מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ט
- למהדורה המבוארת: ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק ט
כסא.
עקר הנחתו בלשון ידוע.
ובעבור שהכסא אמנם ישבו עליו בעלי הגדולה והעוצם כמלכים, והיה הכסא דבר נמצא מורה על גדולת הראוי לו ומעלתו ועוצם ענינו, נקרא המקדש כסא, להוראתו על עוצם מי שנגלה בו והשכין אורו וכבודו עליו, אמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו.
ומפני זה הענין נקראו השמים כסא, להוראתם אצל מי שידעם ויתבונן בהם עוצם ממציאם ומניעם ומנהיג העולם השפל בהשפעה טובה.
ואמר: "כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדום רגלי" (ישעיהו סו, א). יאמר: הם יורו על מציאותי ועצמותי ויכולתי, כהוראת הכסא, שהוא מוכן לגדול שהוא ראוי לו. זהו אשר צריך שיאמינוהו המאמתים, לא שיש גשם שינשא הבורא עליו יתברך עלוי רב, כי הנה יתבאר לך במופתים שהוא יתברך אינו גוף, ואיך יהיה לו מקום או משכן על גוף?
ואמנם העניין הוא מה שהעירוני עליו, כי כל מקום נשאו האלהים וייחדו באורו וזהרו, כמקדש או השמים, נקרא כסא.
אבל מה שהרחיב בו הלשון באמרו: "כי יד על כס יה" (שמות יז, טז), הוא תואר עצמותו וגדולתו, אשר אין צריך שיחשב דבר חוץ מעצמו, ולא נברא מנבראיו, עד שיהיה יתברך נמצא בלתי כסא ונמצא עם כסא, זאת כפירה בלי ספק. וכבר פירש ואמר: "אתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור" (איכה ה, יט), הורה שהוא דבר בלתי נפרד ממנו, ולזה ירצה בכסא הנה ובכל מה שדומה לו, גדולתו ועצמותו אשר אינם דבר יוצא מעצמו, כמו שיתבאר בקצת פרקי זה המאמר: