מי השילוח/פרשת שמיני
פרק זה דורש שיפור, כדוגמת פתיחת ר"ת, פיסוק, הפיכת מראי מקומות לקישורים וכיו"ב. אנא תרמו לוויקיטקסט ושפרו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
חלק ראשון
[עריכה]ויהי ביום השמיני וכו'. ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וכו'. ענין מיתת נדב ואביהוא הוא ע"פ מה דאיתא (באבות) (תמיד ל"ב.) איזהו חכם הרואה את הנולד. הענין בזה אף שנאמר (דברים י"ח,י"ג) תמים תהיה עם ה' אלקיך ונתפרש שם שלא ירבה להתחכם, אך רואה את הנולד הוא, בזה המעשה עצמה שהוא עושה יחקור ויתבונן אם המעשה והרצון הזה הוא מבורר שיהיה קיים כן לעולמי עד אפילו לעוה"ב. וענין קטורת הוא כדאיתא בזוה"ק (במדבר קנ"א:) מאי קטורת קטירא דכולא, היינו שהש"י הוא תוך כל המעשים שנעשו מבריאת העולם ועד סופו, ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר, וע"ז מורה ענין קטורת כמו שנתבאר בפ' תצוה [ד"ה ועשית]. ובאמת כפי מה שהאדם מקרב עצמו לה', כן זוכה להתגלות אור ה' מבלי לבושים שהם גדרים וסייגים, כי באור הברור, שם לא נמצא שום סייג ואיסור, ושם כל מעשה האדם מבוררים שהם לה'. וזהו ענין קטורת שהיה סוד ואסור להתחכם בזה, כי רק ר' עקיבא ירד בשלום (חגיגה י"ד:) וזה שנאמר (ויקרא ט"ז,א') בקרבתם לפני ה' וימותו, שהיו מקרבים עצמם לה' והסתכלו בעומק הצפון ורצו לעמוד על בירר התנהגות הש"י, ולזה הטעם על לא צוה אותם הוא מרכא כפולא, היינו שכל כך בער בלבם אהבת ה' עד שמסרו נפשם, כי מרכא היא לשון רך שלבם נתרכך, וכפולא היינו כפול ברוב טובה אשר לא צוה הש"י. ולפי שהיו צעירים לימים ולא אנסיבי ולא אתכללו במשה ואהרן כדאיתא בזוה"ק (שמות ל"ז:), ולא נטלו עצה, ולזה הפלוגתא (בגמ') חד אמר שתויי יין היו היינו שיש לטעון על קרבותם שהיתה ח"ו מקלות ראש, או שהיתה כוונתם שיוסר מהם עול הגדרים כמו שנתבאר, וגם מאמר המדרש שהיו מחוסרי בגדים ומה היו חסרים המעיל (ויקרא רבה פרשה כ',ו') אף שהמעיל אינו רק לכהן גדול רק הם הכניסו עצמם למקום שהיו צריכים למעיל, והבן.
ואת שעיר החטאת דרש דרש משה. ענין השני דרישות, כענין רמז שמרמז בגמ' (סנהדרין ק"ו:) על דואג ואחיתופל שלמדו שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר הרומז לגגה של למ"ד, כי האות למד מורה על ישוב הדעת וסדר בכל מצות לא תעשה עם כל הספיקות שנולד בהלאוין האלו, וגם מורה על ישוב הדעת בתנועה אחרונה בבליעת המאכל מבית הבליעה לגוף להכיר ולהבין איזה שייך לו. וזה שהשיב לו אהרן (זבחים ק"א.) אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות. וזה שנאמר דרוש דרש משה שהשיב לו אף שדרשת כל צרכך, מ"מ אין לו להקל בקדשי דורות. וזהו סמיכות הפרשיות אחרי רואו כי בניו נענשו לפי שרצו להסתכל בנסתרות ועתידות, וזה בהכרח לנו להבין כי קדשי דורות חמורים מאוד וחביבים בעיני הקב"ה למאוד, לכן אינו נכון לאכול, ואחר הצער גדול שהיה להם ממיתת נדב ואביהוא עי"ז זכו וניתן להם הבדלות ממאכלות אסורות.
וישמע משה וייטב בעיניו. אחר כך הבין משה הענין שיפה עשה אהרן שלא אכל השעיר של ראש חודש אך נפלא בעיניו מהיכן דן אהרן כן, הלא אחר כל הדרישות היה לו לאכול, כמ"ש אכול תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי, עד שהשיב לו אהרן מענין נדב ואביהוא, ובזה הענין נמצא עמקות גדול כי שעיר ראש חדש רומז להבאת כפרה על מעיטת הירח, ושעיר ראש חודש הראשון נשרף שלא רצה אהרן לאכלו ומזה הבין משה עד עתה, והדברים עמוקים.
סימני עופות טהורים. איתא בגמ' (חולין ס"ה.) שאינו דורס ויש לו זפק וקרקבנו נקלף ואצבע יתירה, והארבעה סימנים האלו מרמזים בנפש האדם, הדורס נתפרש בגמ' שאוכל מיד כשטורף ואינו ממתין עד שתמות, זה מורה על כעס. והפירוש השני של דורס הוא שאוחז ברגלו המאכל כשאוכל, מורה על חסרון בטחונו בה' וירא פן יקח ממנו הטוב שחלק לו, וגם האדם צריך להיות נקי באלו השנים שלא יכעוס ויהיה לו בטחון בה'. ואצבע יתירה מורה על ישוב הדעת כי בהאצבע הוא מחזיר פניו מן הרגל, ורומז כי בכל מרוצתו יש לו מעצור וישוב הדעת, פן נכון לפניו לשוב לאחוריו. וזפק מורה שיהיה ממולא בד"ת שאחר שאכל בכדי שבעו מניח המותר בתוך הזפק לזכרון שיהנה מזה גם אח"כ, כדאיתא (ברכות כ"ח.) בר' זירא כשהיה עיף מד"ת הלך וישב על פתחא דר' נתן ב"ר טובי אמר כי אזלי רבנן מבי רב איקום מקמיהו שלא רצה לישב בטל כלל. וקרקבנו נקלף היינו שלא ינוח כח המאכל להתפשט לגרום לו ח"ו שום נטויה מה', וגם רמז שיקרת ת"ח מכוסה כי אין דמיון וערך לשער יקרת ת"ח באור תורתו בעוה"ב, כי הנראה בעוה"ז אין דמיון ושיעור נגד יקרותו בעוה"ב.
סימני שרץ העוף, שיש להם כרעים לנתר בהם על הארץ. והוא כענין המבואר במס' ברכות [ל"ג.] גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, אין במילתא מיהא גדולה. היינו השמים נגד הדעה והמקדש הם מקיפים רצון ה' תמיד וזהו שניתנו בין שתי אותיות, אבל נקמה לא, כי אינה טובה בתמידות, כי צריך האדם לכוון העת והנפש והמקום שיהיה מכוון לרצון הש"י כי בתמידות אינו מוכשר בעיני הש"י, וזה במעשה פנחס וזמרי שהיה פנחס צריך לכוון, כי תורת קנאין פוגעין בו הוא רק בשעת מעשה כי זה היה אחד מעשר ניסים, שאלמלא פירש זימרי והרגו לפנחס לא היה נענש עליו (סנהדרין פ"ב.) כמבואר, וזהו אשר לו כרעים לנתר וכו', היינו שצריך להיות להאדם הכח במדות נקמה לפעמים רק שיכוון העת שהוא רצון הש"י, ויהיה ביכולתו מיד לנתר ולקפוץ מזה המדה ולא ישאר בלבו שום כעס ושנאה אח"כ והבן.
סימני בהמה טהורה, מעלת גרה ומפרסת פרסה. מעלת גרה היינו, שאינו חוטף הטוב מהש"י ותמיד הוא מוכן להחזירו, אף שקבל כבר הוא מוכן להחזירו ורק מקבלו בנייחא. ומפריס פרסה הוא שאינו קופץ ידיו לאחוז במה שנחלק לו מהש"י, וזהו מגודל בטחונו בה' כי על זה רומז מפריס פרסה כמ"ש (תהלים י"ח,ל"ז) תרחיב צעדי שעומד במרחב. ז בגמל כתיב פרסה איננו מפריס לשון הוה, ובשפן כתיב לא יפריס לשון עתיד, ובארנבת כתיב לא הפריסה לשון עבר. והענין בזה כי גמל מורה על מהירות וזה מה דאיתא במס' שבת [ק"ד.] מאי טעמא מהדר אפי דגימ"ל לגביה דל"ת שכן דרך גומלי חסדים לרדוף אחר דלים, וכשלא במקום הראוי אז הוא מהירות שאינו נושא חן בעיני הבריות ג"כ, ע"כ נאמר בו לשון הוה היינו שבשעת מעשה ניכר שהמעשה אינה נכונה, וזה ענין אות גימ"ל כשהוא ביו"ד מורה על גמילות חסדים, וכשהוא שלא ביו"ד מורה על מהירות הנקרא גמל. וענין שפן הוא הנראה לבני אדם לישוב הדעת וענוה אך לא בזאת בחר הש"י, והוא כענין שנתבאר בפסוק [פר' בשלח] ויותירו ממנו אנשים, כי הם החזיקו את עצמם לענוים במה שהותירו, פן לא יהיו כדאים בעיני הש"י שיזמין להם מן על יום מחר, וזה הוא ענוה פסולה שלא בחר בה הש"י, כי אין צריך שיחזיק האדם את עצמו שהוא קטן מכל, כי הם הוציאו את עצמם מכלל ישראל אשר כל ישראל הם כדאים ורק הם אינם כדאי, ואף שנראה לעין אנושי לישוב הדעת וענוה ונושא חן בשעת מעשה בעיני הבריות, אך בעיני הש"י לא נכון הוא ועל זה נאמר (שמות ט"ז,כ') וירם תולעים ויבאש, כי תולעת רומז למדת ענוה כמו שאמר דהע"ה (תהלים כ"ב,ז') ואנכי תולעת אך ענותנותו של דוד היתה נושאת חן בעיני הש"י, ועליהם נאמר ויבאש, ועל זה נאמר בשפן לשון עתיד מחמת שאף שנושא חן בשעת מעשה רק שאח"כ מתברר שלא היה ממדות הטוב. והארנבת מורה לעז פנים, שאף שרואה שאין בשורשו שום חיים כלל מ"מ ירצה שיפעול כרצונו וזהו חוצפה כלפי שמיא, כמו שנתבאר בבלעם הרשע, שאף שאמר לו הקב"ה לא תלך מ"מ התאמץ וזה הוא ראיה שיש חסרון בשורשו, וע"ז נאמר לשון עבר.
חלק שני
[עריכה]ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו' ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. הנה כל חטאי ישראל הכתובים בתורה הם להורות דברי תורה לכלל ישראל כדאיתא בגמ' (ע"ז ד':) לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו' לא דוד ראוי לאותו מעשה וכו' שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים להן כלך אצל צבור. וכן ענין נדב ואביהוא הכתוב בתורה הוא להורות יראה ליחיד, שאף שהם היו נקיים אגב אמם כי היתה אחות נחשון בן עמינדב שממנו יצא מלכות בית דוד, ומלך פורץ גדר, יען שהוא בטוח שרצונו הוא רצון השי"ת, לכן היה להם תקופות לסמוך על רצונם שבטח הוא מהשי"ת, אכן בזה הראה השי"ת שלא יעשה האדם שום דבר בלתי כשמבררו שבעתים.
יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וגו'. היינו שמחמת שמדת אהרן היה לאהוב מאוד את ישראל ומגודל אהבה יכול לפעמים לענוש את אחד, כמו אב המעניש את בנו אהובו מפני גודל אהבה, ולכן נאסר לו שתיית יין כי מזה יכול לבוא להקפדה, לכן הזהירו שלא יקפיד בגודל אהבתו.
יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וגו'. איתא בגמ' (כריתות י"ג:) אל תשתהו כדרך שכרותו. כי ענין שיכור הוא שנדמה לו שאינו צריך להשי"ת כי נטרד דעתו ואין לו בינה, ולכן הכהן אסור לשתות דרך שכרותו כי הכהן צריך להיות תמיד ביראה ובדעת כדכתיב (מלאכי ב',ה') ואתנם לו מורא וייראני וגו' כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' אבל בשבט יהודה נאמרו כל ברכות ביין (בראשית מ"ט,י"א) אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה חכלילי עינים מיין, כי שבט יהודה נמשל לירח שלית ליה מגרמיה כלום כדאיתא בזה"ק (ויחי רל"ז.,רל"ח.) (ר"ה כ"ה.) ששבט יהודה מכיר תמיד הכרה מפורשת שהכל מה' לכן נאמרו אצלו ברכות ביין, כי במלך איתא בגמ' (ברכות ל"ד:) כיון שכרע שוב אינו זוקף שכל הכורע זוקף בשם, אבל המלך אינו יכול לזקוף בעצמו עד שיזקפהו השי"ת, שעומד בהתבטלות עצום נגד השי"ת, ולכן אינו נקרא אצלו דרך שכרותו.
ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן וגו'. כי באמת לא היה בזה מאמר מפורש שיאכלוהו כי לא היו יודעים בקדשי דורות היאך לעשות, וכפי הדין היו צריכים להחמיר ולא לאכלו, אכן טענת משה רבינו היה ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה, שבדבר הזה נמצא ענין עמוק ויקר באכילתו ולא היו צריכים להחמיר בזה, והשיב לו אהרן שב ואל תעשה עדיף כדאיתא בגמ' (ראש השנה כ"ח:) כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך. ה וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אלהם וגו' זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. ולמעלה מן הענין כתיב וירא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש וגו' וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. שמזה נצמח הבדלה במאכלות אסורות, וזה שמצינו בגמ' (חולין נ"ט.) ששם כתובים כל סימני חיות ובהמות ועופות איתא שם שאמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניא בעינא דאחזי לאלהיכו.
את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת וגו'. איתא בגמ' (חולין ס"ו:, נדה נ"א:) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכו' מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתיב רחמנא למה לי וכו' מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב (שמואל א' י"ז,ה') ושריון קשקשים הוא לבוש, ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל (ישעיה מ"ב,כ"א) יגדיל תורה ויאדיר, הענין בזה כי קשקשת הוא כמו עין שמרמז על אלופו של עולם שעיניו משוטטות בכל, וענין סנפיר הוא כאות זיין שרומז על יראה כי שמו מוכיח עליו זיון וכדאיתא בזה"ק (בשלח נ"ד.) מאן זיין דא (ישעי' ל"ד,ו') חרב לה' מלאה דם, שאות זיין הוא כמו תמונת פטיש, וזה כונת אז שכתיב כמה פעמים שאלף רוכב על זיין כדאיתא בזה"ק (שם), ואיתא בגמ' (ברכות מ':) אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם, היינו שיכיר שהשי"ת המציא זאת מאין ליש והשי"ת ברא אותה, ועל זה מרמז שם הויה ב"ה, וזה ג"כ ענין קשקשת. ואין בה מלכות, הוא מוסיף על זה שיכיר שאפילו אחר שברא השי"ת מאין ליש ונתן לאדם, מ"מ כולם בידו וברשותו הוא מלך גם עתה על זה, וזה הוא ענין סנפיר שרומז על יראה שאפילו בעת שהוא ביד האדם גם אז הוא ביד השי"ת, וזה שמקשה בגמ' שאחר שכתוב קשקשת שרומז על התגלות השם הויה ב"ה שזה היא ענין קשקשת שמרמז שהשי"ת מהוה הכל בעולם הוא די ולמה למיכתב סנפיר, ומשני הגמ' יגדיל תורה ויאדיר, מפני שהשי"ת אוהב אותנו אהבה גמורה ומדריך אותנו בשלימות שאנחנו נדע שה' הוא מקדש אותנו ולדעת באיזה דבר אנו נאחזים בהשי"ת בפנימיות, לכן גילה לישראל ענין סנפיר שהוא מלכות, שאף אחר הבריאה הכל הוא בידו, כי כן דרך האוהב הנאמן שמפרש כל הפירוש שאפשר לפרש.
את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת. איתא בגמ' (חולין ס"ו:, נדה נ"א:) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכו' מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתיב רחמנא למה לי וכו' מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב (ש"א י"ז,ה') ושריון קשקשים הוא לבוש, ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל (ישעיה מ"ב,כ"א) יגדיל תורה ויאדיר. ענין ויאדיר מורה על דבר שממילא נדע אותו ומ"מ כתבה התורה מפורש כדי להאדיר שהשי"ת רוצה שיהיה מפורש לדעת האדם שהשי"ת מקדשו, שמה שנקבע בלב האדם ד"ת לאמיתם זה נקרא יגדיל תורה, ומה שבכח האדם להוציאם לפועל זה נקרא ויאדיר, אף שבטח אם יש בלב האדם דברי תורה בטח יוציאם לפועל מכל מקום השי"ת מפרש זה יותר, וזה מורה ענין סנפיר וקשקשת, קשקשת הוא דברי תורה קבועים ואמיתים שיש בלב האדם, וזה שאיתא בגמ' כמו שכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש, שבסימני טהרה מורה זאת על מה שבטח יש בלב האדם דברי תורה, וסנפיר נקרא זה שפורח ושט בו, והיינו שמוציא את הד"ת לפועל, ואף שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, מ"מ השי"ת רוצה שיהיה ויאדיר, שהשי"ת מצליחו בזה שיוציא את הד"ת לפועל ויהיה מפורש לנגד עיניו לדעת כי אני ה' מקדשכם, וכל מה שיעשה האדם להאדיר דברי תורה ולהוציאם לפועל, יאיר לו השי"ת מפני מה ירעים וירעיש בלבו להוציא דבר תורה לפועל, מפני שיש בו בלבו בקביעות דברי תורה מפני זה הוא רוצה להאדירה ולהוציאה לפועל, וכדאיתא בזה"ק (תרומה קכ"ח:) ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה, וזה שהשי"ת מאיר לו שמפני זה רוצה להאדיר דברי תורה, מפני שהשי"ת שוכן בו ויש בלבו דברי תורה בקבועות.
סימני בהמות וחיות הוא נגד יסוד עפר, ועופות הוא נגד רוח, ודגים הוא נגד מים, וארבה הוא נגד אש, והוא לברר היסודות שיהיה רק לרצון השי"ת.
מפריס פרסה. פרסה בגימטריא משה, שהחכמה יפריס לבלי ימהר וכדאיתא במדרש (רבה חקת פי"ט, ג') כך היתה חכמה גדורה לשלמה.
סימני עוף טהור שאינו דורס ואוכל. הענין בזה כמו שנאמר (איוב ל"ה,י"א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, היינו שמכל הברואים נלמוד לקדש עצמינו במותר לנו, וזה הוא הסימן בעוף טהור שעומד מנגד ואינו דורס ברגלו, וכן ילמוד האדם שבל יהיה משוקע בשום תאוה ויכיר שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ובאכילתו יהיה כמו זה השלחן אשר לפני ה', וכן בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה.