מדבר שור לו
להספד ?בלע המות לנצח, ומחה ד"א דמעה מעל כל פנים". הנביא מיכה אמר: "אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר, אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי"ב, וסמיך לי': "אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין"ג. והנראה בביאורו: כי דרך פירות הקיץ כשהם כלים מ"מ נשארות עוללות עד זמן הבציר, וא"א שיהי' ההעדר של פירות הקיץ בבת אחת. והנה כשפירות הקיץ כלים אין ההעדר ניכר כ"כ, שמ"מ נשארות עוללות ג"כ לימי הבציר, ואח"כ כשהעוללות כלות אין ההיזק ניכר כ"כ כי במשך הזמן העוללות אין להן טעם טוב ואין היגון גדול באבדן. והנה אם יצויר שתהיינה העוללות של הבציר יפות כ"כ בטעם כמו פירות של הקיץ עצמם, הרי ההיזק גדול מאד, שלא נשאר כלל ופתאום בא ההפסד הניכר מאד. וה"נ לענין סילוקן של גדולים וצדיקים. הנה ידוע שהדורות הולכים ומתמעטי' אלא שאין כל הדורות שוין לענין מיעוט אחד מחבירו, ולפעמים יש דור שמעמיד חכמים וצדיקים כמו בדור הקודם לו ויש עוד ביתר שאת, אך ע"פ רוב הדורות הולכים ודלים, ובפרט בעוה"ר בדורנו שירדה קרן התורה עד עפר ואין דורש ואין מבקש, ופסו עמלי תורה ושוקדי דלתותי'. והנה בדור הקדום היו גדולים גאונים וצדיקים, ובעוה"ר "אבד חסיד מן הארץ" כי סעו למנוחות ועזבו אותנו לאנחות. והנה מצב הדור היתום הזה לערך הדור הקודם הוא ממש כחורף נגד קיץ, שטבע הפירות שאינם כלל בחורף אותן שמצויין דוקא בקיץ, ואם הי' מסתלק גאון גדול בדור הקודם ג"כ הי' ההעדר גדול וניכר, אך מ"מ נשאר במה להתנחם ברבים שכיו"ב, אך בעוה"ר בדור זה שלא נשארו תופסי תורה במה נתנחם. והנה ת"ח ישנם ב' סוגים, הסוג האחד הוא העוסק בתורה ועמל בה לדון ולהורות ואינו עוסק בצרכי ציבור וד"א, והמין השני העוסק בד"א ג"כ. והנה באמת כח התורה גדול מאד, ודרשו חז"ל: "גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות"ד. מזה ידענו שאע"פ שבודאי שלמותו של הת"ח היא כשנקבצו בתוכו ב' המעלות, גדולת התורה, וגדולתו בדרך ארץ והנהגת הציבור אפי' בענינים גשמיים, מ"מ עלינו לדעת שעיקר טעם של הת"ח וחשיבותו הוא מצד התורה, ומעלת הד"א היא מעלה נטפלת. וכמו שפירות העוללות של בציר אין טעמם דומה לעצם פרי הקיץ, ה"נ אין דומה מעלת חשיבות התורה למעלת הד"א. והנה כשנפטר גדול עולם כזה, שגדולתו בתורה אינה רק לפי ערך דור היתום הזה כ"א גם בדור הקודם שהי' דור דעה הי' נחשב בין הגאונים המצוינים, א"כ יש בזה ב' עניני אבידה, א' ערך מעלתו וכבודו אפי' בזמן הקודם, ב' בערך זה הזמן שאין הזמן גורם כלל לערך גדול כזה. וז"ש: "אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר", כלומר ששתי אלה נקבצו באסוני וצרתי, שנאסף ממני הפרי המתוק והטוב כפרי הקיץ, והזמן אינו גורם כלל לפרי כזה כי נאספו גם עוללות בציר ובא זמן הבציר שאין בו פירות הקיץ, ההיזק גדול מאד. וכונתו עוד שחסר בין מצד מעלת התורה שהיא עיקר חשיבת הטעם שנמשל כפרי קיץ, בין מצד מעלת הד"א שנמשל כעוללות בציר שהן פחות בטעם מפירי הקיץ. ויתכן עוד לפרש הפסוקים בפנים יותר מסבירות בעה"י. והוא שיש שני אופנים שיחסרו בעולם, יש חסרון כללי, ויש חסרון פרטי. פי' חסרון כללי שיחסר מין שלם עד שאי אפשר למצא אותו, ויש חסרון פרטי שחסר פרי אחד מהמין וכיו"ב. והנה לכאורה כאשר נחקור למי מב' החסרונות הללו דומה סילוק ת"ח וגדול הדור, לכאורה יראה לנו שהוא דומה לחסרון פרטי. שהרי דרשו חז"ל במדרש ע"פ: "וזרח השמש ובא השמש"ה, עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה זרחה שמשו של צדיק אחר, עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע, יום שמת רע"ק נולד רביו. אשר מאמר זה לפי הנראה מפשוטו, מפיל עצלה ח"ו על הספידן של ת"ח גדולים כיון שכבר אנו מובטחין בתמורתן, והדברים מפליאים ומנגדים לכאור' לדחז"ל שאמרו: "ת"ח שמת אין אנו מוצאים תמורתו"ז. אבל כשנתבונן בדבר, נראה שאין זה המאמר מקל עלינו צורך ההספד במאומה. והוא שבודאי הפרנס הוא לפי הדור, וכשם שהדורות הולכים ודלים, כך מי שהוא בדור הבא בערך החכם ששקעה לנו שמשו אינו דומה לו כלל רק הוא לפי ערך הדור, א"כ אנו שהי' לנו כלי חמדה מדור שעבר מי יתן לנו תמורתו. ועוד שפי' הדבר שזרח שמשו של צדיק אחר, הפי' הוא שהקב"ה משפיע נפש כזו בעולם שיהי' לה הכשרון לקבץ חילים ולהיות לפי ערך הדור הבא כדוגמת הצדיק שנסתלק. אבל מ"מ הרי צריך שידריכוהו הוריו ע"ד התורה, וגם הוא יבחר ללכת בדרך השי"ת, כדי שתצא מהכח אל הפועל ההכנה שנתן בו השי"ת. אבל בעוה"ר בדור זה שמעטים המה מאד המדריכים בניהם לת"ת, והבנים כשמתגדלים בעוה"ר בועטים בתורה ופורשים מתורה ומיראת ד', על מי ניחל למלאות מקום ת"ח שנפטר. א"כ אצלנו הוא ודאי לא חסרון פרטי, כ"א חסרון של מין שלם. וז"ש "אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר", שנחסר המין ע"י מה ש"אין אשכול לאכול, בכורה אותה נפשי", שחסרון הפרטי הוא חסרון מין שא"א להשלימו כלל. אמר מפני ש"אבד חסיד מן הארץ", אך כשתהי' התורה חביבה להחזיק בה אולי הי' החסרון נשלם, אבל "ישר באדם" פי' אצל הבע"ב הבינונים שעליהם להחזיק בתורה ולגדל בניהם לת"ת "אין". ומי יגדל לת"ת בניו בשפע כ"כ עד שתהי' תקוה שיצמח גברא רבא כזה שנחסר לנו שהי' דגול מרבבה, וצריך שכמה רבבות יחזיקו בתורה כדי שיצמח אחד כיוצא בו כדחז"ל: "אלף בני אדם נכנסין למקרא וכו"'ח, ומכש"כ במעלה רמה כזאת, ע"כ הוא חסרון מין, וכללי ולא פרטי. ויש לנו לקונן על הגאון הנספד ז"ל בדברי המקונן: "גדע בחרי אף כל קרן ישראל השיב אחור ימינו מפני אויב, ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב"ט. כי הנה בעוה"ר בדורנו היתום שרבו המתפרצים ופורקי עול התורה, כשיש ת"ח שעוסק הרבה בגמילות חסדים שהוא ענין אנושי ומושג לשכל, גורם שאינם יכולים להרים ראש לבזות התורה ח"ו, ועי"ז גורם שעכ"פ קטני הדעת אינם מתקלקלים ונמשכים ג"כ במסורת התורה. אבל כשנאבד מאתנו איש כזה שגברה ידו להיות איש טוב בכל ענינים, ומצד גדולתו בתורה היתה ידו גוברת להורות הרבה פעמים להקל כדי להציל מהפסד גדול או מעיגון וכיו"ב, שכל זה מוצא חן בעיני פורקי עול ג"כ, עי"ז התורה מתחבבת. וכשחסר איש כזה, בעוה"ר הרשעים מתחילים להטיל דופי בת"ח, ועי"כ הקטנים ג"כ מתרחקים מהתורה והיראה. וז"ה שאמר "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" ותפארתם, מפני מה ש"השיב אחור ימינו", כי העוסק במדת החסד מכונה כאילו הוא דבוק בימין עליון, וכח ההיתר והקולא ע"פ דרכה של תורה הוא ג"כ הימין, כי בית הלל ע"פ מדתן מדת הימין היו מקילין כנודעי. "מפני אויב", של"ה האויב השונא תורה יכול להרים ראש, בראותו איך שהי' עסקו עם תורה להיטיב לבריות ולעסוק הרבה בגמ"ח. וד"ז הוא גדיעת קרן ישראל לגמרי בעוה"ר, כי עי"כ "ויבער ביעקב" בהפחותים "כאש להבה". "אכלה סביב", כי כל זמן שהיו רואים לעיניהם ההוד וההדר שהיו העולם נותנים לכבוד הגאון ז"ל בעבור תורתו, היתה התורה מתחבבת עכ"פ, ועכשיו ד' יודע מה יהי', כשאין לנו עטרת ראשנו שהי' זקן ונשוא פנים בעיני כל. והנה כבר העירו המפרשים בסתירת דברי הגמ': "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו"יא, ובמדרש איכה ע"פ: "טומאתה בשולי"'יב, למד מדכתיב במיתת צדיקים "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו"יג, ובצ"ח קללות שבמשנה תורה כתיב: "והפלא"יד פ"א, ובחורבן בהמ"ק כתיב: "ותרד פלאים"טו ב' פלאים, ש"מ דקשה סילוקן ש"צ מצ"ח קללות שבמ"ת ומחורבן ביהמ"קטז. ופשר הדבר לע"ד דיש לפרש מהו זה דכ' בקללות רק פלא א' ובחורבן בהמ"ק ב' פלאים ואבדת צדיקי' ג' פלאות. ונראה דהצלחת האומה תלוי' בג' דברים, א' מצב הגשמי שלה, ב' מצב הכבוד שלה בעולם וזהו לבד עושר ובריאות, הג', העיקר, מצב הרוחני שלה בתורה ועבודת ד'. והנה הקללות מורות על הריסה גדולה במצב הגשמי, ד' ירחם. חורבן בהמ"ק, הנה קרוי בהמ"ק "גאון עזכם" ו"מחמד עיניכם"יז, שהוא כבודן של ישראל וכל העמים היו מכבדים את ישראל בשביל ביהמ"ק. אך השלמות העקרית היא שלמות התורה ועבודת ד'. והנה באמת חורבן בהמ"ק אף שהוא צרה גדולה מ"מ יש בה נוחם, כיון שכבר נגזרה גזירה שצריך להיות רק הבית השלישי נצחי, א"כ חורבן הבתים הראשונים הוא הכנה לבית השלישי שיבנה במהרה בימינו ברב כבוד ותפארת מאור השי"ת שיזרח עליו ב"ב. ועפ"ז יש הפרש במיתת צדיקים. אם הדורות כתיקונם והדור הבא מוכשר הוא להעמיד צדיק וגדול כיוצא במי שהלך למנוחתו, אז הצרה דומה לבנין ביהמ"ק שה"נ סילוקו הוא כדי לתן מקום לצדיק הבא. משא"כ כשאין הדור ראוי להעמיד כיו"ב, הוא קשה יותר מחורבן ביהמ"ק, שחורבן ביהמ"ק הוא הכנה לבית השלישי, ובזה אין כאן הכנה כיון שבעוה"ר אין מי שימלא מקומו לפי מצב הדור היתום. ויש להסביר עוד המאמר הנ"ל בענין קשה סילוקן של צדיקין יותר מחורבן ביהמ"ק וצ"ח קללות שבמ"ת משום שנאמר בו ג' לשונות של הפלאה. והוא דידוע שישראל יש להם מעלה וערך גדול, רק כשהם חוטאים הם יורדים ממעלתן ונגרעים בערכם לערך שפל, וכדאמרי': "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים"יח. והנה עונש שהחוטא שהיתה לו מעלה מקבל, מצויר בג' דרכים. הא' שנלקה וחוזר למעלתו הראשונה כיון שקיבל העונש, וכדאמרי' כה"ג שחוזר לשררה שהי' בהיט. ויש חוטא שאינו חוזר לגדולתו גם אחר העונש, אבל מ"מ עצם העונש לא הוריד אותו ממעלתו רק נשאר כפי מה שהי' בשעת חטאו. ויש עוד מין עונש כזה שעצם העונש מוריד אותו ממעלתו, וזהו רע ומר מאד. והנה נודע דחז"ל ע"פ: "ונשוא פנים"כ "שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה"כא, הרי שבדור שיש בו אדם גדול יש לכל הדור חשיבות יתירה מאד. והנה הקללות שבמשנה תורה כולן, הרי נשאר האדם אח"כ במעלתו כיון שמקבל העונש, וההפלאה אינה כ"א על המכה עצמה. אמנם חורבן בהמ"ק, הנה קודם החורבן כבר ירדו ממעלתן, וכדא"ל לנבוזראדן: "קימחא טחינא טחינת"כב, והי' ראוי שע"י החורבן כיון שקבלו העונש יחזרו למעלתן ולא חזרו. ועז"א: "ותרד פלאים, אין מנחם לה", פי' אם היתה חוזרת אל מעלתה ע"י החורבן הי' נוחם לה, אבל לא חזרה, א"כ הירידה היא פלאים, עצם העונש, ומה שלא חזרה אח"כ למעלתה, אבל מ"מ ג"כ לא ירדו עי"ז ממעלתם. אבל בעוה"ר ע"י העדר ת"ח כשאין בדור מי שראוי להשלים החסרון, יורדים ממעלתם הרבה, ועי"ז הם מוסיפים עוד לרדת ח"ו. ואלו שלשת הפלאים, עצם העונש, ובלתי החזרה אל המעלה שאבדוה, ועוד ירידה להבא מהמעלה שהיתה להם קודם עונש זה. ע"כ באופן הראשון שיש בדור מי שיהי' ראוי להשלים החסרון, קשה ושקול כחורבן בהמ"ק, אבל לא ירדו יותר שהרי יושלם החסרון ע"י מי שתזרח שמשו. אבל כשהדור אינו ראוי לכך קשה יותר, לענין עצם העונש ולענין שעוד הם מתמעטים ממעלתן להבא. וזש"ה: "דרך קשתו כאויב נצב ימינו כצר ויהרוג כל מחמדי עין"כג. שהקשת מזיקה מרחוק, והאויב הוא מי שהשינאה בכח לא בפועל, והימין הוא כינוי להמכה הקרובה, וביותר, שבכל מקום שנראה אח"כ ע"י הקבלה של העונש חזרה אל המעלה ועכ"פ בלתי ירידה להבא, הרי נראית הטובה שיש בזה ע"פ מדת הרחמים, שמדת הרחמים פועלת להחזיר המעלה אחר העונש. אבל כש"דרך קשתו כאויב", הכונה שלבד ההיזק הקרוב שיש כעת בסילוק החכם, עוד החץ נזרק מרחוק שהדור הבא יורד פלאים וניטלת ממנו ההכנה להתעודד אל מעלת השלמות. ועי"ז ניצב הימין פי' מדת הרחמים ג"כ כצר כביכול, שאין פעולת הרחמים ניכרת כלל במשפט זה. "ויהרוג כל מחמדי עין, באהל בת ציון שפך כאש חמתו", י"ל ע"ד הצחות כי "האש פטור על טמון"כד, א"כ המזיק באש ב"מחמדי עין" ש"באהל" אין מרפא לניזק כלל, ע"כ מיחס ששפך החמה כאש שבאוהל שמזקת בטמון, שעי"כ א"ל תשלומין, ה"נ לא מצאנו תועלת להחזיר אל המעלה כלל. וי"ל ביותר, ש"מחמדי עין" הוא על הבחי' שבת"ח העוסקים בצרכי ציבור שנחמדים לכל עי"ז, וזהו היזק גלוי כענין הריגה שבגלוי. אך "באהל בת ציון" באהלה של תורה, אין מי שיכיר כמה גדול ההיזק והוא דומה לאש. שלמדנו ענין שריפה האמורה בתורה שאינה בהקפת זמורות שניכרת וגלוי' כ"א שריפת נשמה וגוף קייםכה, א"כ ההיזק גדול מאד נוגע עד הנפש ואינו ניכר. כך עד כמה סילוקו של ת"ח גדול הדור כזה פועל היזק בתורה, שאין מי שיורה כהלכה בעוה"ר, ד"ז א"א להשיג כ"כ. ואמרו חז"ל בס"פ הספינה: "אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אוה"ע בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה"כו. וצ"ב שדרך המדבר להקדים תמיד המשל לנמשל ולא הנמשל למשל, וכאן הקדימו הנמשל, שדברו בבירור "אוי לו לעולם שאבד מנהיגו", ואח"כ "אוי לה לספינה שאבד קברניטה". אמנם הדבר נכון כאשר נתבונן בהנהגת אברהם אבינו עם העולם, שהי' הרבה מעורב בין הבריות ועיקר תכלית כונתו הי' לזכות את העולם. וע"כ בחר לעצמו דרך ההתערבות עם העולם, אע"פ שהוא בעצמו לפי מעלתו לא הי' צריך לעסקי העולם כלל, רק כדי להתדמות לאנשי העולם במנהגיו החיצונים כדי שעי"ז ילמדו ממנו לקח טוב לדעת את ד'. ועפ"ז יצוירו שני מיני מנהיגים, מנהיג אחד שעיקר מהלכו הוא רק ע"פ דרכו, וממילא העולם דורך אחריו בעקבותיו שכ"מ שמוצא מקום לזכות את הרבים ולעזור להם מזכה אותם, ויש מין מדריך שמרוב אהבתו אל הכלל לזכות אותם הוא נוטה מעט מהדרך המפולש שהי' ראוי לו לפי שלמותו, רק כדי לזכות את העולם. והנה סתם מנהיג, שהוא צריך להתנהג כהנהגתו ג"כ מצד עצמו וממילא העולם זוכים על ידו, א"א רק בדור חשוב שהעולם קרובים במדריגה אל המנהיג, ע"כ אפשר לו ללכת ע"פ דרך הקודש שלו וממילא יזכו רבים. אבל כשהדור פחות מאד, ובהתנהגו כולו ע"פ מדתו לא יפעול על הדור, הוא עושה לעצמו הנהגה פשוטה שאין צריך לה כלל כ"א לקרב רחוקים. וזהו הפסד יותר גדול מאד משני הפרטים, הא' שמצד שניכר עי"ז שפלות הדור, א"כ בדור שפל כזה ד' יודע אם אפשר לקוות שיזרח שמשו של צדיק אחר כיו"ב, ועוד שעוצם אהבתו של זה הצדיק אל הדור גדלה מאד ע"ד שלכתחילה כוון לעצמו הנהגה שאינה לפי ערך רוממותו כ"א לפי ערך הדור, ולפי גודל האהבה שהיתה לו עם הכלל כן תגדל התועלת שמקבל הכלל ממנו. והנה סתם מנהיג העולם אין מוכח מענינו שהוא מיסד סדר הנהגתו רק בשביל העולם, כי גם הוא צריך להעולם, והוא מוצא העולם שצריך הנהגה, ע"כ הוא מנהיגם ע"פ דרכו. מה שא"כ קברניט של הספינה, נודע שאין הקברניט צריך כלל אל הנסיעה למקום שהספינה נוסעת, כ"א הוא נוסע רק להנהגת הספינה. כמו כן נאמר אם הי' דורנו דור דעה ויראה, אז הי' אפשר להמליץ על הגאון הנספד אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, שהי' ודאי מנהיג לעולם בכל דבר הקשה בהוראה ובעסקי ציבור. אבל כאשר בעוה"ר הדור פרוץ, והוא הי' צריך לטובת כלל ישראל לקרב מרוחקים כדי שלא יתרחקו יותר, ולתן דרך שלו' למען יחבבו את התורה והאמונה, וישתתפו עכ"פ בצרת הכלל וכיו"ב, ובזה הי' מוכרח להתנהג במעלה פחותה מערכו רק למען טובת הדור השפל בעוה"ר, א"כ הוא דומה ממש לקברניטה דספינה שאין נסיעתו נחוצה לו כלל ונוסע רק לשמירת הספינה. א"כ "אוי לה לספינה שאבד קברניטה", שאנה ימצא לנו בעוה"ר מנהיג כזה שיוכל לעמוד בפרץ, ולקרב גם הרחוקים ע"י קדושת מדותיו והנהגתו הנעימה המקובלת על כל הבריות. ונוכל לקונן ע"ז הקינה דירמי': "אוי לי על שברי נחלה מכתי, ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו. אהלי שודד וכל מיתרי ניתקו, בני יצאוני ואינם אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי"כז. שיש לדקדק באלו הפסוקים מ"ש "ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו" ע"מ יוסב, ובמה נתחדש לו שהחלי שמתחילה חשב שישאנו עכשיו אין לשאת אותו. אמנם יובן כי נמשל כלל ישראל לאוהל כמש"כ: "אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו"כח, והאוהל הוא מחובר מכמה יריעות שע"י הקרסים והמתרים שמקשרים אחד אל אחד נעשה אוהל אחד. והנה הכתוב אומר: "שחורה אני ונאוה בנות ירושלם כאהלי קדר כיריעות שלמה"כט. וי"ל ע"פ דרכנו, שע"י ההתאחדות של כלל ישראל במדת השלו', הקב"ה מקבל לרצון אפי' החוטאים כיון שהם מתאחדים עם הכלל כולו, ע"כ אומר הכלל שיש בה שחרות ונאות, כמו אוהל שמחובר בחתיכות יריעות לקוחות מאהלי קדר השחורות וחתיכות מאהלי שלמה היקרות, אבל ע"י כולן יחד נבנה אוהל שלם, וע"י שהאוהל נשלם עולה לרצון אפי' מקצת היריעות שהן כאהלי קדר. והנה ודאי מה שיש בדור רשעים וחוטאים הוא חלי גדול בכלל ישראל, אלא שמ"מ אנחנו מתנחמים ע"י מה שהם דבקים לכלל ישראל, וע"י כן הם ג"כ נכנסים בכלל אוהל יוסף. אלא שצריך זהירות בענין האוהל בב' דברים, האחד שתהיינה עכ"פ יריעותיו מחוברות בחזקה זל"ז שלא תפרדנה היריעות לכל עבר, וב' שיהי' מצבו חזק שלא יהרס בכללו ממצבו ע"י הרוח הנושב. ה"נ צריך לאגד את כל הכלל יחד, ושלא להרחיק את החוטאים כדי שעכ"פ יהיו מתחזקים באהבת כלל ישראל, אבל צריך שמירה שע"י רוח ההפקרות ח"ו לא ינודו כלל היריעות והאוהל כולו יצען. והנה כשיש אדם גדול ונשוא פנים מאד, אז כשהוא מקרב אפי' את החוטאים והם נדבקים בכלל ישראל, יש בזה תועלת גדולה שעכ"פ אינם נפרדים מן הכלל, ומ"מ אימתו מוטלת עליהם שלא יוכלו לבעוט ח"ו להרוס העיקר ולפרוץ גדרות תוה"ק. אבל כשאין נשוא פנים כזה אז הרעה רבה מצדי צדדים, כי הכח המחבר את הבנים הרחוקים נאבד מאתנו, ועי"כ ד' יודע עד כמה יתרחקו עוד יותר עד שלא יהיו כלל נחשבים ח"ו לבני ישראל ד' ירחם. א"כ זה החלי של החוטאים שהי' אפשר לשאתו יתגבר ביותר עד שאין לשאנו כלל מרוב צרה. ואיך לקרבם אין עצה מצדי צדדים, כי הכח המחבר בטל. גם אע"פ שנתרחקו, מ"מ הי' אפשר להראות להם פנים מסבירות ושלא להראות להם זעף כ"כ על פריצת גדרות עולם שהם פורצים, שהוא במשל האוהל, שאע"פ שנתרחקו ממקום התורה יש כח לנטות את האוהל שיתפשט מעט ברחוק ועי"כ יכנסו גם המה בתוכו. אבל ד"ז הי' אפשר רק לגדול וגאון נשוא פנים מאד שהיתה מוטלת עליהם אימתו, והי' בטוח עי"ז שלא יהרסו היריעות ע"י הכנסם. אבל בעוה"ר כשאבדנו זה, "אין נוטה עוד אהלי" לשובב יעקב הרחוקים אליו, ואין ?מקים יריעותי" שיהי' להן קיימא שלא יפרחו ויהרסו ע"י הרוח הנושב. וכל זה מפני ש"אהלי שודד" לגמרי "וכל מיתרי" הכח המחבר "נתקו", ועי"ז "בני יצאוני", והכל מפני שאבד קברניטא דספינתא של כלל ישראל בעוה"ר, שהי' כחומה נגד פורצי גדר לגמרי. ובמדרש רבה פ' תרומה ע"פ: "ועשית את הקרשים למשכן"ל, לא הי' צריך לומר אלא ועשית את הקרשים משכן, מהו למשכן, א"ר הושעיא על שום שהוא עומד למשכן, שאם נתחייבו שונאיהם של ישראל כלי' יהא מתמשכן עליהן. אמר משה לפני הקב"ה והלא עתידים הם שלא יהי' להם לא משכן ולא מקדש ומה תהא עליהם, אמר הקב"ה אני נוטל מהם צדיק אחד וממשכנו בעדם ומכפר אני עליהם על כל עונותיהם, וכה"א 'ויהרוג כל מחמדי עין'לא"לב. שיש להעיר הרבה במדרש זה, במה יש לדרוש יותר לשון משכן על משכן כשכתוב למשכן יותר ממה שהי' כתוב משכן, שג"כ הייתי יכול לדרש לשון משכן. ובאמת גם דרשו ז"ל כן ע"פ: "אלה פקודי המשכן משכן העדות"לג ?למה משכן משכן שני פעמים שנתמשכן על ידיהם"לד. ועוד הרי כבר דרשו זה מפסוק הנזכר "אלה פקודי", ולא הוצרך לדרוש עוד הפעם. ועוד מה שסיים בדרשתו שא"ל הקב"ה למשה כשאין להם ביהמ"ק אני נוטל צדיק א', קשיא, דבר זה היכא רמיזא, ועוד מנא משמע לענין צדיק אחד, אדרבא הרי הקרשים רבים הם וכ"א יש בו קדושה א"כ ח"ו איכא למדרש שהמשכן קאי על צדיקים טובא ח"ו. וכל אלה יש להתבונן ג"כ מאי סיים "ויהרוג כל מחמדי עין", וכי אין לנו קרא לענין מיתת צדיקים כ"א זה, ומפורש כתיב: "ואבדה חכמת חכמיו"לה, ו"סילה כל אבירי"לו וכיו"ב טובא, ומשמע שדרשתו נסמכת דוקא ממקרא זה. ועפ"ד יפורש שרמז הקב"ה בזה איזה אופן תהי' הכפרה הדומה ממש לכפרת המשכן וחורבן ביהמ"ק, ע"י סילוק של צדיק. והיינו שכתוב: "ועשית את הקרשים למשכן"ל, משמע שעצם המשכן אינו הקרשים, כ"א הקרשים יהיו למשכן. א"כ ראוי לחקור ועל שם מה יקרא עיקר המשכן, שהרי לכאורה הקרשים הם עיקר גופו ובנינו של המשכן. וממה שכתוב "למשכן" למדו שעיקר המשכן נקרא ע"ש הבריחים, והיינו כדחז"ל: "הכל הולך אחר המעמיד", ועיקר המעמיד במשכן הי' הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, נמצא שהוא עיקרו של משכן, וכדחז"ל: "בסולם הלך אחר שליבותיו ... וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד"לז. וצריך להבין לענין מה נקרא עיקר המשכן רק אחר המעמיד, אם נאמר לענין קדושתו, הלא אין המשכן יכול להיות כ"א בחיבור הכל האמור בתורה מיד ד' עליהם השכיל, ואם לענין שנתכפר בחורבנו בתורת משכן, הרי ג"כ הכל ינטל ולא המעמיד לבדו. אלא שבא להורות לענין הדבר העומד במקום משכן, שכלל ישראל נדמה לאוהל ולמשכן שמחובר מחלקים מקרשים ויריעות, והת"ח דומים לקרסים המחברים היריעות והבריחים המחברים את הקרשים. ע"כ אמרו חז"ל: "ונראין קרסין בלולאות ככוכבים ברקיע"לח, כי "מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד"לט. ועיקר זכות הרבים בהתאחדות הכלל, כי באמת כלל אמרו חז"ל "ת"ח מרבים שלו' בעולם"מ, א"כ כל ת"ח לפי ערכו וענינו הוא מרבה שלו' ומחבר איזה חלק מקרשי המשכן של כלל ישראל אחד אל אחד. אלא שלהיות מחבר כל הכלל כולו יחד צריך דוקא גדול הדור ואיש האשכולות, שידו רב לו ושיוכל לחבר אפי' פושעי ישראל אל הכלל, ונהי' בטוחים שלא יאונה עי"ז הפסד במצב התורה ולא יהרסו ח"ו גדרות הדת מפני האימה המוטלת עליהם ממנו. ובעוה"ר כשנעדר איש כזה, חשוב שניטל כל המשכן כולו ולא חלקים ממנו, כי "הכל הולך אחר המעמיד", ע"כ אמר שהקרשים טפלים למשכן א"כ יהי' עיקר המשכן הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, וסמך דרשתו מ"ויהרוג כל מחמדי עין". וכתוב אח"כ "באהל בת ציון שפך כאש חמתו". וכבר אמרנו שמשו"ה נמשל הכלל לאוהל המחובר מכמה חלקים אך הוא מחובר יפה ע"י המתרים, ובעוה"ר ע"י סילוקן של ת"ח גדולי עולם שבכחם מאחדים את הכלל כולו, החסרון הוא בכל האוהל. שהכלל שהי' שלם כל זמן שהי' חי והי' ע"י מאוחד, כיון שנשלף הבריח התיכון שוב אין המשכן משכן. נמצא שההיזק גדול מאד אפי' בחלק שאינו מורגש, כמשל הקרשים שעומדים לפי שעה אפי' בלא הבריח התיכון ולא ניכר כ"כ מחוץ שהבריח התיכון נוטל מהם, ומ"מ אין זו עמידה כלל. והוא דומה ל"אש חמתו", פי' האש שע"פ דין תורה, וכן האש שהוא דן בדיני שמים כמו שהי' בבני אהרן ומחנה אשור שריפת נשמה וגוף קייםמא, ה"נ "באהל בת ציון" שמחובר מחלקים, וזהו כל כוחו ע"י החיבור הפנימי, ועכשיו בטל זה החיבור כי אין לנו חמדת ישראל שע"י גדולתו וחשיבותו יאבו גם הרחוקים להבטל מפני כח תורה ויראת ד'. וכ"ז מפני שהרג "כל מחמדי עין", היינו כלי חמדה שהכל היו חומדים אותו והכל היו בטלים נגד חשיבותו, והיתה בו סגולת הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. ואמרו חז"ל בכתובות בפ' הנושא: "ההוא יומא דנח נפשי' דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי כל מאן דאמר נח נפשי' דרבי ידקר בחרב. סליקא אמתי' דרבי לאיגרא, אמרה עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי כו' וקמצטער, אמרה יה"ר שיכופו עליונים את התחתונים. ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי. שקלה כוזא שדייא מאיגרא אישתיקו מרחמי ונח נפשי' דרבי. אמרו ליה רבנן לבר קפרא זיל עיין. אזל אשכחי' דנח נפשי', קרעי' ללבושי' ואהדרי' לקרעי' לאחורי'. פתח ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש כו"'מב. ויש להבין מפני מה דיבר בלשון מליצה, ומה רמז בזה, ובמה משונה כונתו מאותו הלשון שאמרה האמתא עליונים ותחתונים מבקשים את רבי. גם יש להבין מאד, איך הסכימו השלמים הללו להחליט כל האומר נח נפשי' דרבי ידקר בחרב, ואיזו עצה היא זו, וכי יש שלטון ביום המות. אמנם יובן שיש ב' מיני תועליות הנמשכות בעולם מת"ח, ולעומתן שתים הנה קוראותינו בהעדרם מאתנו. האחת היא הפעולה המורגשת של תורה, שהם מאירים עיני חכמים, ומדריכים לדרך הישר ע"י אור תורתם לדעת מה יעשה ישראל. והשנית, אפי' זולת פעולתם שפועלים בפועל וגלוי, הסגולה הדבקה בהם מקדושה האלהית ע"י אור התורה, ד"ז הוא לנו לחומה ומגין בעדנו, וד"ז הוא מצד סגולת התורה וקדושתה הנפלאה. ויל"פ בזה דחז"ל בפ"ק דבבא בתרא: '"אני חומה ושדי כמגדלות'מג 'אני חומה' זו תורה 'ושדי כמגדלות' אלו ת"ח"מד. ויל"ד למה חילק התורה והת"ח לב' ענינים, הלא אחת היא, וכי במה הוא יתרון של ת"ח רק בשביל תורת אלהיהם שבלבם, א"כ הוא דבר אחד. גם למה המשיל התורה לחומה בעלמא והת"ח למגדלות. אמנם לפ"ד ידבר בזה על ב' הענינים שנמצאו בהגנת הת"ח. האחד הוא מצד העצם של התורה וקדושתה אע"פ שלא יעשו פעולה כלל, ואפי' זולת הלימוד וההוראה לרבים פועלת קדושת התורה להגין בעד הכלל ולהרים קרן עם ד'. והאומר "מאי אהנו לן רבנן" חשיב אפיקורוס ומגלה פנים בתורה שלא כהלכהמה, אפי' כשאינו רואה מה שעושים בפועל מ"מ האמונה האמיתית היא שקדושת תוה"ק פועלת להוסיף אורה וברכה וקדושה וזכות בכל המקום, וכמ"ש: "ונשאתי לכל המקום בעבורם"מו. והנה החומה היא בעצמה מחסה נגד האויב שלא תוכל כל רעה ופגע לגשת לבני העיר, אע"פ שאין עושים עליה פעולה כלל, אבל המגדל הוא מיוחד שעליו יעמדו גיבורי החיל להגן על העם בכחם וגבורתם, וכמש"כ: "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגיבורים"מז. ע"כ המשיל עצם התורה שמצד סגולתה העצמית, שהיא נבחנת כמופשטת ולא כאילו היתה אצל הת"ח, שהרי הסגולה היא אפי' אין פועלים בה כלל לענין העם כולו, מ"מ יש לה סגולת החומה שמגנת בלא שום מעשה. "ושדי כמגדלות אלו ת"ח", פי' מצד סגולת הת"ח שעליהם מוטל לעמוד בפרץ ולחזק כל בדק, זהו כמגדלות שעומדים עליהם הגיבורים להגן ולשמור. והנה רוב המון האנשים אינם מכירים כ"כ ענין סגולת התורה מצד עצמה, רק בראותם פעולותיה. וזהו רמוז ג"כ בדברי הפסוק: "וללוי אמר וגו' יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך"מח. היינו שיש טובה גלוי' המגיעה מת"ח שכל הכלל משיג אותה, וזהו "משפטיך ליעקב". אך מצד הסגולה שדבקה בהם ממילא מתוספות חכמה ויראה בעולם, וכעין דחז"ל בזוה"ק שע"י פטירת הרשב"י ננעלו שערים דחוכמתא וכדאי' באריכות מחלומו דרבי יהודהמט, וזהו "לישראל" גדולי המעלה. והוא מכוון ממש נגד העבודות. שקטורת היא דבר שבחשאי כדחז"ל בזבחים דמש"ה מכפר על לה"ר דצינעה, "יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי"נ, ועולה היא על מזבח החיצון עבודה גלוי', "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". "ברך ד' חילו"נא, הרוחני הסגולי, "ופעל ידיו תרצה"נא, מה שעושה בפועל ידים להיטיב ולהחזיק כח התורה והקדושה הכללית. ע"כ אמתא דבי רבי ידעה מכח פעולת רבי בעולם עד כמה גדלה, אבל לא יכלה להשיג ענין סגולתו העליונה והטובה המגיעה להדור כשהוא שוכן בו אפי' לפי שעה, כי כל הפורש ממנו כפורש מן החייםנב. וביאור "כפורש מן החיים", כמו שאהבת החיים נטועה אהבה עצמית בכל חי, לא משום איזה טעם וענין כ"א אהבת חיים, ה"נ כל הפורש מת"ח גדול כפורש מהחיים אפי' לא יוכל לקבל ממנו תועלת מאיזו סבה. והנה כינוי "נח נפשי "'שמוזכר בדחז"ל על פטירתן של צדיקים, הוא מכוון נגד ענין הצדיקים ופעולותיהם שפועלים בעולם. ע"כ יהי' ההפרש שבהיות המכוון לבקש על חיי הצדיק רק מצד התועלת הנמשכת בפעולותיו לנו שמטיב אל הכלל ומרביץ תורה, אז אם יהי' ח"ו בעל יסורים וא"א כלל שיועיל בפעולותיו בפועל, הלא אין תכלית נמצאת לנו בפעולו' שלו, ולמה נבקש רחמים שיחי' ויצטער. ומצינו שלפעמים מצוה לבקש רחמים על מיתת החולה ל"ע כשהוא בעל יסורין גדול ואין תקוה כלל להחיותונג. אבל מצד גודל הסגולה והאור שנמשך בעוה"ז ע"י חיי הצדיק עמנו, הרי אין ערך כלל לאותה הטובה הנמשכת מול צער ויסורין של הגוף. ע"כ ראוי לעולם לבקש רחמים אפי' על חיי שעה, כי כל שעה לא תסולא בכתם אופיר, כיון שיש בזה טובה של קדושה הרי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז"נד, ואין להעריך כלל ערך הצער של הגוף נגד הטובה הנמשכת. ע"כ הזהירו החכמים השלמים הללו כשעמדו להתפלל על אריכות ימי חיי רבינו הקדוש, אף שידעו שדבר זה א"א כ"א על חיי שעה. אבל מידיעתם את סגולת הקדושה הנמשכת לכל העולם כולו מחיי הצדיק עלי אדמות, וראו שאם תהי' ההשקפה בהבקשה על הפעולה שפועל בדור בפועל ממש הלא יתרשלו ידי המתפללים, ע"כ גזרו בגזירת עירין שלא יאמר "נח נפשי' דרבי". פי' שלא יושקף על ענין פעולותיו להורות שיהי' ההפסד מגיע מהעדרו מצד דנח נפשי' מטרחה ופעולותי' בענין הכלל, רק העיקר להתפלל בעד סגולת הקדושה הדבקה בנו ע"י חיותו של רבי עמנו, כי כח הסגולה גדול יותר מאד מכח הפעולות הנגלות. אך אמתא דבי רבי חשבה שעיקר התפילה הוא בעבור הפעולות והרבצת התורה, ע"כ כשראתה שהוא מצטער וא"א לו כלל להשפיע מטובו ואין תקוה כלל כ"א לחיי שעה, אמרה "עליונים מבקשין את רבי", פי' עליונים הם נפשות הצדיקים ומלאה"ש שרוצים להנות מאור הצדיק. כי זהו ענין דחז"ל בפ"ק דבבא בתרא: "אנן כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם"נה, ובעוה"ב ג"כ הרי ילמד תורה לרבים והם חפצים להנות לאורו, והם מבקשים את רבי שיהי' להם רבי רב ומורה, והתחתונים ג"כ מבקשים. כיון שראתה שאין תקוה שהתחתונים ישיגו תועלת ממנו, והעליונים הלא ישיגו תועלת ע"י התחברם עמו, א"כ הוא כעין זה נהנה וזה לא חסר. ע"כ אמרה ע"י שראתה חוזק חליו וצערו "יה"ר שיכופו עליונים את התחתונים", אמרה לשון כפי', פי' מרצונם הטוב יסכימו התחתונים עצמם לעליונים, כענין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"נו. אבל בר קפרא שהכיר הסגולה העליונה שהיתה ברבי, ועיקר התפילה הי' למען דבקות הסגולה בהם אע"פ שלא יקבלו ממנו, והנה כדי להחזיק כח תפילתם שלא יתרשלו היתה הגזירה שלא יסופר מתחילה ההפסד של הפעולות כ"א ההפסד של הסגולה, כדי שיצטייר בלב עי"ז גודל הפסד הסגולה וירבו ברחמים אפי' על חיי שעה, ע"כ התחיל בר קפרא "ואמר אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש". כי ביהמ"ק נקרא "אריאל"נז, והוא מקום הקדושה בסגולה, וכמ"כ המלאכים למעלה, שמשתוקקים אל סגולת כח קדושת רבי לא רק מצד הפעולה, נקראו עש"כ "אראלים". וביהמ"ק הוא ג"כ יסודו ומצוקתו של עולםנח, ע"כ אותן הצדיקים שחפצים למטה להדבק בקדושתו של רבי נקראים ?מצוקים", שהם חפצים דבקות בקדושתו העליונה. ואמר שאחזו בארון הקודש, פי' כמו שהארון הקודש הי' סתום בכפורת ולא למדו מן הלוחות בפועל, מ"מ מצד קדושתם הסגוליית נתוספה קדושה בישראל. אך נצחו האראלים בלא רצון המצוקים, שא"א שהמצוקים דרי מטה יתרצו לכך, שהרי כל שעה נחסרות לנו קדושה ואורה כפורש מן החיים, "ונשבה ארון הקודש". "אמרו לי' נח נפשי,"' פי' אחרי שהספיד מצד הסגולה אמרו שצריך מ"מ להספיד ג"כ מצד התועלת המגיעה בפעולות. "אמר להו אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא", י"ל שבזה הורה להם שכח הסגולה הוא חשוב הרבה יותר מענין הפעולות. והנה דרך ההספד, החובה לספר בשבח הנפטר ולהתבונן על גודל האבידה, אך כיון שסיפר ענין גדול יותר אין מקום לספר ענין קטן, דבכלל מאתים מנה. ע"כ כל זמן שלא הוזכר השבח הכללי הגדול, ראוי להזכיר הקטן ואח"כ הגדול כדי לבאר כל החלקים. אבל כשיזכיר המספיד מצד הסגולה אח"כ ג"כ הספד מצד הפעולות, הרי הוא כמחליט שהפעולות הן גדולות מהסגולה, וזהו נגד האמת כי ענין סגולת הקדושה אין לשער כלל. וז"ש ביהושע: "ויהי אחרי מות משה עבד ד' ויאמר ד' אל יהושע ... משה עבדי מת"נט. פי' שאע"פ שודאי ידע יהושע שמת משרע"ה אחרי שכבר הי' שלשים יום אחרי כן, אלא שהודיעו בנבואה גודל היזק והפסד של מיתת משרע"ה לישראל מצד הסגולה שהי' נעלם ממנו, עד שההיזק שידע מקודם ל"ה נערך כלל לעומת מה שהודיעו השי"ת במעלת משה, ע"כ א"ל "משה עבדי מת". וי"ל במ"ש אח"כ "ועתה קום עבור", דהיינו שקדושת הצדיקים מצד הסגולה משלימה כקדושת הארץ שהם ג"כ מעון לשכינה, אבל הודיעו עד כמה אבדו מעלת הסגולה ע"י שמת משרע"ה, ע"כ ?קום עבור" וראה לכה"פ להשיג קדושת הארץ שתהי' כתשלומין במקצת מול גודל הקדושה החסרה ע"י פטירתו של משע"ה. וי"ל ע"ד צחות דברי הנביא ירמי', "כה אמר ד' צבאות התבוננו וקראו למקוננות וגו' ותמהרנה ותישנה עלינו נהי וגו', כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו בושנו מאד כי עזבנו ארץ, כי השליכו משכנותינו, כי שמענה נשים דבר ד' וגו', כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל וגו"'ס. ויש לדקדק למה קורא דוקא הנשים לקינה, אך יש לכוין הדבר ג"כ על סילוקן של צדיקים ות"ח גדולים. והנה אמרו חז"ל: "נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא"סא, שעיקר זכות האשה הוא שיהיו בניה ע"י השתדלותה ת"ח ויראי ד'. ע"כ כאשר נעדרו ת"ח גדולי עולם, שהם עיקר עשירות של כלל ישראל בתורה וקדושה, אז כשהדור שפל ואין תקוה לתמורתם החובה על הנשים ביותר לקונן, כדי שיתחזקו ביותר לגדל את בניהן לתורה ויראת ד'. והנה אם הי' הדור ראוי להעמיד ת"ח כיו"ב, הי' דומה הפסד הת"ח למי שהי' בעל כסף וזהב ונכסים דלא ניידי ג"כ שאינם נגזלים, שאע"פ שנתרושש הרבה מכסף וזהב מ"מ יש לו מקור לחזור למצבו. אבל כיון שבעוה"ר על הדור הבא אין עיני ההורים פקוחות לגדל הבנים לתורה ויראה, הוא דומה היזק שלנו למי שאין לו נכסי דלא ניידי וכל עשירותו אינה כ"א מטלטלין והושדד מהם. ע"כ אמר שתבאנה המקוננות ותמהרנה לשאת נהי, "כי קול נהי נשמע מציון" משערים המצוינים בהלכה, "איך שודדנו" שאבדנו ת"ח גדולים גאוני עולם, ?בושנו מאד כי עזבנו ארץ" ו"השליכו משכנותינו" ואין לנו קרקע ובתים שאי אפשר להשדד. וביאר הדבר איך אין לנו נכסי דלא ניידי, "כי שמענה נשים" שעליכן מוטל לאקרויי בנייכו לתורה, "דבר ד ,"'כי מה ש"עלה מות בחלונינו" ולקח מאור עינינו וארמנותינו ולקח המחסה, הוא בא ג"כ "להכרית עולל" ובחורים, כי הבחורים והעוללים אינם מתגדלים לתורה ויראה ובמה יושע ישראל. וז"ש הנביא ירמי': "על שבר בת עמי השברתי קדרתי שמה החזקתני"סב. ג' אבידות הן. שכל זמן שגדולי עולם חיים, הכלל יוכל לעשות מעשים טובים, והוא דומה לכלי שלם שיוכלו לעשות בו דברי חפץ, אבל בהעדרם הרי אנו ככלי נשבר שאין בו פעולה, ה"נ א"א לנו להתחזק במעשים טובים. ומענין אור התורה שמאירין בעולם, ע"ז אמר "קדרתי" שנחשך בעדי האור האלהי אור התורה, שאינו משפיע עוד. אבל כ"ז הוא רק מצד הנגלות לנו, אבל כשאני מצייר גודל הפסד שיש מצד הסגולה העליונה האלהית הנדבקת בנו ע"י הת"ח גדולי התורה אשר תורת ד' בלבם, "שמה החזקתני" כי איני יכול לצייר גודל ההפסד, והנני משועמם מרוב צער ויגון בזכרי גודל אבידת הסגולה העליונה. ואמר הנביא: "יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות"סג. ויש לדייק למה אצל יתומים אמר ממש יתומים ולא כיתומים היינו, ואמותינו אמר כאלמנות. אבל מובן הענין, כי ענין דאגת האב על הבן והאם על הבן מחולקת, שעיקר החיוב של ענינים הנפשיים לתורה ויראה הוא על האב, וצרכי הגוף הוא על האם. ע"כ נמשל גאון העולם שמשפיע בתורתו לישראל אב, וכמש"כ: ?אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"סד, והגבירים העומדים בפרץ להגן על הכלל בעניני ד"א וצרכים גשמיים הם כאמות אל הכלל. ע"כ אב יצויר אחד שאפשר שיהי' גדול בדור שכל הדור נסמך עליו, וכמש"כ: "וצדיק יסוד עולם"סה, אבל ענינים הגשמיים ודאי אין אחד פועל כ"א בקיבוץ איזה אדירים בעם. והנה כל זמן שחי הגאון הגדול הנספד ז"ל, היו האדירים בעם ד' דורשים בעצתו, והי' מונע אותם בצדקתו ותורתו מלעשות ענינים שיזיקו ח"ו לדת ותורה. והנה עתה כשאבדנו האב לישראל, הרי אנו דוגמת היתום הקטן האומלל שמת אביו ונשאר בעירום ובחוסר כל, ובתוך מרירות לבבו על אביו הוא נזכר שעכ"פ כל זמן שאמו אלמנה ממש ואין לה בעל אחר עכ"פ עוד תרחם עליו, ואף שלא הרבה תוכל לעוזרו עכ"ז לא יגיע לו ממנה עכ"פ יגון ויסורין שמ"מ האם מרחמת. אבל כשמשים על לבו שאמו לא תהי' אלמנה לעולם באלמנות ממש, כי היא תנשא לאיש אחר שאפשר שיהי' עליו אכזרי ויענה אותו, והאם תהי' רק כאלמנה לענין שיש לה בן יתום אבל לא אלמנה ממש כי תשיג בעל שיהי' ח"ו לרע להיתום, אז מר לו מאד. כמ"כ אנחנו בהאי פחדא אנו יושבים, כי כל זמן שהי' הגאון ז"ל בחיים היו אמותינו האדירים הגבירים, אע"פ שמעצמם לא יוכלו לדעת לכלכל ענין הכלל באופן שעכ"פ לא יזיק לאמונה ותורה ולהשתדל עכ"פ שלא תפוג תורה ויראה מישראל, מ"מ הרי הי' האב הזקן ז"ל מורה להם הדרך ואור פניו לא היו מפילים. אבל עכשיו שאין איש חשוב בארץ שיפנו אליו ויבטלו לו, יש לדאוג שלא ישימו ח"ו להם ליועץ מי ומי מרשעי ישראל, אותם שגברה ידם רק בחכמות חיצוניות ורחוקים מתורה ויראת ד', ועצת אנשים כאלו תוכל ח"ו להזיק מאד למצב התורה והאמונה שהוא עיקר חיות של כלל ישראל. וז"ש: "יתומים היינו ואין אב" היא צרה אחת, ועוד צרה שני', צרה על צרה, שאמותינו אינן אלמנות ממש שאם היו נשארות באלמנותן אם לא יועילו לא יזיקו ג"כ, אבל הן רק כאלמנו', וד' יודע מי יהי' החורג שיקבלו עליהם להיות במקום האב, ד' ירחם שארית עמו. והנה הכתוב אומר: "טבעו בארץ שערי' אבד ושבר בריחי' מלכה ושרי' בגוים אין תורה גם נביאי' לא מצאו חזון מד"'סו וסמיך לי' "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון"סז. וי"ל מאי שייכות דוקא ישיבה לארץ אל טביעת השערים ושבירת הבריחים. אמנם ידוע מענין דרך המלחמה הוא שמורה בקשת ובחיצים הוא מורה בעמידה, שהרי צריך לשא עין לראות מטרתו עכ"פ. והנה כשיש מבצר והחומה קיימת, אז אע"פ שזורקין הרבה חיצים מ"מ אין פחד ללכת בקומה זקופה כי יש מגן נגד החיצים הרבים, אבל כשהחומה נופלת והאויב מנצח והחיצים רבים עד מאד עד שאין דרך להשמר מהם כלל, אז העצה היעוצה היא לשבת על הארץ כדי שיעופו עכ"פ החיצים ממעל לראשיהם. ע"כ אמר: "טבעו בארץ שערי' אבד ושבר בריחי ,"'ופי' מהו טביעת השערים בארץ ומהו שבירת הבריחים לגמרי. כי ההגנה של ישראל היא התורה, אך באמת צריך נבואה אל התורה, כי לפעמים להוראת שעה צריך למצות נביא כאליהו בהר הכרמל. ודומה הנבואה אל התורה כיחס הבריחים אל השערים, שאע"פ שהשערים הם עיקר מ"מ הבריחים משלימים פעולתם, כמ"כ הנבואה משלמת פעולת התורה, וע"י ב' אלה יחד נשלמה ההגנה המעולה בישראל. אבל התורה הנה ניטלה בעוה"ר וטבעה בארץ, אע"פ שאפשר לחפור ולמצאה כי כתר תורה הפקר, מ"מ עדיין אין לנו מי שבידו וכחו לחפור עד מקום השערים הנטבעים, דהיינו להגיע להשגה גדולה בתורה. אבל הבריחים שהם הנבואה אבד ושבר לגמרי, כי הנבואה נפסקה ע"י החורבן ולא תשוב עוד עד עת קץ. וביאר שטביעת השערים היא מה ש"מלכה ושרי' בגוים אין תורה"סו, ושבירת הבריחים ואיבודם הוא מה ש"נביאי' לא מצאו חזון מד"'סו. וכיון שאין הגנה, והחיצים ואבני בליסטראות רבים ותכופים, אין דרך להנצל כי ע"י ההשפלה לשבת בארץ, ע"כ "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון". והמשל לענין שלנו באבל כבד זה שאנו עסוקין בו, שאע"פ שנטלה הנבואה מישראל מ"מ יש ג"כ ב' כוחות בתורה, עצם התורה, והעצה שנהנים מהעוסק בתורה לשמה כמש"כ "ונהנין ממנו עצה ותושי"'סח, וביותר מהגאון המנוח ז"ל, שהי' רשום מאד בעולם והי' מופיע בעצתו על עניני הכלל בכל הפרטים והענינים הרי יש בזה ג"כ ענין הגנה לישראל כענין "אני חומה זו תורה"מד, ובעוה"ר ע"י שהורם ממנו תפארתנו טבעו בארץ שערי ציון המצוינים בהלכה, וצריך יגיעה רבה להשיג אמתת הדין וההלכה, שהי' מאיר עיני חכמים בתורה. אבל ענין העצה שהיא דוגמת הבריחים אל השער, ד"ז בעוה"ר הוא היזק שאינו חוזר כלל, כי לא נשאר רשום וחשוב בעיני כל העולם כמותו ז"ל, ואם יתן מי עצה נכונה הלא לא יהי' שומע כאשר היו דבריו ז"ל נשמעים מאד לכל הדעות, וזהו "אבד ושבר בריחי ."'והנה כמו שבמלחמה גשמית כשיש מחסה ומגן וחומה אפשר לעמוד בקומה זקופה, אבל כשהחיצים רבים והמורים בקשת מורים חץ אחר חץ אין דרך להנצל כ"א לשבת בארץ שיעופו עכ"פ החיצים ממעל לראשינו. כמ"כ כי רבים עומדים על כלל ישראל רבו מאד צרינו ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, וכמו שיש הרבה משטינים ומקטריגים על הכלל למטה כמ"כ בעוה"ר רבו מאד למעלה רובי קשת הקטרוגים להזכיר ח"ו עונותיהם של ישראל למעלה, ולמטה לשום שינאה ותחרות אצל הממלכה ח"ו. אבל כל זמן שהיתה לנו זכות התורה גדולה מאד, היתה לנו לחומה למעלה גם למטה ע"י השתדלות בחסד עליון, וכמדתו של יעקב אבינו ע"ה שבחר בכל ההשתדלות, ואין לנו מהם כ"א דורון ותפילהסט כי ח"ו אין בלבנו שום דבר כ"א לדרוש בשלו' העמים המניחים לנו לשבת בארצם. אבל המקטריגים רבים והחיצים תכופים. ונודע דחז"ל ע"פ: "מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח"ע על ענין לה"ר מאי תקנתי', "אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ... ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו"עא. הרי כשיש זכות תורה א"צ כ"כ להשפיל עצמו יותר מדאי כי התורה מגינה, אבל באין זכות תורה אין עצה כ"א שפלות גדולה. ע"כ גם אנו בעוה"ר כיון שאבדנו זכות התורה וכתר של תורה נוטל מאתנו, מה נעשה לכל החיצים של המקטרגים והצרים עלינו, להשפיל דעתנו ולבחר עכ"פ במדת ענוה, שלזה א"צ כ"כ מעלות והשי"ת מרחם על נדכאי לב, ע"כ "ישבו לארץ". ונודע שהדעות מתחזקות ע"י הפעולותעב, ע"כ נכבד מאד המנהג לשבת לארץ שבזה מראים אבילות, גם מורים על שפלות נפשנו, אולי ירא ד' בענינו וירחם עלינו להחיש לנו ישע ולחבוש לשברות לבבינו, וכמש"כ: "והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ד"'עג. ובעניי אמליץ דברי יחזקאל הנביא: "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח לעיניהם, והי' כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים"עד. וי"ל שאמר "האנח בשברון מתנים" פי' אע"פ שמתניך שבורים ואתה חולה ונדכא מ"מ תאנח, ע"כ פי' "ובמרירות תאנח לעיניהם". "והי' כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח", פי' הרי אנחה שוברת כל גופו של אדםעה, ואין זה לפי כחך. ומשמע שראו כ"פ שהי' ראוי להאנח ומ"מ לא נאנח, תפשו של"ה בכחו להאנח, מחלישותו, וחליו מסיגופיו בדבר הלחם המקולקל, ושכיבה על צדיו לכפר על ישראל כמפו' במקראעו. "ואמרת", כי שמועה זו אינה דומה לכל השמועות. כי הנה יש בישראל בכלל ד' מינים, ורמוזים בד' מינים שבלולבעז, הא' בעלי תורה ויראה שהם כערך לב אל הגוף, והשני בעלי מעשה והם כמו ידים אל גוף האדם, והשלישי אע"פ שאין בהם תורה ומעשים מ"מ בטבעם יש להם הרגש בענין כלל ישראל, והם כמו הרוח המרגיש עכ"פ, והם נגד בעלי תורה שאין בהם מעשים שדומים להדס שיש בו ריח ואין בו טעם, והד' הם הפשוטים מאד שכל עניניהם הם מצות אנשים מלומדה, והם כמו רגלים וברכים בגוף שעושים כפי טבעם. והנה לפעמים מזדמנת צרה אל הכלל שרק חלק אחד מהד' מכיר בענינה, ובודאי א"ז כבוד שרק האנשים המתיחסים לצרה זו ירגישו ויבכו על האבדה ולא השאר, ע"כ צריך הכנה שגם השאר ירגישו וע"ז צריך ביאור גדול וא"ז בכח אדם חלוש. אבל צרה גדולה שכל הכחות מרגישים כי "אל שמועה כי באה", "ונמס כל לב" פי' בעלי התורה והמדע, "ורפו כל ידים" בעלי המצות ומע"ט, "וכהתה כל רוח" בעלי ההרגש לבדם, "וכל ברכים" אפי' הפשוטים, "תלכנה מים"עד. וכיון שהוא היזק מורגש לכל הכלל כולו, איך יתאפק מי שהחובה עליו מהתאנח במרירות. כמ"כ בעוה"ר כמה גאונים וצדיקים נפטרו לעולמם ואבדנו עטרות גדולות ולא הספדתים מחולשתי בעוה"ר, כי ידעתי שלא הכל יודעים אותם ואת ערך רוממותם, ואם רק המקצת המיוחדים יכירו ויבכו ושאר העם יחשו, אינו לפי כבודם, וצריך להתעורר הרבה ולבאר פרשת גדולתם עד שיכירו כל העם ויורידו דמעות. אבל באבדן מאתנו הגאון הגדול המנוח ז"ל שהי' ידוע לכל עם ד' כקטן כגדול, וכולם משבר רוח יילילו על האבדה ויבכו את השריפה אשר שרף ד', וא"צ התעוררות גדולה מחוץ, ע"כ אפי' התעוררות של כלי נשבר וחלוש כמוני היום תספיק, ע"כ אני נאנח לעיניכם. וי"ל ע"ד צחות דברי התורה, "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו וגו' ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד"'עח. י"ל בטעם האיסור להראות את האבל בגלוי, הוא כי באמת כתבנו כי יש ב' מיני אבידות בהפסד צדיק שהלך לעולמו, הא' מצד פעולותיו והשני מצד הסגולה. והנה המכיר כח הסגולה הוא גדול מאד עד שאי אפשר לספר ע"ז בפה ולשון, וכ"מ שיראה ע"ז סי' מחוץ אינו מספיק כלל לפי ערך האבידה, וכל הדברים החיצונים אינם כ"א על ההפסד שמצד הפעולות הטובות. ע"כ כל העם שאי אפשר שיכירו הסגולה, עליהם להספיד בהספד מחוץ, אבל המכיר ביקרת הסגולה לא יוכל להכניס עצבונו ומרירותו בדיבור ומעשה, ע"כ נאמר: "וידום אהרן"עט שידע מאד סגולתם שאין הפה יכול לדבר מעלתם וכבודם. ע"כ אמר להם שאתם שהנכם מכירים הסגולה, לא תספדו בענינים חיצונים שהוא כאין נגד הצרה הפנימית מחסרון הסגולה, כי אתם לא הוצרכתם כ"כ למעשים בפועל שלהם כ"א לסגולתם, וזה א"א להודיע במעשים חיצונים וטובה השתיקה. ושמא תאמרו, הרבה פעמים שאין המספיד מצד עצמו צריך להתעוררות החיצונית כ"כ מפני שלבבו דוי מהפסד הסגולה, אבל כדי להוציא את הרבים צריך להראות אבל מחוץ כדי שיכירו כולם ערך האבידה. ע"ז אמר, כאן אין אתם צריכים כ"כ כי הכל מכירים מעלתם וכבודם, ובלא התעוררות מחוץ מצדכם "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד ."'וזש"ה: "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי"פ, פי' מה שלבי דוי בפנימיות הלב הוא הרבה יותר מהיגון החיצוני הנראה. ויתכן לפרש בזה דה"כ: "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ד"'פא. אמר שיש ב' היזיקות. וההיזק האחד שאבדנו הסגולה היקרה שהוא הדבר שאין לכל העם להשיג יקרתו, ע"ז תבכה נפשי במסתרים בבתי הנפש ותוגיון "מפני גוה" כדחז"ל: ?מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם"פב. וה"נ בהסתלקות נזר ועטרה הגאון המנוח ז"ל, שהי' גאותן של ישראל וכבודם בעולם כולו, ובודאי זהו מצד הסגולה היקרה שהיתה בו כי "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו"פג, והוא ז"ל הי' מפורסם ואהוב לכל ישראל וכולם מתפארים בו, שמורה על גודל הסגולה שבנפשו הנדיבה. ודמוע תדמע עיני בגלוי יען "כי נשבה עדר ד ,"'פי' שע"י שנשבה הרועה הרי כמו שנשבה העדר כולו, ועוד שהרבה גאוני עולם המורים לישראל ועוסקים בתקנת העולם נפטרו לחיי עולם, אבל הוא ז"ל מלא החסרון כל זמן שהי' עמנו, והי' שקול לנו כאילו כולם חיים, ועכשיו עלינו להספיד בהספידו על כל העדר עדר ד'. וזש"ה: "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים"פד, שתמרורים הוא לשון רבים, פי' אמר שתתאבל אבילות כפולה, בשק ואפר, מרוב אבילות, כי "אבל היחיד" הגאון המיוחד "עשי לך", "מספד תמרורי "'רבים, כי בזה נגלה גודל ההיזק של כל הגאונים הנפטרים תחילה שנשארנו יתומים באין מנהל ואין מחזיק בידינו. ואמר עוד הנביא ירמי': "כה אמר ד' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בני' מאנה להנחם על בני' כי איננו, כה אמר ד' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ד' ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ד' ושבו בנים לגבולם"פה. וילה"ע מהו "ברמה" ומשמע שהוא שם המקום "רמה", ומאי שייכי' לרחל כי קבורת רחל היא בבית לחם כמש"כ: ?בדרך אפרת היא בית לחם"פו, ומה שפתח "מאנה להנחם על בני "'לשון רבים, ואח"כ אמר "כי איננו" בלשון יחיד. אמנם יובן עפ"ד כי הרבה יש להתאונן בעוה"ר על חסרון כמה גאונים שנחסרו לנו בדור הזה יותר מבדורות הקודמים, כי בעוה"ר הדור יתום ואין לנו תמורתם. והנה עיקר קדושת ישראל הוא ע"י ביהמ"ק, ו"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד"פז. והנה בכלל ד"א של הלכה היא שאלת תורה שצריכה להפתר ע"י גדולי עולם שבכל דור ודור, ויש שאלות רמות הערך הנוגעות לכלל ישראל, שהמשפט לחוות דעה בענינים הללו הוא רק לגאוני עולם זקני הדור שי'. והנה כל זמן שהי' עמנו גאון אדיר כזה שראוי להביא אליו גם השאלה היותר נשגבת הנוגעת לכלל ישראל, הי' לנו שמחה ואורה בספק גדול שמזדמן שנוגע לכלל ישראל, כי אפשר לו להתיר הספק ע"י גדולתו בתורה וכבודו הגדול. אבל עכשיו בעוה"ר כשנתבונן בינה אל הדברים העומדים ברום עולם הכלל, אין מי שיחוה דעה, ושערי דיני התורה בזאת המערכה שוממין, והאבלות גדולה מאד. כי השאלות שאינן כ"כ גדולות ונוגעות אל הכלל מזדמנות הרבה וצריך לזה רבים וגדולים כדי שכל אחד ישיב במחוזו וכיו"ב, וע"ז יש להתאבל על כל הת"ח שאבדנו בעוה"ר. אך בענין גדול הנוגע לכל הכלל הלא מעטים המה הענינים, והי' הדבר פונה אל גדול שבדור ובזה ניכר ביותר חסרונו. וממילא בטלו התנחומים שנתנחמה בו על כל שאר גדולי העולם. כי לשאר הדברים הי' ג"כ משיב להורות כהלכה, ויש בכלל מאתים מנה, אלא שבהיות עוד גדולי עולם וגאונים בדור לא הי' צורך להטריח זקן וגאון נכבד בעולם כמותו ז"ל על הדברים שאינם כ"כ ברום העולם עומדים, וכשנתמעטו גדולי עולם הי' הכל בא אליו והי' נוחם על העדר שאר הת"ח הגדולים. אבל בענין נשגב שנוגע לכל הכלל הלא הוא הי' האחד המקובל לכל עם ד', והיתה הפני' רק אליו, ועתה אין למי לפנות. והנה אמרו חז"ל בפ' איזהו מקומן ע"פ: "וילך הוא ושמואל וישבו בניות, ויוגד לשאול לאמר הנה דוד בניות ברמה"פח, שנאמר על שמואל ודוד, "שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם", והיינו לפסוק הדין על מקום המקדש שלא הי' ידועפט. ונראה ברור שאין לנו שום שאלה בעולם שהיתה יחידה במינה ונוגעת לכלל ישראל עד סוף כל הדורות כמו שאלה זאת של מקום המקדש, ע"כ כל ענין נשגב ויחידי הנוגע לכלל ישראל יכונה בדרך משל כשאלה זו שהיתה ברמה. ע"כ אמר "קול ברמה נשמע", כשנתבונן על שאלה רמה כזאת הנוגעת אל הכלל שלא היו ראויים לה כ"א גאוני גדולי העולם היחידים, ומזה הקול נשמע עוד נהי של בכי תמרורים רבים, כי מניעת האור של שאלה כזאת גדולה באיכות, אבל אינה מזדמנת רק מעט, אבל ממילא נזכרי' אנו שגם יתר השאלות שצריכות הכרעה בענינים החמורים הי' הוא ז"ל המוציא והמביא, והרי זה דומה להעסק שברמה על מקום המקדש. ואמר "רחל מבכה" אחרים "על בני "'כולם, "מאנה להנחם על בני', כי איננו" היחיד שבו נתקבל הנוחם. והנה הקב"ה מנחם את כלל ישראל, שאע"פ שנוטלה העטרה, וכח התורה אין לנו כמקדם לברר כל סתום, מ"מ מה שנעשה בפועל במעשה המצות זה נשאר לנו, ובזה יחשב ד' לנו שכר טוב כאילו יכולנו להאיר בתורה כי נתגבר חילים לעשות מעשה המצות ולהחזיק תורה, וע"ז יש תקוה שיהיו בנינו עכ"פ גדולי תורה "ושבו בנים לגבולם". ותחילה אמר ש"יש שכר לפעלתך נאם ד' ושבו מארץ אויב" ותבא הגאולה בזכות המעשים אם אין בנו זכות תורה, ואז ע"י אוירא דא"י המחכיםצ "יש תקוה לאחריתך", שעיקר האחרית הוא שיהיו הבנים לימודי ד' ?ושבו בנים לגבולם". ואמר עוד בנבואתו: "למה הי' כאבי נצח ומכתי אנושה מאנה הרפא היו תהי' לי כמו אכזב מים לא נאמנו"צא. פי' כל צרה מביאה אחרי' שמחה, כי עי"כ חוזר למעלתו הראשונה כיון שקיבל העונש. משא"כ סילוקן של צדיקים שנקרא מכה מופלאת הפלא ופלאיג, כמש"כ שאין העולם חוזר למעלתו ועוד נשפל יותר ע"י העונש, א"כ הוא "כמו אכזב מים לא נאמנו" שאין תועלת נמשכת כ"א הכפרה לשעה ולא יתרון אח"כ. והיתה ע"ז התשובה "כה אמר ד' אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהי"'צב, ודרשו חז"ל שקאי אמלמד תורה לבני ע"הצג. פי' אם ע"י מכה זו יתחזקו רבים לקרב אל התורה ביותר כדי להשלים החסרון הגדול, יהי' זה לנוחם ותיקון, כי עיקר ישועת ישראל תלוי בתשובה והחזקת התורה, ע"כ ע"י התשובה והחזקת התורה לגדל הבנים לת"ת והיתה זאת נחמתנו. ויבא ג"כ גואל צדק בזכות זה, וכמש"כ ?ובא לציון גואל", באיזו זכות, "ולשבי פשע" היינו זכות התשובה, ועוד "ואני זאת בריתי ... לא ימושו מפיך ומפי זרעך"צד ע"י החזקת התורה וגידול הבנים לת"ת, "וכל בניך למודי ד' ורב שלו' בניך"צה. והחזקת התורה מביאה ג"כ לתחיית המתים שהיא תכלית כל הנחמות והחזרת כל האבדות כדחז"ל ע"פ: ?טל אורות טלך"צו כי צריך טל תורה או הדבקות לתורה, וזה מתקיים ע"י גידול הבנים לתורה. וזש"ה: "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ד' דבר"צז, והכונה כי ע"י ביטול תורה יש חרפה ח"ו, שא"א לקום בתחית המתים כ"א בזכות תורה. אבל הגורם להוציא יקר מזולל כתוב בו "כפי תהי ,"'ודרשו שהקב"ה גוזר גזירה ומבטלה בשבילוצג, א"כ כל ע"ה שמשתדל שיהי' בנו ת"ח הוא עומד במעלה גדולה מאד וזוכה עי"ז לתחית המתים. וז"ש: "בלע המות לנצח ומחה ד"א דמעה מעל כל פנים" וגם ע"ה הדבקים בתורה ושמשתדלים שיהיו בני ע"ה בעלי תורה יקומו בתחי', "וחרפת עמו יסיר" מעליו אע"פ שיש בהם עמי הארץ, "כי ד' דבר", פי' שדבר שיהי' כפי ד' המוציא יקר מזולל, ש"מ שגדלה המעלה מאד. ובמה שנתבאר שהמד"ר בענין "ועשית קרשים למשכן"לב הכונה על הבריח התיכון, והיינו דלא מצינו שיהי' קרוי משכן עיקרי כ"א הקרשים, שהרי כתוב "הוקם המשכן"צח וקאי על הקרשים. אע"ג דגם יריעות העזים קרוי משכן כד' הרמב"ןצט, מ"מ אין ראוי ליחס היריעות לשם משכן יותר מהקרשים עד שיהיו הקרשים טפלים אל היריעות. ומדנקט לשון שהקרשים טפלים, מצאו מקום לדרשתם ז"ל דקאי על הדבר המעמיד, שיש פנים לומר שהכל נעשה טפל אליו. והביאור בזה עפמ"ש בענין, שיש דבר מיוחד בגדול הדור האוחז במדתו של אהרון ומאגד את הרחוקים, שעי"ז הכל מכירים חסרונו והכל מצטערים, ע"כ הכפרה היא בעד הכל, וד"ז אי אפשר כ"א במי שאפי' הקטנים יצטערו עליו. וביאור "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו"ק. כי י"ל אדם כשר כיון שעכ"פ הולך בדרך ד' ככל המון ישראל, יוכל לגרום בפעולותיו בחיים דברים יותר גדולים מערכו. כי יוכל להיות מבניו או ב"ב או ע"י גרם פעולת החזקתו וכיו"ב, יגרום שיהי' יוצא איזה דבר מועיל מאד כמו ת"ח וצדיק גדול. והסיבות הרבה פעמים מתגלגלות בעולם זמנים הרבה עד שתבאנה לכלל פעולה גמורה, ע"כ יהי' השכר כאופן הדבר הגמור שצפוי לפני הקב"ה, ולא ע"פ המשקל של עצמו לבד. י"ל ב' מיני כפרות, שמצינו מיתת צדיקים מכפרת כפרה אדומה, שדרשו מדנסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך "מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת", גם למדו מדנסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה ?מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת"קא. ודאי עיקר הכפרה בא ע"י ההתעוררות להחזיק בדרכים הטובים שלהם. והנה בצדיקים ות"ח גדולים ישנם דברים שאפשר לכ"א מישראל ללכת בעקבותיהם כמו לענין מדות טובות וגמ"ח וכיו"ב, ויש דברים שהם פעלו בגודל נפשם כמו גדולת התורה וכיו"ב שאין באפשר לכ"א לעשות כמותם, והעצה לזה שיקבל עליו עול ההשתדלות להקים עדות דת ותורה. והחילוק שבין פרה אדומה לבגדי כהונה מובן, כי פרה אדומה בטהרתה, ע"מ שנפלה עליו הזי' מטהרת, ונקראת ע"ש כך "חטאת"קב, ומי שלא נפלה הזי' עליו אינו טהור ע"י נפילת הזי' על אחר, אבל בגדי כהונה הלובש הוא הכהן, והקהל כולו מתכפרים. ע"כ בענין המדות הטובות שהוא דבר השוה לכל נפש, נדמית מיתת צדיקים לכפרת פרה אדומה, ולענין התורה שא"א רק ע"י השתדלות ע"י אחרים למאן דלא אפשר לו ע"י עצמו, הענין דומה לכפרת בגדי כהונה ע"י אחרים, למען יחזקו בתורת ד'. וזהו "יש שכר לפעלתך" בעצמך, "ויש תקוה לאחריתך" מה שתגרום שאחרים יעשו ע"י פעולת הגרם שלך, זכות הרבים תלוי' בך.