מטה אפרים אורח חיים תריז
סימן תריז בטור ובשולחן ערוך
סעיף א
[עריכה]עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים:
סעיף ב
[עריכה]עוברה שהריחה ריח מאכל ומתאוה לאכול ופניה משתנות, או שאמרה "צריכה אני" אף על פי שאין פניה משתנות, לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא. אם נתקררה דעתה בכך בזכרון זה – מוטב, ואם לאו – תוחבין לה מזלג ברוטב ונותנין לה לתוך פיה. ואם לא נתקררה דעתה, נותנין לה מעט רוטב פחות מכשיעור. ואם לאו – מאכילין אותה, עד שתתיישב דעתה:
סעיף ג
[עריכה]כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו – מסוכן הוא אם לא יתנו לו לאכול ממנו גם כן, על דרך שכתבנו בסעיף א, שמתחילה תוחבין לו מזלג כו'. במקום שמאכילין העוברה או כל אדם שנשתנו פניו, אין חילוק בין המאכל דבר מותר באכילה או אסור; רק אם יש לפניו מאכל כזה שמותר, יש להאכילם של היתר, ואם לא יספיק להם של היתר – מאכילין גם של איסור, עד שתתיישב דעתם:
סעיף ד
[עריכה]יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל ביום הכיפורים, ואפילו אומרת "איני צריכה" – מאכילין אותה, ואומרין לה "אכלי" ואין אומרין לה "יום הכיפורים היום". ומכל מקום יש להאכילה פחות מכשיעור בכל פעם, כאשר יתבאר בסימן תרי"ח. מג' ועד ז' ימים, אם אמרה "צריכה אני" מאכילין אותה; ומכאן ואילך הרי היא ככל אדם. וימים אלו אין מונין מעת לעת, כגון אם ילדה בז' בתשרי בערב – אין מאכילין אותה ביום הכיפורים אם לא אמרה "צריכה אני", אף על פי שלא שלמו לה שלשה ימים עד יום הכיפורים בערב, משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מיקרי אחר ג' (כן הוא לשון השו"ע, והוא בתרומת הדשן. ולא ידעתי למה נקט "בערב", דהוה ליה למנקט אפילו ביום השביעי קודם הלילה מונין אותו ליום א' לעניין זה אף על פי שלא שלמו הג' ימים מעת לעת עד יום הכיפורים קודם הלילה. וגם משמע דגם לעניין תוך ז' ואומרת "צריכה אני" הדין כן, דאין מונין הז' ימים מעת לעת, ולפי שעדיין לא עיינתי בפנים, לא כתבתי בפנים). ואם יש חשש קצת סכנה, שהאשה חולה בטבעה, המקיל בזה שלא תתענה בתוך ג' ימים שלמים מעת לעת לא הפסיד: