנכתבה ב08:47:45  09.12.2004

הסיפור מתחיל בספר דברי הימים ב, פרק יט, ע"פ פירוש רש"י.

יהושפט מלך יהודה שיתף פעולה עם אחאב מלך ישראל במלחמתו נגד ארם, וכשחזר – יצא אל פניו יהוא-בן-חנני החוזה והוכיח אותו: "הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב?! ובזאת עליך קצף מלפני ה'!".

הוא היה יכול להסתפק בתוכחה, אבל הוא ידע שכדאי להגיד גם דברים טובים כדי לשמח את יהושפט, ולכן הוסיף ואמר: "אבל דברים טובים נמצאו עמך, כי ביערת האשרות מן הארץ והכינות לבבך לדרוש הא-להים".

ואכן הדברים השיגו את מטרתם, כמו שכתוב בהמשך: "וישב יהושפט בירושלים" – הוא קיבל את הביקורת ולא יצא לעזור למלך ישראל (בינתיים);

יותר מזה – הוא כל-כך שמח על הדברים הטובים שאמר לו החוזה "כי ביערת האשרות מן הארץ", שמייד פתח ספר תורה כדי לקרוא על האשרות, ומצא את הפסוק ב דברים טז21: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' א-להיך אשר תעשה לך".

ומכיוון שהחוזה גם אמר לו "והכינות לבבך לדרוש הא-להים" – הוא רצה גם לדרוש וללמוד את כל הפרשה הזאת ולא רק פסוק אחד, וראה בתחילת הפרשה (שלושה פסוקים קודם): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק...", ולאחר שקרא התעורר בו גם רצון עז ליישם את זה, ולכן מייד אחר-כך (דברי הימים ב יט ה-יא): "ויעמד שופטים בארץ בכל ערי יהודה הבצורות... ושוטרים הלויים לפניכם..." ולכל זה הוא הגיע רק בזכות המחמאה שנתן לו יהוא-בן-חנני החוזה!

מאת: אראל

תגובה ל: ביאור:ירמיהו כח שנכתבה ב12:39:29  27.07.2005

ירמיהו ניבא שמלך בבל יכבוש וישעבד את יהודה; אך אדם אחר - חנניהו בן עזור - ניבא להיפך (ירמיהו כח א-ד): "

"כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: שָׁבַרְתִּי אֶת-עֹל"

"מֶלֶךְ בָּבֶל..." ".

בתגובה, אמר לו ירמיהו (כח 6-9): "{{{1}}}".

פעמים רבות קורה שאנחנו עושים טעות, אבל קשה לנו להתחרט בגלל ההשפלה שיש בכך, ולכן אנחנו ממשיכים להצדיק את הטעות שלנו.

ירמיהו כמובן ידע שחנניה הוא נביא שקר, ושכלי בית ה' לא יחזרו מבבל. אולם, לדעתי, הוא רצה לתת לחנניה אפשרות לסגת מהטעות שלו בלי להשפיל את עצמו.

לכן, לפני שהוכיח אותו על טעותו, הוא פתח את דבריו במילים טובות: "אמן כן יעשה ה', יקם ה' את דבריך...", כלומר - הדברים שאמרת הם יפים בתור תקוות ותפילות אל ה'; גם אני מתפלל שהדברים שאמרת יתגשמו, אולם אלה אינם דברי נבואה.

ירמיהו קיווה, שחנניה ינצל את ההזדמנות, ויאמר "נכון, גם אני התכוונתי רק להביע תקווה ותפילה, ולא להתנבא". אילו חנניה היה אומר כך, הוא היה ניצל מדין נביא שקר, וכבודו לא היה נפגע.

אך חנניה לא ניצל את ההזדמנות, ולכן ירמיהו המשיך והסביר לו, שלא כל נביא שמנבא טובות זוכה לכבוד של נביא אמת, ולא כל נביא שמנבא רעות הוא נביא שקר ; הוא ניסה לרמוז לו, שכדי לזכות בכבוד לאורך זמן, הוא צריך להגיד את האמת, ולא להגיד את מה שהעם רוצה לשמוע.

אך חנניה שוב לא ניצל את ההזדמנות, והסוף ידוע - בהמשך הפרק מסופר שחנניה לא חזר בו בדבריו, וה' המית אותו באותה שנה.

מאת:

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/biqort_mxmaot