מזרחי על רש"י שמות טו

פסוק יז

נתנבא משה שלא יכנס לארץ, לכך לא נאמר תביאנו - פירוש ניבא ולא ידע מה ניבא, כדאיתא במכילתא, דאם לא כן מאי "נוסעים אנחנו" דקאמר (במדבר י, כט), ששתף עצמו עמהם. וכתב רש"י ז"ל: ’מפני שעדיין לא נגזרה גזירה עליו וכסבור שהיה נכנס‘, ואף על פי שכבר קדמה לו גזירת ’עתה תראה ולא העשוי למלכי שבעה אומות‘. יש לומר שהיה סבור שיכנס לארץ, אבל ימות קודם העשוי למלכי שבע אומות, ולא יזכה לראותו. ומה שכתב רש"י: ’"שלח נא ביד תשלח" שאני אין סופי להכניסם לארץ.‘ יש לומר שלא הודיעוהו בנבואתו, אלא שלא יכניסם הוא לארץ כמו דַבָּר ומנהיג, והיה סבור שלפחות יכנס עמהם כשאר העם, וכבר הארכתי בזה בפסוק "עתה תראה", עיין שם:

מכון לשבתך מקדש של מטה מכוון כסא של מעלה - במכילתא. דאם לא כן מאי "מכון לשבתך" דקאמר, דמשמע עקר ישיבתו של מקום, והלא אין עקר ישיבתו של מקום אלא בכסא הכבוד של מעלה, כדכתיב: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", וכתיב: "ה' בשמים הכין כסאו". ומה שאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אינו אלא מפני חבתן של ישראל, וכשישראל חוטאים לפניו מיד מתרחק מביניהם, כדכתיב: "וגעלה נפשי אתכם":

אשר פעלת מקדש - הוסיף מלת "אשר" על מלת "פעלת", שפירושו "לשבתך" אשר "פעלת מקדש", כי לולא זה אין קשר למלת "פעלת" עם "לשבתך" שלמעלה הימנה. גם השמיט את השם בן ארבע ואמר :אשר פעלת מקדש", מפני שאין צורך לו, מאחר שמלת "פעלת" דבקה עם מלת "לשבתך", שהיא נכח השם, אלא שהוא לתוספת ביאור:

מקדש הטעם עליו זקף גדול להפרידו מתיבת השם שלאחריו, המקדש אשר כוננו ידיך ה' - כי לולא הטעם אשר עליו, היה ה"מקדש" סמוך אל "השם", ואין זה נכון, שאם כן היה לו לומר מקדשך, מאחר של כל הסיפור הוא נוכח השם. ובאמרו ’המקדש אשר כוננו ידיך ה'‘, תקן בזה שלשה עניינים, הוסיך ה"א על מלת "מקדש", מפני שהוא ביאור של "בהר נחלתך מכון לשבתך" הכתוב למעלה. גם הוסיף מלת 'אשר' של מלת "כוננו", כי אין הדרש פה להודיע שהמקדש כוננוהו ידיו, רק שה"מכון לשבתך" הוא ’המקדש אשר כוננו ידיך‘, גם הפף המקרא וכתב את השם הכתוב קודם מלת "כוננו" אחר מלת "ידיך", מפני ש"כוננו ידיך" דבקים עם מלת "מקדש", הקשר ביאור ותנאי, ואין ראוי שתהיה ביניהן מלה מפסקת: