מדבר שור לז
במדרש רבה: '"החדש הזה לכם'א, משל למלך שהיו לו אוצרות מלאים זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות והי' לו בן אחד, כ"ז שהי' הבן קטן הי' אביו משמר את הכל, הגדיל הבן ועמד על פרקו א"ל אביו כל זמן שהיית קטן אני הייתי משמר את הכל עכשיו שעמדת על פרקך הרי הכל מסור לך. כך הי' הקב"ה משמר את הכל שנאמר 'והיו לאותות ולמועדים'ב, כיון שעמדו ישראל מסר להם הכל, שנאמר 'החדש הזה לכם'. ד"א, 'החדש הזה לכם', משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות, כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל. כך העולם הזה אירוסין היו, שנא' 'וארשתיך לי לעולם'ג, ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנאמר 'החדש הזה לכם'. אבל לימות המשיח יהיו נישואין, שנאמר 'כי בועליך עושיך'ד, באותה שעה מוסר להן את הכל שנאמר 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'ה"ו. וראוי להתעורר בכלל על מה יסובו אלו שני המשלים החלוקים, דודאי כ"מ שחידש האחד לא חידש חבירו. וביותר שנראה שהם כחולקים זע"ז, דבמשל הראשון אומר שהאב כבר מסר להבן הכל, א"כ כבר מסר השי"ת לישראל הכל, ובמשל השני אמר שרק הלבנה מסר להם, ובמאי פליגי, ואיך יתכן לחלוק במציאות כזו. גם ראוי לתן ציור על איכות מסירה זו כפי האפשרי. ועוד מאי מייתי ראי' ממקרא ד"והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" שימסור השי"ת להם הכל, המקרא אינו מפרש אלא שיהי' להם שכר טוב שיאירו כרקיע וכוכבים, ומנ"ל שימסרו להם, ובאיזה אופן תחול ע"ז מסירה. אמנם ראוי להתבונן בכלל ענין קידוש החודש וסוד העיבור המסור לישראל לקבע שנים, שגדול מאד ענינם, מה טיבו בכללו, ומהו הצורך באמת לקדש זמנים. ומה שייכות הזמנים הכלליים, שבהם ימי חול, אל הקדושה, והלא אין הקדושה כ"א במועדי ד' מקראי קודש. אמנם כאשר נתבונן בינה בדבר, נראה שבזה קשור עיקר סגולתן של ישראל. ועלינו להבין בזה בקצרה בכלל מהו קודש, ומהו חול, שאנו אומרים: "המבדיל בין קודש לחול". ובאמת כל אשר עשה השי"ת הכל דבר פיו ומעשי ידיו הלא מן המקדש המה יוצאים, והי' ראוי שלא ימצא חול בעולם כלל. אמנם כאשר הי' רצון השי"ת לברא את העולם כולו במצב הצריך תיקון, ולא יהי' בא אל עומק תכליתו שיעד לו כ"א ע"י מעשה בנ"א כמש"כ: "אשר ברא אלהים לעשות"ז. ובישראל עם קרובו בחר שהם יהיו הפועלים הכוללים שישוב הכל אל התכלית הנועדת לו מראשית ברייתו על ידם. וזהו כלל הקודש והחול, כל מה שבא אל תכלית הכונה העליונה במציאותו, וכבר קשור הוא בתכליתו, הרי הוא בכלל הקודש וקדוש יאמר לו, וכל מה שעודנו רחוק מתכליתו, ולא נקשר בקשר התיקון שהיתה אליו הכונה התכליתית, הרי הוא חול. וזהו פירוש הכתוב "והי' הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלם"ח. אמר שכל מי שישלים הכונה התכליתית שכיונה החכמה העליונה ביצירתו, שהוא הוא הקדוש, הוא במה שישאר בזמן ההוא המאושר בציון ובירושלים, שהנותר בהם ודאי כבר בא אל תכלית כונת יצירתו. כי "כל הכתוב לחיים" הנצחיים, מפני שהגיע אל תכלית שלמותו "בירושלם", א"כ ודאי "קדוש יאמר לו", שזוהי תכלית הקדושה לבא אל מקום מדרגות הכונה הטובה שכיון השי"ת ביצירתו. וכן אמר הכתוב: "ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה"ט. פי' שהצבאות המה כל הברואים כולם, והנה לא הכל הפיקו תכליתם האמיתית, כי השי"ת הכין שיהי' מרכז ההבאה אל התכלית תלוי בבחירה של האדם. א"כ כמו שרבים מבני האדם בחרו בתהו לא דרך ולא הקריבו נפשם אל שלמות תכלית האושר שהשי"ת כוון להם למטרה, כמ"כ לעומת זה חלקי הבריאה שלעומתם הרחיקו מהמטרה, וכ"ז שלא באו אל התכלית הרי אין זה כבודו של השי"ת שיקרא שמו עליהם. ע"כ במשפט יום הדין הגדול תודע גבהותו של השי"ת כביכול, שכ"ד שלא בא אל רוממות התכלית שהיא השלמות הנשגבה מאד, אין ראוי שיקרא עליו שמו של הקב"ה להיות נשאר בקיום תמידי. ע"כ נגד חלקי הבריאה שלא באו לתכליתם אמר "ויגבה ד' צבאות במשפט", שיראו הכל גבהותו וכבוד רוממותו, שאין כבודו להיות נטפל בדברים שאין להם תכלית נשגבה. ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"י, פי' לתכלית נשגבה כ"כ שהוא כבוד לו ית' על מה שבראם, וזה יוצץ כשיבא הזמן שתתגלה תכלית כונתו ית' בבריאה בכלל ובפרט. "והאל הקדוש", שהוא ית' מצד קדושתו, כל מה שכיון לתכלית, הכל הוא מקודש ומאד נשגב, "נקדש בצדקה", שיראו הכל הצדקה הרבה שעשה בבריאת הברואים. שכ"ז שלא באה תכליתם לידי גמר אין הצדקה ניכרת, שאין עוצם ועומק הטובה המכוונת בבריאה ניכר וגלוי לכל, אבל כשתתגלה התכלית האמיתית שהיא ענין הקדושה, יראו שנקדש בצדקה שעשה עם עולמו. וזהו מענין כריתת ברית שכרת השי"ת עם ישראל. שאע"פ שהזמן פועל שינויים גדולים בעולם, ובני האדם הפועלים בזמן הם חפשים בבחירתם והענין ארוך מאד, א"כ הי' נראה לכאורה שאפשר הדבר שיצאו הדברים בכללם חוץ למטרת החכמה העליונה שכיון הבורא יתברך ח"ו, ע"י בנ"א הפועלים שינויים רבים בבחירתם ע"י הזמן. ע"כ השי"ת בחר בישראל וצוה אותם לקדש חדשים ושנים. פי' שע"י כחן של ישראל ופעולתן בעצמם ובעולם, תהי' ערובה בטוחה שכל הדברים יחזרו אל תכליתם, והזמן יפעול פעולה מקודשת, היינו פעולה המגעת אל התכלית העליונה שכיון השי"ת ולא פעולה של חול. ויל"פ בזה מה שנחלקו במדרש בענין ברכת הלבנה בשעה שהיו ישראל מקדשים את החדש, "יש מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים, ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים, ויש מהם אומרים מקדש ישראל"יא. שהוא מכוון כנגד שלש פעולות הנדרשות לזו התכלית, שיהי' הדבר נעשה שיתקדשו הזמנים ושיבאו אל התכלית הנשגבה המקודשת. האחת, היא עצם החידושים והתמורות שנתן השי"ת בכח הזמן ע"י מה שבראו להיות מחולל החידושים, והם כמו חומר להשגת התכלית, אחר שיהי' נמצא הכח שינהיג כל אלה הענינים אל דרך התכלית המכוונת ממנו יתעלה. והשנית, הכח שנתן השי"ת שיהי' דבר אפשרי להנהיג כל אלה החידושים הגדולים הנפעלים ע"י הזמנים וחידושיהם, להגיע את כולם אל מטרת הקודש. והשלישית, מה שנתן ביחוד לישראל זה הכח להוציא מן הכח אל הפועל אותה הקדושה המכוונת בכח הקדושה הצפונה, האפשריות הזאת שיש בשינויי הזמנים. וזהו אלה השלשה דברים. חד אמר ?מחדש חדשים", פי' ראוי מעתה לברך על השורש וההתחלה שגורם לכל הטוב התכליתי, כי אין התכלית באה כ"א ע"י האמצעיים, והאמצעיים הנה הנם הענינים המתחדשים בהשגחת השי"ת בשינויי הזמנים שמהם תוצאות אל התכלית המכוונת, ע"כ יברך "מחדש חדשים" והכל בכלל. וחד אמר שמ"מ מצד החידושים בעצמם עדיין לא ניכרה ולא הוכנה הקדושה התכליתית לצאת אל הפועל, עד שנתן השי"ת הכח בכל אלו השינויים והחידושים שיהי' אפשר להם להמשך בשלמות אל עומק הכונה התכליתית, ע"כ יברך "מקדש חדשים". וי"א שמ"מ עיקר הדבר יצא אל הפועל רק ע"י מה שנמסר הקידוש לישראל, כי בהם נכרתה הברית שיובילו כל אלה השינויים מן הכח אל פועל הקדושה המכוונת. ובאמת אין הדבר נגמר כ"א ע"י חידוש וקידוש החדשים וע"י קדושת ישראל, והם כענין ראש תוך וסוף, והם שלש קדושות בתכלית אחת. והנה יש בזה שני ענינים, הא' עצם ההגעה אל התכלית, שע"י בריתם של ישראל יגיע הכל אל התכלית המיועדת מראש מקודש, וההגעה היא עצם הפעולה שהבחירה החפשית האנושית לא תוכל לפעול לקלקל הכונה העליונה, והשני הידיעה שיתגלה לעין כל גודל התכלית מכל הבריאה כולה וכל המעשה אשר עשה השי"ת. וע"ז מוסבים שני המשלים הללו. שלענין שמירת התכלית הכללית שלא תמוט לעולם ועצת השי"ת תעמוד לעד, היתה עין השי"ת צופי' לשמור את העולם שלא יתקלקל כ"כ ע"י הבחירה עד שלא יהי' התיקון אפשרי. וכיון שבאו ישראל לעולם הרי הדבר נמסר להם, שע"י שמירת ברית התורה שמוטלת עליהם, הדבר מובטח שיבא העולם לתכליתו עם כל המון שינויי הזמנים שפועלים עליו במרוצתם. ע"כ לענין זה מסר באמת הכל לישראל, שכבר התכלית נגמרה בידם, שע"י התורה כבר הוכנה התכלית האמיתית הנצחית לבא, והיא ברית עולם, שיהי' הכל מתוקן לסעודה. אבל למען דעת והשיג את תכלית כל המעשים, נראה שזהו הנרמז ב"החדש הזה לכם", שהקב"ה מסר למשרע"ה בסוד כל תכלית יצירת הלבנה, והמרכז שעליו סובב כל ענין היותה. והוא מסר הדבר לחכמי הדורות בסוד העיבור, ע"כ היתה מסורה מאד לדיבורם ורבי חייא א"ל "זיל איכסי"יב וכיו"ב. אבל התכלית הנשגבה היוצאת מכל תכנית הבריאה עוד לא הגיע הזמן להגלות, ועוד הדברים חתומים וסתומים, כי הדבר תלוי בהרחבת ידיעת הנהגת השי"ת בעולמו, לדעת מכל דבר ומעשה התכלית הטובה והנשגבה שכיון בו. וביאר שלעתיד לבא יודיע השי"ת ויגלה לישראל את התכלית של כלל הבריאה. ?והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע"ה, שהרקיע יאמר בכאן על כללות כל החוג והמקום שכל הצבא הגדול מתקומם בו, והמה ישכילו כזהרו, היינו שישיגו יקר תפארת תכליתו. א"כ הרי ישיגו תפארת התכלית של כל הבריאה כולה, א"כ הרי הכל ימסר להם. "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד"ה, כי המשכיל את זולתו ומחכימו היא התכלית הכללית, שמהחכמה יבא לידי מעשים טובים וכדאמרינן "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה"יג, וכיון שהפעולה היא כוללת, יהי' שכרם השגה כוללת בתכלית כל הבריאה כולה שהיא נשגבה ומרוממה מאד. "ומצדיקי הרבים" בפעולות, שהפעולות המה פרטים יוצאים מכלל החכמה והתלמוד, שלמותם "ככוכבים", שכל כוכב יש לו תכלית כוללת את ההנהגה שהוא פועל בעולם במציאותו, והיינו שישיגו כ"א תכלית הבריאה כפי מקומם וערכם. א"כ בקיבוץ כל ישראל תהי' מושגת התכלית של כל הבריאה כולה, כי "בראשית"יד בשביל ישראל שנקראו ראשיתטו. א"כ הרי בתורת השגה יהי' אז נמסר הכל, מפני שיגיע זמן הנשואין, שלא יכנף עוד מורינו ותהיינה עינינו רואות אותו ית' כמ"ש הכ': "הנה אלהינו זה קוינו לו"טז.